4. האם מותר בשבת להפריד את הפתילים של הציציות אם הם הסתבכו?

4. האם מותר בשבת להפריד את הפתילים של הציציות אם הם הסתבכו? השבת נכנסת ,והשקט יורד על העולם כמשי רך .החדר מואר באור רך של נרות השבת, וריח של תבשילים חמים וקדושת היום עומד באוויר .החתן ,או אולי האב המכין את עצמו לתפילת שחרית ,ניגש אל הטלית המונחת על המיטה .הוא מבקש להתעטף בה ,אך רגע לפני ,מבטו נופל על ארבע כנפות הבגד – וליבו מחסיר פעימה .חוטי הציצית ,אלו…

4. האם מותר בשבת להפריד את הפתילים של הציציות אם הם הסתבכו? השבת נכנסת ,והשקט יורד על העולם כמשי רך .החדר מואר באור רך של נרות השבת, וריח של תבשילים חמים וקדושת היום עומד באוויר .החתן ,או אולי האב המכין את עצמו לתפילת שחרית ,ניגש אל הטלית המונחת על המיטה .הוא מבקש להתעטף בה ,אך רגע לפני ,מבטו נופל על ארבע כנפות הבגד – וליבו מחסיר פעימה .חוטי הציצית ,אלו שהיו אמורים להיות פרודים ומשוחררים לכבוד המצווה ,נראים כעת כסבך אחד גדול ,פתילים שזורים בתוך פתילים בקשרים הדוקים ומעיקים .הבוקר עולה ,הקהל בבית הכנסת ממתין, והוא עומד מול הכלי שבידו ,כשבאצבעותיו רוטטת התשוקה להפריד ולסדר את החוטים, אך במוחו מהדהד קול דק של ספק – האם פעולת סידור זו אינה פוגעת בקדושת השבת, האם היא אינה גולשת אל תוך מלאכת "מתקן" האסורה? האם מותר לו ,ברגע זה של ערב

חלש תשרפ

התפילה ,להשיב את הסדר לפתילים ,או שמא עליו להניחם כפי שהם ולצאת אל הבית כנסת כשליבו דואב? על חשיבות הפרדת פתלי הציצית כחלק מקיום המצווה בשלמותה ,למדנו מן הפסוק בפרשת שלח לך" :ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו ,לח). רש"י (שם) ביאר :פתיל תכלת ,פתיל של צמר צבוע תכלת .הוא מבאר כי התורה מצווה על המעשה המוחשי בפתילים ,מה שמלמדנו כי הצורה שבה הם מופיעים על הבגד – כפתילים נפרדים וניכרים – היא חלק בלתי נפרד מן ההגדרה ההלכתית של המצווה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ועל כנפי בגדיהם ,הם ארבעה .ונתנו על ציצית הכנף, הוא הפתיל האחד שיהיה נראה על הציצית .הוא מבאר כי הציצית צריכה להיות גלויה לעין ,באופן המאפשר לראות את כל חלקי הפתילים ,וזוהי הסיבה שהפרדתם זה מזה היא דרישה העולה מתוך הפשט – שלא יהיו נראים כגוש אחד אטום ,אלא כחוטים המזכירים את המצוות. הרמב"ן (שם) ביאר :ועשו להם ציצית ,לשון גדילים ,כמו גדילים תעשה לך .הוא מבאר כי המונח ציצית נגזר מלשון גדילים ,המעיד על אופי הפתילים הפרושים ,שנועדו להראות כענפי אילן או כדבר הפרוש וניכר ,ולא כחוטים מסובכים שאיבדו את צורתם המקורית. הספורנו (שם) ביאר :ועשו להם ציצית ,כדי שיהיה להם לזכרון את כל מצות ה' .הוא מבאר כי כל מטרת הפתילים היא היזכרות ,וברגע שהם מסובכים יתר על המידה ,הרי שהם מאבדים את תפקידם הויזואלי המזכיר את המצוות ,שכן העין אינה רואה בהם את המראה המצווה ,אלא סבך מקרי. הכלי יקר (שם) ביאר :ונתנו על ציצית הכנף ,כי הציצית צריכה להיות דבר המושך את העין ביופיו ובסידורו .הוא מבאר כי הציצית היא כעין תכשיט רוחני ,וכמו בתכשיט ,כאשר חוטיו מסתבכים הרי שהוא מאבד את הדרתו ,ולכן ההפרדה היא חלק מהתביעה להעמיד את כלי המצווה בכבוד ובסדר. בגמרא במסכת מנחות (דף מב ע"א) אמרו :תניא ,אידך ציצית ,מצות ציצית .תנו רבנן ,ציצית, כשהוא אומר וראיתם אותו ,את מצות ה' ועשיתם אותם .הוא מבאר כי התורה נותנת משקל מכריע למראה העיניים ,לראייה המוחשית של חוטי הציצית .כאשר החוטים מסובכים, המבט אליהם אינו מייצר את אותה השפעה רוחנית שהתורה כיוונה אליה ,שכן הראייה המצווה היא של פתילים נפרדים הניכרים לעין. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ב הלכה א) מבואר :ר' זעירא בשם ר' חנינא ,כל מי שאינו לובש ציצית ואינו מניח תפילין ,אינו מוזהר על המצוות .הוא מבאר כי לבישת הציצית אינה רק טכנית ,אלא היא העדות של האדם להשתייכותו לעם ישראל ולמחויבותו לשם ,ומשום כך ,כאשר האדם ניגש למצווה זו ,הוא חייב להקפיד שצורת הציצית תהיה כפי שתיקנו חכמים ,ללא פגמים או סיבוכים שמעכבים את השלמות הראויה.

גם לנשמה מגיע אוכל

רש"י (שם ,מנחות מב ע"א) ביאר :וראיתם אותו ,את המצוות .הוא מבאר כי החוטים עצמם אינם המטרה ,אלא הם הכלי שמביא את האדם לזכירת המצוות .כשהפתילים אינם נפרדים כראוי ,הראייה משתבשת ,והזכירה הנלווית לה נפגעת ,דבר שחכמים ביקשו למנוע על ידי ההקפדה על סדר הפתילים. התוספות (שם ,מנחות מג ע"א) ביארו :בשם הירושלמי ,דאפילו בטלית שאולה חייב בציצית מדרבנן .הם מבארים כי התביעה לקיים את המצווה באופן נכון ומסודר אינה תלויה בבעלות על הטלית ,אלא במי שעוטף את גופו בה .מכאן שאדם העטוף בציצית ,גם אם היא שאולה, חייב להבטיח שהיא מופיעה לפניו בצורה הראויה ,שהרי המצווה היא על המעשה המוחשי של הלבישה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן ח סעיף ז) כתב :צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה .הוא ביאר כי סדר עשיית הציצית מחייב את הפרדת החוטים כדי שהציצית תיראה בשלמותה כפי שנצטוונו ,ולא כגוש אחד ,שהרי כך היא הדרך הראויה לקיום המצווה לכתחילה. הרא"ש בספרו על מסכת מנחות (פרק ט סימן א) ביאר :דהפרדת החוטים אינה רק הידור, אלא חלק מהגדרת העשייה הנכונה של הציצית ,שכן התורה ציוותה על גדילים ,וגדילים אינם ניכרים בסיבוכם .הוא ביאר כי אדם המתעלם מהפרדת החוטים ,אינו מקיים את המצווה באופן המלא והמתוקן שביקשו חכמים להנחיל לדורות. הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תתקכ) ביאר :דמידת הזהירות בהפרדת החוטים מוכיחה על חביבות המצווה בעיניו של האדם ,ומי שאינו מקפיד בזה ,הרי הוא כמי שאינו חפץ לראות את המצווה בשלמותה .הוא ביאר כי יש להבחין בין פעולה הנעשית כדרך יצירה לבין פעולה הבאה להסדיר את הקיים ,כאשר הסדרה זו היא תכלית העיטור של המצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ח סק"יח) ביאר :בשם רבנו האר"י ז"ל דכתב ציצת ראשי תיבות צדיק יפריד ציציותיו תמיד .הוא ביאר כי הפרדת החוטים אינה רק מעשה של סדר טכני ,אלא פעולה בעלת משמעות רוחנית עמוקה ,שכן האדם נקרא צדיק כאשר הוא מקפיד להפריד את ציציותיו תמיד ,ובכך הוא משרה עליהן קדושה ומוודא שהן עומדות מוכנות לכל זמן. הגינת ורדים בקונטרס גן המלך (סימן סה) ביאר :דבהיות ודרך הקושר הציציות בטלית להפריד החוטים זה מזה לאחר גמר עשייתם ,לכן נראה שאסור להפריד חוטי הציצית בשבת ,ואף על פי שאם לא יפרידם זה מזה אין הסיבוך פוסלם ,מכל מקום ראוי להחמיר משום דהוי כגמר מלאכה ,ודמי למסיר יבלת או קש שנסתבך בבגד בשעת אריגה שחייב משום מתקן .הוא ביאר כי החשש הוא שמא הפרדת החוטים המסובכים נחשבת למלאכת מתקן מנא ,שכן היא גומרת את צורת הציצית והופכת אותה לראויה לשימוש בצורתה השלמה ,ובשבת יש להיזהר מפעולות המוגדרות כתיקון כלי. ביפה ללב (או"ח סימן ח סק"יז) ביאר :דיש לדחות את דברי גן המלך ,שמה שאסר הוא דווקא

חלש תשרפ

בתחילה בגמר עשייה דהויה כגמר מלאכה ,הא לאו הכי מותר להפרידם בשבת .הוא ביאר כי יש להבחין בין יצירה חדשה שבה האדם משלים את המוצר ,לבין סידור פשוט של בגד שכבר היה מוכן וראוי לשימוש ,ולכן כאשר מדובר בציצית שכבר נלבשה ,אין כאן איסור של גמר מלאכה אלא סידור קל המותר בשבת. השערי תשובה (סימן ח סק"ח) ביאר :שאם הסתבכו קצת ,אין להפרידם בשבת .הוא ביאר כי גם אם ננקוט כדברי המקלים ,יש להבחין בין מקרה שבו החוטים מסובכים בצורה משמעותית המפריעה לשימוש ,לבין מצב שבו הסיבוך הוא קל ואינו פוגע בשימוש בטלית, שבו אין להחמיר ולהיכנס לספק מלאכה בשבת. הגאון רבינו יוסף חיים זצוק"ל בספרו בן איש חי (פרשת בראשית) ביאר :שאין להפריד את חוטי הציצית ,ויש לבדוק אותם בעיניים בלבד ,לראות שהציצית אינה פסולה ,אבל בהפרדת החוטים ממש ,יש איסור בשבת .הוא ביאר כי הזהירות בכבוד השבת דורשת מאיתנו להרחיק את האדם מכל פעולה שעלולה להיראות כתיקון או כעשייה ,גם כאשר הרצון הוא לשפר את מראה המצווה ,שכן קדושת היום עומדת מעל לשיפורים טכניים שאינם הכרחיים באופן מוחלט להגדרת המצווה באותה שעה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ט) ובהליכות שלמה (ציצית פרק

שלישי סק"ה) ביאר :טלית שחוטי הציצית שבה הסתבכו ביותר זה בזה ,יתעטף בה בשבת כמו שהיא ויברך עליה ,אבל לא יפריד החוטים זה מזה בשבת משום תיקון מנא ,ואף דמשום מתיר קשר ליכא כי הסבך אין דינו כקשר ,מכל מקום כיון שצריך להפרידן כמו שמבואר בשולחן ערוך ,חשוב הסבך קלקול בבגד ,ויש בהפרדתו משום תיקון מנא .הוא ביאר כי השאיפה לשלמות המצווה אינה מתירה לנו לפרוץ את גדרי המלאכות האסורות בשבת ,וגם כאשר החוטים נראים כסבך ,עדיף להמשיך להשתמש בטלית כפי שהיא מאשר להסתכן במלאכת מתקן. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ה סימן ג) וכן בספרו הליכות עולם ביאר :כי המקור לאיסור הוא בדברי גן המלך ,אך הדברים מוסבים דווקא על ציצית חדשה לגמרי שזה עתה יצאה מידי האומן ,שאז הפרדת החוטים מהווה גמר מלאכה .הוא ביאר כי אם הציצית כבר נקשרה מזמן והשתמשו בה ,אין איסור להפריד את החוטים בנחת ,שכן אין זה בגדר גמר מלאכה כלל ,וההפרדה היא רק סידור מחדש של בגד שכבר היה ראוי ושלם. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה למציאות החיים ,אנו נדרשים לאבחנה דקה בין רמת המוכנות של הציצית לשימוש .החילוק ההלכתי שעלה מדברי גדולי הפוסקים מציב בפנינו מראה ברורה למצבים שונים שאדם עשוי להיתקל בהם בבוקרו של יום שבת: אדם שהגיע לבית הכנסת וגילה כי הציציות שלו ,שזה עתה רכש או שזה עתה הוטלו בהן פתילים חדשים ,מסובכות לגמרי – עליו להימנע מלהפרידן בשבת .במצב זה ,העיניים הטובות של הפוסקים רואות בפעולת ההפרדה שלב משלים של "גמר מלאכה" ,ולכן הדבר

גם לנשמה מגיע אוכל

אסור משום תיקון מנא .עליו להתעטף בטלית כפי שהיא ,או להשתמש בטלית אחרת, שכן בשלב זה של ראשית דרך הבגד ,כל פעולה המגדירה את צורתו הסופית היא בעייתית. אדם שמצא כי בטלית הטלית הקבועה שלו ,שבה הוא משתמש זה מכבר ,הפתילים הסתבכו מעט עקב תנועה או כביסה – במקרה זה ,על פי פסיקת מרן רבנו עובדיה יוסף (יביע אומר ,שם) ,אין כל מניעה להפריד את הפתילים בנחת .ההפרדה במקרה כזה אינה בונה כלי חדש ,אלא פשוט מסירה הפרעה שנוצרה במהלך השימוש הרגיל ,ובכך היא דומה לסידור בגד שנתקמט ,שאינו נחשב למלאכת תיקון כלל. תובנה נוספת העולה מכך היא הצורך בבדיקה מוקדמת .כל אדם המבקש לקיים את המצווה בשלמותה ,לכתחילה ,יקפיד לבדוק את הציציות בערב שבת ,כדי להימנע מכל ספק או מבוכה בעיצומו של יום .עם זאת ,אם נקלע למצב שבו הציציות מסובכות בשבת בטלית מוכרת ומשומשת ,אין לנהוג בלחץ או בפחד ,אלא ניתן לסדרן בנחת ולהמשיך בעבודת ה' מתוך מנוחת הנפש. הסוגיה של הפרדת פתלי הציצית בשבת נוגעת בשורש הקשר שבין האדם לבין כלי המצווה שלו .בירור העומק כאן מלמד כי השלמות שחכמים ביקשו מאיתנו אינה רק שלמות של צורה חיצונית ,אלא היא ביטוי לרצון הפנימי של האדם להיות מחובר למצווה ללא חציצות. כאשר פתילים נותרים מסובכים ,הם מייצגים מצב שבו החומריות מתערבבת ויוצרת גוש אחד ,בעוד שקיום מצוות הציצית דורש מאיתנו לזהות את הפרטים ,להבחין בין הפתילים ולהעניק לכל אחד מהם את המקום הראוי לו ,כביטוי לעבודת ה' מדויקת ומובחנת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ח סק"יח) ביאר :כי ראשי התיבות ציצת -צדיק יפריד ציציותיו תמיד ,מלמדים שההפרדה היא פעולה של תיקון הנפש .הוא ביאר כי הצדיק ,השואף לשלמות רוחנית ,אינו יכול להשלים עם ערבוב ומבוכה בחייו ,ופעולת הפרדת החוטים היא השתקפות של רצונו לברר את הטוב מן הרע ולהעמיד את מצוות ה' במצב של בהירות וסדר ,שהם תנאי הכרחי לעבודת השם אמיתית. האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב אלתר בספרו שפת אמת (פרשת שלח לך) ביאר :כי ענין הציצית הוא להמשיך קדושה מן השמיים אל הארץ ,ופתילים המסתבכים הם עכבה רוחנית המונעת את הזרימה הזו .הוא ביאר כי ההפרדה היא פעולה שנועדה לאפשר לאור המצווה להתפשט בתוך החוטים בצורה מאוזנת ,שכן כאשר החוטים מחוברים יחד שלא כדרכם, הקדושה אינה מופיעה בהם במידת השלמות לה הציצית נועדה ,וזהו עומק הדיון בשאלת התיקון בשבת. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו שו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רעח) ביאר :דהזהירות בכבוד המצווה בשבת היא בעצמה מצווה גדולה .הוא ביאר כי כשם שאנו מצווים על מנוחת השבת מהמלאכות ,כך אנו מצווים על הכבוד הראוי למצוות ,ולעיתים ,דווקא ההימנעות מסידור הציציות בשבת מתוך יראת שמיים ,היא היא ההתחברות העמוקה ביותר אל קדושת היום ,שכן האדם מוותר על רצונו לשלמות טכנית למען קדושתה של השבת.

חלש תשרפ

בעומק הדברים ,הסוגיה מציבה אותנו מול המבט הפנימי שאנו מפנים אל מול חיינו .לעיתים אנו מרגישים שחיינו הרוחניים ,כמו פתילי הציצית ,מסובכים ומורכבים .התסכול שאנו חשים כשאנו רואים אותם במצב של חוסר סדר ,משקף את הכמיהה שלנו לבהירות ,לרצון שהכל יהיה מונח במקומו ,בנחת ובשלמות .אולם השבת מלמדת אותנו שיעור עמוק בנפש :השלמות אינה נמדדת תמיד בתיקון החיצוני המהיר שאנו כופים על המציאות ,אלא ביכולת שלנו לקבל את המצב ולהתחבר לקדושה גם מתוך המורכבות .האמונה והביטחון נבנים ברגעים שבהם אנו מבינים שה' חפץ בנו גם כשאנחנו בסיבוכי החיים ,ושהקדושה אינה מותנית בפתילים מופרדים דווקא ,אלא בלב שמשתוקק למצווה גם כשקשה לראות אותה באופן המדויק. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן ה) ביאר :כי הנהגת האדם בשבת מול קשיים מעידה על מידת דבקותו בבורא .הוא ביאר כי היכולת לעצור את הדחף הטבעי לתקן ולהסדיר ,ולסמוך על ההלכה המורה לנו לעיתים להימנע מפעולה ,היא המדרגה הגבוהה ביותר של אמונה ,המאפשרת לאדם להפנים שגם השבתת המלאכה היא צורה של עבודת השם ושל ביטול רצון העצמי לרצון השם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ו או"ח סימן ד) ביאר :כי החיבור הנפשי למצוות חייב להיעשות מתוך מתינות ושלווה .הוא ביאר כי השאיפה לקדושה אינה צריכה להוביל ללחץ או לבהלה ,אלא לחיים מיושבים שבהם האדם מבין כי התורה נתנה לנו כלים להתמודדות בכל עת ,וגם אם נקלענו לסיבוך ,עלינו לנהוג בחוכמה וברוגע ,שכן השלווה הפנימית היא התנאי המוקדם לעבודת השם אמיתית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן כא ס"ק טז) ביאר :כי מידת הזהירות המלווה את האדם בדרכו היא הבונה את אישיותו .הוא ביאר כי השאיפה לדיוק בפרטי המצוות בונה בנפש האדם סדר פנימי ויראת שמיים אמיתית ,גם במקרים שבהם הוא נאלץ להתמודד עם מגבלות ,והתביעה הזו מהעצמי היא המגדלת את האדם לקומה רוחנית גבוהה יותר ,המאפשרת לו לעמוד מול קשיים מבלי לאבד את הדרך או את הנחת. כשאנו מבקשים לזקק מוסר השכל מתוך הסוגיה ,אנו מוצאים כי המצפן הפנימי של האדם נבחן דווקא ברגעים של אי-סדר .האמת המוסרית אינה מונחת רק בביצוע המצווה בתנאים האופטימליים ,אלא ביושר הפנימי שבו אדם בוחן את כוונתו .האם הוא מפריד את פתילי הציצית משום שהוא באמת רוצה לכבד את המצווה ,או שמא הדחף שלו נובע מחיפוש שלמות חיצונית שמרגיעה את מנוחתו? אדם בעל מוסר פנימי מבין שההלכה היא המצפן שלו – היא המגדירה עבורו מהו הכבוד הראוי למצווה ומהו הגבול של השבת .המוסר כאן הוא פשוט ושקט :עשיית הטוב בדרך המותרת ,מתוך התבטלות לפני רצון ה' שקבע את גדרי היום הקדוש ,ולא מתוך תכתיב של רצון אישי למראה מושלם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות נישואין) ביאר :דההתאמצות למנוע את ביזוי המצווה היא המדד לאהבת השם האמיתית של האדם .הוא ביאר כי אין זו עשייה טכנית בלבד ,אלא כוח שבאדם לכוון את הנהגתו ,כך שכל חייו יהיו מכוונים כלפי שמיא

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך רצון פנימי ולא מתוך הכרח חיצוני או חיפוש דרכי היתר נוחות מדי ,וזהו מצפן המכוון את האדם גם כשהוא ניצב מול אתגרים של פתילים מסובכים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :דההכנה לעבודת השם היא המבחן האמיתי של העובד ,שכן ברגעים אלו נמדדת האמת של כוונותיו .הוא ביאר כי מי שמשקיע מחשבה וטרחה בעשייה מראש ובמציאת פתרונות כשרים לכבוד המצווה ,מוכיח לעצמו שאין הוא עבד הממתין לסימן ,אלא בן החפץ להתקרב לאביו ,וזוהי הדרך המוסרית הנכונה שחוסכת מהאדם את השאלות המורכבות בעיצומו של יום השבת. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ג סימן רעח) ביאר :דמידת האחריות של האדם כלפי מצוותיו אינה נגמרת בגבולות ההלכה היבשים ,אלא מתפשטת אל הדרכים שבהן הוא מגיע לקיים את המצווה .הוא ביאר כי הניקיון של העשייה ,החל מן הרגע הראשון ובכל אופן בו הוא מתנהל ,מעיד על כך שהאדם שלם עם דרכו ,וכי כל צעד שעושה הוא צעד של אמת ,ללא זיופים וללא פשרות מיותרות ,מה שבונה בו עמוד שדרה מוסרי איתן. במסע המשותף שלנו בין פתילי הציצית למנוחת השבת ,למדנו כי השגרה שלנו רצופה בסיבוכים – לעיתים אלו הם פתילים מוחשיים על הטלית ,ולעיתים אלו הם סבכים בנפש, ביחסים שבין אדם לחברו או בהתמודדויות היומיומיות .התובנה הגדולה שנובעת מכך היא שהחיים דורשים מאיתנו להבחין בין מה שניתן לתקן ולסדר לבין מה שדורש מאיתנו מתינות וקבלת המציאות .אנו לומדים כי ההלכה אינה משתקת את האדם ,אלא מנווטת אותו :היא מלמדת אותנו מתי לפעול בנחישות כדי להעמיד את האמת על מכונה ,ומתי לעצור ,להניח את הדברים כפי שהם ,ולסמוך על ריבונו של עולם שרואה את כוונת הלב. ביומיום ,אנו לוקחים עמנו את הכלים של בדיקה מוקדמת ,של אחריות ושל מנוחת הנפש, מתוך הכרה שגם כשאנו נתקלים בקושי ,הדרך שבה אנו בוחרים להגיב אליו היא המגדירה את קדושת חיינו.

עיקר העניין: השאלה אם מותר להפריד את חוטי הציצית בשבת היא יותר מאשר דיון טכני בהלכות שבת; היא מראה למידת המורכבות של האדם העומד לפני קונו .בחיפוש אחר השלמות של המצווה ,אנו נדרשים לאיזון דק :מצד אחד ,השאיפה לקיים את המצווה באופן המהודר ביותר ,ומצד שני ,ההבנה העמוקה שיום השבת הוא יום שבו אנו מניחים את כלי המלאכה ואת יצר התיקון העצמי לטובת מנוחה והתבטלות .הציצית ,המזכירה לנו את כל מצוות ה' ,מלמדת אותנו שגם כשהסדר מופר והחוטים מסתבכים ,העיקר נותר בלב – הרצון והכיסופים למצווה .בסופו של יום ,השבת מזמינה אותנו להשתחרר מהצורך לשלוט בכל פרט ובכל סבך ,ולמצוא את השלמות הפנימית דווקא בתוך הקבלה הפשוטה והאמונה שגם כשהפתילים אינם נראים מושלמים ,הקשר בין האדם לבוראו נותר איתן ,קדוש ומחובר לנצח.

חלש תשרפ