5. האם עדיף שהציצית יהא בתוך הבגד או מחוץ לבגד?

5. האם עדיף שהציצית יהא בתוך הבגד או מחוץ לבגד? הבוקר עולה על פתח בית המדרש ,אוויר הבוקר הקריר נושב בחוצות ,והנה האדם ניצב מול המראה ,אוחז בטלית הקטן שלו ,כלי המצווה הצמוד לליבו .רגע של הכרעה שקט מתרחש בחדר; האם עליו להתעטף בו כך שפתילי הציצית יבצבצו החוצה ,ינועו בחופשיות לעיני כל ,עדות חיה וגלויה למצוות ה' ,או שמא עליו להסתירם תחת הבגדים ,להצניע את הקודש…

5. האם עדיף שהציצית יהא בתוך הבגד או מחוץ לבגד? הבוקר עולה על פתח בית המדרש ,אוויר הבוקר הקריר נושב בחוצות ,והנה האדם ניצב מול המראה ,אוחז בטלית הקטן שלו ,כלי המצווה הצמוד לליבו .רגע של הכרעה שקט מתרחש בחדר; האם עליו להתעטף בו כך שפתילי הציצית יבצבצו החוצה ,ינועו בחופשיות לעיני כל ,עדות חיה וגלויה למצוות ה' ,או שמא עליו להסתירם תחת הבגדים ,להצניע את הקודש במעמקי פנימיותו ,קרוב ככל האפשר אל עור בשרו ,בבחינת כל כבודה בת מלך פנימה? הדממה בחדר מוחשית ,האור החודר מן החלון מאיר את גדילי הצמר הלבנים ,והלב מתלבט בין הכמיהה לפרהסיה המקדשת את השם בעולם ,לבין עומק הסתרת הקודש המבקש צניעות ופנימיות ,בשעה שהמחשבה נעה בין פסיקות הקדמונים למנהגי הדורות, והשאלה ניצבת בפתח :היכן מקומה הראוי של הציצית במציאות החיים המשתנה של בן תורה? על חובת הראייה המצווה במצוות הציצית ,אנו למדים מן הפסוק בפרשת שלח לך :ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (במדבר טו ,לח). ובהמשך נאמר :והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריכם (במדבר טו ,לט). רבנו סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות (מאמר שלישי ,פרק א) ביאר :כי לשון ציצית הוא מלשון הצצה וראייה ,שכן הכתוב הדגיש וראיתם אותו ,ומכאן שהציצית נועדה להיות מול עיני האדם כדי להזכיר לו את מחויבותו למצוות הבורא בכל רגע. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה (במדבר טו ,לט) ביאר :וראיתם אותו ,שתראו אותו בעין .הוא ביאר כי מטרת הציצית היא להיות עדות ויזואלית תמידית ,וככל שהציצית גלויה יותר לפני האדם ,כך פעולת הראייה נעשית ביתר קלות וזכירת המצוות מתחזקת. הרשב"א בתשובותיו (חלק ז סימן תקסח) ביאר :כי מצוות וראיתם אותו תובעת התייחסות פעילה ,ולא רק לבישה סבילה ,מה שמלמדנו כי צורת הלבישה צריכה להיות כזו שתאפשר את הראייה המיוחלת ,שכן ללא ראייה ממשית אין כאן את קיום המצווה כפי שתיקנו חכמים. בעל העץ יוסף במדרש תנחומא (פרשת שלח לך ,סימן טו) ביאר :כי התיבה לציצית מלשון הבטה והסתכלות היא ,כמד"א מציץ מן החרכים ,ולכן צריך שיהיו הציציות על בגדיו, כדי שיזכור תמיד מצוות ה' יתברך ,שכן הראייה המוחשית היא הכלי המשמעותי ביותר להשפעה על תודעת האדם. המתנות כהונה במדרש תנחומא (שם) ביאר :דהבטה זו היא לב הציצית ,ומי שאינו מאפשר לציצית להיראות ,הרי הוא מחסיר מן הכוונה של וראיתם אותו ,שכן המילה ציצית עצמה היא כרזה המזמינה את האדם להביט בה ולהיזכר בריבונו של עולם.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי משה אלשיך בספרו מצת שמורים (פרשת שלח לך) ביאר :כי מה שנאמר והיה לכם לציצית ,אינו בא לומר שהחוטים הם הציצית ,אלא שהציצית נועדה לכם להיות לכלי של הסתכלות ,ותסתכלו בו תמיד ,דציצית לשון הסתכלות ,וזה מה שנאמר אחר כך וראיתם אותו. כאשר אנו ניגשים אל מקורות חז"ל וסוגיות התלמוד ,אנו פוגשים את התביעה המוחלטת של התורה לראייה ממשית ,תביעה המהדהדת את הצורך בציצית גלויה ונוכחת בחייו של היהודי. במדרש רבה (במדבר ,פרשת שלח לך ,פרשה יז) אמרו :על הפסוק והיה לכם לציצית ,שתהא הציצית נראית ,ולא שתהא כבושה תחת הבגדים .הוא ביאר כי המצווה אינה מסתפקת בעצם עשיית החוטים ,אלא דורשת את הופעתם באופן שהעין תוכל לתפוס אותם בכל עת, שכן המגמה העליונה היא יצירת תזכורת מתמדת ,ודבר המוסתר תחת שכבות הבגד ואינו נראה כלל אינו ממלא את תפקידו זה ככלי לזכירת המצוות. במדרש תנחומא (פרשת שלח לך ,סימן טו) אמרו :מהו וראיתם אותו ,שהציצית צריכה להיות כדבר המציץ החוצה וגלוי לעין .הוא ביאר כי הראייה הנדרשת אינה אמורה להיות מזדמנת או מקרית ,אלא מתוכננת מראש ,שכן הציצית הופכת לסימן היכר מובהק של עובד ה' ,דבר הבולט מתוך הבגד ומזכיר את שם המלך החקוק עליו בכל צעד ושעל ,בבחינת עדות גלויה למי שהבורא הוא אדונו. בגמרא במסכת מנחות (דף מא עמוד א) אמרו :תנו רבנן ,אידך ציצית ,מצות ציצית .אדם אחד היה זהיר במצות ציצית ,שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה ,שלח לה ד' מאות זהובים וקבע לה זמן ,כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח ,באה שפחתה ואמרה לה, אותו אדם ששלח לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח ,אמרה לה ,יכנס ,כשנכנס הציעה לו שבע מצעות של כסף ואחת של זהב ,ועלה וירד במצעות ,ובאותה שעה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו ,נשמט וישב לו על גבי קרקע ,אף היא נשמטה וישבה לו על גבי קרקע, אמרה לו ,גוזרני עליך בקיסר רומי ,שלא תניחני עד שתאמר לי ,מה ראית בי ,אמר לה ,לא ראיתי בך שום דבר ,אלא בציציות שבאו וטפחו על פניי כאילו היו ארבעה עדים .הוא ביאר כי הציציות היו אלו שהצילו את אותו אדם מן החטא הנורא ,ופעולה רוחנית עוצמתית זו קרתה אך ורק משום שהן היו גלויות ונוכחות עמו ,עד כדי כך שכל תנועה לא ראויה הובילה למגע שלהן איתו ולהזכרתו המיידית במצוות ה' ,דבר המלמד על החשיבות העצומה שיש לציציות היוצאות חוץ לבגד ומזכירות לאדם את יעודו בכל רגע ורגע. כשעולים אל ספרי הראשונים ,אנו מוצאים את היסודות המכוננים של הסוגיה ,המעצבים את ההבנה כיצד עלינו לקיים את מצוות הראייה במציאות המעשית ,כשהם מביאים לידי ביטוי את ההתמודדות עם הפסוקים והמדרשים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן ח סעיף יא) כתב :עיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות .הוא ביאר כי הטלית נועדה להיות מונחת

חלש תשרפ

באופן המאפשר את המפגש המיידי בין העין לבין חוטיה ,שכן הזכירה היא התכלית ,והנחת הציצית על גבי הבגדים היא הדרך הטבעית להשגת תכלית זו. הלבוש בספרו לבוש התכלת (סימן ח סעיף י) כתב :כיון שטעם הציצית הוא כדי שנזכור כל המצוות ,לפיכך אותם הלובשים הטלית קטן תחת בגדיהם יזהרו שילבשו אותו באופן שיראו הציצית תמיד ,שעל ידי ראייתן יזכרו את המצוות .הוא ביאר כי גם במקום בו המנהג הוא ללבוש את הבגד עצמו תחת הבגדים ,אין זה פוטר את האדם מהחובה המהותית להוציא את הציציות החוצה כדי לקיים את מצוות הראייה ,שכן הציצית שאינה נראית מחמיצה את עיקר תפקידה הרוחני. בעל העיטור בספרו הלכות ציצית (סוף חלק ג) כתב :כי עיקר המצווה הוא דווקא בכיסוי הבגד ,שכן ישנה מעלה גדולה בהסתרת המצווה ,ומתוך כך הוא מורה ללבוש את הטלית קטן תחת הבגדים .הוא ביאר כי בזהירות והצניעות של המצווה ,שבה היא צמודה לגופו של האדם ,טמון עומק של חיבור פנימי ואישי ,ואין הראייה מחייבת חשיפה חיצונית לעיני כל, אלא ראייה אישית של האדם עצמו בשעת לבישתן. המרדכי בספרו הלכות ציצית (סימן תתקמג) בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג כתב :שיש ללבוש את הטלית קטן מתחת לבגדים ,ובשעה שהאדם לובש את הציצית ,אז הוא רואה אותה ויוצא ידי חובת המצווה כהלכתה .הוא ביאר כי הראייה הנדרשת אינה חייבת להיות לאורך כל היום ,אלא מספיקה הראייה בשעה שהאדם מקיים את המצווה בתחילת יומו, ועל כן הלבישה תחת הבגדים אינה פוגעת בעיקר המצווה. כשפונים אל גדולי האחרונים ,אנו מגלים כיצד הפכה השאלה שבין פנים לחוץ למוקד של הנהגה דורית ,המשלבת הלכה ,קבלה ועבודת הנפש ,ומעצבת את דרכו של כל בן תורה במציאות המורכבת של זמננו. המגן אברהם בספרו (או"ח סימן ח סק"י) כתב :בשם רבנו האר"י ז"ל דטלית קטן תחת בגדיו, ועל כל פנים צריך שיהיו הציציות מבחוץ ולא כאינך שתוחבים אותם בהכנפות .הוא ביאר כי על פי תורת הסוד ,אמנם הבגד עצמו ראוי שיהיה בצניעות קרוב לגוף ,אך הפתילים עצמם חייבים להיות גלויים ,שכן הציצית היא כלי להשפעה רוחנית החייבת לבוא במגע עם המציאות החיצונית ולא להישאר סגורה בתוך הבגד. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ח סק"כו) ביאר :דאותן האנשים המניחים הציצית במכנסים שלהם ,מלבד שמעלימים עיניהם מהפסוק שנאמר וראיתם אותו ,עוד מבזים מצות השי"ת ועתידים ליתן את הדין .הוא ביאר כי הציצית אינה חפץ לקישוט ,אלא עדות למלכות שמיים על האדם ,ועל כן העלמתן היא פגיעה בכבוד המצווה ,שכן אדם המתקשט בדורון של מלך אינו מחביא אותו אלא מתגאה בו לפני הבריות. מו"ר הגר"מ אליהו בתשובותיו (שו"ת מאמר מרדכי) ביאר :כי אכן קיימת מתיחות בין הגישות, אך היום שנוהגים ללבוש טלית קטן וגם טלית גדול ,ילבשו הטלית גדול עם ציציות בחוץ

גם לנשמה מגיע אוכל

בבית הכנסת והטלית קטן בפנים .הוא ביאר כי יש למצוא את האיזון הנכון בין הדרכת רבנו האר"י לבין דרישת הפוסקים לראייה גלויה ,תוך התחשבות במציאות המשתנה של לובשי הטלית בבית הכנסת ובחול ,כדי לקיים את המצווה בכל גווניה. רבי יעקב רקח בספרו שולחן הלחם (סימן ח) ביאר :דמנהג הספרדים על פי רבנו האר"י הוא ללבוש את הטלית קטן תחת כל הבגדים ,והם נהגו כך בעקביות משום שהראייה הנדרשת אינה חיצונית אלא פנימית .הוא ביאר כי הציצית מייצגת עומק של חיבור שאינו זקוק לחשיפה לעיני כל ,אלא נותר בתוך עולמו הפנימי של האדם המחובר לקונו בצנעה, כחלק בלתי נפרד ממידותיו של בן תורה. בעודנו מעיינים בדברי האחרונים שבדורנו ,אנו נוכחים לדעת כיצד גדולי הפוסקים ידעו לשלב בין מסורת הקבלה לבין הנהגות ההלכה המקובלות ,מתוך רצון לרומם את קרן המצווה בכל מגזר ומגזר. מו"ר הגר"מ אליהו בספרו שו"ת מאמר מרדכי (חלק ג אורח חיים סימן יג) ביאר :כי הנהגת הצבא או מקומות שבהם האדם מרגיש צורך בחיזוק ,מצדיקה הוצאת ציציות החוצה גם למי שנוהג כדעת האר"י והבן איש חי .הוא ביאר כי בדרכי ה' ישנם זמנים שבהם האדם נדרש להתגאות ביהדותו בפרהסיה ,ודווקא בגלל החשיבות הרבה שייחסו הקדמונים לציצית, הופעתן בחוץ הופכת למגן רוחני ולאמירה ברורה של אמונה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן ד) ביאר: כי למרות המנהג הרווח להוציא ציציות בקרב קהילות מסוימות ,יש לנהוג על פי קבלת רבנו האר"י ולהכניסן תחת הבגדים .הוא ביאר כי המנהג הספרדי המושרש אינו נובע מהקל ראש במצווה ,אלא מהבנה עמוקה של סוד המצווה ,וכי הראייה הנדרשת ליום יום אינה חייבת להיות חיצונית לכל עובר ושב ,אלא מלווה את האדם בדרכו מתוך צניעות והתמדה. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :כי לבני הישיבות שנוהגים להוציא ציציות ,יש יסוד בהלכה ובהנהגה ,ואין זה נחשב למנהג של הבל .הוא ביאר כי האדם זקוק לסימנים חיצוניים כדי לעורר את נפשו ליראת שמיים ,וכאשר הבחור בוחר להבליט את הציצית ,הוא יוצר לעצמו סביבה רוחנית שמזכירה לו בכל עת מיהו ומהו מקומו בעבודת ה' ,בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה’. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה למציאות החיים ,אנו נדרשים לאבחנה דקה בין מנהגי העדות השונות לבין הנסיבות האישיות של האדם .החילוק ההלכתי שעלה מדברי גדולי הפוסקים מציב בפנינו מראה ברורה למצבים שונים שאדם עשוי להיתקל בהם במהלך יומו: הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן ד) ביאר: כי הרוצה לקיים מצות ציצית מן המובחר ,אם רגיל במנהג הספרדים על פי האר"י ,יכניס הציציות תחת בגדיו .הוא ביאר כי בזהירות והצניעות של המצווה טמון עומק של חיבור פנימי ואישי ,ואין הראייה מחייבת חשיפה חיצונית ,אלא ראייה אישית של האדם עצמו.

חלש תשרפ

מו"ר הגר"מ אליהו בספרו שו"ת מאמר מרדכי (חלק ג אורח חיים סימן יג) ביאר :כי אדם הנמצא בסביבה שאינה שומרת תורה ומצוות ,או מי שמרגיש חולשה ביראת שמיים ,רשאי וטוב לו להוציא את הציציות החוצה .הוא ביאר כי במקרה כזה ,הופעת הציציות בחוץ הופכת למגן רוחני ולאמירה ברורה של אמונה ,והתועלת הרוחנית של חיזוק האדם במצווה גוברת על כל שיקול מנהגי אחר. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :כי עבור בני ישיבות, ההליכה עם ציציות בחוץ היא הנהגה המעידה על יראת שמיים .הוא ביאר כי האדם זקוק לסימנים חיצוניים כדי לעורר את נפשו ,וכאשר הבחור בוחר להבליט את הציצית ,הוא יוצר לעצמו סביבה רוחנית שמזכירה לו בכל עת מיהו ומהו מקומו בעבודת ה’. בעומק הסוגיה ,המאבק בין החבאת הציציות לבין הוצאתן אינו ויכוח טכני על מיקום הבגד ,אלא שאלת יסוד על אופן הופעת הקדושה בעולם .האם הקדושה צריכה להיות מוחצנת כדי להשפיע על המציאות ,או שמא כוחה טמון בהסתרתה ,בחיבור הפנימי ,בשקט ובצניעות של הקשר האינטימי שבין האדם לאלוקיו? בירור עומק זה מלמד כי שתי הדרכים מבקשות להגיע לאותו יעד :זיכרון ה' .כאשר אדם בוחר בדרך אחת ,הוא מדגיש את כוח הראייה החיצונית כמעוררת יראה ,וכאשר הוא בוחר בשנייה ,הוא מדגיש את כוח היראה הפנימית ,את הדבקות הנשמתית שאינה זקוקה לראיה בעיניים כדי להתקיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ח סק"כו) ביאר :כי הציצית היא דורון של מלך ,וכשם שאדם המתכבד בדורון אינו מחביאו ,כך הציצית היא אות לכבודו של האדם המזכירה לו את מלכות שמיים .הוא ביאר כי השאיפה לגלות את הציצית היא ביטוי לעוז רוח ולאמונה שאינה מתביישת מן הבריות ,אלא להפך – גאה במצוות השם ובאותותיה החקוקים על גופו. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת שלח לך) ביאר :כי עניין הציצית הוא להמשיך את אור השמיים אל תוך גשמיות הגוף והבגדים .הוא ביאר כי השאלה אם להוציא את הציצית או להכניסה תלויה בדרגתו של האדם – יש מי שהארתו הרוחנית גבוהה וזקוק לביטוי חיצוני כדי לאחוז בקדושה ,ויש מי שקדושתו פנימית ומופנמת ,ועבורו ההסתרה היא היא דרך ההתעלות שבה הוא שומר על אש היראה שלא תתפזר במגע עם החוץ. הראשל"צ הגר"מ אליהו בספרו שו"ת מאמר מרדכי (חלק ג אורח חיים סימן יג) ביאר :כי ההכרעה היא תלוית מצב ומקום ,והרעיון העמוק הוא שהאדם הוא הקובע את הדרך המקשרת אותו לאביו שבשמיים .הוא ביאר כי גם המנהגים השונים ,אף שנראים כסותרים ,כולם אמת ,והם משקפים את ריבוי הדרכים לעבודת השם ,כאשר בכל רגע האדם נדרש לשאול את עצמו מהי הדרך שתקרב אותו ליראת שמיים טהורה. בעומק הנפש ,הבחירה כיצד להציג את הציצית היא משל לחיי האמונה של האדם כולו. אנו ניצבים לעיתים קרובות בפני הדילמה :האם לחיות את אמונתנו באופן גלוי ,נועז ומחצין,

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך ביטחון מלא בדרכנו ,או שמא לבנות את עולמנו הפנימי בחדרי חדרים ,מתוך ענווה והצנע לכת? הנפש מבקשת אישור ,היא זקוקה לסימנים כדי להאמין בעצמה ,והציצית הופכת להיות המצפן המלווה את האדם בדרכו .החיבור לאמונה אינו מתחיל בחוץ ,אלא בלב פנימה ,וההנהגה היא רק השתקפות של העוצמה שאנו אוגרים בתוכנו .כאשר אדם בוחר ללכת בדרך שמתאימה לנשמתו ,הוא מגלה כי האמונה אינה מלחמה בין פנים לחוץ ,אלא הרמוניה שבה הפנימיות מתגלה בחוץ בטבעיות ,ללא צורך בהוכחות או בחיפושי מופעים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ו או"ח סימן ד) ביאר :כי הנהגת האדם בשבת ובחול חייבת להיות מיושבת ומושרשת במנהגי רבותיו .הוא ביאר כי השקט הנפשי המושג מתוך דבקות במסורת אבות הוא התנאי הבסיסי לאמונה איתנה ,שכן האדם יודע שהוא הולך בדרך סלולה המקשרת אותו לאורך הדורות ,וזהו הביטחון האמיתי שמאפשר לו להמשיך בעבודת ה' ללא תנודות ותהיות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ח ס"ק כו) ביאר :כי מידת הזהירות וההתמדה בפרטי המצוות היא הבסיס לבניית יראת שמיים .הוא ביאר כי אדם המקפיד על קטנות שבהלכות מצוות הציצית ,מפתח בקרבו מודעות מתמדת לנוכחות הבורא ,וכאשר הציצית משמשת לו כעדות חיה ,הוא מתעלה מעל פיתויי העולם ובונה לעצמו אישיות איתנה שאינה מושפעת מרעשי החוץ. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :כי ההנהגה של בני הישיבות המבליטים את מצוותם היא אמירה פנימית של נאמנות .הוא ביאר כי הלב ,המבקש להידבק בה' ,זקוק לכלים שמזכירים לו את יעדו בכל רגע ,והבחירה בדרך זו היא ביטוי לעוז רוח של אדם המצהיר בגלוי כי תורת ה' היא תמצית חייו ,וזוהי דרך שמגדלת את הנפש לקומה גבוהה יותר של אמת וביטחון עצמי. כשאנו בוחנים את ההיבט המוסרי של הנהגתנו עם הציצית ,אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו נמדד רק בנראות החיצונית שלו ,אלא ביושר הכוונה שמאחוריה .המוסר האמיתי אינו בהכרח להחצין או להצניע ,אלא להיות עקבי ,כנה ושלם בדרך שבה אדם בוחר לעבוד את בוראו .אדם בעל מוסר פנימי מבין שההלכה והמנהג הם גבולות גזרה המאפשרים לו לבטא את אהבת ה' שלו .המוסר כאן דורש מאיתנו להישמר משיפוטיות כלפי הזולת הנוהג אחרת ,ומנגד – להימנע מחיפוש פשרות שנוחות לנו בלבד .המצפן האמיתי נבנה מתוך אהבת אמת למצווה ,כזו שמביאה את האדם לחפש את הדרך שבה הוא מרגיש הכי קרוב לאביו שבשמיים ,מבלי לאבד את הענווה ומבלי להפוך את המצווה למכשיר של התנשאות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות ציצית) ביאר :דההתאמצות למנוע את החסרון בקיים המצווה היא המדד לאהבת השם האמיתית של האדם .הוא ביאר כי אין זו עשייה טכנית בלבד ,אלא כוח שבאדם לכוון את הנהגתו ,כך שכל חייו יהיו מכוונים כלפי שמיא מתוך רצון פנימי אמיתי ,ולא מתוך תכתיב חברתי או חיפוש אחר היתרים שנועדו להקל עלינו בלבד.

חלש תשרפ

מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :דההכנה לעבודת השם היא המבחן האמיתי של העובד ,שכן ברגעים אלו נמדדת האמת של כוונותיו .הוא ביאר כי מי שמשקיע מחשבה וטרחה בעשייה מראש ובמציאת פתרונות הלכתיים שמתאימים למצבו, מוכיח לעצמו שאין הוא עבד הממתין לסימן ,אלא בן החפץ להתקרב לאביו ,וזוהי הדרך המוסרית הנכונה שחוסכת מהאדם את השאלות המורכבות ומעניקה לו בהירות בדרכו. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ג סימן רעח) ביאר :דמידת האחריות של האדם כלפי מצוותיו אינה נגמרת בגבולות ההלכה היבשים ,אלא מתפשטת אל הדרכים שבהן הוא מגיע לקיים את המצווה .הוא ביאר כי הניקיון של העשייה ,החל מן הרגע הראשון ובכל אופן בו הוא מתנהל ,מעיד על כך שהאדם שלם עם דרכו ,וכי כל צעד שעושה הוא צעד של אמת ,ללא זיופים וללא פשרות מיותרות ,מה שבונה בו עמוד שדרה מוסרי איתן וטהור. במסע המשותף שלנו בין פתילי הציצית הגלויים לבין אלו המצונעים תחת הבגד ,למדנו כי עבודת השם אינה מונוליטית .התובנה הגדולה שנובעת מכך היא שהחיים דורשים מאיתנו איזון עדין בין הביטוי החיצוני לאמת הפנימית .אנו לומדים כי ההלכה והמנהג מעניקים לנו מרחב של בחירה ,שבו האדם נדרש לא פעם להקשיב לנשמתו :מתי עליו להחצין את אורו כעדות חיה בעולם ,ומתי עליו להסתגר בדלת אמותיו בצניעות ,כדי לשמור על גחלת האמונה שלא תתפזר .ביומיום ,אנו לוקחים עמנו את הכלים של דבקות במסורת ,אחריות לחיזוק רוחני ,והבנה עמוקה שכל דרך שנבחר – ובלבד שתהיה נעוצה ביראת שמיים ובאמת – היא דרך המאירה את הנשמה ומחברת אותנו לקדושה ,בין אם היא נראית לעין ובין אם היא גנוזה בלב.

עיקר העניין: השאלה אם עדיף שהציצית תהיה בתוך הבגד או מחוץ לו אינה רק דיון הלכתי על מיקום פתילים ,אלא מראה המשקפת את הדיאלוג הנצחי שבין הפנימיות לחיצוניות בעבודת השם .מחד ,קולות הקוראים להוציא את הציצית החוצה כדי שתהיה עדות גלויה ,מעוררת זיכרון ומגינה מפני חטא ,ומאידך ,מסורת הקבלה ומנהגי הספרדים המבקשים להצניעה תחת הבגד ,מדגישים את עוצמת החיבור האינטימי והפנימי שאינו זקוק לחשיפה .למדנו כי הכלל המנחה הוא מורכב ומגוון: השאיפה המשותפת לכולם היא לזכור את מצוות ה' בכל רגע .בסופו של יום, ההכרעה המעשית נשענת על מנהג האבות ,על צרכי הנפש של היחיד ועל סביבתו, כאשר המטרה העליונה נותרת אחת :שיהיו פתילי הציצית ,בין אם נראים לעין ובין אם מוסתרים ,כחוט מקשר המאחד את האדם עם בוראו ,ומזכיר לו תמיד ,בתוך סבך החיים ,את ייעודו הנעלה.

גם לנשמה מגיע אוכל