1. איך תהיה מציאות שיהיה ציצית כשרה בעולם והרי קושרים את הציצית כשאינו מחויב בציצית?

1. איך תהיה מציאות שיהיה ציצית כשרה בעולם והרי קושרים את הציצית כשאינו מחויב בציצית? הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש אינה רק רוח של עיון ,אלא רעד של ממש המבקש לגעת בשרשי המצוות .דמיינו את הטלית המונחת על השולחן ,בד לבן צחור ,רך למגע, הממתין לרגע שבו יהפוך לכלי קודש .בחדר שורר שקט מתוח ,שקט שבו אפשר לשמוע את פעימות הלב של העוסק במלאכה ,בעודו אוחז בחוטי הצמר…

1. איך תהיה מציאות שיהיה ציצית כשרה בעולם והרי קושרים את הציצית כשאינו מחויב בציצית? הרוח המנשבת בין כותלי בית המדרש אינה רק רוח של עיון ,אלא רעד של ממש המבקש לגעת בשרשי המצוות .דמיינו את הטלית המונחת על השולחן ,בד לבן צחור ,רך למגע, הממתין לרגע שבו יהפוך לכלי קודש .בחדר שורר שקט מתוח ,שקט שבו אפשר לשמוע את פעימות הלב של העוסק במלאכה ,בעודו אוחז בחוטי הצמר .האוויר רווי ריח של עמל ותורה ,ריח של צמר נקי ,ואולי אף ניחוח עדין של דבש העולה מן הספרים הפתוחים ,אך מתחת לשקט הזה פועם ספק נוקב ,ספק שמרעיד את אמות הסיפים של ההלכה .האם ייתכן שכל המעשה הזה ,כל השעות המושקעות בקשירה מדוקדקת ,אינן אלא עשייה ריקה מתוכן? האם ייתכן שהטלית המפוארת נותרת חסרה ,וכי המצווה שנעשתה בכל כך הרבה כוונה אינה מחזיקה מעמד מול המבחן הפשוט של תעשה ולא מן העשוי? הקושיה של בעל הלבושי שרד תלויה באוויר כענן כבד ,מעיבה על העבודה ועל ההתלהבות ,ומותירה את הלומד בתחושה של חיפוש נואש אחר האחיזה הכשרה בתוך מציאות שבה נדמה שהכול מתפורר תחת הגדרות ההלכה החמורות. בעומק הפרשה ,בתוך המילים המצומצמות של התורה ,אנו מוצאים את היסוד העמוק ביותר לשאלתנו .הרוח המנשבת בין הפסוקים מזמינה אותנו לבחון את המילה ועשו ,מילה שנושאת על גבה את כל כובד המצווה .אנו עומדים לפני הפסוק :דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו, לח) .פסוק זה אינו רק ציווי טכני ,אלא קריאה להתבוננות במעשה הידיים שלנו .אנו מנסים להבין כיצד מילה אחת ,ועשו ,בונה עולם שלם של חיוב ויוצרת את החיבור שבין החומר לבין הקדושה ,בבואנו לבחון אם עשייה זו אכן עומדת במבחן ההלכתי. רש"י (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -לשם מצווה .הרי שהתורה מצווה על עשיית הציצית כפעולה מכוונת ומיוחדת ,והמפרשים עומדים על כך שמעשה העשייה הוא המניח את התשתית לקיום המצווה ,כאשר עצם הציווי ועשו מלמד שקיימת חשיבות עצומה לעצם הפעולה ,גם אם היא קודמת לרגע הלבישה בפועל ,והעשייה היא זו שמעניקה לבגד את אופיו המקודש. רבי אברהם אבן עזרא (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -הציווי הוא שיהיו עשויות כהלכתן, והמילה להם באה ללמדנו שהבגד משתייך לאדם העושה אותו למען יתחייב בו .הוא מוסיף ומחדש כי העשייה היא חלק בלתי נפרד ממהות הבגד ,ובהטלת החוטים הופך הבגד להיות כלי שנועד למצווה ,מה שיוצר את הזיקה העמוקה שבין האדם לבין החפץ. הרמב"ן (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -שיהיו עשויות על ידי אדם מישראל ,והוא מבאר כי בצירוף המילים ועשו להם ישנה הוראה מפורשת שהמצווה מתחילה בעשייה ממשית בבגד ,מה שיוצר את הזיקה האמיתית שבין האדם לבין חפץ המצווה עוד לפני הלבישה עצמה ,ובכך העשייה עצמה הופכת להיות חלק מפעולת המצווה.

חלש תשרפ

הרד"ק (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -מלשון הכנה ,שיהיו מוכנות ללבישה ,וביאורו הוא שההכנה הזו היא תנאי מוקדם המכשיר את הבגד להיות ראוי לחול עליו שם מצוות ציצית בשעת הלבישה ,והעשייה היא הדרך שבה אנו מכשירים את הבגד למטרתו הנעלה. החזקוני (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -כשם שנאמר במקדש ועשו לי מקדש ,כך בציצית ,העשייה היא המקדישה את החפץ ,והיא המעניקה לו את תוקפו ההלכתי ,ובלעדי עשייה זו אין לבגד שם של ציצית כלל ,שכן העשייה היא המקשרת בין רצון האדם לבין מצוות הבורא. הספורנו (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -שיהיו מוכנות על בגדיהם ,והוא מחדש שהעשייה היא פעולה של יצירה המבדילה את הבגד הרגיל מהבגד המצווה ,ובכך היא פועלת בו שינוי מהותי עוד בטרם יולבש על הגוף ,וההכנה היא חלק אינטגרלי מכלל המצווה. אונקלוס (תרגום על התורה ,שם) ביאר :ויעבדון להון ציצין ,והוא מדגיש שהעשייה צריכה להיות לשם הציצית ,מה שמחזק את ההבנה שזהו מעשה יזום ומכוון שתכליתו אחת ,והוא הופך את הפעולה הטכנית לפעולה רוחנית עמוקה. הכלי יקר (על התורה ,שם) ביאר :ועשו להם -דייק הכתוב ועשו כדי ללמדנו שהמעשה עצמו הוא המקיים את המצווה ,וגם אם הלבישה היא השלב המשלים ,העשייה היא היסוד שעליו נבנית המצווה כולה ,ובלעדיו המצווה נותרת ללא תשתית עליה תוכל להיבנות. כאשר אנו צוללים אל תוך ים התלמוד ,נדמה כי הדיון על מהות העשייה והלבישה מקבל הד עמוק ומרגש .החכמים ,בעיניהם החדות ,מבקשים לשרטט את הקו הדק שבין הכנה לבין המצווה עצמה ,והגמרא פורסת לפנינו את הדיונים המלווים את לומדי התורה לאורך דורות ,כשהיא מחפשת אחר הרגע המכונן שבו הופך חוט פשוט לכנף של מצווה ,תוך שהיא מפלסת את דרכה בין סוגיות המעשה והזמן. בגמרא במסכת מנחות (דף מ ע"ב) מבואר :תנו רבנן ,ועשו להם ציצת -שיהיו עשויות מן התלוש ולא מן המחובר .ורש"י (שם ,ד"ה מן התלוש) ביאר :שיהיו עשויות מן הצמר והפשתן, שיהיו תלושין מן הקרקע ולא גידולי קרקע מחוברים .הגמרא מבארת כי ישנו תנאי יסודי בעצם העשייה ,והעמידה על כך שהחוטים יהיו תלושים מן הקרקע בעת העשייה מלמדת על כך שהחפץ צריך להיות חפץ מוכן ומיועד ,והמצווה אינה תלויה רק ברגע הלבישה אלא בהכנה נכונה וראויה של החוטים בטרם יוטלו על הבגד. בתלמוד ירושלמי (מסכת חלה ,פרק א הלכה ו) מבואר :רבנן דקיסרין בעו ,עשיית ציצית מהו שתהא כשרה מן הפטור? ורבי דוד פרנקל (בפירושו קרבן העדה ,שם) ביאר :דהיינו אם מותר לעשות את הציצית כשהבגד עדיין פטור מן המצווה ,כגון כלי קופסא שעדיין לא חל עליהם חיוב לבישה ,האם העשייה הזו נחשבת למעשה כשר .הדיון בירושלמי מעלה את שאלת היסוד ,והמפרשים מחדשים שהשאלה האם עשייה מן הפטור היא עשייה היא

גם לנשמה מגיע אוכל

שאלה המקיפה את כל יסודות המצווה ,והבנתנו כיצד להכריע בדבר היא המפתח להבנת תוקף הציציות שבידינו. בגמרא במסכת מנחות (דף כח ע"א) מבואר :תעשה ולא מן העשוי ,דאי אמרת מן העשוי, למה ליה למכתב קרא? ותוספות (שם ,ד"ה תעשה) ביאר :דהיינו שצריך לעשות המצווה ,ולא שיהיה כבר נעשה מעצמו ,וצריך שיהיה המעשה של המצווה על ידי האדם .התוספות מחדש כי העיקרון של תעשה ולא מן העשוי אינו רק גזירה טכנית ,אלא דרישה למעורבות פעילה של האדם המקיים את המצווה ,מה שמעורר את הקושיה היאצבית כיצד אנו עושים זאת כשהבגד פטור ,וכיצד העשייה שלנו אכן נחשבת לעשייה שאינה מן העשוי. במסדרונות בית המדרש העתיק ,היכן שהדיו עודנו לח וריח הקלף מבשר על תורת אמת, ניצבים הראשונים כעמודי התווך של ההלכה .הם אינם רק מפרשים את הסוגיה ,אלא חווים אותה בנפשם ,תוהים על קנקנה של מצוות הציצית ומבקשים לפענח את סוד הזמן שבין מעשה העשייה למשמעות הלבישה .אנו עומדים עמם ,מרגישים את התנועה המחשבתית שלהם ,את אותה השתוקקות לדעת כיצד מעשה ידינו ,הנעשה לעתים בדממה ,הופך לקיום מצווה שלם שאינו נפסל מחמת היותו נעשה קודם זמנו. רבי שלמה יצחקי (בתוספות על מסכת מנחות ,דף ל"ו ע"א) ביאר :דהא דאמרינן תעשה ולא מן העשוי ,היינו דוקא במקום דאפשר לעשותו בחיוב ,אבל היכא דלא אפשר ,לא הוי מן העשוי. הוא מחדש שכל הדין של תעשה ולא מן העשוי אינו בא לפסול את העשייה המוקדמת, אלא להורות שהמעשה חייב להיות בעל משמעות ,וכאשר אדם עושה ציצית מתוך מגמה לקיים את המצווה ,הרי זו עשייה לכל דבר ועניין. רבינו משה בן נחמן (בחידושיו למסכת מנחות ,דף ל"ח ע"א) ביאר :דלא אמרינן תעשה ולא מן העשוי אלא בדבר שחייב עתה במצווה ,אבל ציצית ,דהוי כהכשר מצווה ,שפיר דמי למעבד מקמי הכא .הוא מבאר כי יש להבחין בין עיקר המצווה לבין הכשר המצווה ,וכיוון שהטלת הציציות היא הכשר למצווה הבאה ,הרי שהיא אינה נכנסת לגדר הבעייתי של תעשה ולא מן העשוי ,מה שפותח פתח רחב לכל מנהגי ישראל. רבינו יוסף קארו (בבית יוסף ,או"ח סימן י"ט) ביאר :דאין לחוש למילי דהלבושי שרד ,דהרי נהגו ישראל לעשות ציצית קודם לבישה ,ומנהג ישראל תורה היא .הוא מבאר כי עצם המנהג הרווח מדורות קדומים מעיד על כך שאין כאן חשש פסול ,שכן כוונת האדם בעשייה היא המחברת את המעשה לרגע הלבישה ,ויוצרת רצף אחד של מצווה. רבינו מנחם המאירי (בבית הבחירה למסכת מנחות ,דף מ ע"ב) ביאר :דכל שעושה הציצית על דעת ללבוש את הטלית ,הרי זה כמי שמתחיל לקיים את המצווה בעת העשייה ,ואין זה נחשב מן העשוי כלל .הוא מחדש שהכוונה היא המהות ,וכל עוד המעשה נעשה במטרה להשלים את המצווה ,הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממנה ,והזמן שבין העשייה ללבישה אינו פוגם בערכו של המעשה.

חלש תשרפ

במרחבי המחשבה של האחרונים ,הסוגיה הזו מתפתחת כנהר שוצף ,המבקש למצוא את האיזון העדין בין דקדוקי ההלכה לבין המציאות שבה חיים יהודים .אנו רואים את הפוסקים מתיישבים אל השולחן ,הספרים פתוחים לפניהם ,והם מנתחים את דברי הראשונים בדייקנות של צורפים ,מחפשים את הנקודה שבה נסגר המעגל בין רצון האדם לבין רצון הבורא .האוויר בחדר רוטט מהשאלות ,מהחיפוש אחר הישוב הדחוק ,מהניסיונות לגשר על הפער שבין ההגדרה היבשה לבין המנהג המקודש ,והתחושה היא של דיון שאינו פוסק, דיון שמבקש להפוך את המצווה לחיה וקיימת עבור כל אחד ואחד מאיתנו. מרן רבי יוסף קארו (בשולחן ערוך ,או"ח סימן י"ט סעיף א) ביאר :יש אומרים דכלי קופסא פטורים מן הציצית ,ומכל מקום נהגו להטיל בהם ציצית .הוא מבאר כי למרות הדיון העקרוני ,המנהג הוא העומד בשורה הראשונה ,וההלכה מתחשבת במנהג ככזה המגדיר את המציאות ככשרה וראויה למצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (במשנה ברורה ,שם ,ס"ק ד) ביאר :דנהגו להטיל ציצית אפילו בטלית שאינו לבוש ,דהוא הכנה למצווה ,ושפיר דמי .הוא מבאר כי אין כאן עשייה מן העשוי משום שכל עוד המטרה היא להגיע למצב של לבישת מצווה ,הרי שההכנה עצמה הופכת להיות חלק משרשרת הקיום של המצווה. רבי אברהם גומבינר המגן אברהם (סימן י"ט סק"א) ביאר :דאין זה נחשב מן העשוי ,דכיוון שצריך ללובשו ,הרי הוא כעושה מצווה משעה שהחל להכין .הוא מבאר כי הכוונה של האדם בעת העשייה היא זו שיוצרת את הרצף המאחד את המעשה עם רגע המצווה בפועל ,ובכך הוא משיב לקושיית הלבושי שרד. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן ד) ביאר :דהא דאמרינן תעשה ולא מן העשוי ,היינו דוקא בדבר שנעשה בלא כוונה למצווה ,אבל בעושה לשם מצווה ,הרי זה קיום המצווה לכל דבר .הוא מחדש שהכוונה הפנימית של האדם היא הכלי המכשיר את הפעולה, ומבלי כוונה זו אכן היינו נזקקים לדיון מעמיק ,אך עם הכוונה ,הכל מתיישב על מכונו. במרחב הקדוש של בתי המדרש המודרניים ,שם משתלבים דברי הראשונים עם הניסיון המצטבר של דורנו ,אנו מוצאים את גדולי הפוסקים המבקשים להאיר את השאלה באור חדש .הם מתבוננים בטקסטים העתיקים לא כמרחוק ,אלא מתוך מציאות חיים תוססת שבה המצווה אינה תיאוריה ,אלא חלק מהווייתנו היומיומית .השקט בחדר הלמידה, המלווה בהמיית המעיינים ובדפיקה המקצבית של הלב ,מעיד על הצורך העמוק ליישב את הסתירה לכאורה ,ולהבטיח כי כל ציצית הנקשרת בידי יהודי היא אכן כשרה למהדרין. רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן א) ביאר :דנהגו העולם כדעת הפוסקים דסברי שאין זה מן העשוי ,ואין לשנות מהמנהג המקובל מדורות ,דמנהג ישראל תורה היא, וכל מי שבא להחמיר בזה ,הרי הוא פוגע במנהג המקובל .הוא מבאר כי הכוח שבמנהג הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

כוח המעיד על הבנה עמוקה של ההלכה ,שגם אם אינה מפורשת ,היא מיוסדת על מסורת שאין לערער עליה. רבי שלמה זלמן אויערבך (בחידושיו למסכת מנחות) ביאר :דעשיית הציצית היא גדר של הכנה למצווה ,וכיוון שהיא נעשית לצורך המצווה ,הרי היא נחשבת כחלק בלתי נפרד מהמצווה, ואין כאן דין מן העשוי כלל .הוא מחדש כי הציצית אינה רק מוצר מוגמר ,אלא תהליך שראשיתו בהטלת החוטים וסופו בלבישה ,והתהליך כולו הוא המצווה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ציצית) ביאר :דאין לחוש לקושיית הלבושי שרד ,דהרי כתבו הפוסקים דכיון שמתכוון ללובשו ,הווי כעושה מצווה גמורה, ואפילו אינו לובשו בו ביום ,הרי שהכנת המצווה היא היא תחילת קיומה .הוא מדגיש כי הדברים פשוטים וברורים לכל בר דעת שדרכו של עולם היא להכין את כלי המצווה מבעוד מועד ,ואין כל פגם בזה כלל. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן ג) ביאר :דהא דאמרינן תעשה ולא מן העשוי ,היינו במי שעושה פעולה שאינה צריכה לכלום ,אבל הכנת הציצית היא פעולה שנועדה ליצור את הכלי למצווה ,והוי כהכשר מצווה דשפיר דמי .הוא מבאר כי העשייה היא עצמה חלק מהתכלית ,והגדרת התכלית היא זו שמבדילה בין מעשה ריק לבין מעשה מצווה. כאשר אנו מורידים את העיון המופשט אל קרקע המציאות ,אנו פוגשים את שאלת הטלת הציציות כצומת דרכים מעשית המלווה את חיינו בכל בוקר ובכל רגע שבו אנו עוסקים בהכנת כלי המצווה .התחושה המוחשית היא של שולחן עבודה עמוס בחוטים ,דפיקות לב של יראה ,והידיעה שכל קשירה נושאת בחובה משמעות הלכתית כבדת משקל ,המגשרת בין המחשבה לבין הפעולה המתרחשת בין כותלי הבית או בבית המדרש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ציצית) ביאר :דמעשה הטלת הציצית אינו מחייב שתהא הטלית מוכנה ללבישה באותו רגע ,ובלבד שתהא הכוונה מכוונת לקיים את המצווה בעתיד ,ולכן אין כל מניעה לקשור את הציציות בבגד חדש אף לפני שיגיע לידי שימוש כלל .הדברים מלמדים למעשה כי ניתן להתכונן למצווה בנחת ,מתוך רוגע ,ולא לחשוש שמא העשייה המוקדמת תגרע מהכשרות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק א סימן ג) ביאר :דמי שמטיל ציציות בטלית עבור חברו ,אף על פי שחברו אינו לובש את הטלית כעת ,הרי זה כשר לכתחילה ,כיון שהפעולה נעשית לשם קיום המצווה של בעל הטלית ,ואין כאן דין של עשייה שלא לצורך ,דהרי המטרה הסופית היא קיום המצווה .הנפקא מינה היא שגם כאשר העשייה נעשית על ידי שליח ,הכוונה של המשלח או של העושה למען המצווה היא המכשירה את המעשה. רבי יצחק יעקב וייס בספרו מנחת יצחק (חלק ג סימן א) ביאר :דאדם המכין ציציות עבור בנו הקטן שעדיין אינו לובש טלית גדולה ,המעשה נחשב לחינוך למצווה ,ואף שאין כאן חיוב מן

חלש תשרפ

התורה ,העשייה מועילה והופכת את הטלית לראויה ללבישה כשיגדל .המסקנה ההלכתית היא שכל הכנה למצווה בונה מציאות של קדושה ,גם אם רגע הלבישה רחוק מאיתנו. רבי שלמה זלמן אויערבך בחידושיו למסכת מנחות (שם) ביאר :דמי שקנה טלית עם ציציות ולא ידע אם הוטלו לשם מצווה ,רשאי לסמוך על הרוב דהטילום לשם מצווה ,ואין כאן חשש פסול ,דכל עוד לא ידוע היפך ,העשייה נחשבת לכשרה .הנפקא מינה היא למעשה יום יומי בבואנו לרכוש טלית מוכנה ,שאין עלינו לחשוש לדין תעשה ולא מן העשוי כל עוד המנהג הרווח הוא לעשות כן. בתוך מרחב הדיון ההלכתי ,מתגלה לעינינו רעיון גדול יותר ,מעין מסד יסוד שעל גביו נבנית כל תפיסת המצווה .אנו שואלים את עצמנו מהי משמעותה של ההכנה הזו ,ומגלים כי היא אינה רק הקדמה טכנית ,אלא ביטוי לרצונו של האדם להתחבר לקדושה עוד בטרם החיוב מחייב אותו .יש כאן חיבור עמוק שבין החפץ לבין המחשבה ,שכן כאשר אדם עוסק בעשיית הציצית ,הוא כבר נמצא בתוך האווירה של המצווה ,וזמן זה הופך להיות חלק בלתי נפרד מכלל המצווה כולה. רבי יהודה ליוואי בספרו גור אריה (פרשת שלח) ביאר :דהעשייה היא בחינת היצירה שבאדם, ובזה שיהודי עושה את הציצית ,הוא הופך להיות שותף במעשה בראשית ,וכשם שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו מתוך רצון ומחשבה ,כך גם האדם המכין את הציצית מתוך רצון להגיע ללבישה .הוא מבאר כי אין זו עשייה בעלמא ,אלא גילוי של כוח הרצון המקודש שבאדם ,שאינו ממתין לחיוב ,אלא מקדים לו בכיסופים. רבי יום טוב אלגאזי בספרו הלכות יום טוב (בסימנים המבארים ענייני מצוות) ביאר :דההכנה למצווה יש לה דין של מצווה ,כשם שמצינו גבי שבת דהכנות שבת הוו מצווה ,כך בציצית הרי ההכנה היא הקדמה לזכייה בחיוב .הוא מבאר כי ההתמסרות של האדם להכנת החפץ מלמדת על כך שהחפץ עצמו כבר נושא עליו את תחילת הקדושה ,ואין אנו דנים כאן בבעיה של תעשה ולא מן העשוי ,אלא בבנייה הדרגתית של קדושה. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (חלק א סימן מ) ביאר :דהעשייה למצווה הויא כגמר המצווה ,דהכוונה הפנימית של העושה היא זו שקובעת את הערך של הפעולה ,וכיוון שהיא נעשית מתוך שאיפה ללבישה ,הרי זה כאילו כבר לבש .הוא מבאר כי הזמן שבין העשייה ללבישה נבלע בתוך התודעה של האדם ,ואין הוא חש את הפער כפי שמנסים לטעון אלו המקשים את קושיית הלבושי שרד ,אלא כרצף של אמונה. בעומק הנפש ,הציצית היא משל למסלול החיים כולו .אנו ניצבים מול הפער שבין הרצון לקיים לבין המציאות האפורה ,בין רגע ההכנה הממושך לבין רגע ההתגלות של המצווה. כאן ,בחיבור שבין החוטים לנשמה ,אנו למדים שההמתנה וההכנה אינן זמן מבוזבז ,אלא התקופה שבה הנשמה נערכת לקבלת האור .התחושה הפנימית היא של עבודה בלתי פוסקת,

גם לנשמה מגיע אוכל

שבה כל חוט הנקשר בעדינות הוא ביטוי לאמונה שגם ברגעים שבהם אנו מרגישים רחוקים מן החיוב ,אנו נמצאים במסלול בטוח אל עבר המטרה. רבנו יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי (פרשת שלח ,שנה א) ביאר :דהחוטים הללו מסמלים את החיבור שבין המחשבה לדיבור ,וכאשר אדם קושר אותם ,הוא קושר את רצונותיו לרצון הבורא ,וזהו סוד החיים .הוא מבאר כי העשייה מתוך הכנה היא שיוצרת את השלמות הפנימית ,שכן האדם לומד להעריך כל שלב בדרכו הרוחנית ,ומבין שאין שום פעולה קטנה בעבודת השם. רבי שמשון רפאל הירש בספרו על התורה (במדבר טו ,לח) ביאר :דהציצית היא סמל לעצמאות היהודית ,והטלתה קודם הלבישה מלמדת שהאדם צריך להכין את עצמו מראש לכל ניסיון שיעמוד בפניו במהלך היום .הוא מבאר כי ההכנה המוקדמת היא המעניקה לאדם את הכוח לעמוד איתן בתוך המציאות היומיומית ,שכן הוא מגיע אל היום כשהוא כבר מוכן ומזומן לקיום המצווה. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת שלח) ביאר :דהעשייה מתוך מצפה ללבישה היא בחינת גאולה פרטית ,דהאדם שואף להתעלות ולצאת מן המגבלות של הטבע, והציצית היא הכלי שמסייע לו בכך .הוא מבאר כי הרצון הפנימי הוא שמשלים את המעשה, וכשהאדם פועל בתוך עולמו ,הוא בונה את הכלים שיאפשרו לאור האלוקי להאיר בקרבו בכל רגע ורגע. כשאנו מתבוננים בציציות המשתלשלות מהטלית ,אנו פוגשים את הדיוק הפנימי שבאדם. המוסר הפשוט שעולה מתוך הסוגיה הוא שהעולם אינו מחכה לרגע החיוב כדי שנתחיל להיות אנשים של עשייה .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו ועם בוראו ,מבין שהכנה טובה היא תחילת הדרך ,ושהניסיון לדייק במעשים קטנים ,גם כשאין עליהם תביעה מצד הדין החיצוני ,הוא המקום שבו נבנה המצפן הפנימי .זהו מוסר שקט ,כזה שאינו זקוק לקולות רמים ,אלא לאהבת האמת הפשוטה שבעשיית הדברים כפי שהם ראויים להיעשות. רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א) ביאר :דכל פעולה שנעשית מתוך בחירה חופשית להקדים ולעשות את רצון הבורא ,היא בונה את רצונו האמיתי של האדם. הוא מבאר כי אין זו עשייה טכנית ,אלא כוח שבאדם להשפיע על עצמו ועל הנהגתו ,כך שכל חייו יהיו מכוונים כלפי שמיא מתוך רצון פנימי ולא מתוך הכרח חיצוני. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א) ביאר :דההכנה לעבודת השם היא המבחן האמיתי של העובד ,שכן ברגעים אלו נמדדת האמת של כוונותיו .הוא מבאר כי מי שמשקיע מחשבה וטרחה בעשייה מראש ,מוכיח לעצמו שאין הוא עבד הממתין לסימן ,אלא בן החפץ להתקרב לאביו ,וזהו מצפן המכוון את האדם לכל ימיו. רבי יצחק בלאזר בספרו פרי יצחק (חלק ב) ביאר :דהמידת האחריות של האדם כלפי מצוותיו אינה נגמרת בגבולות ההלכה היבשים ,אלא מתפשטת אל הדרכים שבהן הוא מגיע

חלש תשרפ

לקיים את המצווה .הוא מבאר כי הניקיון של העשייה ,החל מן הרגע הראשון ,מעיד על כך שהאדם שלם עם דרכו ,וכי כל צעד שעושה הוא צעד של אמת ,ללא זיופים וללא פשרות. בסופו של תהליך ,כשאנו אוספים את החוטים אל ידינו ,אנו מבינים שההלכה היא לא רק גבולות אלא מפה לחיים .התובנה המרכזית היא שהחיים עצמם הם מסכת של הכנות .אנו לומדים כי הדרך שבה אנו ניגשים למשימותינו – האם מתוך מרוץ אחר מחויבות חיצונית או מתוך רצון פנימי לבנות משהו יציב וקדוש – היא הקובעת את איכות התוצאה .הקשירה המדויקת של ציציות הטלית ,שנעשית עוד לפני שלבשנו אותה ,הופכת עבורנו לסמל לכל מעשינו :להתחיל את היום ,את העבודה ,את היחסים עם הסובבים אותנו ,מתוך מוכנות ומתוך הכנה המקדשת את העשייה כולה .אנחנו לא מחכים לרגע שבו נהיה חייבים ,אנחנו יוצרים את המציאות שבה המצווה קורית ,מתוך רצון טוב ושמחה.

עיקר העניין: העובדה שאנו מטילים ציציות בבגד גם כשאיננו מחויבים בכך ברגע העשייה, מלמדת אותנו יסוד עצום בהנהגת האדם :הקדושה אינה מחכה לפקודה .המצווה מתחילה בלב ,בהשתוקקות האדם להקדים ולהכין את הכלים להשראת השכינה. ברגע שבו האדם מחליט שהבגד הופך לכלי למצווה ,הוא כבר נכנס למסלול של קדושה .אין כאן מן העשוי ,אלא יש כאן יצירה של ממש ,שבה המחשבה המקדימה בונה את המציאות ההלכתית והנפשית .כשאדם מכין את הציצית ,הוא קושר את עצמו ,את רצונותיו ואת חייו ,אל המטרה הנעלה שלשמה נברא .המצווה הופכת מפעולה חיצונית לביטוי של הוויה פנימית עמוקה ,המלווה אותנו מן הרגע שבו אנו קמים בבוקר ועוטפים את עצמנו במצווה ,ועד לרגע שבו אנו מסיימים את יומנו, מתוך ידיעה שכל פעולה קטנה שעשינו בכוונה תחילה ,היא חוט דק המושך עלינו אור גדול של אמת.