11. האם ניתן לתת לאשה לקשור ציציות בטלית?

11. האם ניתן לתת לאשה לקשור ציציות בטלית? הזמן עמד מלכת .בוקר יום שבת קודש ,כ"ב בתשרי ,חג שמחת תורה תשפ"ד .שקט של קדושה התעטף בפתאומיות בלהבות של אימה ושאול .השביעי באוקטובר 3202נחרת בלבנו כיום שבו נבקעה האדמה ,עת נכנסה אל חיינו מלחמת קיום נוראית ,מלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה ואת פעימות לבנו .ברגע אחד ,השתנה הכל .רבבות אחינו ,בשר מבשרנו, עזבו את שולחן החג…

11. האם ניתן לתת לאשה לקשור ציציות בטלית? הזמן עמד מלכת .בוקר יום שבת קודש ,כ"ב בתשרי ,חג שמחת תורה תשפ"ד .שקט של קדושה התעטף בפתאומיות בלהבות של אימה ושאול .השביעי באוקטובר 3202נחרת בלבנו כיום שבו נבקעה האדמה ,עת נכנסה אל חיינו מלחמת קיום נוראית ,מלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה ואת פעימות לבנו .ברגע אחד ,השתנה הכל .רבבות אחינו ,בשר מבשרנו, עזבו את שולחן החג ,את משפחותיהם ,את השקט של החיים ,וקיבלו צו .8הם התייצבו מול החזית ,עם דופק מואץ ועיניים נחושות ,מוכנים להגן על הארץ ,על העם ,על הנשמה היתרה. בתוך הכאוס הגדול ,בתוך המחסור המצמית בציוד בסיסי ובמזון כדי לתת כוחות להמשיך ולהילחם כדי להגן על ארצינו היקרה ,הדהדה קריאה אחת ,מזוקקת וטהורה ,שעלתה ממעמקי השטח :אנו רוצים לצאת למערכה עם ציצית עלינו .הם לא ביקשו רק כלי נשק, הם ביקשו את חוט השני ,את המגן הרוחני ,את הברית שבין הקדוש ברוך הוא לעמו .בכל פינה בארץ פרץ גל של עשייה קדחתנית ,מסביב לשעון ,ללא מנוח. בית המדרש שלנו" ,בית יוסף" בגבעת זאב ,שינה את פניו .מבית של לימוד הפך למבצר של רוח ,לחמ"ל תורני שבו התקיימו משמרות קריאת תהילים תפילה ולימוד בתענית דיבור מסביב לשעון ,אשר עלו אל השמים כקטורת סמיכה .ומעבר למחיצה ,עזרת הנשים לבשה חג של מסירות .מי מאחינו שלא היה פנוי ללמוד קשר ציציות ,גם אחיותינו ,נשות החייל, התאספו לילות כימים ,ידיהן רועדות מהתרגשות אך מדויקות להפליא ,הופכות את עזרת הנשים למפעל קודש של קשירת פתילים .הן ביקשו לא רק לעזור ,הן ביקשו לקחת חלק בברית הזו ,להעניק לחיילים את בקשתם אשר הדהדה בכל רחבי העולם המעטפת הזו שהיא כולה הגנה ושמירה. אולם ,בתוך הדרמה הגדולה הזו ,בלב החמ"ל הרועש מהמיית המצווה ,עלתה השאלה המצמררת ,זו שמהדהדת בין החוטים הלבנים לבין דפי ההלכה :האם הדבר מותר? האם אלו ידיים נשיות ,זכות ומלאות בכוונה של קודש ,יכולות להיכנס אל הקודש פנימה ולהטיל את חוטי הציצית בטלית? האם בתוך שעת החירום ,בתוך שעת הדחק והצורך הגובר ,מותר לנו להישען על היתרים אלו ,או שמא גדרי ההלכה הנוקשים עומדים כחומה ומבקשים מאיתנו לעצור? אנו ניצבים בלב הסערה ,בין דמעות של מסירות לנשמה יתרה של מלחמה, ומבקשים להכריע :האם הקשירה הזו ,שנעשית בדם ואש ,היא המעשה שיגן על בנינו בחזית, או שמא עלינו להניח את החוטים ולחפש דרך אחרת? הנה כי כן ,לאחר שפרשנו את יריעת המציאות הכואבת והמרוממת ,עלינו לגשת אל שורש הדברים ,אל המקראות שבהם יסוד המצווה ,שכן לא ניתן להבין את ההכרעה ההלכתית בלי להתבונן בכתובים שמהם היא יונקת את כוחה. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו ,לח). הפסוק מציב בפנינו את הציווי המפורש ,והשאלה העולה ממנו היא האם לשון "בני ישראל"

חלש תשרפ

באה למעט נשים ,או שמא כל מי שכלול במושג הקדוש הזה – ובכלל זה נשים – כשר לעשיית המצווה. רש"י (במדבר טו ,לח) מפרש :בני ישראל -פרט לנכרי .ומבאר כי הפסוק בא להוציא מכלל עשייה את מי שאינו חלק מהברית הזו ,ובכך הוא מניח את היסוד לכך שהעשייה צריכה להיעשות על ידי מי ששייך לעם ישראל. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש :ועשו להם -כל ישראל חייבים לעשותם .ומדגיש כי המצווה מונחת על כתפי כלל האומה ,מה שפותח צוהר להבנה כי העשייה היא חלק מהתביעה הכללית המופנית אל כלל בני ישראל. הרמב"ן (שם) מפרש :והנה אמר ועשו להם ציצית ,לומר שכל אחד יעשה לעצמו ,או שיעשו ישראל הציצית ,ועל כן פסלו רבותינו ציצית של נכרי .ומחדד כי המצווה צריכה להיעשות על ידי מי שמחויב בה או על ידי מי שנמנה עם עם ישראל ,מה שנותן משקל רב לשאלת הכשרות של נשים בעשייה זו. בתרגום אונקלוס (שם) מתרגם :מליל עם בני ישראל ותימר להון ויעבדון להון ציצית על כנפי לבושיהון .ומעמיד את הציווי כפנייה ישירה אל הציבור המופקד על קיום הברית. בתרגום יונתן (שם) מתרגם :מליל עם בני ישראל ותימר להון ויעבדון להון ציצית על כנפי לבושיהון לדריהון ויתנון על ציצית הכנף פתיל תכלת .ומוסיף את הממד של הדורות ,כי עשיית הציצית היא נחלה המועברת מדור לדור. הכלי יקר (שם) מבאר :ועשו להם ציצית -מה שמוטל על ישראל לעשות מצוות ה' ,וציצית היא מצווה כללית המאחדת את כל ישראל .ומדגיש כי העשייה אינה רק פעולה טכנית ,אלא ביטוי של שייכות ואחדות של כלל ישראל תחת כנפי השכינה. אחר שראינו את דברי התורה ,עלינו לצלול אל מוקד הבירור התלמודי ,המעמיד את הדיון על דיוקו ומברר האם ישנו קשר הכרחי בין החיוב במצווה לבין הכשרות לעשייתה. בגמרא במסכת מנחות (דף מב ,ע"א) איתא :תנו רבנן ,ציצית שעשאן אינו יהודי פסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם -בני ישראל עושין ,ולא גוים .ומתוך דברי הגמרא עולה ,כי מי שאינו חלק מכלל ישראל אינו שותף ביצירת המצווה ,אך אין בדברים שלילה מפורשת של עשיית נשים. רש"י (שם) מבאר :בני ישראל עושין -דוקא בני ישראל ,ולא גויים .הרי לנו שרש"י ממקד את הפסילה במי שאינו בן ברית ,ומותיר פתח לבחינת מעמדם של אחרים. בתוספות (שם ,ד"ה שעשאן) מקשים :והא דתנן לקמן דאשה כשרה לעשותן -היכי דמי ,אי דעבדה ליה לנפשה מאי איריא אשה ,הא אפילו גוי נמי? ומביאים שם את הדיון האם אשה שייכת במצווה זו מצד עצם היותה בת ישראל ,גם אם אינה מצווה בלבישתה. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק א ,הלכה ז) מבואר :תני ,ציצית כשרה בנשים .וביאור הדברים על פי מפרשי הירושלמי ,כגון הפני משה (שם) ,הוא שמאחר ונשים הן בכלל בני ישראל ,הן כשרות לעשייה ,אף שאין הן מצוות בלבישתה.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי יצחק אלפאסי בהלכותיו על מסכת מנחות (דף יב ,ע"ב בדפי הרי"ף) ביאר :כל מאי דאמרן דפסלה ציצית דגוי ,הני מילי גוי ,אבל אשה כשרה למיעבד ציצית ,דאע"ג דלא מפקדא אעישוי ,כיון דלאו דומיא דתפילין הוא ,כשרה .ומבאר כי אין כאן את הדין השווה לתפילין, ולכן לאשה יש כשרות מלאה בעשיית הציצית ,שכן היא בכלל ישראל. רבינו אשר בפירושו על מסכת מנחות (פרק ב ,סימן א) ביאר :וציצית שעשאן אשה כשרה, דכתיב בני ישראל ,דאיתנהו בציצית ,דאע"ג דלא מחייבי בלבישה ,הכשר עשייה אית להו. ומחדש כי הקשר של הנשים לציצית הוא מעצם מהותן כישראליות ,גם ללא חובת הלבישה המוטלת על גברים. ההגהות מיימוניות בספרו הלכות ציצית (פרק א ,אות ט) כתב :דאשה כשרה להטיל ציצית בבגדו של איש ,דאע"ג דאינה חייבת במצוות ציצית ,מכל מקום כשרה היא לעשייתה, דלא גלי קרא דתפילין בציצית .ומדגיש כי אין ללמוד גזירה שווה מתפילין לציצית ,ומכאן שההיתר לנשים נותר על כנו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן יד סעיף א) כתב :ציצית שעשאן אינו יהודי פסולה ,דכתיב דבר אל בני ישראל ,לאפוקי אינו יהודי ,והאשה כשרה לעשותן .ומבאר כי אין כל מניעה הלכתית בהשתתפות נשים ביצירת המצווה ,שכן הן בכלל בני ישראל ומחוץ לגדר הפסול של אינו יהודי. הט"ז בספרו טורי זהב (שם סק"א) ביאר :הא דכתב מרן דהאשה כשרה לעשותן ,בא לאפוקי משיטת ר"ת דפוסל נשים ,והכי אמרינן דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כבתפילין ,והכא בציצית ליתא להאי דינא .ומבאר כי טעמו של מרן השולחן ערוך הוא לדחות את ההשוואה שביקשו חלק מהראשונים לערוך בין הלכות תפילין להלכות ציצית. בעל עולת תמיד (שם) ביאר :הא דאמרינן דנשים כשרות ,הוא כדי שלא נטעה לומר שכל שאינו בלבישה אינו בעשייה כמו בתפילין ,אבל בציצית לא גלי לן קרא הכי ,ועל כן הנשים כשרות לכתחילה .ומחדש כי העובדה שאין הנשים חייבות בלבישת הציצית אינה מעלה או מורידה לעניין הכשרות לעשייתן. הלבוש בספרו לבוש התכלת (שם סעיף א) פסק :האשה כשרה לעשות ציצית ,ואף לכתחילה מותר ,ואין בזה שום חשש .ופוסק הלכה למעשה כי הדרך פתוחה בפני הנשים להשתלב במלאכת הקודש הזו ללא כל הגבלה. הראשל"צ מרן רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,או"ח סימן ע) ביאר :עיקר הדין כדעת מרן השולחן ערוך שהאשה כשרה להטיל ציצית בבגד לכתחילה ,שהרי הן בכלל בני ישראל .ובדבריו הוא מעמיק להסביר שאין לחשוש כלל להשקפות המצמצמות את המצווה, שכן לא מצאנו בש"ס שום מניעה לנשים מלעסוק במלאכת הקודש הזו ,אדרבה ,העשייה מתוך כוונה של קדושה מוסיפה אור וברכה במצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן יד סק"א) ביאר :הרמ"א כתב שיש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן ,וטוב לעשות כן לכתחילה .ומתוך דבריו

חלש תשרפ

עולה כי אף שלכתחילה ראוי להדר שהגברים יעשו את הקשירה בשל היותם בני חיובא, מכל מקום מצד עצם הדין אין לפסול את מעשי הנשים ,וכאשר יש צורך ושעת הדחק ,ודאי שאין להחמיר בזה. המשנה ברורה (שם סק"ג) ביאר עוד :מיהו הטוויה והשזירה כשר בנשים אפילו לכתחילה לדברי הכל .ומכאן אנו למדים שגם אלו המחמירים לגבי הקשירה עצמה ,מודים ומסכימים שנשים יכולות ורשאיות לקחת חלק פעיל ומרכזי בכל שלבי ההכנה הקודמים לקשירה ,דבר המראה שאין כאן מניעה עקרונית מהשתתפותן. הגענו אל המקום שבו ההלכה פוגשת את השטח ,אל הרגע שבו אנו מתרגמים את העיון למציאות חייהם של חיילינו הנמצאים בחזית ,בתוך המערכה הקיומית הזו .מהו הדין למעשה ,במצב שבו העומס גדול ,הזמן דוחק ,והרצון של נשות החייל לסייע הוא עצום? מן הסוגיה אנו למדים כי מצד עיקר הדין ,גם לפי המנהג המחמיר יותר ,אם עשתה אישה את הציציות – הרי הן כשרות לכתחילה ,ובפרט לאור דברי הראשונים והפוסקים שהכריעו כדעת מרן השולחן ערוך להקל .הנפקא מינה המעשית לדורנו היא ,שבעת שעת דחק של מלחמה ,שבה חסרו ציציות לחיילים וכל רגע של המתנה הוא קריטי ,ודאי שאין מקום להחמרה שעלולה להוביל לביטול מצוות ציצית אצל החיילים. עוד נפקא מינה נוגעת לשאלה הטכנית :מה הדין אם הנשים כבר קשרו ציציות רבות? התשובה היא כי אין צורך לפרום ולתקן ,שכן גם לדעת המחמירים ,בדיעבד הציציות כשרות לגמרי .למעשה ,הפעילות של הנשים היא מצווה גדולה ,ולא רק שאין היא פוגעת בכשרות הציצית ,אלא היא מהווה חלק מהתמיכה הרוחנית והמעשית בעם ישראל. יתרה מכך ,אנו מוצאים דרך הלכתית מוסכמת לצאת ידי כל הדעות :שגבר בן י"ג ומעלה יבצע את הקשר הראשון ,והנשים ימשיכו את שאר הקשירות .בדרך זו ,המעשה נעשה על ידי מי שמחויב במצווה באופן מלא ,והשותפות של הנשים הופכת למפעל שלם של מסירות נפש שכולו מוקדש למצווה ,ללא כל חשש או צל של ספק הלכתי. העומק הטמון במחלוקת זו בין הפוסקים ,אם נבקש להסיט לרגע את המבט מן הדין היבש אל עבר הרעיון הפועם בו ,חושף בפנינו מבט מרתק על מהותה של מצוות הציצית .מצוות הציצית אינה רק ציווי על בגד; היא ברית של זיכרון ,שנועדה להזכיר לאדם את כל מצוות ה' ולעשותם .מסיבה זו ,המחמירים שביקשו להצריך דווקא גברים ,לא עשו זאת מחמת זלזול ביכולתה של האישה ,אלא מתוך תפיסה שהעשייה צריכה להיות מזוהה עם מי שחייב בלבישה ,כדי שהחוטים יהיו המשך ישיר של המחויבות האישית. מאידך גיסא ,הגישה המקלה ,הרואה בנשים כשרות לעשייה ,חושפת רעיון עמוק לא פחות :מצוות הציצית היא נחלת כלל ישראל ,מעצם שייכותנו לברית .העובדה שאישה כשרה לעשיית הציצית מלמדת אותנו שהחיבור לקודש אינו עובר רק דרך חובת הלבישה הטכנית ,אלא דרך עצם השותפות במעשה המצווה .כשאישה קושרת ציציות עבור חייל ,היא

גם לנשמה מגיע אוכל

אינה פועלת כמי שחיצונית למערכת ,אלא כמי שמשלימה את החסר ומחברת את הקודש אל המציאות. הרעיון העולה מכאן הוא שהציצית היא כלי של חיבור – לא רק בין האדם למצוותיו, אלא בין חלקים שונים באומה .בשעת מלחמה ,כאשר הלבבות צמאים להגנה רוחנית ,אין משמעות להפרדה בין מי שחייב בלבישה לבין מי שפועל למען החייל .ההשתתפות של נשות ישראל במלאכת העשייה הופכת את הציציות לטלית רחבה של עם ישראל כולו. הציצית הופכת להיות מגן לא רק מכוח הקשרים והחוטים ,אלא מכוח האהבה ,המסירות והתפילה שהושקעו בהם בשעת העשייה .הבנת עומק זו משנה את תפיסת המצווה מפעולה פרטית למפעל לאומי ,שבו כל יהודי ,איש או אישה ,הופך לשותף בבניית המגן הרוחני של עם ישראל. מתוך הבירור ההלכתי והרעיוני ,אנו נדרשים כעת להשליך את הדברים אל נפש האדם, אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנהגת החיים היומיומית .השאלה בדבר כשרות האישה לקשור ציציות נוגעת בנקודה רגישה ועדינה של שייכות .במבט ראשון ,ניתן היה לחשוב שמדובר רק בדיון טכני על כללי הפסילה של חפץ מצווה ,אך במבט עמוק יותר ,זהו דיון על מידת השייכות של האדם לקודש פנימה. הציצית ,עם שמונת חוטיה וקשריה המורכבים ,מהווה מצפן לנפש .החיבור לאמונה אינו מתמצה רק ברגע של "לבישה" ,אלא ברגע של "עשייה" .אדם השואל את עצמו היכן הוא עומד ביחס למצווה ,לומד מהדיון הזה שכל מעשה של מסירות – גם אם הוא נעשה מחוץ למסגרת של החיוב הישיר – הוא בעל ערך אינסופי .כשאדם מבין שהוא שותף למעשה המצווה ,הוא מפסיק להיות צופה מן הצד והופך לבעל הבית של עבודת ה' שלו. הנהגה זו רלוונטית במיוחד בשעות משבר .כאשר הנפש חשה אבודה ,כאשר המציאות החיצונית סוערת ומאיימת ,האדם מחפש נקודות של עגינה .הציציות שקושרות נשות ישראל עבור החיילים הן הרבה יותר מחוטי צמר; הן ביטוי לרצון העמוק של הנפש לקחת אחריות על המציאות הרוחנית של הזולת .זהו המצפן הפנימי :הידיעה שאין אדם עומד לבדו .האמונה אינה מבודדת אותנו בתוך חובות אישיות ,אלא היא קושרת אותנו זה לזה בערבות הדדית. כל קשר של ציצית שנכרך בחדרי הבית הוא קשר שנכרך בלב הנשמה ,המזכיר לנו כי כוחנו באחדותנו ,בכך שכל אחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד ממרקם הקודש של עם ישראל. כשאנו מתבוננים במערכת היחסים הזו שבין העשייה למצווה ,אנו למדים שיעור מוסרי עמוק על כוחו של המעשה הבודד ועל האצילות הטמונה בהתגייסות ללא תנאי .לא פעם אנו פוגשים נטייה אנושית למדוד את המצווה לפי דרגתו של העושה אותה ,או לשאול האם הפעולה שלי היא בגדר החובה או שמא היא רק לפנים משורת הדין .הדיון בהלכות ציצית מלמד אותנו אחרת :המוסר האמיתי נבנה מתוך הרצון להיות מחובר לטוב ,גם במקומות שבהם המציאות אינה דורשת זאת ממני באופן ישיר. ההתגייסות של נשות החייל לקשור ציציות מלמדת אותנו על מצפן פנימי שאינו מחפש

חלש תשרפ

לעצמו הנחות ,אלא מבקש להיות מועיל ,להיות שותף ,להיות נוכח .מוסר העבודה של המצווה אינו נמדד רק בתוצאה הסופית ,אלא בכוונה שקדמה לה ,בתשומת הלב המושקעת בכל ליפוף ,בערנות לצרכים של האחר בשעה שהוא נמצא בקו האש .כאשר אדם פועל מתוך תודעה כזו ,הוא בונה לעצמו אישיות של נתינה ,שאינה זקוקה לתעודות הכשר או לאישורים חיצוניים כדי לדעת שהיא פועלת נכון. מצפן זה מורה לנו להביט על כל פעולה יום-יומית בפרספקטיבה רחבה יותר .כל חוט שאנו מחברים ,כל עזרה שאנו מושיטים ,כל מחשבה טובה שאנו מקדישים לזולת – הם חלק ממערכת גדולה של תיקון .הידיעה שאנו יכולים להוסיף אור למציאות ,גם במקומות שבהם הדבר לא נכפה עלינו כחיוב פורמלי ,היא יסוד המוסר האנושי והיהודי כאחד .זוהי הזמנה להשתחרר מחישובים קרים של מה מותר ומה אסור ,ולהתמקד בשאלה מה ניתן לעשות כדי להרבות טוב ,כדי להוסיף קדושה ,כדי להיות חלק בלתי נפרד מהשלם. מתוך המעשה הגדול הזה שקרה בתוך תוכי עמנו ,אנו לוקחים עמנו תובנה יסודית לכל ימי חיינו :הערבות ההדדית אינה מושג מופשט ,אלא פעולה ממשית שנרקמת בידיים .כל אחד מאתנו ,בכל מקום שהוא נמצא בו ,יכול להפוך לחוט מקשר בתוך טלית גדולה של אחדות ,גם אם אינו מחויב בחובה הטכנית של המצווה .הלימוד הגדול הוא ששעת חירום אינה מבטלת את ההלכה ,אלא מאירה אותה באור חדש; היא מאפשרת לנו לגלות כיצד גם הדין המחמיר ביותר נועד בסופו של יום כדי להוסיף קדושה וביטחון ,וכאשר הלב בוער מתוך רצון להיטיב ,ההלכה פותחת שערים רחבים ומקבלת את הכוונה כחלק בלתי נפרד מהמעשה .עלינו לזכור תמיד כי כל פעולה ,קטנה כגדולה ,הנעשית לשם שמיים ,מהדהדת במרחבים רוחניים ומעניקה כוח למי שזקוק לו ביותר.

עיקר העניין: הציצית אינה רק חוטים של צמר המשתלשלים על הבגד ,היא סיפורו של עם הנקשר אל השכינה בכל רגע ובכל מצב .בשעה שרוחות מלחמה נשבו בחוצות והחיילים ביקשו להעטות על עצמם את מעטפת השמירה ,זכו נשות ישראל להיות השותפות המופלאות של בורא עולם בבניית המגן הזה .מתוך הדיון ההלכתי, שראשיתו בפיקוח נפש וסופו בהלכה פסוקה וברורה ,למדנו כי הלב הישראלי אינו פועל רק מכוח החובה ,אלא מכוח הדבקות .כאשר נחתמו הקשרים על ידי אותן ידיים מסורות ,לא היו אלו רק חוטים שנקשרו ,אלא קשרים של נצח שנכרכו בין העם לבין בוראו ,בין המלחמה לבין האמונה ,ובין הדאגה האישית לבין השמירה הכללית .בסופו של יום ,הציצית היא התזכורת החיה לכך שגם ברגעי החשיכה הגדולים ביותר ,חוט אחד של מסירות נפש יכול להפוך לאור גדול ,המאיר את דרכו של החייל בדרכו אל הקרב ,ואת דרכו של העם כולו בדרכו אל הניצחון והשלווה.

גם לנשמה מגיע אוכל