3. החתן שגילה תחת החופה שטליתו אינה מצויצת כיצד ינהג?

3. החתן שגילה תחת החופה שטליתו אינה מצויצת כיצד ינהג? האורות באולם מעומעמים ,ניחוח בשמים יוקרתיים ופרחים טריים עומד באוויר ,וליבו של החתן פועם בחוזקה .זהו הרגע הגדול של חייו ,רגע של התקדשות ושל בניית בית נאמן בישראל .הכל מוכן ,הלבבות נפתחים ,והוא ניגש אל הכסא כדי ליטול את הטלית המהודרת שעליה חלם זמן כה רב .ידיו רועדות מעט מהתרגשות ,הוא פורש את הבגד הלבן כדי…

3. החתן שגילה תחת החופה שטליתו אינה מצויצת כיצד ינהג? האורות באולם מעומעמים ,ניחוח בשמים יוקרתיים ופרחים טריים עומד באוויר ,וליבו של החתן פועם בחוזקה .זהו הרגע הגדול של חייו ,רגע של התקדשות ושל בניית בית נאמן בישראל .הכל מוכן ,הלבבות נפתחים ,והוא ניגש אל הכסא כדי ליטול את הטלית המהודרת שעליה חלם זמן כה רב .ידיו רועדות מעט מהתרגשות ,הוא פורש את הבגד הלבן כדי להתעטף בו ,אך לפתע ,כקרח דק שנשבר תחת רגליו ,הוא קופא .עיניו ננעצות בארבע כנפות הבגד והשמיים נופלים עליו – הכנפות חלקות ,ריקות ,נטולות ציציות .דממה מעיקה

גם לנשמה מגיע אוכל

חודרת אל החלל ,והבושה עולה בפניו כשי הוא מבין שברגע השיא של חייו ,כלי הקודש שלו אינו מוכן .האם ייתכן שדווקא תחת החופה ,בפתח הדרך החדשה ,ימצא עצמו ניצב מול שוקת שבורה? מה עושים כעת ,כשעיני הקהל נשואות אליו והזמן אינו עוצר מלכת? בשורש העניין ,כאשר אנו מבקשים להבין את הקשר שבין הציצית לבין רגע הכניסה לחופה ,אנו נדרשים לפסוקים בתורה המלמדים אותנו על החיבור הנפשי שבין מצוות הציצית לבין בניית הבית היהודי .התורה סומכת את פרשת הציצית לפרשת נישואי אישה, וסמיכות זו אינה מקרית; היא טומנת בחובה יסוד עמוק המלווה את החתן בדרכו החדשה, כשהוא מתעטף בטלית שכולה קודש ברגע שבו הוא הופך לחלק מזוגיות מקודשת. הדר זקנים מבעלי התוספות (פרשת עקב) ביאר :על הפסוק גדילים תעשה לך ,וסמיך ליה כי יקח איש אשה ,לכך נהגו העולם לפרוש הטלית על החתן והכלה בעת נישואין ,ויש מפרשים כדי לחנכן במצוות .הוא מבאר כי אין מדובר רק במנהג חיצוני ,אלא ביצירת סביבה של מצווה שמקיפה את הזוג הטרי ,ומזכירה להם כי הבית שהם מקימים נבנה על גבי יסודות התורה והמצוות ,כאשר הטלית משמשת כעין חופה רוחנית המגינה עליהם בדרכם החדשה. ספר המנהיג בהלכות אירוסין ונישואין (עמוד תקלט) ביאר :בשם מדרש ,וזה שנהגו בצרפת ובפרובינצא ,שכל החתנים מתעטפים בציצית בהכנסת החופה ,יש לי סמך במדרש :למה נסמכה פרשת ציצית לנשואי אשה ,דכתיב גדילים תעשה לך ,וסמיך ליה כי יקח איש אשה? לומר לך ,חתן חייב בציצית .הוא מבאר כי חיוב החתן בציצית בעת החופה אינו רק עניין טכני ,אלא הוא חלק מהגדרתו החדשה כאיש העומד להקים בית ,ומצוות הציצית היא הביטוי למחויבותו להוסיף קדושה בעולם ולזכור את המצוות בכל דרכיו. הראבי"ה בתשובות וביאורי סוגיות (סוף סימן אלף קנב) ביאר :גם הראשונים הרגילו ,שחתן מתעטף בציצית ,משום דדרשינן סמוכין גדילים תעשה לך ,וסמיך ליה כי יקח איש אשה. הוא מבאר כי מסורת זו של אבותינו אינה רק למזכרת ,אלא היא מהווה כלי לחינוך והדרכה לחתן המבקש להיכנס לחיים של תורה ,כאשר עצם העיטוף בטלית הוא המכריז על כניסתו תחת עול המצוות במעמד נשגב זה. הלב עדיין פועם בחוזקה ,והזמן תחת החופה אינו מחכה לאיש .כיצד ניתן לפתור את המצוקה המעיקה הזו מבלי לפגוע בקדושת המעמד ובדרישות ההלכה? אנו ניצבים בפני הצורך למצוא פתרון שיאפשר לחתן להמשיך בטקס כשהוא עטוף בטלית ,גם כאשר חסרות בה הציציות ,מבלי להיכנס למכשול של ביטול מצווה או לבישת בגד שאינו מותאם כראוי. זהו רגע שבו ההלכה נדרשת להיות יצירתית ופרקטית ,כדי לאפשר לחתן לשמוח ביום חופתו בלב שלם. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן י"ד סעיף ג') ביאר :השואל טלית מחברו ,אינו חייב להטיל בה ציצית ,כיון שאינה כסותו .הוא מבאר כי הטלת הציצית תלויה בבעלות על הבגד ,ואם החתן ישכיל להעביר את בעלות הטלית לאדם אחר ,הרי שהוא משתחרר

חלש תשרפ

מהחיוב להטיל בה ציצית באותה שעה ,ובכך הוא פותר את בעיית חסרון הציציות באופן הלכתי מובהק ,שכן הטלית כבר אינה מוגדרת כבגדו המחויב. הראשל"צ הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות ציצית (סימן ח' הערה לב ,וסימן יח הערה

י') ביאר :לאחר שהחתן קידש את הכלה יקח טלית חדשה ויברך עליה שהחיינו בלבד .ואם עורכים את החופה והקידושין קודם השקיעה יברך החתן על הטלית גם ברכת להתעטף בציצית ,ואחר כך ברכת שהחיינו .וכיון שבירך להתעטף בציצית ,יש אומרים שצריך להתעטף בה כמו שמתעטף בבוקר .ויש אומרים שדי בכך שנותן הטלית על כתפו ,דנוסח הברכה אינו לעיכובא .הוא מבאר כי במצב שבו הטלית חדשה ומחייבת ברכה ,הרי שיש להקפיד על הנהלים ,אך בסיטואציה של חופה ,הדגש הוא על קיום המנהג המשרה אווירת קדושה על החתן והכלה ,תוך שמירה על גדרי הברכה. המתח גובר .האם מותר לחתן להתעטף בטלית שאין בה ציציות ,או שמא עצם העיטוף בבגד ארבע כנפות ריק מהווה עבירה? אנו צוללים אל תוך הדיון התלמודי המעמיק ,שבו חכמינו שקלו את כובד משקלו של האיסור ואת השאלה האם מדובר בביטול מצווה בעצם הלבישה ,או שמא מדובר בהעדר חיוב במציאות שבה האדם אנוס .כאן מתגלה עוצמת הויכוח בין הראשונים ,המבקשים להבין את עומק רצונו של הבורא בבואו לצוות על מצוות הציצית ,והאם היא חלה בכל מצב או רק בתנאים מסוימים. הר"ש מרדוש במקור שהובא בראשונים מבאר :דאסור ללבוש בגד בן ד' כנפות בלא ציצית ,מכיון שברגע שהאדם לובש בגד המיועד לציצית מבלי להטילן ,הוא מבטל בידיו את מצוות העשה .הוא מחשב את הלבישה עצמה כפעולה אסורה ,שכן היא מעידה על התעלמות מוחלטת מהחיוב המוטל על הבגד ,ולפיכך ,כל עוד אין הציציות קשורות ,הבגד אסור בשימוש. הר"י במקור שהובא בראשונים מבאר :דלא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית ,אלא שהלובש בגד בן ד' כנפות מוטל עליו להטיל בו ציצית ,ובשבת שהוא אנוס מלהטיל ציצית מותר לכתחילה .הוא מבאר כי אין איסור עצמי בלבישת הבגד ,אלא יש כאן מערכת יחסים שבה החובה חלה על האדם ,וכאשר נבצר ממנו לעשות כן ,אין הוא נחשב לעבריין אלא לאנוס ,והאונס מפקיע את האיסור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן שי"ז ד"ה והקושר) מבאר: דבהא לא אזלינן בתר דעתו ,אלא בתר דעת העולם ,שמכוונים לקשר של קיימא .הוא מבאר כי אופי הקשר אינו נקבע על פי כוונתו הסובייקטיבית של האדם ,אלא על פי המקובל בציבור ,מה שמחייב אותנו להיזהר במלאכות שבת גם כשמדובר במצווה ,ואי אפשר להקל בקשירה במקום שבו הציבור רואה זאת כקשר של קבע לכל דבר ועניין. ככל שאנו מתקדמים בנבכי הסוגיה ,השאלה הופכת למורכבת יותר :כיצד מתיישבת המציאות עם ההלכה כאשר אדם מוצא את עצמו בסיטואציה של בושה או חוסר אונים?

גם לנשמה מגיע אוכל

האחרונים ,בדרכם הייחודית ,מבקשים לגשר בין גדרי ההלכה הטהורים לבין כבודו של האדם המצוי במבוכה .זהו שלב שבו מתחדד הגבול הדק שבין האונס המוחלט לבין ההיתר התלוי בנסיבות ,והם בוחנים האם כבוד הבריות הוא טיעון שיכול להכריע את הכף ולהתיר את מה שהיה נראה כבלתי אפשרי בראשית הדרך. הרמ"א (או"ח סימן י"ג סעיף ג') מבאר :דאם נפסק לאדם אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית ,יכול ללבוש בלא ברכה מכח כבוד הבריות .הוא מבאר כי כבודו של אדם הוא שיקול הלכתי כבד משקל ,וכאשר אדם נמצא בסיטואציה חברתית שבה הוא חש בושה עמוקה ,ההלכה מציבה גדר מגן המאפשרת לו להמשיך בשגרת יומו בדרך כבוד ,גם ללא שלמות המצווה באותו רגע. הט"ז (סימן י"ג) מבאר :דלפי שיטת הר"י אכן לא צריך היתר דכבוד הבריות ,ומה שהרמ"א הוסיף הטעם דכבוד הבריות ,משום דלא ברירא לו שהלכה כר"י שאין איסור ללבוש טלית בלא ציצית .הוא מבאר כי המחלוקת בין הפוסקים אם להזדקק לטעם של כבוד הבריות נובעת מחוסר הכרעה מוחלטת בשיטה ההלכתית ,ולכן העדיף הרמ"א להישען על טעם זה כמקור נוסף ומוצק להיתר ,כדי שלא להשאיר את האדם ללא פתרון בשעת דחקו. המגן אברהם (סימן י"ג סק"ח) מבאר :דאכן פוסקים כר"י שאין איסור ללבוש טלית בלא ציצית בשבת ,ולדעתו נראה שמה שהוסיף הרמ"א שמותר משום כבוד הבריות ,הוא משום שסובר המג"א שגם לשיטת הר"י הותר רק מצד איסור דאורייתא של טלית בלא ציצית, אך נשאר איסור דרבנן .הוא מבאר כי היתר כבוד הבריות אינו מבטל את האיסור לחלוטין, אלא מהווה מענה לרובד נוסף של האיסור ,ובכך הוא יוצר מסגרת רחבה יותר המאפשרת לאדם לנהוג לפי ההלכה בבטחה. במרחב ההכרעה ,אנו ניצבים בפני אחת השאלות המכריעות המפרידות בין עולמות :האם ההיתר ללבוש טלית חסרה קיים רק בתוך הקדושה והמגבלות של יום השבת ,שבו אנו מנועים מתיקון טכני ,או שמא כוחו יפה גם בימי החול ,כאשר המציאות החומרית מערימה קשיים דומים? זהו השלב שבו בוחנים הפוסקים את מהות האונס ,ומבקשים להבין האם העיקרון ההלכתי של שעת הדחק חורג מגבולות הזמן ,או שמא ליום השבת שמורה הנהגה ייחודית משלו שאינה ניתנת להעתקה לחיים המשתנים של ימי השבוע. האליה רבה (סימן י"ג סק"ו) מבאר :דרק בשבת נאמר דין זה ,מכיון שהוא זמן שאסור בו לקשור ציצית ,אבל בחול אסור לו ללבוש הטלית אף שאין באפשרותו להשיג ציצית .הוא מבאר כי השבת אינה סתם הגדרה של זמן ,אלא היא יוצרת מציאות של אי-יכולת הלכתית, ורק בתוך הריחוק הזה מן התיקון הטכני נוצר היתר ללבישה ,בעוד שבחול ,השליטה של האדם על המציאות מחייבת אותו להמתין עד שיוכל להטיל ציציות כדת. האמרי בינה (או"ח סימן א') מבאר :דההבחנה בין שבת לחול יסודה בכך שבשבת אין לאדם שום אפשרות לצאת ידי חובתו ,ולכן האונס הוא מוחלט ,מה שאין כן בחול ,שבו האחריות

חלש תשרפ

המוטלת על האדם להשיג את הציציות אינה פוקעת .הוא מבאר כי האונס בשבת הוא אונס דקדושה ,המלווה את כל המציאות כולה ,בעוד שבחול נותר המרחב האישי שבו על האדם מוטל להוכיח את רצינותו ולחפש את הפתרון בכל מחיר. בעמק יהושע (סימן ב' ד"ה ולכאורה) מבאר :דבכל עת שניתן להשיג ציצית ,אין לנו להקל ולהסתמך על ההיתרים שנאמרו בשעת הדחק של השבת .הוא מבאר כי הקפדת התורה על הציצית אינה משהו שאפשר להקל בו בגלל מורכבות לוגיסטית ,והדרישה המוסרית מאיתנו היא לאמץ את מלוא כובד האחריות כדי להעמיד את המצווה על תילה ,מבלי לנסות להחיל את היתרי השבת על מהלך החיים הרגיל. עתה עלינו לשוב אל החתן העומד נבוך תחת חופתו ,ולבחון האם הפתרונות שהעלינו עומדים במבחן ההלכה גם לפי השיטות המחמירות יותר .אם אנו פוסקים כדעות הסוברות שההיתר ללבוש טלית ללא ציצית מוגבל לשבת בלבד ,הרי שהחתן בחול נמצא במבוי סתום לכאורה .אולם ,החיים דורשים מאיתנו להביט מעבר לכללים היבשים אל עבר המציאות המורכבת ,ולשאול האם העובדה שהזמן תחת החופה כה דחוק וקצר ,משנה את הגדרת האונס שלנו והופכת אותו למוצדק גם ביום חול. המגן אברהם (סימן י"ג סק"ח) מבאר :דאף בחול מותר ללבוש טלית ללא ציצית ,כל עוד שאין ציציות בעיר .הוא מבאר כי גדר האונס אינו תלוי בלוח השנה ,אלא במציאות האובייקטיבית של חוסר יכולת להשיג את החוטים ,ובכך הוא פותח פתח רחב לחתן שנקלע למצוקה כזו ברגע האחרון ,שכן שעת החופה נחשבת כזמן שבו אין אפשרות להשיג ולהטיל חוטים ,ועל כן דינו כאונס לכל דבר. כף החיים (סימן י"ג ס"ק י"ב) מבאר :שאם צריך להתפלל בהשכמה שאין בנמצא לקנות חוטי ציצית ,הרי זה הוי כאין ציצית בעיר ומותר ללבוש .הוא מבאר כי הצורך המיידי בתפילה או במעמד של מצווה ,שבו לא ניתן לעכב את הזמן ,יוצר מציאות שבה האדם פטור מלהחזיק בציציות באותו רגע ,ואין לראות בכך ביטול מכוון אלא התנהלות מתוך הכרח המציאות. הלבוש (או"ח סימן י"ג) מבאר :דאף אם ננקוט שההיתר הוא רק בשבת ,מכל מקום במקום גנאי גדול יש להתיר ללבוש הטלית .הוא מבאר כי כבוד הבריות ומניעת הביזיון בפרהסיה הם שיקולים בעלי משקל הלכתי ,וגם אם במצב רגיל היינו מחמירים ,הרי שברגע שבו האדם עומד במעמד כה מכובד ופומבי ,המערכת ההלכתית נרתמת כדי להגן על כבודו ולא להותיר אותו במצב של מבוכה גלויה. בתוך מערבולת הדיונים ההלכתיים על גדרי האונס והאחריות ,עולה תובנה עמוקה על טבעה של עבודת השם .אנו למדים כי המצוות אינן "מוקשים" שמטרתם להפיל את האדם או לבחון אותו בנקודות הכשל שלו ,אלא הן הדרך שבה התורה מתחברת אל החיים האמיתיים ,על כל תהפוכותיהם .כשם שהחתן מבקש להתקדש דווקא ברגע שבו הוא מזהה את חסרונן של הציציות ,כך אנו למדים שעיקר עבודת השם אינו מתמצה בשלמות טכנית

גם לנשמה מגיע אוכל

גרידא ,אלא בכנות ובאמת של הרצון ,שמנסה לחתור אל הקדושה גם כשהמציאות מציבה בפנינו קשיים בלתי צפויים. הגרי"ש אליישיב בספרו קובץ הערות (סימן מ"ח אות י"ד) מבאר :דיש להקשות ,מי התיר לו להכניס עצמו לאונס ,נאמר שיסיר את הבגד מעליו ושוב לא יצטרך לתלות ההיתר באונס. הוא מבאר כי האמת של האדם נמדדת בנכונותו לוותר על הנוחות שלו כדי שלא לעבור על הרצון האלוהי ,והשאלה האם מותר לאדם להיכנס למצב של אונס היא המבחן העליון של המודעות שלו למחויבותו ,המלמדת אותנו שעלינו להיות זהירים לא רק בתוך המצווה, אלא עוד לפני כן ,בבואנו לתכנן את עבודת השם שלנו. הקהילות יעקב בחידושיו על מסכת מנחות (סימן כ"ג אות א') מבאר :מדברי רבי אלחנן, בשיטת הר"י שהתיר ללבוש בגד בן ד' כנפות כשאין לו חוטים להטיל ,דסבירא ליה שאנוס לא הוי בר חיובא כלל ,ואשר על כן אין שום מניעה מלהכניס עצמו למצב של ביטול מצות ציצית באונס .הוא מבאר כי הגישה העמוקה של גדולי ישראל רואה באדם האנוס דמות שאינה מנותקת מהקדושה ,אלא דמות שהחיוב פשוט אינו חל עליה באותה שעה ,תפיסה שמעניקה מרגוע לנפש המחפשת תמיד את הדרך להימצא בתוך רצון ה' ,גם כשאין בידה לקיים את המצווה בצורתה השלמה ביותר. הר"ש מרדוש במקור המובא באחרונים מבאר :שגם אם ננקוט כדעת החולקים ,אפשר שהמצווה היא להטיל הציצית כאשר הוא לבוש ,אלא שהוא סובר שאנוס לא נפיק מכלל בר חיובא ,אלא שאינו נענש על אי העשייה .הוא מבאר כי התביעה הפנימית להמשיך ולקיים את המצווה מלווה את האדם בכל מצב ,והפטור מן העונש אינו מהווה היתר לזלזל ,אלא מותיר את האדם תמיד בתודעה של חיפוש אחר הדרך הנכונה ,מה שבונה בו עמוד שדרה של עובד השם השואף לשלמות גם בתוך מגבלותיו. בעומק הנפש ,רגע החופה שבו נתגלה החסרון בטלית אינו רק תקלה טכנית; הוא משל לחיים כולם .אנו נכנסים לחופה עם שאיפות לשלמות ,עם חלומות על טלית מצויצת כהלכתה ועל בית יהודי מושלם ,אך המציאות לעיתים מזמנת לנו רגעים שבהם אנו מגלים 'קרעים' או חסרונות בבגדינו הרוחניים .החיבור הנפשי כאן הוא בהבנה שהקדושה לא שוכנת רק בשלמות המעשה ,אלא בעיקר בנכונות שלנו להתמודד עם החסר באמונה ובביטחון .כשהחתן ניצב שם ,ברגע השיא ,הוא לומד שהקשר שלו עם בוראו אינו תלוי רק בחוטים ,אלא בלב שחפץ בקדושה גם כאשר הוא מרגיש שחסר לו הכלי להופיע אותה באופן המושלם ביותר. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ו או"ח סימן ד) ביאר :כי הקפדת האדם על מצוותיו אינה נובעת מתוך רדיפת שלמות חיצונית בלבד ,אלא מתוך רצון פנימי להישאר מחובר לרצון ה' בכל מצב .הוא מבאר כי כוחו של האדם נמצא ביכולת שלו להכיל את האתגרים ולהפוך אותם למנוף של התקדשות ,מתוך הבנה שהחיים מורכבים וכי

חלש תשרפ

הקדושה האמיתית היא לשמור על אהבת השם גם כשאין הכל כשורה ,ולהמשיך בעבודת ה' מתוך מסירות נפש. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן כא ס"ק טז) ביאר :כי מידת הזהירות המלווה את האדם בדרכו היא הבונה את אישיותו כעובד השם .הוא מבאר כי השאיפה לדיוק בפרטי המצוות בונה בנפש האדם סדר פנימי ויראת שמיים אמיתית ,גם במקרים שבהם הוא נאלץ להתמודד עם מגבלות או חסרונות ,והתביעה הזו מהעצמי היא המגדלת את האדם לקומה רוחנית גבוהה יותר ,המאפשרת לו לעמוד מול קשיים מבלי לאבד את הדרך. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן ה) ביאר :כי ההתמודדות עם שאלות כגון אלו מלמדת אותנו שאסור לנו לחפש נתיבות עקלקלות כדי להימנע מחיובים, אלא עלינו לשאוף להוסיף קדושה בתוך כל מציאות שבה אנו נתונים .הוא מבאר כי השאיפה הזו היא שמפתחת באדם את הרגישות לערכם של הדברים ,והיא זו שבונה את אישיותו כאדם שאינו מתפשר על האמת הרוחנית שלו ,גם כשהתנאים מסביב נראים מורכבים או דורשים מאמץ נוסף כדי למצוא את הפתרון הראוי. כשאנו עומדים מול המבוכה של החתן תחת החופה ,אנו פוגשים את הדיוק הפנימי שבאדם .המוסר הפשוט שעולה מתוך הסוגיה הוא שהעולם אינו פוטר אותנו מן האחריות בגלל תקלה טכנית .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו ועם בוראו ,מבין שהאתגר שבשמירה על כבוד המצווה ברגע של דחק ,הוא הוא ההזדמנות הגדולה לחיבור .זהו מוסר שקט, כזה שאינו זקוק לקולות רמים ,אלא לאהבת האמת הפשוטה שבעשיית הדברים כפי שהם ראויים להיעשות ,גם כאשר המציאות מציבה בפנינו קשיים לא צפויים המאיימים על השלמות המקווה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות נישואין) ביאר :דההתאמצות למנוע את ביזוי המצווה היא המדד לאהבת השם האמיתית של האדם .הוא מבאר כי אין זו עשייה טכנית בלבד ,אלא כוח שבאדם לכוון את הנהגתו ,כך שכל חייו יהיו מכוונים כלפי שמיא מתוך רצון פנימי ולא מתוך הכרח חיצוני או חיפוש דרכי היתר נוחות מדי. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :דההכנה לעבודת השם היא המבחן האמיתי של העובד ,שכן ברגעים אלו נמדדת האמת של כוונותיו .הוא מבאר כי מי שמשקיע מחשבה וטרחה בעשייה מראש ובמציאת פתרונות כשרים לכבוד המצווה ,מוכיח לעצמו שאין הוא עבד הממתין לסימן ,אלא בן החפץ להתקרב לאביו ,וזהו מצפן המכוון את האדם לכל ימי חייו המשותפים. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו שו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רעח) ביאר :דמידת האחריות של האדם כלפי מצוותיו אינה נגמרת בגבולות ההלכה היבשים ,אלא מתפשטת אל הדרכים שבהן הוא מגיע לקיים את המצווה .הוא מבאר כי הניקיון של העשייה ,החל מן

גם לנשמה מגיע אוכל

הרגע הראשון ובכל אופן בו הוא מתנהל ,מעיד על כך שהאדם שלם עם דרכו ,וכי כל צעד שעושה הוא צעד של אמת ,ללא זיופים וללא פשרות מיותרות. במהלך המסע שערכנו בסוגיית החתן והטלית ,אנו מוצאים כי המציאות דורשת מאיתנו גמישות יצירתית מחד ,ודבקות איתנה בעקרונות מאידך .התובנה שצריכה ללוות אותנו ביומיום היא שהקדושה אינה נגדעת ברגע של תקלה ,אלא דווקא אז נבחנת עומק הזיקה שלנו למצווה .אנו לומדים שגם כאשר אנו נתקלים בקושי ,אין זה אומר שעלינו להרים ידיים או לוותר על המעמד המקודש ,אלא עלינו לחפש את הדרך המלך – הדרך ההלכתית – שתאפשר לנו להמשיך ולעבוד את ה' ביראה ובכבוד .אנו לומדים להעריך את החשיבות של הכנה מראש ,אך גם לומדים לסלוח לעצמנו ולמצוא את הפתרון הראוי בעת משבר, מתוך הבנה שהבורא מביט על הלב ועל הרצון האמיתי לצאת ידי חובה.

עיקר העניין: השאלה מה עושה חתן שגילה שטליתו אינה מצויצת ,אינה רק שאלה הלכתית נקודתית ,אלא שיקוף של התמודדות האדם עם החיים .ביום הגדול והמרגש ביותר, רגע לפני ההתייחדות והקמת הבית ,האדם נדרש לאיזון עדין :לא להיתפס לייאוש מהחסרון ,אלא לפעול בקור רוח ,בנחישות ובהתייעצות עם דעת תורה כדי למצוא את המענה הנכון .הציצית היא סמל לזכירת המצוות ,והחתן מלמד אותנו שגם כאשר ה'סמל' אינו מושלם ,העיקר הוא התודעה האנושית שאינה מוותרת על המחויבות. בסופו של דבר ,החופה אינה רק טקס חיצוני ,אלא תהליך שבו שני אנשים מחליטים כי גם כשהחיים מזמנים להם רגעים של אי-ודאות ,הם בוחרים לעמוד תחת החופה כשהם מחוברים למסורת ,לאמת ולהלכה ,מתוך ידיעה שהשלמות האמיתית היא הדרך שבה אנו בוחרים להתמודד עם מה שחסר.