6. מדוע קרח עיכב את המחלוקת כשלושה חודשים?

6. מדוע קרח עיכב את המחלוקת כשלושה חודשים? המדבר הגדול לובש שתיקה מתוחה ,תחת כיפת שמיים לוהטת שאינה יודעת רחמים. במרכז המחנה ,מתוך אבק הדרכים וריח האדמה החרבה ,צומחת מריבה שטרם נראתה כמותה .השמש של חודש אייר עוד לא הספיקה לשקוע על מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא ,והנה קרח ,איש רם המעלה ,עומד בצל אוהלו ורואה את כבודו מושפל לעפר .אולם, להבדיל מכל פורץ גדר…

6. מדוע קרח עיכב את המחלוקת כשלושה חודשים? המדבר הגדול לובש שתיקה מתוחה ,תחת כיפת שמיים לוהטת שאינה יודעת רחמים. במרכז המחנה ,מתוך אבק הדרכים וריח האדמה החרבה ,צומחת מריבה שטרם נראתה כמותה .השמש של חודש אייר עוד לא הספיקה לשקוע על מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא ,והנה קרח ,איש רם המעלה ,עומד בצל אוהלו ורואה את כבודו מושפל לעפר .אולם, להבדיל מכל פורץ גדר ,קרח אינו שולף את חרבו מיד .הוא שותק .שלושה חודשים של המתנה דרוכה ,של שקט שסוע שבו הוא בולע את עלבונו ,צופה במשה ומרים ,וממתין לרגע שבו האוויר יהיה רווי מספיק במרירות כדי להצית בו את אש המרד.

חרק תשרפ

מה עובר בנפשו של אדם שרואה את כיסאו נלקח ממנו ,ובכל זאת הוא כובש את יצרו, משנן את מילותיו ,וממתין לשעת כושר בתוך בליל המדבר? מדוע דווקא כעת ,לאחר שהרוחות רעדו מחטא המרגלים ,בוחר קרח להטיל את הפצצה שלו אל לב העדה ,בשעה שכל העם שרוי באבל על גזירת המיתה במדבר? האם הייתה זו אסטרטגיה של חכם הממתין לזמן שבו ליבם של ישראל יהיה שבור ופתוח להקשיב לערעור על ההנהגה ,או שמא היה זה חישוב קר של כבוד שראה בקרקע המדבר את המקום היחיד שבו הוא עוד עשוי להוכיח את עליונותו? השקט הזה ,שבין מינוי הנשיא לבין זעקת המרידה ,מהדהד כרעם רחוק המאיים לפעור את פי האדמה תחת רגלי כולם. הרוח המדברית מוסיפה לנשוב בעוז ,ואנו ניצבים בפתחו של הדיון סביב אותם פסוקים המציירים את שורש המרידה .בתוך הניסוח המדויק של התורה ,אנו מזהים את הזרעים הראשונים של אותו עיכוב מפורסם ,המלמד אותנו כי גם למרד הגדול ביותר יש עיתוי, ויש רגע שבו השתיקה הופכת לצעקה .בואו ונתבונן בפסוקים המגדירים את גבולות הזמן והמחלוקת ,ונשמע את קולם של גדולי המפרשים המגלים לנו את מה שנסתר מן העין תחת מעטה הדיו והקלף. "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (במדבר טז א). תרגום אונקלוס (במדבר טז א) ביאר :ודבר קרח ,דנסיב נפשיה לסיטרא ,למחוי בפירודא. התרגום מדגיש את הלקיחה כפעולה של הפרדה מכוונת ,תחילתו של הפירוד הפנימי שקרח יצר לעצמו עוד בטרם פתח את פיו במרידה גלויה. תרגום יונתן (שם) ביאר :ודבר קרח ית נפשיה למפסק מחלוקתא .כאן המיקוד הוא על הכוונה המוצהרת – לקחת את עצמו לתוך עולם של מחלוקת ,מה שמסביר מדוע הוא חיכה לשעה הנכונה שבה יוכל להוציא מחשבה זו אל הפועל. רש"י (שם) ביאר :וייקח קרח -לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מן העדה להחזיק במחלוקת .ומה לקח? מקח רע לקח לעצמו .רש"י חושף כיצד קרח בנה את המהלך שלו בשלבים ,תוך המתנה דרוכה לסיטואציה שתשרת את האינטרס שלו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :וייקח קרח -לקח אנשים ,והנה היו עמו מאתים וחמישים איש .הוא מסביר כי הלקיחה כללה רתימת אחרים למאבק ,מה שמוכיח שהעיכוב היה הכרחי כדי לגייס כוח אדם ולאסוף שותפים למרד. הרמב"ן (שם) ביאר :והיו אוהבים את משה כנפשם לפי שמשה מסר נפשם עליהם בתפילותיו ושומעים אליו ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היו העם סוקלים אותו לכן סבל קרח גדולת אהרן אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש התבערה ומתו בקברות התאווה וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזירה מהם ונגזר על כל העם שייתמו במדבר ושם ימותו אז הייתה נפשם עגומה ומרה להם אז מצא קרח מקום לחלוק

גם לנשמה מגיע אוכל

על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם .הרמב"ן מבהיר כי העיכוב היה פונקציה של אהבת העם למשה ,ורק לאחר שחטא המרגלים ערער את האמון ,יכול היה קרח להרים ראש. הרד"ק (שם) ביאר :וייקח קרח -שהיה משבט לוי וחשב כי השררה ראויה לו יותר מכולם, והמתין לזמן שבו יוכל להטיל ספק במנהיגות משה בעיני כל העם .הרד"ק מדגיש את העיכוב כאסטרטגיה של מי שמחפש רגע של חולשה בהנהגה. הרלב"ג (שם) ביאר :וייקח קרח -לקח את דתן ואבירם ונתחבר עמם להרע למשה ,וראה כי אין זה הזמן הנכון כל עוד העם דבקים במשה ,לכן המתין עד שראו העם כי משה לא הציל אותם מגזירת המדבר .הניתוח שלו מראה כי קרח חיפש את הרגע שבו הציבור ירגיש נבגד על ידי מנהיגו. החזקוני (שם) ביאר :נתפייס קרח במינוי אליצפן עד ששמע שישראל נגזרה עליהם גזירת מיתה ונודע להם שלא יכנסו לארץ ישראל וחשב שמא ימנה משה נשיאים אחרים במדבר וביקש להיות הוא נשיא .העיכוב נוצר משום שקרח קיווה לתפנית חיובית שתשרת אותו, ורק הייאוש מהכניסה לארץ הניע אותו לפעול. הספורנו (שם) ביאר :וייקח קרח -בטענה שלא היה ראוי שיבחר אליצפן שהיה קטן המשפחה על פניו ,וחיכה לעת שבה יוכל להציג את טענתו זו כביטוי של צדק חברתי. הכלי יקר (שם) ביאר :שהיה חכם ופיקח וידע שהעם כעת בתוך חטא המרגלים איבדו את אמונם בהנהגה והוא יכול לרכוב על גל התסכול כדי להוביל אותם למרידה .כאן מודגש כי העיכוב היה הכרחי כדי שהקרקע הציבורית תהיה פורייה למרד. הרוחות במדבר טרם נרגעו מחטא המרגלים ,ושתיקתו של קרח אינה אלא רעש המבשר על בוא הסערה .כאשר אנו פותחים את דפי הגמרא ,אנו מגלים כי חכמינו לא ראו במחלוקת אירוע רגעי ,אלא פרי של תהליכים פנימיים עמוקים .העיכוב של קרח מתגלה כזמן שבו נרקמו העצות ,שבו נבחנו הנאמנויות ,ושבו גם אלו שביקשו להתרחק מן המחלוקת נאלצו להתמודד עם כובד משקלה של השעה .בואו נצעד בנתיבי הגמרא ונשמע את הדברים חיים, כפי שהם פועמים בבית המדרש מזה דורות. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) ביאר :אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שלשה היו באותה עצה קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת .קרח הוא דאיתחצף .דתן ואבירם דאישתעיו ביה .און בן פלת דאיתנייס .מאי איתנייס דאמרה ליה דביתהו מאי נפקא לך מינה אי מר רבה את תלמידא אי מר רבה את תלמידא .אמר לה מאי אעביד כולי עלמא הוו בהאי עיצה. אמרה ליה תא אמינא לך דלא תיתי .אמרה ליה ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו דכתיב כי כל העדה כולם קדושים .אמרה ליה אנא אמינא לך דלא תיתי דאמר מר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים .מחלוקת דקרח לא לשם שמים הות .השקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה .אדהכי והכי קם קרח וכולהו כנישתא וכו'. הגמרא כאן פורשת בפנינו את התמונה האנושית המורכבת; קרח אינו פועל בחלל ריק,

חרק תשרפ

הוא מנסה לגרור את כל העדה עמו .העיכוב שקרח לוקח מאפשר לאישה חכמה ,אשת און בן פלת ,להציל את בעלה מתוך הלהבות .מדהים לראות איך דווקא בתוך האווירה שבה כולם היו לכאורה בעצה אחת ,נדרשה תבונה נשית חדה כדי לזהות שמדובר במחלוקת שלא לשם שמים ,והיא שמונעת ממנו לאבד את חלקו לעד. במדרש רבה (במדבר פרשה יח) ביאר :וייקח קרח על ידי מה נחלק על ידי אליצפן בן עוזיאל שנעשה נשיא על משפחתו .אמר קרח ארבעה אחים היו אחי אבא וכו' .ועמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות ,מי ראוי ליטול את השנייה לא השני וכו' .אני בנו של יצהר הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי והוא עשה בנו של עוזיאל הקטן של אחי אבא יהי גדול עלי ,הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו ,לכך כתיב וייקח קרח. המדרש מאיר את ליבו של קרח בתקופת העיכוב; זהו לא זמן של מחילה ,אלא של ריקבון פנימי .קרח מנהל חשבונות של יוחסין ,הוא מודד את גדלותו מול אחרים ,ובתוך השקט של שלושת החודשים ,העלבון הופך למסע נקמה מתוכנן היטב .השילוב בין הייחוס לבין ההתעלמות מכישוריו כפי שהוא תופס אותם ,הוא זה שבוער בו עד שהוא לא יכול עוד להבליג. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכא ע"ב) ביאר :אמר מר כל שבט לוי לא נגזרה עליהם גזירה .אמר רב הונא קרח שהיה פיקח מה ראה לשטות זו? עינא דחזא ליה טעיתיה .חזא משה דקא נפיק מיניה שמואל דשקיל ביה תרין דרי .אמר אינא זכינא ומייתינא להו .אמר ליה אמינא דאנא רבא .אמר ליה משה רבך דקא נפיק מיניה שמואל דשקיל ביה תרין דרי ואהרן דקא נפיק מיניה בני בניו דקא מקריבי קטורת .אמר ליה משה דאתי מניה שמואל דשקיל ביה תרין דרי ואהרן דקא נפיק מיניה בני בניו .אמר ליה כל הני משה ואהרן דקא חזית משה ואהרן קא חזית .אי דקא חזית דהיינו אהרן ובניו דקא מקריבי קטורת .אמר ליה אמינא דכולהו קדישי .וכיון דחזא דקא נפיק מיניה שמואל אמר לא מסתפינא דקא נפיק מיניה. הגמרא מגלה לנו את השורש האמיתי לטעותו של קרח; הוא לא רק ביקש כבוד ,הוא חשב שיש לו כוח רוחני משלו .הוא ראה את שמואל הנביא עתיד לצאת ממנו ,והשתמש בראייה הזו כדי להצדיק את הסטייה שלו .הוא חשב שמאחר שהוא מקור לשושלת גדולה, מותר לו לחרוג מן השורה .זו הטעות הקטלנית של מי שמשתמש בייחוסו כקרדום לחפור בו ,ומאבד את הענווה שנדרשת כדי לשמור על האמת. הרוחות במדבר סוערות ,והשתיקה שקדמה למחלוקת הופכת כעת למוקד של בירור מעמיק .אין כאן מרידה מקרית ,אלא מהלך מתוכנן שגדולי הראשונים מבקשים לפצח את רזיו .כיצד אדם כקרח ,ששורשיו בלוויה ועיניו צופות למרחקים ,בוחר בדרך הרסנית שכזו? בואו נתבונן בדברי הראשונים ,המציבים מראה מול נפש האדם ומלמדים אותנו כיצד גם גדולי עולם יכולים לטעות כאשר השאיפה לכבוד מעפילה על יראת השמים. רבנו בחיי (במדבר טז א) ביאר :כי מחלוקת קרח לא הייתה רק על משרת הנשיאות ,אלא על

גם לנשמה מגיע אוכל

הנהגת העם לאחר שנודע להם שלא יכנסו לארץ ישראל .קרח היה סבור שמאחר שנגזרה על העם גזירת המדבר ,משה רבנו איבד את סמכותו המוחלטת ,והעם זקוק להנהגה חדשה שתוכל להוביל אותם בתוך המציאות המרה הזו .הוא ניצל את הייאוש כדי להציע חלופה, מתוך מחשבה שאם משה לא הביא אותם אל הארץ ,כנראה שהגיע הזמן להנהגה שונה. הספורנו (שם) ביאר :שהעיכוב נבע מתוך המתנה לזמן שבו קרח יוכל להוכיח שהבחירה באליצפן הייתה שרירותית ובלתי מוצדקת .הוא חיכה שהרוחות יסערו ,שכן ידע כי בעת רגיעה טענותיו לא יתקבלו על הלבבות ,אך בעת צרה ומשבר ,העם מחפש אשמים ,וזו הייתה שעת הכושר שלו לערער על משה רבנו. האברבנאל (שם) ביאר :כי קרח היה מאנשי המעלה והחכמה ,וכל מחשבתו הייתה שצריך לחלק את השררה בין גדולי העם באופן שוויוני יותר .הוא המתין עד שראה שחלק מהעם מתחילים להלין על משה ,ואז הצטרף אליהם כדי להעניק למרידתם אצטלה של צדק ודרישה לגיטימית .העיכוב לא היה מחילה ,אלא שלב של למידת השטח ,כדי לוודא שיש לו את הגיבוי הציבורי הדרוש למהפכה. רבנו יעקב בעל הטורים (שם) ביאר :כי קרח ראה במינוי אליצפן פגיעה אישית שאין למחול עליה ,אך כחכם גדול ידע שלא יוכל להילחם נגד משה כל עוד העם מעריץ אותו. לכן ,העיכוב היה פרי של איפוק מכוון ,שמטרתו הייתה לשחוק את כוחו של משה רבנו בעיני הציבור ,עד שהקהל יהיה בשל לקבל מנהיגות חדשה שתכיר בערכו של קרח. הרוחות במדבר ,לאחר שבירת האמון של חטא המרגלים ,הופכות לכר פורה לניתוח מעמיק של גדולי האחרונים .אנו מבינים כעת שהעיכוב אינו רק אפיזודה טכנית ,אלא השתקפות של עולם פנימי מורכב ,שבו החשבונות של כבוד ושררה פוגשים את המציאות המשתנה של עם ישראל .גדולי האחרונים חושפים בפנינו את הנקודות הדקות ביותר בתהליך הנפשי שעבר קרח ,ומלמדים אותנו כיצד ההמתנה הייתה חלק אינטגרלי מכישלונו ומהחלטתו לערער על הנהגת משה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (פרשת קרח) ביאר: כי אדם שרוצה להצליח במחלוקת אינו יכול לפעול ברגע של התפרצות רגשית ,אלא חייב לחכות לשעת כושר .קרח היה אדם פיקח ביותר ,והוא ידע שכל עוד העם בוטח במשה ,כל ניסיון לערער עליו יסתיים בכישלון חרוץ .לכן ,הוא כבש את זעמו במשך שלושה חודשים, אסף מידע ,בחן את הלך הרוחות בקרב העדה ,והמתין לרגע שבו האכזבה מהגזירה תהיה כה גדולה ,עד שהציבור יהיה מוכן להקשיב לכל קול שיציע אלטרנטיבה להנהגה הקיימת. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי חלק יא (סימן קפד) ביאר :כי מחלוקת קרח לא נבעה רק מתחושת קיפוח אישית ,אלא מראייה עמוקה של שינוי במעמד שבט לוי בתוך העם .כאשר קרח הבין שהמסע לארץ ישראל משתנה ושעתיד השבט במדבר אינו כפי שחשב ,הוא הבין שזהו הזמן לפעול כדי לקבע את מעמדו .העיכוב היה חלק מתכנון ארוך טווח ,שבו ביקש קרח להבטיח את כבודו ואת תפקידו בתוך מבנה הנהגה חדש ,והוא חיכה לרגע שבו העם יהיה רגיש למסרים של שינוי.

חרק תשרפ

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר :שקרח ראה במינוי אליצפן לא רק אירוע משפחתי, אלא עוול שלטוני שמשה רבנו מבצע ,והוא המתין כדי לצבור תומכים ולבנות בסיס חזק למחלוקת .הוא מציין שקרח היה מומחה בשימוש בכאב של הציבור כדי לקדם את ענייניו האישיים ,והעיכוב היה הזמן שבו הוא פיתח את הטענות שלו ,שכללו גם שימוש בטיעונים דתיים של קדושת כל העדה ,כדי לתת למרידה שלו תוקף רוחני שיוכל לעמוד בפני הביקורת של העם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) ביאר :כי העיכוב מלמד על החומרה של המחלוקת ,שכן קרח לא נגרר אליה מתוך רגע של כעס ,אלא בנה אותה בשיטתיות .הוא מחדד את הנקודה שקרח היה יכול להשלים עם המצב ,אך בחר בדרך של התמדה בקיפוחו עד שהפך את הלב שלו למריר וקשה .זהו מוסר השכל לכל אדם :גם אם אדם מרגיש שנעשה לו עוול ,עליו להיזהר שלא לתת לעלבון להתבשל בתוכו לאורך זמן ,כי בסופו של דבר הוא עלול להוביל אותו למהלכים הרסניים שאין מהם חזרה. כאשר אנו מתבוננים בקרח ובעדתו ,אנו מבינים כי לא מדובר רק באירוע היסטורי ,אלא במיקרוקוסמוס לדינמיקה אנושית המתרחשת בכל דור .העיכוב והמחלוקת משקפים את האופן שבו בני אדם מגיבים למשבר ,לקיפוח ולסמכות .גדולי המחשבה והמחקר הפסיכולוגי מלמדים אותנו כיצד קבוצה עשויה להיגרר אחרי מנהיג כריזמטי ,וכיצד רגשות של תסכול קולקטיבי הופכים לנשק בידי מי שיודע לנתב אותם לכיוון של פירוד .בואו נבחן את הדברים בעומק הלב ,ונראה כיצד התובנות הללו יכולות להאיר לנו את המציאות שבה אנו חיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער ז) ביאר :כי אדם שנופל למחלוקת אינו מבין בתחילה את עומק התהום שהוא חופר לעצמו .הקבוצה מספקת לו מעטפת של לגיטימציה שגורמת לו להרגיש צודק ,וזהו כוחה של הדינמיקה הקבוצתית; היא מנטרלת את היכולת של הפרט לראות את האמת הפשוטה מול עיניו .כאשר קרח הצליח לרתום את האנשים סביבו ,הוא למעשה שבה את דעתם בכך שהפך את האינטרס האישי שלו למטרה משותפת ונעלה של כל העדה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר חלק ה (חו"מ סימן י) ביאר :כי במקום שבו אין אחדות הלבבות ,המחלוקת פורחת .השקט שקדם למרד קרח היה שקט מזויף, שכן בתוך הלבבות כבר נזרעו זרעי הפירוד עוד לפני שהתפרצו החוצה .העיכוב שימש רק כחממה שבה הרגשות השליליים הללו גדלו והתעצמו ,עד שהיו לבלתי נשלטים .המסקנה החינוכית היא שחובתו של אדם לא רק להימנע ממחלוקת ,אלא לעבוד באופן אקטיבי על חיזוק השלום והאחווה ,שכן בלעדיהם ,כל משבר קטן יהפוך למדורה גדולה שתכלה כל חלקה טובה. מו"ר הגר"א וייס בספרו במנחת אשר (פרשת קרח) ביאר :כי הבעיה הגדולה במחלוקת היא אובדן הענווה .כאשר האדם מתחיל לחשוב שהוא המרכז ושהצדק כולו נמצא אצלו ,הוא מפסיק להקשיב לאחרים ולהבין את גבולותיו .קרח ,ברוב חוכמתו ,נפל לבור הזה כי הוא לא היה מסוגל להכיר בערך של מישהו אחר ,אלא רק בערך של עצמו .הדינמיקה הקבוצתית

גם לנשמה מגיע אוכל

במקרה של קרח הייתה הרסנית כי היא לא נבנתה על אהבה ,אלא על שנאה משותפת למשה ,וזהו יסוד רעוע שסופו תמיד להוביל להתפרקות ולחורבן. העיכוב בפרשת קרח מלמד אותנו כי המקום שבו אנו עומדים ,גם אם הוא מרגיש כעצירה או כמשבר ,הוא לעיתים הרגע שבו נבחנת הנאמנות שלנו לאמת הפנימית .בחיים האישיים, אנו פוגשים לא פעם זמנים של המתנה ,שבהם נדמה שהדברים לא מתקדמים כפי שציפינו, ודווקא שם נבחן ליבנו .בואו נלמד כיצד להפוך את זמני העיכוב מצמתים של מרירות למנופי צמיחה ,מתוך תורה והדרכת רבותינו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער ז) ביאר :כי הדרך להינצל ממחלוקת היא לדעת להעריך את המקום שבו הציב אותך בורא עולם .אדם שמרגיש חסרון או צורך להשתנות ,אל לו להביט על זולתו בעין רעה או לחפש את נפילתו כדי לקדם את עצמו .העיכוב הוא זמן מצוין לבדוק – האם הרצון שלי נובע מתוך אמת וטהרה ,או שמא מתוך דחף של כבוד שמנסה להצדיק את עצמו בתואנות של הנהגה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר חלק ה (חו"מ סימן י) ביאר :כי השלום אינו דבר שקורה מעצמו ,אלא הוא מלאכת מחשבת הדורשת ויתור .כאשר אדם מרגיש שהוא נמצא בעיכוב ,או שדברים אינם מסתדרים לפי תוכניתו ,עליו לשאול את עצמו מהו המחיר של המרידה בקיים .הלימוד הוא שהתבוננות עצמית בשעת המתנה מונעת מאיתנו לקבל החלטות מתוך כעס ,ושומרת עלינו מלהיגרר אחרי דינמיקה קבוצתית הרסנית שאינה מובילה לאמת. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) ביאר :כי אדם צריך לזכור שגם אם הוא מרגיש מקופח ,הדרך הנכונה להתמודד עם זה היא דרך ענווה וביטול עצמי .העיכוב במערכת של קרח הוכיח שהסבלנות שלו לא הייתה מנוצלת לתיקון המידות ,אלא להעמקת האגו .התובנה המעשית לכל אדם היא שזמני המתנה הם הזדמנות לשפר את הלב ,לחזק את הקשר עם סביבתו הקרובה ולפעול מתוך אחדות ,ולא מתוך תחושת 'מגיע לי' שסופה להחריב את הכל. כאשר אנו ניצבים מול הפיתוי להגיב מתוך דחף ,או להוביל מהלכים של פירוד בעקבות תחושת עוול ,אנו מוצאים בסיפוריהם של גדולי ישראל מופת של איפוק ושל בניית השלום. הסיפורים הללו אינם סיפורי אגדה ,אלא תזכורת חיה לכך שגדלות אמיתית נמדדת לא ביכולת להרים קול ,אלא ביכולת להשקיט אותו ולמנוע את שריפת הבית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (פרשת קרח) ביאר: כי אצל הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן עצמו ,היו נוהגים לספר כיצד בשעה שהיו באים לפניו אנשים שהרגישו מקופחים או שחשו כי נגרם להם עוול בקהילה ,הוא לא היה נותן להם לפעול מיידית .הוא היה משיב להם במשל על אדם שהיה נושא גחלים לוחשות בידו – אם יזרוק אותן מיד ,ייתכן שיפגע באחרים ,אך אם יחזיק אותן עד שיתקררו ,לא יזיק לאיש .העיכוב וההמתנה הם הכלי הבטוח ביותר לשמירה על שלמות הלב והעדה.

חרק תשרפ

מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי חלק יא (סימן קפד) ביאר :כי על מו"ר הגרש"ה וואזנר מסופר שכאשר הגיעו אליו שאלות קשות הנוגעות למחלוקות בתוך בתי כנסיות, הוא היה מורה לצדדים המתווכחים להמתין שבוע שלם לפני שמתקבלת החלטה כלשהי. הוא היה מסביר להם שזמן ההמתנה אינו זמן של שיתוק ,אלא זמן שבו התפילה פועלת את פעולתה בלבבות .הוא הוסיף כי פעמים רבות ,לאחר שבוע של המתנה ,הצדדים היו מגיעים לביתו ומבקשים פיוס ,שכן הבהלה והכעס התפוגגו מאליהם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) ביאר :כי מסופר על גדולי עולם שהיו נוהגים לכתוב מכתב תגובה למי שפגע בהם ,אך היו מניחים את המכתב במגירה למשך ימים ארוכים מבלי לשלוח אותו .בבוא היום ,כשפתחו את המגירה וקראו את המכתב מחדש, היו קורעים אותו מיד .הם למדו מהפרשה שהשתיקה והאיפוק בשעות של סערת רגשות הם הניצחון הגדול ביותר על יצר המחלוקת ,שכן הם מונעים מהאדם לעשות צעדים בלתי הפיכים בשם ה'צדק' המדומה שלו. המסע בפרשת קרח מוביל אותנו אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנפש ,ושם ,בנקודת המפגש הזו ,אנו מגלים שכל מחלוקת אינה אלא הדים של מאבק פנימי .כאשר האדם מביט על ההנהגה ועל העיכובים בחייו ,הוא ניצב מול השאלה העמוקה ביותר :האם אני פועל מתוך רצון להיטיב ,או שמא מתוך חסך פנימי שאני מנסה להשליך על העולם סביבי? הנהגה אמיתית אינה נמדדת בכיסא שעליו יושב האדם ,אלא ביכולת שלו להכיל את האחר ,גם כאשר רגשות של קיפוח או עלבון מאיימים לשבש את שיקול דעתו. רבנו יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (נר שלישי ,כלל א) ביאר :כי שורש המחלוקת הוא בהעדר האמונה שהכל מוקצב לאדם משמים .כאשר אדם מרגיש שחסר לו ,הוא נוטה להאשים את מי שנמצא מעליו ,ובכך הוא שוכח שכל תפקיד ותפקיד בעם ישראל הוא חלק ממערכת שלמה שנועדה להאיר את העולם .התיקון לנפש הוא ללמוד להסתכל על חברו בעין טובה ,ולהבין שדווקא השונות בינינו היא זו שמאפשרת לנו להשלים זה את זה, ולא להילחם זה בזה. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות כ) ביאר :כי אדם צריך לדעת שבכל משבר או עיכוב שהוא חווה ,ישנו גילוי של רצון השם המבקש ממנו להתעלות למדרגה חדשה .קרח טעה בכך שביקש את הגדולה לעצמו ,במקום להבין שהגדולה האמיתית נמצאת בביטול הרצון האישי כלפי המטרה הכללית .החיבור לאמונה הוא הידיעה שגם כאשר נדמה שנעשה לנו עוול ,הקב"ה מנהיג את העולם ביושר ,והתפקיד שלנו הוא להישאר ענווים ולמלא את שליחותנו בנאמנות ,בלא לבקש לעצמנו משרה או כבוד. הגר"א מווילנא בספרו אבן שלמה (פרק יא) ביאר :כי עבודת האדם בעולם הזה היא ללחום ביצר המחלוקת שבו ,והוא מלמד כי כל עוד האדם דבק במידת הענווה ,אין שום כוח בעולם שיכול לגרום לו לפרוש מן הציבור .הוא מדגיש כי החיבור להנהגה מתוך אמון הוא הסגולה הטובה ביותר לחיים של שלום ושלווה ,שכן מי שבוטח בהנהגת השם ,מבין שגם אם זמנית נדמה לו שמשהו השתבש ,הרי זהו תהליך שמוביל אותו ליעדו האמיתי בחיים.

גם לנשמה מגיע אוכל

המסע בפרשת קרח מוביל אותנו אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנפש ,ושם ,בנקודת המפגש הזו ,אנו מגלים שכל מחלוקת אינה אלא הדים של מאבק פנימי .כאשר האדם מביט על ההנהגה ועל העיכובים בחייו ,הוא ניצב מול השאלה העמוקה ביותר :האם אני פועל מתוך רצון להיטיב ,או שמא מתוך חסך פנימי שאני מנסה להשליך על העולם סביבי? הנהגה אמיתית אינה נמדדת בכיסא שעליו יושב האדם ,אלא ביכולת שלו להכיל את האחר ,גם כאשר רגשות של קיפוח או עלבון מאיימים לשבש את שיקול דעתו. רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (נר שלישי ,כלל א) ביאר :כי שורש המחלוקת הוא בהעדר האמונה שהכל מוקצב לאדם משמים .כאשר אדם מרגיש שחסר לו ,הוא נוטה להאשים את מי שנמצא מעליו ,ובכך הוא שוכח שכל תפקיד ותפקיד בעם ישראל הוא חלק ממערכת שלמה שנועדה להאיר את העולם .התיקון לנפש הוא ללמוד להסתכל על חברו בעין טובה ,ולהבין שדווקא השונות בינינו היא זו שמאפשרת לנו להשלים זה את זה, ולא להילחם זה בזה. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות כ) ביאר :כי אדם צריך לדעת שבכל משבר או עיכוב שהוא חווה ,ישנו גילוי של רצון השם המבקש ממנו להתעלות למדרגה חדשה .קרח טעה בכך שביקש את הגדולה לעצמו ,במקום להבין שהגדולה האמיתית נמצאת בביטול הרצון האישי כלפי המטרה הכללית .החיבור לאמונה הוא הידיעה שגם כאשר נדמה שנעשה לנו עוול ,הקב"ה מנהיג את העולם ביושר ,והתפקיד שלנו הוא להישאר ענווים ולמלא את שליחותנו בנאמנות ,בלא לבקש לעצמנו משרה או כבוד. הגר"א מווילנא בספרו אבן שלמה (פרק יא) ביאר :כי עבודת האדם בעולם הזה היא ללחום ביצר המחלוקת שבו ,והוא מלמד כי כל עוד האדם דבק במידת הענווה ,אין שום כוח בעולם שיכול לגרום לו לפרוש מן הציבור .הוא מדגיש כי החיבור להנהגה מתוך אמון הוא הסגולה הטובה ביותר לחיים של שלום ושלווה ,שכן מי שבוטח בהנהגת השם ,מבין שגם אם זמנית נדמה לו שמשהו השתבש ,הרי זהו תהליך שמוביל אותו ליעדו האמיתי בחיים. כאשר מניחים את כל הרעשים בצד ובוחנים את מסלול חייו של קרח כמראה לחיים שלנו ,מתגלה האמת העירומה :המצפן הפנימי של האדם נוטה להישבר כאשר הוא מפסיק לשאול מה נכון ,ומתחיל לשאול מה מגיע לי .העיכוב והמחלוקת היו המבחן שבו קרח לא עמד ,לא בגלל טעות תיאולוגית ,אלא בגלל אובדן היכולת להבחין בין אמת לבין תחושת זכאות .המוסר כאן אינו הוראה חיצונית ,אלא דרישה להכרה פנימית עמוקה שהאדם הוא כלי ,ולא בעל הבית. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א ,מאמר כ) ביאר :כי אדם שבנה בתוכו מצפן של אמת ,אינו זקוק להוכחות חיצוניות כדי לדעת היכן הגבול עובר .כאשר הוא מרגיש את דחף המחלוקת מתעורר בו ,הוא יודע לעצור ולשאול את עצמו לא 'האם אני צודק' ,אלא 'האם אני משרת את האמת או את האגו שלי' .הכרה זו היא המחסום האחרון בפני נפילה ,והיא זו שמאפשרת לאדם לשמור על יציבות גם כשהרוחות סביבו סוערות.

חרק תשרפ

רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו איש האמונה (פרק ד) ביאר :כי התיקון המוסרי הגדול ביותר הוא היכולת לגלות את השכינה בתוך המציאות היומיומית ,גם כאשר היא נראית אפורה או כרוכה בעיכובים .המצפן הפנימי של האדם מאיר לו שהשליחות שלו אינה נמדדת בהישגים הנראים לעין ,אלא ביכולת שלו להישאר נאמן לעצמו ולערכיו גם במחיר של ויתור על כבוד .האמת הזו אינה דורשת הטפה ,אלא היא עובדה פנימית שמי שחי אותה, לא יחפש מלחמות שווא. רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (מאמר על חנוכה ,מאמר ט) ביאר :כי האדם המוסרי הוא זה שמבין שהמציאות היא רצף של התגלויות ,וכל עיכוב הוא הזדמנות לבירור נוסף של הכוונות .המצפן הפנימי אינו רק תמרור המורה על איסור והיתר ,אלא הוא מקום המפגש בין הרצון החופשי של האדם לבין חובתו בעולם .ככל שהאדם מעמיק בבירור זה ,כך הצורך שלו להוכיח את עצמו מול אחרים פוחת ,והוא הופך להיות אדם חופשי באמת ,שאינו זקוק למחלוקת כדי להגדיר את זהותו. התובנה המעשית לכל אחד מאיתנו ,בין אם הוא ניצב בפני צומת של החלטה ובין אם הוא חש בעיכוב ממושך ,היא שהשקט הפנימי הוא הנכס היקר ביותר .אנו לוקחים עמנו את ההבנה שכל רגע של המתנה הוא הזדמנות לשאול :האם אני מניע את עצמי מתוך רצון של אמת ,או מתוך תגובתיות של פגיעה? החיים אינם מתנהלים לפי לוח הזמנים שלנו ,אלא לפי חשבונות עליונים ,והיכולת שלנו לנוע בתוך העולם הזה בביטחון ,ללא צורך במריבות כדי להוכיח את ערכנו ,היא העוצמה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם .במקום לחפש את הניצחון על אחרים ,נחפש את הניצחון על עצמנו.

עיקר העניין: כאן נמצא לב העניין ,המחלוקת של קרח היא המראה שבה נשקף האדם בכל דור, הבוחר אם להשתמש בעיכוב המצמית את צעדיו כחומר בערה לאגו המבקש לשרוף הכל ,או ככור היתוך לזיכוך הנפש המבקשת לעלות .כשמביטים פנימה אל תוך התוהו של הלב ברגעי הסערה ,מגלים כי הדרך היחידה להיוותר עומד היא לא באמצעות כוח הזרוע או צדקנות חיצונית ,אלא על ידי הכניעה המוחלטת אל השליחות הפשוטה שהופקדה בידינו .בסופו של יום ,לא הניצחון במערכה הוא המגדיר את זהותנו ,אלא השלום שאנו משכינים בין חלקי נפשנו ,ובחירתנו השקטה להמשיך ולבנות את עולמנו מתוך אמונה ,נתינה ,וראייה צלולה שמעבר למסך העשן של הכבוד והקנאה.

גם לנשמה מגיע אוכל