7. כיצד עלה בידי קרח למצוא את האוצר שהטמין יוסף?

7. כיצד עלה בידי קרח למצוא את האוצר שהטמין יוסף? במרחבי המדבר הגדול ,תחת שמיים בוערים באש של קנאה ומאבקי כוחות ,מתייצבת דמותו של קרח .הוא אינו מסתפק עוד במעמדו הרם בקהל לוי ,וקולו מהדהד בפתח אהל מועד כשהוא מערער על ההנהגה המקודשת. אך מאחורי המילים הגבוהות על קדושת העדה ,מסתתר כוח אפל ומסמא עיניים :עושר עצום ,דמיוני ,שהופיע בחייו כרעם ביום בהיר .כיצד אדם…

7. כיצד עלה בידי קרח למצוא את האוצר שהטמין יוסף? במרחבי המדבר הגדול ,תחת שמיים בוערים באש של קנאה ומאבקי כוחות ,מתייצבת דמותו של קרח .הוא אינו מסתפק עוד במעמדו הרם בקהל לוי ,וקולו מהדהד בפתח אהל מועד כשהוא מערער על ההנהגה המקודשת. אך מאחורי המילים הגבוהות על קדושת העדה ,מסתתר כוח אפל ומסמא עיניים :עושר עצום ,דמיוני ,שהופיע בחייו כרעם ביום בהיר .כיצד אדם ,אפילו שר אוצר במצרים ,מצליח לשים ידו על מטמון חבוי ,אוצרות עתיקים שטמן יוסף הצדיק דורות לפניו? המחשבה על הכסף הזה ,על הזהב הנוצץ שבלב המדבר ,מטילה צל כבד על כל מהלכיו של קרח .האם היה זה גורל ,מקריות ,או שמא רדיפה בלתי פוסקת אחרי הממון היא זו שהובילה אותו אל פתח המערה שבה נגנזו אוצרות מצרים? השקט של המדבר נפרץ ברחש הזהב ,והרוח הנושבת בין האוהלים נדמית כנושאת עמה את סודו של קרח ,הסוד שהפך אותו לאיש החזק ביותר במחנה – ואולי גם למסוכן שבהם. הפסוק המרכזי שבו נחשף כוחו של קרח במחלוקתו הוא" :ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה" (במדבר טז ,יט) .בירור פשוט של הקשר הדברים מלמדנו כי ההתקהלות לא הייתה רק צעד פוליטי ,אלא רגע שבו נחשף הכוח הממשי שעמד מאחורי ניסיונו של קרח להתנשא על הקהל ,אותו אוצר שבו אחז ,ואשר הוביל אותו למרידה הגלויה מול משה ואהרן. רש"י (במדבר טז ,יט) כתב :ויתנשא בעושרו שמצא מטמון של יוסף ,ונתגאה בו .רש"י מבאר כאן את גורם המשיכה של קרח לעדה ,ומדגיש כי לא מדובר רק בכריזמה אישית ,אלא בכוחו של הממון שמצא ,דבר שגרם לו לסטות מדרך הישר ולערער על המנהיגות. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי אופן התקהלות העדה אל פתח אהל מועד מעיד על עוצמת ההשפעה שהייתה לקרח על בני ישראל ,וכי העושר שבידו העניק לו תחושת ביטחון שקרית שביכולתו לשנות את הנהגת הציבור. הרמב"ן (במדבר טז ,א) ביאר :כי הדרך שבה קרח משך את העדה הייתה מחושבת ומתוחכמת, והממון שימש לו ככלי לביסוס כוחו .הדברים מדגישים את החיבור שבין הניסיון הפנימי של קרח לבין הכלים החומריים שגילה במצרים. הרד"ק (במדבר טז ,יט) ביאר :כי ההתקהלות נועדה להפגין עוצמה מול משה ואהרן ,וקרח השתמש בכל נכסיו כדי להוכיח כי יש לו את הכוח הכלכלי להחליף את המנהיגות המכהנת. הרלב"ג (שם) ביאר :כי קרח פעל מתוך מחשבה שגויה שהממון והשררה הולכים יד ביד, ולכן ניסה לגייס את העדה באמצעות תצוגת העושר שגילה ,מתוך הנחה שזהו הכוח המניע את העולם.

חרק תשרפ

החזקוני (שם) ביאר :כי המטמון שגילה קרח לא היה מקרי ,אלא ביטוי לכך שהקב"ה הניח לו להגיע אל האוצר כדי לבחון את ליבו במבחן הגדולה והממון. הספורנו (שם) ביאר :כי החוצפה של קרח נבעה מהביטחון שנתן לו הממון העצום שבידו, והוא האמין כי יוכל לנצח במאבקו אם יציג את עוצמתו זו בפני כל העדה. תרגום אונקלוס (שם) כתב :וכנש עלויהון קרח ית כל כנישתא לתרע משכן זמנא ואתגלי יקר דיי לכל כנישתא .תרגום זה מדגיש את המפגש שבין יומרתו של קרח לבין ההתגלות האלוהית ששמה סוף לניסיונותיו. תרגום יונתן (שם) כתב :וכנש עלויהון קרח ית כל כנישתא לתרע משכן זמנא ואתנצל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרוי דיוסף מלין כסף ודהב .התרגום חושף את סודו של קרח ,שמצא שני אוצרות של יוסף ,וביקש בעזרתם לסלק את משה ואהרן מן העולם. הכלי יקר (במדבר טז ,יט) ביאר :כי קרח בנה את כוחו על בסיס הונאה ,תוך שימוש בממון מצרים שאינו ראוי ,והתאמץ להראות לכל העדה כי העושר הוא הקובע מי ראוי להנהגה. בגמרא במסכת פסחים (דף קיט ע"א) אמרו :שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים ,אחת נתגלתה לקרח ,ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ,ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא. הגמרא מבארת כיצד העושר שנצבר בדרכים לא דרכים על ידי המצרים ,מצא את דרכו לידיים של אלו שעתידים לעשות בו שימוש למטרות שונות ,כאשר עבור קרח הפך האוצר הזה לכלי של מחלוקת. בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק י הלכה א) אמרו :קרח היה עשיר גדול ,וכיצד נתעשר, מן המטמוניות שהטמין יוסף ,שנאמר וידברו בו כל העדה ,על שום עושרו שהיה מפורסם בקהל .הירושלמי מדגיש את העובדה שהעושר לא היה נחלת הכלל ,אלא נפל בחלקו של אדם אחד שחיפש דרך לבצר את מעמדו באמצעות כוחו הכלכלי. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קי ע"א) אמרו :עושר שמור לבעליו לרעתו ,זה עושרו של קרח, שנאמר ואת כל היקום אשר ברגליהם .הגמרא בוחנת את המנגנון הנפשי של קרח ,ומלמדת שדווקא הממון שבו תלה את תקוותיו הוא זה שהביא עליו את כליהו ,שכן במקום להשתמש בו לטובה ,העמיד את עצמו על רגלי הגאווה. רש"י (שם) ביאר :עושר שמור לבעליו לרעתו ,שהעושר גרם לקרח להחזיק במחלוקתו עד שנבלע באדמה יחד עם כל רכושו .רש"י מבהיר כי השמירה של הממון לא הייתה לטובתו ,אלא כמעין שמירה שנועדה להוביל אותו אל סופו המר ,כשהוא דבק במה שאין בו קיום. תוספות (שם) ביאר :כי הראיה שמדובר בעושרו של קרח היא משום שנאמר יקום אשר ברגליהם ,וזהו הממון ששימש לשחד את דתן ואבירם כדי לעמוד יחד עם קרח כנגד משה

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו .תוספות מדגיש כי לא מדובר רק בעושר פרטי ,אלא במערכת שלמה של שימוש בממון כדי ליצור תנועה חברתית של התנגדות להנהגה. בבואנו ללמוד את דברי הראשונים ,אנו מגלים כי הם מעמיקים בבחינת שורשי הנפש של קרח ובהשפעה ההרסנית של העושר עליו .המפרשים לא רק מתארים את האירוע ,אלא מאירים את הדרך שבה כוח חומרי הופך למכשול רוחני מול הנהגת האמת של משה רבנו, ומלמדים אותנו את גבולות השימוש בממון ובשררה. רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (נר שלישי ,כלל א) ביאר :כי השררה והעושר הם ניסיונות קשים לאדם ,ומי שמשתמש בממונו כדי להתגאות על הציבור סופו לאבד את כל אשר לו .הוא מבאר כי קרח טעה ביסודו ,בכך שסבר כי הממון שגילה נותן לו סמכות שמימית ,בעוד שבפועל הוא רק העמיק את הפער בינו לבין האמת של תורת משה. המהרש"א בחידושיו (סנהדרין קי ע"א) ביאר :כי עושרו של קרח נתגלה לו דווקא בתקופה שבה היה שר האוצר של פרעה ,מה שמעיד על כך שהשימוש שלו בממון היה קשור במערכת השלטונית שבה פעל( .שם) מבאר כיצד גילוי המטמון אפשר לקרח ליצור בריתות כוחניות עם דתן ואבירם ,ולהשתמש בממון כמנוף לערעור על סמכות משה רבנו. רבי אברהם סבע בספרו צרור המור (פרשת מקץ) ביאר :כי המטמון שהטמין יוסף היה מיועד להיות חלק מהברכה של עם ישראל לעתיד לבוא ,אך קרח בתחבולותיו הצליח להקדים ולגלות חלק ממנו לפני זמנו .הוא מבאר כיצד כבוד המלכים שהיה ליוסף במצרים אפשר לו לשמור את הממון ,וכיצד אותו ממון ,ברגע שנפל לידיים הלא נכונות ,הפך למכשול המרכזי שגרם לקרח לאבד את עולמו. כאשר אנו ניגשים אל דברי האחרונים ,אנו פוגשים את העומק שבהם הם יורדים אל חקר המציאות הכלכלית שסביב קרח .בבואם לבאר את הגמרא ואת דברי הראשונים ,האחרונים פורשים בפנינו יריעה רחבה של הבנה כיצד הממון שגילה קרח לא היה רק כלי פיזי ,אלא מבחן אמונה שדרש בירור מעמיק של המקורות והכוונות ,ומסבירים כיצד עושר זה הפך ממקור של עוצמה לכלי של חורבן בשיקול דעתם של דתן ואבירם. רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע על מסכת סנהדרין (דף קי ע"א) ביאר :כי הכסף שאסף יוסף חולק לשלוש קבוצות על פי מקורו ,ומטמון זה שנתגלה לקרח היה ממונם של עובדי עבודה זרה ,אשר אין לו תקנה( .שם) מבאר כי קרח ,בבחירתו ליטול ממון זה ,לא רק הלך אחר תאוותו ,אלא נדבק בטומאה שהפכה אותו לכלי שרת בידי היצר ,ובכך הכשיר את הקרקע לנפילתו המוחלטת. המהרש"א בחידושיו למסכת סנהדרין (דף קי ע"א) ביאר :כי השימוש שעשה קרח בממונו כדי לשחד את דתן ואבירם הוא הוכחה לכך שעושר שמור לבעליו לרעתו( .שם) מבאר כיצד אותו ממון שנועד לברכה בשימוש יוסף ,הפך בידי קרח לאמצעי להעמיד את דתן ואבירם על רגליהם כנגד משה רבנו ,ובכך גרם להם לאבד את עולמם.

חרק תשרפ

הפנים יפות בפירושו על ספר דברים (פרשת עקב ,פרק יא פסוק ו) ביאר :כי הביטוי ואת כל היקום אשר ברגליהם רומז לממון שנתן קרח לדתן ואבירם כדי להעמידם בקומה זקופה לחרף ולגדף( .שם) מבאר כי עוצמת החוצפה שלהם לא נבעה מאידיאולוגיה ,אלא מהתלות הכלכלית המוחלטת שיצרו באמצעות אותו מטמון שגילה קרח. בבואנו אל משנתם של גדולי הדורות ,אנו מוצאים כי הם מאירים את פרשת קרח מזוויות המבקשות לחדור אל לב ליבה של המחלוקת .דבריהם אינם רק ניתוח היסטורי ,אלא בירור נוקב על גבולות הכוח ,על השפעת הממון על המבנה הנפשי של האדם ,ועל האופן שבו הנהגה אמיתית נבחנת דווקא במקומות שבהם הכסף מנסה להכתיב את סדר היום. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על ספר שמירת הלשון (חלק ב פרק יא) ביאר :כי מחלוקת קרח נבעה משורש של חוסר הסתפקות במועט ,והעושר שגילה קרח רק העצים את הבוז שלו כלפי השליחות שייעד לו הקב"ה( .שם) מבאר כי האדם המבקש את האמת חייב להיזהר מלהשתמש בנכסים חיצוניים כדי לבסס את מעמדו ,שכן כל בניין הנבנה על בסיס זה סופו להתמוטט. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ז חו"מ סימן ו) ביאר :כי המטמון שגילה קרח מהווה אזהרה לכל אדם המשתמש בכספים שאינם שלו ,או בכספים שיש בהם משום איסור ,להשגת השפעה ציבורית( .שם) מבאר כי אין ברכה בממון שאינו בא בדרך ישרה, וכי השימוש בו למטרות של מחלוקת מוביל את האדם להרס עצמי ולניתוק מהקהילה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט סימן רמח) ביאר :כי סודו של קרח היה היכולת לזהות אוצרות גנוזים ,אך הוא נכשל בכך שלא הבין את התכלית האמיתית של הממון( .שם) מבאר כי גדולי ישראל לאורך הדורות למדו מפרשה זו כי הממון הוא פיקדון ,ומי שמנסה להפוך אותו לכלי כוח נגד הנהגת התורה ,מאבד את אחיזתו בנצח. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר על פרשת קרח (סימן כז) ביאר :כי המחלוקת אינה רק על תפקידים ,אלא על השאלה האם העולם מנוהל על פי צדק אלוקי או על פי עוצמה כלכלית( .שם) מבאר כי קרח ייצג את התפיסה האנושית המנסה לכופף את המציאות לרצונותיה באמצעות הממון ,בעוד משה רבנו הציב את הנאמנות לה' כערך עליון שאינו תלוי בהישגים חומריים. כשאנו מבקשים להשליך את הדברים לחיינו אנו ,אנו מגלים כי סיפורו של קרח אינו נחלת העבר בלבד .הוא מהדהד בכל אדם ובכל תקופה ,ומציב בפנינו מראה ישרה על האופן שבו אנו תופסים את ממוננו ,את שאיפותינו ואת הדרך שבה אנו בוחרים להשפיע על סביבתנו. מתוך המעשה הזה אנו למדים תובנות מעשיות לחיים ,המבקשות להפוך את האתגר של החומר לכוח של רוח וקדושה. התובנה הראשונה היא הזהירות הנדרשת משימוש בכוח כלכלי לקידום דעות אישיות. אדם חייב לבחון את המניעים שלו בכל מעשה השפעה ,ולוודא שהשפעתו נובעת מיושר

גם לנשמה מגיע אוכל

לב ולא מניצול של עוצמה חומרית שעלולה להוביל למחלוקת מיותרת .העושר הוא כלי, ואם השימוש בו נעשה מתוך גאווה ,הוא הופך לשמירה לרעה שעלולה להכשיל את האדם בדרך שבה הוא מנהל את חייו. התובנה השנייה נוגעת בחשיבות של הסתפקות במועט וביטחון בה' .ככל שאנו מעמיקים בסיפורו של קרח ,אנו מבינים כי הביטחון האמיתי אינו טמון בנכסים שאנו צוברים ,אלא בנאמנות למסלול שייעד לנו הבורא .החיפוש אחר מטמונים גנוזים ,במובן הפיזי או המטאפורי ,עשוי להסיט את האדם מהתכלית האמיתית שלו ,בעוד שההתמקדות בעשייה רוחנית ובעבודה פנימית מעניקה עושר אמיתי שאינו אובד. התובנה השלישית היא האחריות שבהשפעה על אחרים .קרח לא פעל לבדו ,אלא גרר עמו את דתן ואבירם ואת העדה כולה ,תוך שימוש בממון ככלי שידול .אנו לומדים מכאן כי לכל מעשה שלנו יש השפעה על אלו הסובבים אותנו ,ועלינו להקפיד שמעשינו יקרבו אנשים לאמת ולשלום ,ולא ישמשו מנוף ליצירת פירוד לבבות או למאבקים כוחניים שאין בהם תועלת. בעומק הסוגיה של מחלוקת קרח ,אנו פוגשים רעיון יסודי על מהות השררה והממון בעולם .המפרשים עומדים על כך שקרח לא נלחם רק על תפקיד ,אלא על תפיסת עולם שבה כוח חומרי הוא הוכחה לצדק .בירור העומק מלמד אותנו כי כאשר האדם מזהה מטמון או כוח ,המבחן הראשון שלו הוא האם הוא רואה בכך הזדמנות לשירות הכלל או כלי להעצמת האגו הפרטי. המהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל (פרק כו) ביאר :כי מחלוקת קרח הייתה ביטוי לרצון להפריד בין הגוף לבין הנשמה ,בין החומר לבין הרוח( .שם) מבאר כי קרח ניסה להוכיח כי החומר – בדמותו של הממון שגילה – הוא בעל יכולת קיום עצמאית ,בעוד התורה מלמדת כי החומר אינו מקבל את חיותו אלא מתוך דבקות ברוח האלוקית המופיעה במשה. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת קרח ,אות ג) ביאר :כי יוסף הצדיק הטמין את המטמוניות במצרים כדי להראות שיש ממון בעולם שאינו משועבד לטומאה( .שם) מבאר כי קרח טעה לחשוב שהוא יכול להשתמש באותו קדושה גנוזה לצרכים של גאווה אישית ,ובכך הוא בעצם ניתק את עצמו מהשורש של המטמון וגרם לו להפוך למכשול. במישור הנפשי והאמוני ,הסיפור של קרח נוגע בנקודת המפגש שבין חוסר הביטחון הפנימי של האדם לבין הרצון שלו לבנות לעצמו מגדלור של כוח חיצוני .המחשבה המלווה את הפרשה היא כיצד האדם מפרש את הצלחותיו ואת האוצרות הנקרים בדרכו ,והאם הוא רואה בהם כלים שבאמצעותם הוא בונה את עולמו הרוחני ,או שמא הוא מאפשר להם לבנות בתוכו עולם של אשליה שבו הוא ממרכז את עצמו כסמכות עליונה. רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד )261ביאר :כי שורש כל מחלוקת הוא בנקודה שבה האדם בוחר להעדיף את האני שלו על פני הכלל( .שם) מבאר

חרק תשרפ

כי העושר של קרח היה בסך הכל תפאורה ששימשה לניפוח האני הזה ,עד שהאדם מאבד את הקשר למציאות הפשוטה שבה כל כוח אינו אלא פיקדון שנועד לשרת את רצון הבורא יתברך. המשגיח רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א ,עמוד )212ביאר :כי הענווה של משה רבנו היא התרופה היחידה כנגד הניסיונות של השררה והעושר( .שם) מבאר כי כאשר האדם מבין שאין לו מעצמו דבר ,וכל מה שיש לו הוא מהשם ,הרי שגם אם ימצא אוצרות גדולים, הם לא יזיזו אותו כהוא זה ממקומו ,כי הוא מבין שזהו רק גילוי של ברכה שאינה שלו אלא של כלל ישראל. כשאנו בוחנים את הלקחים המוסריים העולים מן הפרשה ,אנו מוצאים כי המצפן הפנימי של האדם נבחן לא בשעת ירידה ,אלא דווקא בשעת עלייה וצבירת כוח .המוסר הטמון כאן אינו עוסק בגינוי חיצוני ,אלא בבירור ישר של הכוונות :האם הכוח שבידי נועד להרחיב את גבולות הטוב והחסד ,או שמא הוא משמש כמסווה להצדקת רצונות אישיים שאינם עולים בקנה אחד עם האמת הפנימית? רבי יצחק בלאזר בספרו פרי יצחק (חלק ב ,סימן כז) ביאר :כי אדם המבקש להיות ישר דרך, חייב להציב גבולות לעצמו דווקא במקומות שבהם הוא מרגיש הכי חזק( .שם) מבאר כי השקר הגדול ביותר שאדם יכול לספר לעצמו הוא שהצלחתו החומרית היא עדות לצדקת דרכו ,בעוד שהמוסר האמיתי דורש מאיתנו לחקור תמיד את מניעי הלב שמאחורי כל פעולה ציבורית. החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק ב ,פרק א) ביאר :כי המוסר שבין אדם לחברו נפגם ברגע שאדם מתחיל לראות בממון כלי של כוח במקום כלי של נתינה( .שם) מבאר כי הדרך לשמירה על מצפן פנימי היא להקפיד על מידת הענווה בכל תחנה של חיים, ולזכור כי כל עושר או מעמד הוא תפקיד שהוטל עלינו ,ולא תעודה של אישור על אישיותנו או השקפתנו. כשאנו מבקשים לתרגם את המושגים הללו למציאות חיינו ,אנו מגלים כי הם נוגעים בבחירות היומיומיות הקטנות ביותר שלנו .כל שקל שבידינו ,כל כוח השפעה וכל תפקיד שאנו ממלאים הם שדה מוקשים או מרחב של ברכה ,תלוי בנקודת המבט .התובנה המעשית היא לזהות בכל רגע נתון האם אנו משתמשים במשאבים שלנו כדי לבנות גשרים או כדי לחפור בורות ,והאם אנו תופסים את ההצלחה שלנו ככלי למסירות או כמקפצה להתנשאות. התובנה הראשונה היא לבחון את המניע של השפעתנו .בכל פעם שאנו מבקשים לשכנע או להוביל ,עלינו לעצור ולשאול האם המניע הוא אמת וטובת הכלל ,או שמא זהו דחף פנימי שזקוק לחיזוק חיצוני .התובנה השנייה היא לתרגל ענווה מתוך ידיעה שהכול פיקדון .ככל שנזכור שהמשאבים שבידינו אינם מגדירים אותנו אלא רק את השליחות שלנו ,כך נשמור

גם לנשמה מגיע אוכל

על יציבות גם בתקופות של הצלחה גדולה .התובנה השלישית היא האחריות על המעגל הסובב אותנו .המנהיגות האמיתית היא זו המושכת את האחרים למקום של דבקות באמת, ולא זו המנצלת את משאביהם או את תמיכתם למטרות אישיות.

עיקר העניין: הסוד הגנוז בסיפורו של קרח אינו טמון במטמוניות זהב ואוצרות אבודים ,אלא במבוך המורכב של הנפש האנושית הפוגשת כוח .כאשר האדם מניח לעושר להפוך למסכה ,הוא הופך לעבד של רכושו ושל דמיונותיו .אך כאשר הוא פותח את ליבו ומבין שכל יתרון חומרי הוא אך הזדמנות לשליחות עמוקה ,הוא הופך לשותף בבניין העולם .קרח חיפש את השררה במקומות שבהם היא נראית כוחנית ומנצחת ,בעוד משה רבנו לימד אותנו שעיקר העניין אינו מה יש בידך ,אלא לאן הלב שלך מוביל אותך .השאיפה לאמת ,ליושר פנימי ולדבקות בבורא היא המטמון האמיתי שאינו אובד לעולם ,והיא המצפן היחיד שמוביל אל המנוחה ואל השלום האמיתי בין אדם לחברו.