3. מדוע שמה של הפרשה נקרא על שם אדם רשע?

3. מדוע שמה של הפרשה נקרא על שם אדם רשע? הרוח המדברית מנשבת בין אוהלי המחנה ,נושאת עמה אבק דק שחודר לכל פינה ,אך השקט הסמיך שעוטף את המדבר אינו שקט של מנוחה .זהו שקט דרוך ,דחוס במתח, כאילו האדמה עצמה מחכה בדריכות לצעד הבא .השמש הקופחת מכה על עמודי האוהלים, צובעת את הצללים בחדות חותכת ,והריח העולה מן החולות – ריח של חום צרוב ושל קדמות ימים – מערבל בתוכו…

3. מדוע שמה של הפרשה נקרא על שם אדם רשע? הרוח המדברית מנשבת בין אוהלי המחנה ,נושאת עמה אבק דק שחודר לכל פינה ,אך השקט הסמיך שעוטף את המדבר אינו שקט של מנוחה .זהו שקט דרוך ,דחוס במתח, כאילו האדמה עצמה מחכה בדריכות לצעד הבא .השמש הקופחת מכה על עמודי האוהלים, צובעת את הצללים בחדות חותכת ,והריח העולה מן החולות – ריח של חום צרוב ושל קדמות ימים – מערבל בתוכו תחושה של משהו עומד להשתנות .בתוך ההמיה השקטה הזו ,מופנה המבט אל הפסוקים הפותחים את פרשתנו" :וייקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן". השאלה מכה באיש הלומד בעוצמה כמעט מוחשית :כיצד ייתכן שפרשה שלמה בתורתנו הקדושה ,אורם של ישראל ,תיקרא על שמו של אדם שגרם לשבר כה נורא ,האיש שנעשה קרחה בישראל? הלב רועד למחשבה כיצד שם שחז"ל בגמרא במסכת יומא (דף פג ע"ב) ובמסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) הגדירו אותו כמי שלקח מקח רע לעצמו ,מונצח בדפי התורה הנצחית. האם אין כאן סתירה למסורת הקדושה ששם רשעים ירקב? האם ייתכן ששמה של פרשה בפי כל ישראל ,בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות מדי שנה בשנה ,יישא את שמו של מי שחולל קרחה בעם? התחושה הזו ,של עמידה מול תעלומה שאין לה פתרון נראה לעין, מלווה את הלומד בכל פעם שהוא פותח את הפרשה ,כאילו האותיות עצמן מבקשות לדעת: מהו הסוד החבוי מאחורי השם הזה ,ומדוע בחרה התורה להותיר את קרח ככותרת לפרשה הזו ,כשהוא ניצב שם בדממה ,מחכה שמישהו יבין את העומק המוסתר מתחת למעטה הדין והחורבן. כאשר אנו מתבוננים במרחבי הפרשה ,נדמה כי המילים נחצבות מתוך סלע המציאות של אותם ימים ,מותירות את רישומן על פני השטח כעדות אילמת לטלטלה הגדולה שפקדה את המחנה .האדמה ,שעוד רגע תפתח את פיה ,נראית כמי שסופגת אל קרבה את הדברים, והפסוקים מונחים לפנינו כשער כניסה אל הדיון המורכב על אודות שמו של האיש שחולל את הסערה ,שעה שהכתוב מעיד על תחילתו של הניסיון המר :וייקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן .ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר טז א-ב). רש"י (במדבר טז א) ביאר :וייקח קרח -לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מן הציבור. אונקלוס (שם) תרגם :ודבר קרח ,ורבי יונתן בן עוזיאל (שם) ביאר :ויתדבר קרח ,להראות על עצם פעולת המרידה והפירוד של קרח משאר העדה. הרמב"ן (במדבר טז א) כתב :והנה קרח לקח לו עצה רעה לעצמו לערער על הכהונה ,וזהו עניין וייקח ,שנלקח הוא במחשבתו הרעה.

חרק תשרפ

רבי אברהם אבן עזרא (במדבר טז א) ביאר :וייקח -הוא פעל עומד בדעתו ,שנטל קרח את עצמו לעשות מריבה ולקחת לעצמו שררה שאינה ראויה לו. הרד"ק (במדבר טז א) כתב :וייקח -פירושו שמשך אחרים עמו בעצתו ,וזהו תחילת השבר שעתיד היה להתחולל במחנה. הספורנו (במדבר טז א) ביאר :וייקח קרח -פירש כי בעשותו את המעשה הזה ,החשיב את עצמו למי שיכול לשנות את סדרי הכהונה ,וזהו שורש הגאווה שהוביל לאובדנו. הכלי יקר (במדבר טז א) ביאר :וייקח קרח -כיצד נתפש אדם בשמו אם לא מפני שבאמת היה שורש לכל מה שעתיד היה להתרחש ,ועל כן נקראה הפרשה על שמו ,להורות כי השם הוא כעדות על המעשה עצמו. אורות המדרש וקולות התלמוד מהדהדים בחלל בית המדרש כרוח סוערת ,מנסים לפצח את פשר העמידה מול מרידתו של קרח .אנו מבקשים כעת להעמיק ולצלול אל תוך הדיונים התלמודיים ,לא רק כדי להבין את השבר ,אלא כדי לעמוד על היחס העקרוני שבין המורד לבין עצם שמו החרות בפרשה ,בבואנו לבחון את המקורות המכוננים את תודעתנו על פרשה זו. בגמרא במסכת יומא (דף פג ע"ב) מבואר" :אמר ריש לקיש וייקח -שלקח מקח רע לעצמו, קרח -שנעשה קרחה בישראל" .חכמים מבקשים כאן לחשוף את מהות השם; אין הוא סתם כינוי ,אלא עדות נצחית לפעולה שערערה את שלמות העם ,פעולה שיצרה פצע פתוח בלב האומה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) מובא" :וייקח קרח -שלקח מקח רע לעצמו ,קרח שנעשה קרחה בישראל" .העובדה שהדברים נשנים בשני מקומות מדגישה את חומרת העניין בתודעת חכמים ,המבקשים להזהיר את הלומד מפני המקח הרע של המחלוקת שאין לה סוף. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה א) מבואר" :קרח שנעשה קרחה בישראל, שהקריח את ישראל ,שהיו גדולי הדור משמשים בכהונה וקרא להם קרח שהם הדיוטות". הדיון כאן מעמיק את ההבנה שקרח לא רק מרד ,אלא ניסה לערער על יסודות הכהונה והשררה ,מה שהוביל לקרחה רוחנית קשה בתוך העם. רש"י בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) ביאר" :קרח -שנעשה קרחה בישראל שנבלעו הם וכל אשר להם" .הפירוש כאן אינו מסתפק רק במעשה המרידה ,אלא מצביע על התוצאה הסופית והנוראה – ההיבלעות בתוך האדמה ,שהיא עצמה הותירה את הקרחה המדוברת בתוך מחנה ישראל. התוספות (בגמרא במסכת סנהדרין דף קט ע"ב) ביארו" :שנעשה קרחה בישראל -דהיינו שגרם

גם לנשמה מגיע אוכל

לקריחה במקום שלא הייתה אמורה להיות ,והיינו דהוי כחורבן של ממש" .הדיון כאן מסביר כיצד עצם השם הפך להיות תזכורת מתמדת לאותו חורבן שקרח המיט על העדה. בעוד הרוחות סוערות והאדמה נדמית כרועדת תחת רגלינו בבואנו לעמוד על עומק העניין ,דברי הראשונים נכתבים כאותיות של אש המאירות את החשיכה ,ומבקשים למצוא את נקודת האיזון בין הדין החמור לבין המקום שניתן לפרשה זו בתוך נצח ישראל. המהרש"א בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) ביאר :נעשה קרחה בישראל שלא יקרא עוד אחר בשם זה ,כמו שאמרו בגמרא במסכת יומא (דף לח ע"א) ושם רשעים ירקב .המהרש"א מדגיש כי עצם הקריאה בשם זה היא תופעה הדורשת הסבר ,שכן היא לכאורה עומדת בסתירה לכלל שאין מנציחים את זכרם של רשעים. רבינו שמשון מאוסטרופולי (בספרו ניצוצי שמשון על בבא בתרא דף עד ע"א) ביאר :על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף קי ע"א) דאמר רבה בר בר חנה אמר לי ערבי בדואי בוא ואראך בלועי קורח ,הראהו מקום במדבר שיוצא משם עשן והטה אזנו ושמע שאומרים משה ותורתו אמת והם בדאים ,הכוונה היא על בלועי קרח דהיינו באותיות הבלועות שהם אותיות המילוי של תיבת קרח קוף ריש חית ,אמצע אותיות המילוי הן אותיות וי"י העולים כמנין שם הוי"ה ברוך הוא וזהו מה שנאמר ובתֹכם ה'. רבינו תם במסכת שבת דף (ק"נ ע"א) ביאר :שקרחה אביו של רבי יהושע הוא שם אדם כמו קרח ,ומכאן עולה השאלה הגדולה כיצד ייתכן שאדם קרא לבנו בשם זה אם אין קוראים בשם רשעים. הדיון בסוגיה זו ,הניצב כצוק איתן בים של מחשבה והלכה ,מעורר הדים בקרב גדולי האחרונים .הם ניגשים אל השם קרח לא כאל ציון היסטורי גרידא ,אלא כאל נקודת חיכוך מופלאה שבין טומאה וטהרה ,בין כוח הרשעה לבין היכולת למצוא רמזים של קדושה חבויה ,והם כותבים את דבריהם כמי שחוקקים באבן את יסודות הבירור ההלכתי. שו"ת החתם סופר (חלק אבה"ע חלק ב סימן כב) ביאר :אכן שמו גרם לו לכך שעשה קרחה בישראל ,והוא נשאר קרח מכאן ומכאן ,שכן השם עצמו הוא המורה על המעשה ,ועל כן מצאנו כי השם נטבע בפרשה כהוראה נצחית למעשיו של האדם. הגר"ח פלאג'י בספרו נפש חיים (מערכה ת אות לה) ביאר :מחמת חומרת העניין שלא להזכיר שמו של רשע ,קרא לפרשת השבוע בשם פרשת בן לוי ,כדי להימנע מלהגות את השם שנעשה בו קרחה בישראל. הכף החיים (סימן טז אות יט) ביאר :כי אכן ראוי להחמיר ולא להזכיר את שם הפרשה בשם קרח ,ובמקום זאת יש לכנותה פרשת בן לוי ,בהתאם לדברי רבותינו המזהירים מפני הזכרת שמות של אנשים שעשו מעשים רעים.

חרק תשרפ

הכף החיים (סופר סימן יז אות יח) ביאר :כי הילקוט ראובני מציין שראוי לקרוא לפרשת השבוע סדר בן קהת ,כדי להסיט את תשומת הלב מהשם קרח שנתפרש עליו רעה. ההתבוננות בשמה של הפרשה מעסיקה את גדולי הדורות ,שעה שהם מבקשים ליישב את הניגוד שבין חומרת מעשהו של קרח לבין העובדה ששמו משמש ככותרת לפרשה בתורה .הנהגתם של רבותינו בהבנת הסוד הטמון בכך ,מלמדת כי אין המדובר בהנצחה גרידא ,אלא בבירור עמוק של כוחות נפש ושל תיקון הדורות ,כפי שהם מבארים בספריהם המאירים את הדרך לכל דור. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט חושן משפט סימן א) ביאר :כי על אף ששם רשעים ירקב ,מכל מקום הפרשה נקראת על שם המאורע כדי ללמדנו את חומרת המחלוקת ,ואין בזה משום הנצחת הרשע אלא משום התראת הדרך לדורות הבאים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה פרשת קרח) ביאר :כי קרח הוא דוגמה לאדם שחיפש את הכבוד והשררה ,ושמה של הפרשה בא להורות כי כל מי שבוחר בדרך זו סופו להיבלע ,ובכך הפרשה עצמה מהווה כלי של אזהרה ויראת שמים לכל העומד לקרוא בה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות קריאת התורה) ביאר :כי מנהג ישראל תורה הוא ,ועל אף שיש שהציעו לשנות את שם הפרשה ,פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לקרוא לה בשם קרח ,שכן התורה היא המכריעה בשמותיה ,והשם כשלעצמו מכיל את בחינת התוכחה והתיקון גם יחד. כשאנו יוצאים מבין דפי הספרים אל רחובות החיים ,אל הרגעים שבהם אנו נדרשים לקבל החלטות על קריאת שמות לילדינו ,או על מתן שמות למוסדות ולפרויקטים תורניים ,הדיון בפרשת קרח אינו נותר תיאורטי בלבד .הוא מתרגם את עצמו למציאות של ממש ,מחייב אותנו לעצור ולחשוב על המשמעות העמוקה של בחירת שם ,על הכוח הטמון בבחירה, ועל האחריות המוטלת עלינו לבל נחטא בהנצחה שאין בה ברכה. בחינת השאלה האם מותר להשתמש בשמות בעלי משמעות שלילית מתוך הפרשה מביאה אותנו להבנה כי שם אינו דבר של מה בכך; הוא משפיע על האדם ,כפי שראינו בדברי החתם סופר ,והנפקא מינה היא שאין להקל ראש בבחירת שם לילד .אדם צריך להימנע מלבחור שמות העלולים לעורר קונוטציות של מחלוקת או של דרכים רעות ,גם אם המקור אינו בהכרח רשע מובהק ,אלא רק נוגע במידה שאינה רצויה. במישור ההלכתי של קריאת התורה בציבור ,אנו למדים מן הנהגת הפוסקים שאין לשנות את שם הפרשה כפי שנקבע במסורת ,שכן סדר התורה הוא קדוש .הנפקא מינה היא שעלינו להקפיד על קריאת השמות המקובלים ,אך להוסיף תובנות חינוכיות בעת הלימוד ,כך ששם הפרשה יהיה מנוף ליראת שמים ולא חלילה להערצה של דמות המרידה. לגבי מוסדות או מפעלים תורניים ,הדיון מלמדנו שיש להעדיף שמות המעוררים זיכרון של חסד וצדקה ,כאלו שיש בהם משום תיקון ומעשה טוב ,ולא שמות שיש בהם ולו שמץ של

גם לנשמה מגיע אוכל

חשש למחלוקת .הנפקא מינה היא שיש לערוך בירור מקיף בטרם נתינת שם למפעל תורני, כדי לוודא שהשם הנבחר יביא עמו ברכה וחיבור לאחדות ישראל ,ולא שום רמז לפירוד. העומק הטמון בשמה של פרשה זו ,המלווה את לומדיה כצל המשתרך על פני המדבר, מזמין אותנו לצלול מעבר למילים הכתובות .בעודנו עומדים בפתחו של הדיון הרעיוני, עלינו לשאול את עצמנו :האם השם קרח הוא רק תווית למחלוקת ,או שמא הוא זועק אל דורות הבאים אודות הפוטנציאל הגנוז בתוך כל אדם? הרעיון שעולה מן הסוגיה אינו עוסק רק בשמו של רשע ,אלא בבירור המושג של תיקון האדם ,שכן גם במקום שבו נדמה כי הכל אבד ,טמון גרעין של תשובה ושל גילוי הוי"ה בתוך העפר. רבנו האריז"ל בספרו פרי עץ חיים (הנהגת הלימוד) ביאר :שקרח סופי תיבות צדיק כתמר יפרח .האריז"ל מאיר את עינינו לראות כי מאחורי השם הפשוט מסתתר רמז של פריחה וצמיחה ,המורה כי גם מי שנפל למקום של מרידה ,יכול לשוב ולעלות ,וכי התיקון הוא תמיד אפשרי בתוך גנזי המחשבה. רבינו שמשון מאוסטרופולי בספרו ניצוצי שמשון (על בבא בתרא דף עד ע"א) ביאר :דהיינו באותיות הבלועות שהם אותיות המילוי של תיבת קרח ,אמצע אותיות המילוי הם אותיות וי"י ,העולים כמנין שם הוי"ה ברוך הוא ,וזהו מה שנאמר ובתֹכם ה' .הביאור כאן מעמיק את ההבנה שגם במקום השבר הכי גדול ,במקום שבו האדמה פערה את פיה ,נמצאת נוכחותו של הקדוש ברוך הוא ,המזכירה לנו שתורה אמת היא ,ושגם מתוך הבלבול אפשר לגלות את שמו. הרעיון העמוק הוא שפרשת קרח אינה סיפור על אדם בלבד ,אלא סיפור על הדרך שבה התורה מתמודדת עם המרידה .התורה ,בהעניקה לשם קרח את כותרת הפרשה ,מלמדת אותנו כי האמת אינה מפחדת מהעימות ,וכי היכולת להביט ישר אל תוך המחלוקת ולהבין את שורשה ,היא היא הדרך להגיע לבירור האמיתי של משה ותורתו אמת .כך אנו לומדים כי השם אינו בא להאדיר ,אלא להאיר את הדרך של התיקון ,כפי שרמזו המפרשים בסוד האותיות והגימטריות המרעידות את הלב. הנפש האנושית נמשכת אל האור אך חוששת מן הצללים ,מן המקומות שבהם השקט מופר והאדמה נדמית כרועדת תחת רגלינו .החיבור של פרשת קרח אל נפש האדם הוא חיבור של עומק שאינו מרפה ,שכן כל אחד מאיתנו פוגש בתוכו ,בפינותיו החבויות ,את הצורך להכריע בין רצון עצמי לבין התבטלות לפני האמת .כשאנו בוחנים את השם הזה, איננו בוחנים רק דמות היסטורית ,אלא את הדינמיקה של האמונה שלנו ,את היכולת להישאר נאמנים לדרך גם כשהסערה משתוללת בחוץ ,ובעיקר – את האומץ להכיר בכך שגם במקום של מחלוקת ,ה' נמצא בתוכנו. הגר"ח פלאג'י בספרו נפש חיים (מערכה ת אות לה) ביאר :כי מחמת השם המורה על קרחה, יש להשתדל להביא את האדם למקום של תיקון ושבירת הלב ,שכן ההכרה בנפילה היא

חרק תשרפ

תחילתה של עלייה .החיבור כאן לאמונה אינו מגיע מתוך הכחשה של הקושי ,אלא מתוך מבט ישר אל השבר ,מתוך הבנה שכאשר אדם מודה באמת ,הוא מוצא בתוך תוכו את הקדושה שהייתה חבויה. החיבור לאמונה מתבטא ביכולת לראות את הקב"ה גם במה שנדמה כחורבן ,כפי שראינו ברמזים המופלאים על שנת מתן תורה ועל הגימטריאות המרטיטות את הנשמה .האדם הלומד מבין שכשם שהתורה נצחית ,כך גם הניסיון שלו לגלות את האמת בתוך חייו הוא נצחי .הנפש מוצאת מנוחה לא בשכחה של הרע ,אלא בזיכוך שלו ,בהפיכת השם 'קרח' – המזכיר את הקריחה – למקום שבו צומח מחדש צדיק כתמר יפרח .זוהי הנהגה של אמת, הנהגה שאינה מנסה לייפות את המציאות ,אלא למצוא בה את הנקודה האלוקית ,את אותו 'שם הוי"ה' המסתתר בין אותיות המילוי של המרידה ,ומלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי לשוב ולבנות את מה שנפגע. השקט הפנימי הנבנה מתוך ההתבוננות בפרשת קרח אינו שקט של התעלמות מן הסערה, אלא שקט של מי שמצא את המצפן שלו בתוך סערה גדולה .המוסר הנלמד אינו ציווי חיצוני או סיסמה ריקה ,אלא מבט מפוכח על האחריות המוטלת על כתפיו של האדם המבקש להיות ישר דרך .הלקח המוסרי העמוק ביותר שניתן להפיק הוא הכוח של ענווה אמתית – היכולת להכיר במקומנו בתוך הכלל ,ולהימנע מלקחת את עצמנו לצד אחד ,מתוך מודעות לכך שכל פירוד הוא פגיעה לא רק באחר ,אלא בשלמות הנשמה שלנו. רבינו יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח) ביאר :בעניין ברכת כהנים ,כי הכוהנים צריכים לשאת את כפיהם באהבה ובאחדות ,שכן המחלוקת מונעת את השראת השכינה. המוסר העולה מכאן ברור :כל מרידה שיש בה משום ערעור על סדרי הכהונה והקדושה, נובעת מחסרון באהבת ישראל ,והדרך היחידה לתקן את מה שקרח החריב היא דרך של חיבור ואהבה ללא תנאי ,המבטלת את הגאווה האישית לטובת שלום הציבור. הספורנו (במדבר טז א) ביאר :כי שורש המרידה היה הגאווה ,שהובילה את האדם להאמין שהוא ראוי למה שאינו שלו ,והמוסר המצטייר מתוך דבריו הוא שהאדם נדרש למצוא את הסיפוק בחלקו ולראות בכל יהודי אחר שותף לדרך ,לא יריב .המצפן הפנימי הנבנה כאן אומר לנו שהאמת אינה צריכה להיאמר מתוך כוחנות או רצון לשליטה ,אלא מתוך הקשבה לקולו של האחר ,תוך שמירה על עמוד השדרה הרוחני בלי ליפול למלכודות של כבוד ומריבה .זוהי דרך של צניעות ,המלמדת אותנו להעדיף תמיד את האחדות על פני השררה. המסע בנבכי הפרשה המדברית הזו מותיר בנו משקעים של יראת שמים מהולה בתקווה. אנו לומדים שכל אדם ניצב מדי יום בפני האפשרות לקחת לעצמו משהו שאינו שייך לו – אם במעמד ,אם בתשומת לב ,ואם ברצון לבלוט על חשבון האחר .התובנה המעשית לחיינו היא להשכיל ולזהות את רגעי ה'וייקח' הללו בנפשנו ,עוד בטרם יבשילו לכדי קרחה .עלינו

גם לנשמה מגיע אוכל

ללמוד להפוך את האנרגיה של המחלוקת לאנרגיה של בנייה ,להבין שהתורה ניתנה לנו לא כדי להפריד ,אלא כדי לחבר ,ושכל תכליתנו היא לחפש את הוי"ה החבויה בתוך המציאות המורכבת ,גם במקומות שנראים כפתוחים ובלועים.

עיקר העניין: הוא הכרת השורש הפנימי של האדם בתוך עולמו של הקב"ה .פרשת קרח אינה רק סיפור על אדם שקפא בקיפאון של מרידה ,אלא קריאה נצחית לכל אחד מאיתנו להתעלות מעל המקום האישי הצר ,ולהתחבר אל הנצח של משה ותורתו אמת. העיקר הוא להבין שגם בתוך הקושי ,בתוך הבלבול ,ובתוך הרגעים שבהם נדמה שהאדמה נשמטת תחת רגלינו ,יש לנו את הכוח לחולל תיקון .סוד התיקון טמון ביכולת לראות את האחר ,לוותר על הרצון לקרחה – לקריעה של הכלל – ולבחור בדרך שכולה אמת ,צמיחה ופריחה ,כפי שסופי התיבות של שמו המפורש של קרח מלמדים אותנו ,שהצדיק יפרח מחדש ,ודווקא מתוך הבנת החורבן ,נבנית הקומה הבאה של הקדושה בעם ישראל.