12. האם יש חיוב ללבוש ציצית בלילה כאשר דולק אור? הוכח מפרשת השבוע!

12. האם יש חיוב ללבוש ציצית בלילה כאשר דולק אור? הוכח מפרשת השבוע! הזמן עומד מלכת ,וההלכה מביטה אל תוך החשיכה .אנו ניצבים בפני שאלה מרתקת המטלטלת את גבולות הזמן והאור ,שכן התורה מצווה אותנו "וראיתם אותו" ,ובכך קושרת את מצוות הציצית אל עין היום ,אל שעות האור שבהן ניתן להביט ולזכור .אך מה הדין כאשר הלילה מופר על ידי אור מלאכותי? האם הבזק של נר או זוהר של…

12. האם יש חיוב ללבוש ציצית בלילה כאשר דולק אור? הוכח מפרשת השבוע! הזמן עומד מלכת ,וההלכה מביטה אל תוך החשיכה .אנו ניצבים בפני שאלה מרתקת המטלטלת את גבולות הזמן והאור ,שכן התורה מצווה אותנו "וראיתם אותו" ,ובכך קושרת את מצוות הציצית אל עין היום ,אל שעות האור שבהן ניתן להביט ולזכור .אך מה הדין כאשר הלילה מופר על ידי אור מלאכותי? האם הבזק של נר או זוהר של נורה משנים את טבע הזמן ,או שמא הלילה נותר בחינת לילה ,פטור מציצית ,ללא קשר למה שקורה בחדרנו? הנה השאלה המנוסחת במדויק :בשעות הלילה כאשר דולק אור האם יש חיוב ללבוש ציצית? הוכח מפרשת השבוע! כתב מרן בשולחן ערוך בהלכות ציצית (סימן י"ח סעיף א') לילה לאו זמן ציצית הוא ,דממעטינן מהא דכתיב" :וראיתם אותו" .ויש לחקור האם במקום שדולקת בו תאורה יש חיוב ללבוש ציצית אף בלילה מכיוון דהויא כמו יום או דילמא אף כשיש נרות ליכא חיוב להלביש ציצית בלילה. זוהי שאלה של עומק ושל הגדרה :האם המצווה תלויה במציאות אובייקטיבית של יום ולילה ,או שמא היא תלויה ב"ראייה" כשלעצמה? בין כותלי בית המדרש ,בתוך שיח מרתק של ראשונים ואחרונים ,אנו מחפשים את התשובה :האם בכוחו של האור האנושי לבקוע את גזירת הלילה ולהשיב את המצווה אל תוך שעות החשיכה ,או שמא האור אינו אלא טפל ,והזמן הוא הקובע? כאשר אנו ניגשים לברר את שורש המצווה בפרשת השבוע ,עלינו להתבונן בכתוב המהווה את אבן הבוחן לכל הדיון .התורה מכוננת את מצוות הציצית סביב חוויית הראייה, כפי שנאמר: “והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריכם" (במדבר טו ,לט). רש"י (במדבר טו ,לט) מבאר :וראיתם אותו -פרט לכסות לילה .ומדגיש כי המילה "וראיתם" אינה רק ציווי לראייה טכנית ,אלא מגדירה את זמן המצווה כזמן שראוי לראייה ,דהיינו שעות היום ,מה שמוציא את שעות הלילה מכלל חיוב. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :וראיתם אותו -בעבור שהוא ביום ,כי בלילה לא יראה. ומחדד את ההבנה שחובת המצווה נסמכת על היכולת הטבעית לראות ,ולכן הזמן נקבע על פי טבע העולם ולא על פי תאורה מזדמנת. הרמב"ן (שם) ביאר :וראיתם אותו -לומר לכם שמצווה זו נתנה ביום ,שדרכו של עולם לראות ביום ולא בלילה .ומוסיף כי המצווה מוגדרת כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" משום שהיא תלויה בסדר העולם ולא באור מלאכותי.

חלש תשרפ

בתרגום אונקלוס (שם) מתרגם :ותחזון יתיה .ורואה בראייה פעולה אקטיבית של זיכרון, המותנית במציאות של אור יום. בתרגום יונתן (שם) מתרגם :ותחזון יתיה ותדכרון ית כל פקודי דיי ותעבדון יתהון .ומבאר כי הראייה היא השער לזיכרון המצוות כולן ,ולכן היא חייבת להתרחש בתוך הזמן שבו העולם מואר באופן טבעי. הכלי יקר (שם) מבאר :וראיתם אותו -ביום ולא בלילה ,כי הציצית היא נגד העיניים ,ומי שאינו רואה אינו יכול לזכור ,ולכן הלילה אינו זמן למצווה זו .ומחדש כי הראייה צריכה להיות טבעית ולא כזו שנוצרה על ידי אדם. לאחר שביססנו את השורש בפרשה ,עלינו לעיין בדרכי התלמוד ,המעמיד את הגדרת הזמן כמרכז הדיון .השאלה אינה רק מהו זמן המצווה ,אלא האם התלמוד רואה בה "מצות עשה שהזמן גרמא" – כזו התלויה בשעון הטבעי – או שמא הראייה היא לב העניין ,וכל היכן שיש אור ,שם יש זמן מצווה. בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות דף מג ע"א) איתא :תנו רבנן :וראיתם אותו – פרט לכסות לילה. מאי כסות לילה? אילימא כסות לילה ממש ,פשיטא! אלא כסות הראויה ללילה .ומבארת הגמרא שהגדרת "כסות לילה" אינה תלויה בבגד עצמו ,אלא בזמן שבו האדם מתעטף בו, והפסוק בא למעט את הזמן שבו אין אפשרות לראייה. רש"י (שם ד"ה פרט לכסות לילה) ביאר :פרט לכסות לילה -דכתיב וראיתם אותו ,ביום הוא דחזי לראייה ,ולא בלילה .ומדגיש כי חובת הראייה היא הנותנת את התוקף למצווה ,וממילא כל מה שנעשה בלילה חסר את אלמנט הראייה הנדרש. במסכת קידושין (דף לד ע"א) איתא :כל מצות עשה שהזמן גרמא – נשים פטורות .ומקשה הגמרא על הגדרת הציצית ככזו ,שכן הרי ישנם זמנים שבהם ניתן לקיים את המצווה גם בלילה אם יש אור ,כפי שמשתמע מחלק מהראשונים. בתוספות (שם ד"ה ותפלין) מבארים :ותפלין -והא דציצית נמי דמיא לתפילין ,דכסות יום חייב בלילה אם לא פשטה ,מכל מקום כיון דעיקר חיובו ביום ,חשיב ליה זמן גרמא .ומתוך דבריהם עולה כי השיוך של הציצית למצוות שהזמן גרמא אינו נשלל גם אם לעיתים ניתן לקיים אותה בלילה ,שכן העיקר נקבע לפי היום. רש"י בספר הפרדס (הלכות ציצית ,סימן ל"ו) כתב :דלפני הנר חייב בציצית גם בלילה כמו ביום .ומבאר כי כוחו של האור ,גם אם אינו אור השמש ,הוא להחשיב את הזמן כזמן הראוי לראייה ,ובכך הוא משיב את המצווה אל הלילה. רבינו אשר בפירושו על מסכת מנחות (פרק ב ,סימן א) כתב :דאף דלילה לאו זמן ציצית הוא ,מכל מקום אם לובש טלית מבעוד יום וחשיכה לו ,פטור מלהסירה ,דלא אמרה תורה

גם לנשמה מגיע אוכל

ערום את הציצית ,אלא דלא מבעי לן לכתחילה .ומחדש כי יש הבדל בין החיוב להתעטף לבין הפטור להסיר את המצווה המלווה את האדם. הראבי"ה בספר אבן העזר (סימן תקנ"א) כתב :דהואיל וגזירת הכתוב היא וראיתם אותו ,אי אפשר לחייב בלילה כלל ,דראייה דאורייתא ביום כתיבא ,וכל מה שמוסיפים נרות הוא רק מדרבנן או דלא הוי אלא גילוי דעת בעלמא .ומבאר כי אין ביד האור המלאכותי לשנות את הגדרת הזמן המוחלטת שקבעה התורה. המרדכי במסכת מנחות (סימן תתקצ"א) ביאר :דאין חילוק בין נר לאור יום לעניין ראייה, אלא דהקפידה תורה על סדר העולם ,והזמן שקבעה הוא יום ,וכל המצווה תלויה בזמן ולא במציאות הראייה לבדה .ומחדש כי הראייה היא סימן ולא סיבה ,והזמן הוא הקובע את מהות המצווה. החתם סופר בהגהותיו לשולחן ערוך (או"ח סימן י"ח) כתב :בסמ"ע (חו"מ סימן ה' ס"ק ז') כתב דבלילה כשיש נרות דולקים ,מותר לדון אף בלילה ,א"כ מכל שכן לעניין ציצית דלא כתוב ביום רק בראייה תליא מילתא דכתיב :וראיתם אותו .ומבאר כי כשם שאור הנר מועיל לראיית עדים בדין ,כך הוא מועיל לקיום מצוות הציצית ,שכל מהותה תלויה ביכולת לראות את החוטים. הגאון רבי יוסף ענגיל בגיליוני הש"ס על מסכת שבת (דף כ"ז ע"ב) כתב :ונראה פשוט דכיון דליתא בראייה אצל אחרים שאין להם אור הנר פטור ,ואף דגם אחרים יכולים להדליק נר ,מ"מ כיון דמחוסר הדלקת הנר אזי בכל מי שידליק נאמר כן דליתא בראייה אצל אחרים שלא הדליקו כיון דאין אור מאליו .ומבאר כי לא ניתן להחיל חיוב אישי על בסיס אמצעי עזר חיצוניים שאינם קיימים בטבע העולם ,שכן המצווה צריכה להיות כללית וקבועה בזמן. הסטייפלר בספרו קהלות יעקב (מסכת מנחות ,סימן טו) חידש :דמה שהקשו האחרונים משיטת רש"י בפרדס ,אפשר דלא פליג על הדין דלילה פטור ,אלא דלגבי הנר דמי ליום, אבל לא דהוי חיוב גמור כאילו יום הוא .ומסביר כי מדובר בהנהגה טובה או באפשרות ולא בחיוב גמור המוטל על האדם ,ומכאן שהפטור מציצית בלילה הוא פטור גורף שאינו משתנה בנקל. הגרצ"פ פרנק בספרו שו"ת הר צבי (או"ח סימן י"ב) כתב :דלכן מקרי ציצית מצות שהזמן גרמא ע"פ מה שהקשו תוספות במסכת קידושין ,דכיון שתלוי חיובו במה שהזמן גרם לבישתה ביום ,א"כ נאמר גם לעניין קושיה זו דמ"מ זמן גרמא ,דביום חייב גם בלילה בלי נר ,ובלילה פטור בלי נר .ומחדש כי הגדרת המצווה כזמן גרמא נשארת בעינה כיוון שההגדרה הבסיסית של היום היא המקור לחיוב ,וכל תוספת אור בלילה אינה אלא מקרה פרטי. בעל השאילתות בפרשת וישלח (הלכות חנוכה ,ע"מ קע"ד) כתב :מניח את המנורה על הפתח מצד שמאל כדי שתהיה המזוזה בימין והמנורה בשמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע.

חלש תשרפ

ומבאר כי בימי חנוכה ,כאשר האור דולק בפתח הבית ,הרי זה כזמן יום לעניין מצוות ציצית, ולכן יש עניין להתעטף בטלית מצויצת גם בלילה זה. הראשל"צ מרן רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,או"ח סימן ב) ביאר :אף שיש מן האחרונים שהביאו דברי רש"י בפרדס להקל בלילה לאור הנר ,למעשה אין להקל בזה כלל, דהעיקר כדעת רוב הראשונים והפוסקים דלילה לאו זמן ציצית הוא ,ואין בנר כדי לשנות את הדין .ומדגיש כי חובת הראייה המוגדרת בתורה היא הראייה הטבעית של אור היום, ואין לנו כוח להוסיף מדעתנו חיובים שאינם בגדר המצווה המקורית. החזון איש בחידושיו על הלכות ציצית (סימן ז ,אות ג) כתב :דהחיוב דציצית תלוי במציאות היום ,וכל זמן שאין זה יום ,הרי זה פטור ,ואפילו יאיר אדם את כל ביתו באור גדול ,אין זה הופך את הלילה ליום .ומחדד את ההבחנה הישיבתית ,שזמן המצווה הוא מושג מוחלט התלוי במציאות הטבעית ,וכל שינוי מלאכותי אינו אלא פיצוי על חסרון בראייה ,אך אינו משיב את המצווה למקומה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן ז) ביאר :דאף שהיו שרצו לדמות זאת לדיני עדות לאור הנר ,מכל מקום בציצית הדין הוא שונה ,דהציצית מוגדרת כבגד המיועד ליום ,ואין הבגד משנה את מהותו לפי התאורה .ומבאר כי אין כאן עניין של ראייה בלבד, אלא עניין של התאמת הבגד לזמן שבו הוא נלבש ,וכל זמן שאין זה יום ,הציצית אינה חלק מהבגד המוגדר כחייב. הגענו אל פתח הבית ,אל השעה שבה האורות דולקים אך הלילה כבר פרש את כנפיו על העולם .אנו ניצבים בפני ההכרעה המעשית :האם ,בבואנו להתעטף בטלית קטן או בטלית גדול בביתנו המואר ,אנו מחויבים במצוות ציצית או שמא הדבר בבחינת רשות בלבד? הנפקא מינה המרכזית היא בהגדרה של "חיוב" לעומת "מנהג" .לפי דעת רוב הפוסקים שהבאנו ,האור המלאכותי אינו מחולל שינוי מהותי בהגדרת הזמן .המשמעות המעשית היא שגם בחדר המואר ביותר ,אין עלינו חיוב גמור ללבוש ציצית בלילה .מי שמתעטף בבגד מצויץ בלילה ,עושה זאת ללא ברכה ,שכן אין זה זמן המצווה ,וכל המברך בכהאי גוונא הרי זה מברך ברכה שאינה צריכה. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת חנוכה ואירועים דומים .לפי שיטת השאילתות שראינו, יש עניין מיוחד להתעטף בציצית דווקא כאשר הנרות דולקים .למעשה ,יש המנהגים כן ללבוש טלית קטן בלילה לכתחילה ,אך ההבחנה החשובה היא שהם עושים זאת לא מחמת חיוב הלכתי גמור התלוי באור ,אלא כביטוי של חיבוב מצווה והתקשרות לעצם הרעיון של "וראיתם אותו" ,גם בתוך חשכת הלילה. עוד נפקא מינה היא עבור מי שיוצא לרחוב בלילה .גם אם הוא נמצא תחת פנסי רחוב המאירים את הדרך ,אין בזה כדי להחיל את החיוב של הציצית ,שכן פנסי הרחוב אינם משנים את סדר העולם .המסקנה המעשית לכל אדם היא שחיוב הציצית נותר צמוד לשעות

גם לנשמה מגיע אוכל

היום ,והאור המלאכותי הוא תוספת חיצונית שאינה יכולה להפקיע את דין הלילה .השקט הנפשי נובע מן ההבנה שאנו מקיימים מצוות בזמנן ,ואין עלינו עול של חובה במקום שבו התורה לא קבעה אותה. בתוך חילופי הדעות הללו ,מתגלה לעינינו רעיון עמוק על מהות המצווה והקשר שלה למציאות החיצונית .כאשר התורה קובעת "וראיתם אותו" ,היא אינה רק נותנת הנחיה טכנית ,אלא היא יוצרת שפה של זמנים .היום הוא הזמן שבו העולם גלוי ,שבו האדם פועל בתוך המציאות המוארת בברכת השם ,והלילה הוא הזמן שבו המציאות נסתרת ,שבו האדם מצטמצם אל תוך עצמו ,אל עולמו הפנימי. השאלה אם אור הנר הופך את הלילה ליום אינה רק ויכוח על עוצמת תאורה; היא שאלה על כוחו של האדם להשפיע על המציאות הרוחנית .המקלים סוברים שהאור שאנו מדליקים הוא ביטוי ליכולתנו להביא קדושה גם אל תוך החשיכה ,להפוך את הלילה ליום על ידי המעשה האנושי והכוונת הראייה .הציצית ,במובן זה ,היא כלי המאפשר לנו לראות את הקדושה בכל מצב. מנגד ,המחמירים מלמדים אותנו שיש ערך להכרה במגבלות הטבעיות .הלילה הוא לילה, והעובדה שאיננו מחויבים בציצית בחשיכה אינה גורעת מהקדושה ,אלא מגדירה את מרחב הפעולה של המצווה .יש זמן לכל דבר ,ויש יופי בהמתנה לאורו של יום כדי לקיים את המצווה בשלמותה ,בטבעיותה ,ללא מלאכותיות .זהו שיעור בצניעות ,בהבנה שלא כל דבר נמצא בשליטתנו ,ושיש זמנים שבהם אנו נקראים להניח למצוות ולנוח ,לתת לטבע להשלים את מה שהאדם לא יכול ליצור בעצמו. החיבור בין האור לציצית מזמין אותנו לבחון את המבט שלנו על העולם .האם אנו מחפשים להאיר כל פינה בעצמנו ,או שמא אנו מוצאים משמעות גם ברגעי הלילה שבהם האור דועך? מצוות הציצית ,בזיקתה ליום ,מזכירה לנו שהקדושה מחפשת את האור הטבעי של חיינו ,את השגרה המוארת שבה אנו פועלים ,ודווקא שם היא מוצאת את מקומה הבטוח והקבוע. מתוך הדיון על האור בחדר והאור בנפש ,אנו מגלים כי השאלה על ציצית בלילה נוגעת במיתרי הלב העמוקים ביותר של עבודת השם .האדם ,ביסודו ,מבקש לעצמו ודאות .הוא רוצה לדעת היכן הוא עומד ביחס למצווה ,מתי הוא פטור ומתי הוא מחויב .אך ההלכה, בחוכמתה הרבה ,מלמדת אותנו שישנם זמנים שבהם החיוב הטכני מפנה את מקומו למשהו אחר – להמתנה ,לציפייה ,להתבוננות פנימית בתוך הלילה. הנפש זקוקה לאור ,זה ברור .אך האם האור הזה ,המלאכותי ,מסוגל להפוך חושך לאמת? הציצית היא סמל לזכירה ,והזיכרון הוא האור הפנימי שלנו .כשאנו פטורים מציצית בלילה, אין זה אומר שאנו פטורים מזיכרון השם .להפך ,הלילה הוא הזמן שבו הזיכרון הופך להיות

חלש תשרפ

פנימי ,עמוק יותר ,שקט יותר .הידיעה ש"לילה לאו זמן ציצית הוא" מזמינה את האדם להבין שלא בכל רגע הוא נדרש להפגין את מחויבותו כלפי חוץ .ישנם זמנים שבהם העבודה היא שקטה ,נסתרת ,בתוך עולמו הפנימי של האדם. הנהגה זו של האמונה מחנכת אותנו לדינמיות .בשעות היום ,אנו נדרשים לפעולה ,להחצנה של הקדושה ,לעיטוף גלוי .בשעות הלילה ,אנו לומדים שגם ללא 'מצווה' פורמלית ,הלב יכול להישאר קשור .החיבור לאמונה אינו תלוי רק בנסיבות חיצוניות או בתאורה דולקת, אלא בתודעה המלווה את האדם בכל מצב .מי שמבין את גבולות הזמן ההלכתי ,זוכה לחיים של איזון; הוא יודע מתי להשקיע מאמץ בחיצוניות ,ומתי להתכנס אל תוך עצמו ולשמר את הזיכרון באש הנסתרת של הנשמה .זהו המצפן המחשבתי – לא לחפש חיובים היכן שלא נקבעו ,אלא להאיר את הלילה בתוכן פנימי ,בביטחון שגם בחושך – השם נמצא ,והקשר אליו נותר חי וקיים. כשאנו בוחנים את גבולות הזמן והאור ,אנו ניצבים בפני שיעור מוסרי על תרבות המרוץ והתביעה להספק תמידי .בעולמנו ,האור המלאכותי זמין בלחיצת כפתור ,והנטייה האנושית היא למתוח את שעות הפעילות אל תוך הלילה ,לטשטש את הגבולות ולסרב לקבל את המנוחה שהטבע מציע .הדיון בהלכות ציצית מזכיר לנו שיש גבול לכל דבר ,ושיש ערך מוסרי בהכרה בשקיעה. האצילות של הנפש נמדדת ביכולת לעצור .העובדה שהתורה מגבילה את מצוות הציצית לזמן שבו הטבע מאיר באורו המקורי ,מציבה לנו גבול מוסרי פנימי :לא כל מה שאני יכול לעשות – עלי לעשות .לא כל רגע חייב להיות מוקדש למצווה פורמלית ,שכן גם הידיעה מתי להניח ,מתי להשתחרר מהחיוב החיצוני ולתת לנשמה את זמן השקט שלה ,היא חלק בלתי נפרד מדרך ארץ .זהו מוסר של ענווה ,המבין שהאדם אינו אדון על סדרי הזמנים, אלא משתתף בהם. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של כנות .אדם שאינו מחפש דרכים מלאכותיות כדי לייצר חיוב במקום שבו הוא לא נדרש ,הוא אדם שאינו מנסה לרמות את עצמו. הוא מבין שהקדושה אינה תלויה בעוד חוטים או בעוד פעולות הנעשות מתוך מאמץ יתר ,אלא ביושר של הלב .כשמבינים שהציצית שייכת לאורו של יום ,לומדים להעריך את היום כשהוא בא ,ולכבד את הלילה כשזה בא .זוהי הזמנה לחיים מאוזנים ,שבהם המוסר אינו נמדד בנפח הפעילות ,אלא באיכות ההתמסרות לרצון הבורא ,מתוך הבנה עמוקה של עיתותי החיים. מתוך המרחבים ההלכתיים שסיירנו בהם ,אנו מוציאים אל חיי היום-יום תובנה מאזנת: הקדושה אינה מרוץ אחר מילוי כל רגע ורגע בפעולות חיצוניות ,אלא זיהוי הקצב הנכון של עבודת השם .כשם שהציצית דורשת את אור היום כדי להאיר את הזיכרון ,כך אנו זקוקים להבחנה מתי הזמן לפעולה גלויה ומתי הזמן להתכנסות שקטה .הלימוד הגדול הוא שהאמת אינה זקוקה לתיקונים מלאכותיים כדי שתהיה אמיתית; היא קיימת בטבעו

גם לנשמה מגיע אוכל

של העולם ובסדר שקבע הבורא .אדם הלומד לכבד את גבולות הזמן ,זוכה לחיות את חייו מתוך בהירות פנימית ,בלי לחוש אשמה על רגעי מנוחה או על זמנים שבהם המצווה אינה תובעת את ביטויה החיצוני .הידיעה כי השם נמצא עמנו גם ברגעים שבהם אנו פטורים ממצווה ,מעניקה ללב רוגע ושלווה ,ומזכירה לנו שקשר האמונה אינו מותנה בסימנים חיצוניים בלבד ,אלא בנאמנות עמוקה של הנפש ,בכל עת ובכל שעה.

עיקר העניין: הציצית ,השזורה בחוטי תכלת ולבן ,אינה רק בגד הנלבש על הגוף ,אלא היא עוגן של תודעה המבקש לחבר את האדם אל אלוקיו דרך מראה העיניים .בשעה שהלילה עוטף את העולם בחשיכה ,והאורות הדולקים מבקשים לבקוע את המחשכים ,למדנו מתוך הסוגיה המרתקת כי לא בכל שעה עלינו למדוד את קשר האמונה בחוטי המצווה .הלילה נותר בטבעו זמן של פנימיות ,שבו הראייה העין- בדית מפנה מקומה לראייה של הלב .אף שדעות הראשונים והאחרונים התחבטו בשאלה אם אור הנר יש בכוחו להשיב את החיוב לשעות החשיכה ,פסיקת ההלכה מותירה אותנו עם המסר המזכך :יש עיתים לפעולה גלויה ויש עיתים להתמסרות פנימית שקטה .בסופו של יום ,הציצית היא תזכורת חיה לכך שגם כשאנו פטורים ממנה בלילה ,אנו מחויבים בזיכרון המצוות תמיד .וכך ,מתוך הדיון המורכב על אור ונר ,יצאנו עם מסקנה פשוטה ונוגעת :הקדושה היא הזמנה לחיות את היום באור גדול ,ולדעת שהלילה הוא זמן שבו הקשר אל הבורא נשמר בחמימות הלב ,ממתין בסבלנות לאורו של הבוקר הבא.