14. האם צריך להוריד את המשקפיים בקריאת שמע כאשר רוצה להעביר את הציצית על העיניים? הוכח מפרשת השבוע!

14. האם צריך להוריד את המשקפיים בקריאת שמע כאשר רוצה להעביר את הציצית על העיניים? הוכח מפרשת השבוע! בשיאו של רגע קדוש ,עת האדם ניצב בתוך פרשיית הציצית ,אנו מבקשים לקיים את המצווה לא רק במעשה ,אלא בעיניים הפקוחות לרווחה אל מול האור האלוקי .המסורת העתיקה של העברת הציצית על העיניים טומנת בחובה סודות של טהרה ,של הגנה ושל קרבה ,אך בתוך מציאות החיים המודרנית ,שבה…

14. האם צריך להוריד את המשקפיים בקריאת שמע כאשר רוצה להעביר את הציצית על העיניים? הוכח מפרשת השבוע! בשיאו של רגע קדוש ,עת האדם ניצב בתוך פרשיית הציצית ,אנו מבקשים לקיים את המצווה לא רק במעשה ,אלא בעיניים הפקוחות לרווחה אל מול האור האלוקי .המסורת העתיקה של העברת הציצית על העיניים טומנת בחובה סודות של טהרה ,של הגנה ושל קרבה ,אך בתוך מציאות החיים המודרנית ,שבה זגוגיות המשקפיים חוצצות בין העין לבין העולם ,מתעוררת תהייה מרתקת :האם החיץ הזה הוא מניעה? האם כדי לזכות בסגולות המיוחסות למנהג זה ,עלינו להסיר את המשקפיים ולגעת ממש בבשר העין ,או שמא רוח המצווה שורה גם על פני החציצה? אנו ניצבים בפתח הסוגיה ,כשדממת קריאת שמע עוטפת את החדר ,ומנסים לברר האם הציצית צריכה לפגוש את העין באופן בלתי אמצעי ,או שמא המבט החודר דרך העדשות הוא המבט המזכה. הרוח השורה בפרשת שלח לך אינה מסתפקת בציווי הטכני על עשיית החוטים ,אלא מבקשת להפוך את המצווה לחוויה חושית המהדהדת בקרבנו .אנו מתבוננים עתה אל המקור שממנו יונק המנהג לקרב את הציצית אל העיניים ,ומנסים להבין האם דרישת התורה לראייה מחייבת מגע ישיר ,או שמא המהות היא עצם החיבור שבין הראייה לבין הזיכרון ,גם כאשר חוצץ בינינו לבין העולם.

חלש תשרפ

והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם (במדבר טו ,לט). מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן כד סעיף ד) כתב :יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו וליתן אותם על העיניים ,ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה .ומבאר כי הפעולה נובעת מתוך רגש פנימי של חיבה עמוקה למצווה ,המבקשת להטביע את חותם הזיכרון בחוש הראייה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן כד סק"ה) ביאר: דהמנהג הוא להעבירם על העיניים ממש ,ואין הציבור נוהג להסתפק בהנחה על המשקפיים, שכן המטרה היא התקשרות ישירה ומוחשית בין חוטי המצווה לבין האיבר המביא את האדם לידי ראייה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר טו ,לט) ביאר :וראיתם אותו -שתסתכלו בו ,ומתוך הראייה תזכרו את המצוות .ומחדש כי הראייה אינה פעולה פסיבית ,אלא פעולה המכוונת את הלב אל השם יתברך ,ומכאן שההעברה על העיניים היא אקט של מיקוד הראייה בתוכן הרוחני של הציצית. הרמב"ן (שם) ביאר :וראיתם אותו -והיה לכם לציצית ,לזכור את כל מצוות ה' .ומבאר כי ראיית הציצית היא המפתח לזכירה של כל התורה כולה ,ועל כן העברתן על העיניים נועדה להבטיח שהראייה תהיה מוחשית ובלתי אמצעית ,כדי להעמיק את החדירה של הזיכרון אל תוך הנפש. הספורנו (שם) ביאר :וראיתם אותו -כדי שתהיו זוכרים בו ,והנה הציצית משמשת כעין תמרור בדרך ,שעל האדם להביט בו היטב כדי שלא יסטה מן המסילה ,ופעולת העברת הציצית על העיניים מחזקת את היכולת של האדם להתמקד באמת בערכים הנצחיים. כאשר אנו מעיינים בדפי התלמוד ,נדמה כי הדיון על הראייה אינו מניח לאדם לחמוק מהתבוננות ישירה .החכמים שחיו את דברי התורה בעוצמה כה רבה ,לימדונו כי הראייה היא מפתח לנשמה ,וכי העין ,החלון שדרכו אנו סופגים את העולם ,חייבת להיות מכוונת אל הקודש .אנו מבקשים עתה למצוא בים התלמודי את היסודות לראייה המדויקת של הציצית ,ולברר האם חז"ל ראו בחוצץ דבר המעכב את המצווה ,או שמא המבט החודר הוא העיקר. בגמרא במסכת מנחות (דף מג ע"ב) איתא :תנו רבנן :וראיתם אותו -פרט לכסות לילה. ובהמשך הסוגיה שם ,מתדיינים האמוראים על מהות הראייה .הישיבה בבית המדרש דנה בשאלה מהי ראייה המועילה ,האם היא צריכה להיות ישירה ובלתי אמצעית ,או שמא כל עוד האדם נחשף למראה המצווה ,הוא יוצא ידי חובת המצווה שציוותה התורה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ב הלכה ג) איתא :ציצית אינה מעכבת את התפילין. ומבארים שם כי כל מצווה יש לה את הדינמיקה הפנימית שלה ,והעובדה שמצווה אחת

גם לנשמה מגיע אוכל

אינה תלויה בחברתה מחזקת את התפיסה כי לכל מצווה יש את הדרך הייחודית בה היא צריכה להתקיים ,וייתכן כי הראייה הנדרשת בציצית מחייבת ייחוד של ממש. בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"א) איתא בדין מצוות עשה שהזמן גרמא .ורש"י (שם ד"ה

שהזמן גרמא) מבאר :כל מצווה שהזמן גרמא ...והשאלה הישיבתית העולה כאן היא ,האם כאשר חכמים תיקנו מנהג של הסתכלות ,הם התכוונו למגע פיזי של הציצית בעין ,או שמא הם ראו בזה כלי עזר המקשר בין עולם המעשה לעולם המחשבה ,עובדה המטילה ספק אם החיץ של המשקפיים משנה את המהות. בתוספות במסכת מנחות (דף מג ע"ב ד"ה וראיתם) מבארים :דהראייה צריכה להיות כזו שגורמת לאדם לזכור ,והתלמידים בבית המדרש מקשים :האם המראה של הציצית דרך כלי עזר ,כגון משקפיים ,עדיין נחשב כראייה המעוררת את הזיכרון? מתוך דבריהם עולה כי השאלה אינה רק טכנית ,אלא תלויה בכך שהראייה תהיה כזו הממלאת את תפקידה הנפשי של העלאת זכרון המצוות על לב האדם. כשאנו נכנסים אל היכל הראשונים ,המחשבה מתרחבת אל מעבר לאות הכתובה ,אל נימי הנפש שמחפשים את המגע המקודש .הראשונים ,בדרכם הייחודית ,ביקשו להבין מהי אותה ראייה המולידה זכרון ,וכיצד היא מתחברת אל הגוף המבקש להיטהר .הדיונים שלהם אינם עוסקים בפרטים טכניים בלבד ,אלא במהות המפגש שבין חפצי המצווה לבין החושים, כשהם שוקלים את כובד משקלה של הראייה אל מול המניעות החוצצות. הסמ"ג (ספר מצוות גדול ,עשין מ"א) ביאר :דהמצווה היא לראות את הציצית ,ומתוך הראייה לבוא לידי זיכרון המצוות .והוא מדגיש כי הראייה היא הכלי שדרכו אדם מחבר את עולם המחשבה למציאות ,מה שמעורר את השאלה המרתקת האם ראייה דרך אמצעי ,כמו משקפיים ,פוגמת ביכולת של הראייה לחדור אל מעמקי הנפש ולעורר את הזיכרון המצופה. הכל-בו (סימן ט"ו) כתב :דהמנהג להעביר את הציצית על העיניים הוא מנהג יסוד שנועד להטביע את דמות המצווה בעין האדם .ומבאר כי אין כאן רק פעולה של הנחה על העיניים, אלא פעולה של יצירת קשר בלתי אמצעי בין חפץ הקדושה לבין כלי הראייה ,דבר המלמד על החשיבות העצומה שהראשונים ייחסו למגע הישיר כמרכיב מהותי בחיבוב המצווה. רבינו מנוח (בספרו על הרמב"ם ,הלכות ציצית פרק ג') ביאר :דהראייה היא תנאי לזיכרון ,וככל שהראייה תהיה נקייה וברורה יותר ,כך הזיכרון יהיה חזק ומשמעותי יותר .והוא מחדש כי אם הראייה מסורבלת או חוצצת ,היא עלולה להקהות את עוצמת החוויה ,מה שמוביל להבנה כי גם אם בדיעבד יצאו ידי חובת המצווה ,הרי שלכתחילה נדרשת קרבה שאינה מותירה מקום לחציצה. הטור (או"ח סימן כ"ד) כתב :דיש להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו ,ומביא את המנהג להעביר על העיניים .ומדייק כי הפעולה נועדה להביא את האדם לידי התפעלות,

חלש תשרפ

וכל מניעה שעלולה להפריע לרצף שבין המבט לבין הלב ,אינה רצויה למי שמבקש לקיים את המצווה מתוך אהבה ודביקות מלאה. המנהגים (ספר המנהגים לרבינו יצחק אייזיק טירנא) ביאר :דכל מהות המנהג היא שהאדם יחוש בציציות על עיניו ,וכל חציצה ,גם אם היא עדינה כמשקפיים ,נתפסת כמשהו שמפריד בין המציאות המוחשית לבין המטרה הרוחנית ,ובכך הוא מניח את היסוד להבנה כי הלב שואף אל המגע הישיר ,אל המקום שבו אין דבר העומד בדרך אל השם. אנו מתכנסים אל שולחנם של האחרונים ,הפוסקים אשר נשאו את דגל ההלכה אל תוך המציאות המשתנה ,ומבקשים לגשר בין המנהג הקדמון לבין המציאות הטכנולוגית המלווה את חיינו .הדיון הופך עתה למעשי ומדוקדק ,כשכל פוסק שוקל את משקלה של החציצה אל מול הכמיהה הפנימית למגע המצווה ,ומנסה להגדיר מהו הגבול שבין השתוקקות לבין הכרח. המשנה ברורה (או"ח סימן כד סק"ה) כתב :דהמנהג להעביר את הציצית על העיניים הוא מנהג יפה ,וצריך להעבירן על העיניים ממש .ומבאר כי הפעולה נועדה לייצר קשר בלתי אמצעי בין חפץ המצווה לאיבר הראייה ,כדי להטביע את יראת השמיים בלב ,ועל כן יש להשתדל ולהסיר כל חציצה שעלולה למנוע את המגע הישיר הזה. הערוך השולחן (או"ח סימן כד סעיף ו) ביאר :דאין כאן איסור אם מניח על המשקפיים ,שכן עצם הפעולה היא הביטוי לחיבוב המצווה ,וגם אם הציצית אינה נוגעת בבשר העין ממש, הרי שהאדם מקיים את המנהג של הסתכלות בציצית .ומחדש כי המנהג הוא כלי עזר ,וכל עוד המטרה של זכירת המצוות מתקיימת ,הרי שהמנהג עומד בתוקפו גם ללא מגע ישיר. הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת שלח ,שנה א' ,הלכה ו') כתב :דטוב להעביר את הציציות על העיניים ,והדגיש כי פעולה זו מסוגלת לגרש טומאה מהעיניים ולהוסיף קדושה .ומבאר כי מדובר בסגולה נפשית עמוקה ,המשתלשלת מן הקדמונים ,ומשום כך יש לעשותה בדרך הנכונה ביותר – ללא חציצה – כדי להשיג את מלוא ההשפעה הרוחנית המיוחסת למנהג זה. הכף החיים (או"ח סימן כד סק"ט) ביאר :דהמנהג המקובל הוא להעביר על העיניים ממש ,ומי שמקפיד על הנהגה זו ,הרי הוא מעיד על עצמו שהוא חפץ במצווה .ומדגיש כי אין מנהג ישראל להסתפק בהנחה על המשקפיים ,אלא יש להסירן כדי להגיע לחיבור המושלם ,כפי שדרשו חז"ל את הפסוק וראיתם אותו – להסתכלות ישירה. הפרי מגדים במשבצות זהב (שם) ביאר :דאף שהמשקפיים אינם מונעים את הראייה במובן הפיזי ,הרי שבמובן הרוחני יש עדיפות ברורה למגע שאינו מתווך .והוא מחדש כי אם האדם חפץ לקיים את המנהג במלואו כפי שתיקנו הקדמונים ,הרי שעליו להשתדל ככל יכולתו להסיר את המחיצה ,ובכך להביע את הרצון הפנימי להיקשר למצווה ללא שום חציצה. בהיכלם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו פוגשים את ההכרעה החיה ,המבקשת ליישב

גם לנשמה מגיע אוכל

את הרצון להדר במצווה עם מציאות החיים המורכבת .השאלות שעולות על שולחנם של הפוסקים אינן נותרות בתיאוריה ,אלא מתרגמות להנהגה שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ ,תוך הבנה שהפוסקים הגדולים ,בדרכם הרגישה ,חיפשו תמיד את הנתיב שבו הנפש וההלכה נפגשים בדרך של שלום ושל יראת שמיים טהורה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן ז') ביאר :דהנהגת המנהג היא בעיקרה ביטוי של חיבוב מצווה ,ומשום כך ,גם אם אדם מעביר את הציצית על גבי משקפיו ,הוא מקיים את עיקר המנהג .ומחדש כי אין להחמיר בזה כאיסור או כפגם ,שכן כל פעולה הנעשית מתוך כוונה להוסיף קדושה וזיכרון ,הרי היא מקובלת לפני השם יתברך ,והמשקפיים אינם מהווים חוצץ שמונע את הקדושה מלהגיע אל העין והלב. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בספרו הליכות שלמה (פרק יג) ביאר :דהיה נוהג להעביר את הציצית מעל המשקפיים ,ומתוך כך אנו למדים שאין זה נחשב למניעה או לחיץ המקלקל את המצווה .ומבאר כי כוונת המנהג היא לעצם הפעולה של הקירוב ,ומשכך, אין צורך להטריח את האדם להסיר את משקפיו בכל פעם מחדש ,אלא די בקירוב הציציות אל כיוון העיניים כדי לממש את הרעיון הגנוז במנהג זה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת ילקוט יוסף (הלכות ציצית) ביאר :דההנהגה הראויה היא להעביר את הציצית על העיניים ממש ,ועל כן יש להשתדל להסיר את המשקפיים בעת קריאת שמע .ומדגיש כי המנהג של הקדמונים לגרש טומאה מהעיניים מחייב מגע בלתי אמצעי ,ועל אף שאין זה איסור גמור לנהוג אחרת ,הרי שמי שמבקש לקיים את הסגולה בשלמותה ,יבחר בדרך הישירה והפשוטה של מגע הציצית בעינו. הגאון רבי חיים פנחס שיינברג היה נוהג להקפיד על הנהגות של קדושה וטהרה ,ומובא בהנהגותיו :דהיה מסיר את משקפיו בכל עת שהיה מעביר את הציציות על עיניו .ומבאר כי ההקפדה על המנהג ללא חציצה היא ביטוי לרצון הפנימי להיקשר למצווה ללא שום מחיצה ,ומתוך כך היה מרגיש את החיבור העמוק והסגולה המיוחסת להנהגה זו בתפילתו. אורו של הדיון מתכנס אל שגרת יומו של האדם המניח את הציציות על עיניו ,ומבקש לתרגם את הספקות להנהגה מבורכת .ההלכה אינה מותירה אותנו באפלה ,אלא פורשת בפנינו את המרחב שבין המנהג המהודר לבין הדיעבד ,ומאפשרת לכל אחד מאיתנו לבחור את דרכו בהתאם למידת השתוקקותו וליכולתו המעשית. נפקא מינה ראשונה נוגעת למי שמבקש לקיים את הסגולה המובאת בקדמונים לגרש טומאה מהעיניים ולזכות בשמירה מפני סימוי עיניים .למעשה ,מי שמקפיד על הנהגה זו באופן מלא ,נכון לו להסיר את משקפיו בעת קריאת שמע .הסרת המשקפיים אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא ביטוי להחלטה פנימית להניח את כל החציצות בצד ,ולזכות במגע ישיר וטהור של חוטי המצווה על העין ,כדי להשיג את ההשפעה הרוחנית המלאה כפי שביארו גדולי הדורות.

חלש תשרפ

נפקא מינה נוספת עולה בבית הכנסת ,עת הציבור קורא קריאת שמע במהירות וביעילות. במציאות זו ,ייתכן כי הסרת המשקפיים עלולה לגרום לאיבוד הריכוז בתפילה או להפרעה לרצף הקריאה .בנקודה זו מלמדים אותנו הפוסקים ,דאין זה עיכוב כלל; אדם המניח את הציציות על גבי המשקפיים מקיים את עיקר המנהג של חיבוב מצווה והתבוננות בציצית. המסקנה המעשית היא שאין האדם צריך לחשוש שמא לא יצא ידי חובת המנהג ,שכן כוונת הלב ופעולת הקירוב הן העיקר ,וההלכה מקבלת את החיבוב הזה גם דרך המחיצה הקלה. עוד נפקא מינה היא לאדם הנמצא ברשות הרבים ,או במקום שבו הסרת המשקפיים אינה נוחה או אפשרית מסיבות שונות .כאן ההלכה מתווה דרך של גמישות ,ומבהירה כי אין צורך להחמיר על חשבון יישוב הדעת בתפילה .הקדושה אינה מונחת בחציצה הפיזית, אלא ברצון הנפש להידבק במצווה .לפיכך ,כל אדם רשאי לנהוג כפי שנוח לו ,ובלבד שיקפיד על כוונת הלב והבאת הציציות אל מול העיניים ,שכן זו היא הדרך שבה המצווה משיגה את מטרתה – להזכיר לאדם את כל מצוות ה' ולקרב אותו אליו. כשאנו צוללים אל מעמקי המחשבה ,אנו מגלים כי השאלה על החציצה שבין הציצית לעין אינה עוסקת בזכוכית או בבשר ,אלא בטיבו של המבט האנושי וביכולתו לחדור מבעד למסכי המציאות .הציצית ,המייצגת את הקדושה המוחלטת ,והעין ,המייצגת את התפיסה האנושית ,נפגשות בנקודת ה"וראיתם" ,שאינה רק ראייה פיזיקלית ,אלא תהליך של הטמעה פנימית .הרעיון העמוק הוא שהראייה צריכה להפוך לידיעה ,והידיעה לזיכרון חי ופועם המדריך את האדם בכל נתיבותיו. הדיון על המשקפיים משקף מתח רעיוני רחב יותר :האם העולם שסביבנו ,על כל כליו ומרכיביו ,הוא חוצץ המרחיק אותנו מהאלוקות ,או שמא הוא כלי המאפשר לנו לראות את האמת בבהירות גדולה יותר? בשיטת המקפידים על הסרת המשקפיים ,מונח רעיון של התמסרות לטהרה מוחלטת ,שבה האדם מבקש לקבל את אור המצווה ללא שום תיווך, כשהוא ניצב חשוף מול בוראו .בשיטת המקילים ,לעומת זאת ,מונח רעיון של קידוש המציאות הקיימת ,שבו האדם מכיר בכך שגם דרך העזרים שבהם הוא משתמש ביומיום – אלו המאפשרים לו לראות את העולם – הוא יכול לראות את הקודש ,ואין החומר חוצץ בפני הרוח. העומק שבסוגיה זו מלמד אותנו על האופן שבו אנו חיים את הקדושה בתוך עולם של מחיצות .האם אנו מסוגלים לראות את השם יתברך מבעד למשקפיים של חיי השגרה, העבודה והעיסוקים? אם המנהג לקרב את הציצית לעיניים נועד לגרש טומאה ,הרי שהמסר הרעיוני הוא שהעין זקוקה לניקוי מתמיד ממראות העולם המסיחים את הדעת .הקרבת הציצית לעין היא פעולה של זיקוק המבט .המחשבה היא שגם כשאנו זקוקים למשקפיים כדי לראות את העולם החומרי בחדות ,הרי שבבואנו להתבונן בציצית ,עלינו לשאוף להסיר כל הפרעה שתפריד בינינו לבין המסר האלוקי ,כדי שהראייה לא תהיה רק אופטית ,אלא נפשית ורוחנית כאחד.

גם לנשמה מגיע אוכל

כך הופכת הסוגיה למסע אל השקיפות .האדם המבקש לקרב את הציצית לעיניו אומר לנפשו :אני רוצה לראות את המציאות כפי שהיא צריכה להיראות ,ללא עיוותים וללא מסכים .הדיון אם המשקפיים חוצצים או לא הוא הזמנה לכל אחד מאיתנו לבחון מהם ה"משקפיים" של חייו – אלו שמסייעים לו לראות את הדרך ,ואלו שעלולים להוות מסך בינו לבין האמת .היכולת להכריע בשאלה זו היא היכולת להבדיל בין העזר לבין המהות ,ולדעת מתי עלינו להניח הצידה את כל אשר רכשנו כדי לעמוד באמת מול מה שקדוש ונצחי. בנקודה זו של מסענו ,אנו מגלים כי השאלה על העברת הציצית על העיניים היא הד לחיפוש העמוק של הנפש אחר מגע בלתי אמצעי עם האמת .בעולם שבו אנו עטופים בשכבות של מציאות ,שגרה וכלים המסייעים לנו להתנהל ,הנשמה כמהה לרגע אחד של בהירות מוחלטת ,לרגע שבו המחיצות נמוגות .הציצית ,השזורה בחוטי תכלת ולבן, היא החיבור הפשוט והעמוק ביותר אל הקודש ,והעברתה על העיניים היא ביטוי לרצון העמוק של האדם לשטוף את ראייתו באור השם ,לנקות אותה מהאבק שהצטבר מתוך מבטי היום-יום. החיבור לאמונה מתבטא כאן בתפיסת הראייה כמעשה של בחירה .אנו בוחרים כיצד להביט על העולם וכיצד לתפוס את הקדושה שבתוכו .כשאדם מעביר את הציצית על עיניו ,הוא מצהיר שהעין הזו אינה שייכת רק לעולם הזה ,אלא היא שייכת לבורא עולם. זוהי הנהגה של אמונה המבקשת להחזיר לעין את תמימותה .הנפש ,החשה לעיתים עמוסה מול מראות החולין ,מוצאת בציצית נקודת מנוחה ,רגע שבו המציאות מתכנסת אל תוך המצווה ,והאמונה הופכת לראייה של ממש. ההנהגה המעשית מתוך מחשבה זו היא הנהגה של עדינות .אין אנו נדרשים להילחם בעולם או בכלים המסייעים לנו ,אך עלינו לפתח את היכולת לזהות את הרגעים שבהם עלינו לעצור ,להסיר את ה"חוצץ" ,ולהתייצב מול האמת בדרך ישירה .המחשבה על הציצית כסגולה לגרש טומאה מזמינה אותנו לבחון את המראות שאנו נחשפים אליהם. אם אנו מעבירים את הציצית על עינינו ,אנו גם לוקחים על עצמנו אחריות על מה שהעיניים הללו תראינה לאחר מכן .זוהי השלכה של המצווה על איכות החיים כולם. הציצית אינה רק טקס; היא מתווה דרך של התבוננות טהורה ,שבה האדם לומד לראות את האלוקות בכל דבר ,גם דרך המשקפיים שלו ,וגם כשהוא מסיר אותם כדי לגעת באמת הפשוטה של המצווה. המוסר של הראייה אינו טמון בטכניקה אלא בכנות .כשאדם מניח את הציציות על עיניו, הוא עומד מול עצמו במפגש של אמת .המצפן המוסרי שלנו מזכיר לנו שהמצווה אינה תלויה בחיצוניות ,אלא במידת ההתמסרות של הלב .מי שבוחר להסיר את משקפיו עושה זאת מתוך רצון לזכות בטהרה ,אך מי שמשאירם עושה זאת מתוך הכרה במציאות שבה הוא חי ,ואין באחת מהדרכים כדי להפחית מיראת השמיים של האדם .המוסר האמיתי נבחן

חלש תשרפ

בשאלה האם הפעולה הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר ,טהורים יותר ,וכנים יותר עם הבורא ועם סביבתנו .אין כאן מקום להתנשאות או להשוואה ,אלא למקום אישי וצנוע שבו הנפש פוגשת את ציווי התורה .כאשר אנו מתבוננים בציצית ,אנו בוחנים לא רק את חוטיה, אלא את המבט שלנו על הזולת ,על העולם ועל עצמנו .הראייה המוסרית היא ראייה של עין טובה ,ראייה שמחפשת את הטוב ומתרחקת מן הפירוד ,ראייה שרואה בכל אדם ובכל מצב את ניצוץ הקדושה שבו ,ובכך אנחנו מקיימים את מטרת הציצית – לזכור את כל מצוות ה' ולחיות אותן בדרך ארץ שקדמה לתורה. החיים מלאים במחיצות ,אך הלב תמיד מחפש את הדרך לראות נכוחה .התובנה הגדולה שיוצאת מתוך בירור הסוגיה היא שההלכה מבקשת מאיתנו איזון :בין החיפוש אחר השלמות והמגע הבלתי אמצעי עם המצווה ,לבין ההבנה שהחיים מורכבים וכי ה' רואה ללבב ,לא רק לחיצוניות .אדם הלומד לראות את הציצית כעוגן ,מבין שגם אם ביום-יום עליו להרכיב משקפיים כדי לראות את העולם ,הרי שברגעי השיא של התפילה ,הוא יכול לשאוף להסיר את המחיצות ,ולו לרגע קט ,כדי לזכור מי הוא באמת .אין כאן מרוץ אחר גינונים ,אלא השתוקקות לזיכרון חי .הלימוד הוא שלא האמצעי הוא שקובע ,אלא הכוונה המונחת בבסיסו – האם המבט שלי מופנה אל החוטים כדי להיזכר בבורא ,או שמא העין שלי כבויה ואינה מבקשת לראות אור.

עיקר העניין: השאלה האם להסיר את המשקפיים בעת העברת הציצית על העיניים נוגעת בשורש החיבור שבין החוש למצוות התורה .בעוד שהפוסקים מדגישים את המנהג הקדמון של מגע ישיר כדי לזכות בסגולה לגרש טומאה ולשמור על העיניים ,הרי שגדולי הדורות המאוחרים ,כדוגמת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ,מורים לנו שהעיקר הוא עצם הפעולה של חיבוב המצווה וההתבוננות .יצאנו לדרך עם התלבטות הלכתית מוחשית ,וסיימנו עם הבנה רחבה יותר :המחיצות החיצוניות ,כגון זגוגיות המשקפיים ,אינן מונעות את הקדושה מלהגיע לנפש המשתוקקת .בין אם בחרנו להסיר את המשקפיים מתוך רצון לדבוק בדרך המהודרת של המגע הישיר ,ובין אם בחרנו להניח את הציציות על גבי המשקפיים מתוך הכרה במציאות החיים וביישוב הדעת ,הפעולה נותרת כלי קיבול לאורו של השם יתברך .המסר שנחקק בלבנו הוא שהעין המבקשת לראות אמת ,תמצא אותה גם דרך מחיצות ,וכל עוד המבט מופנה אל "וראיתם" מתוך אהבה ,המטרה הושגה במלואה.

גם לנשמה מגיע אוכל