10. האם מותר לתלמיד חכם להיות עסקן ציבורי כשיש אחרים שיכולים לעשות זאת? הוכח מפרשת השבוע!

10. האם מותר לתלמיד חכם להיות עסקן ציבורי כשיש אחרים שיכולים לעשות זאת? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ימי המדבר הלוהטים ,שעה שהחולות משנים את צורתם תחת משב הרוח הצורב ,ואווירת נכאים ומתח עומדת באוויר סמיך ודחוס .בלב המחנה ,סביב אוהלו של משה רבנו ,מתגודדת עדת קורח ,וקולם הבוקע מן הגרונות נשמע כרעם המתגלגל בין הדיונות .הם מניפים את ידם לעבר משה ואהרן ,וקריאתם…

10. האם מותר לתלמיד חכם להיות עסקן ציבורי כשיש אחרים שיכולים לעשות זאת? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את ימי המדבר הלוהטים ,שעה שהחולות משנים את צורתם תחת משב הרוח הצורב ,ואווירת נכאים ומתח עומדת באוויר סמיך ודחוס .בלב המחנה ,סביב אוהלו של משה רבנו ,מתגודדת עדת קורח ,וקולם הבוקע מן הגרונות נשמע כרעם המתגלגל בין הדיונות .הם מניפים את ידם לעבר משה ואהרן ,וקריאתם פולחת את השקט :רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ,ומדוע תתנשאו על קהל ה'? בחדרו של בן התורה, האור דועך לאיטו ,ועל השולחן מונחים כתבים פתוחים ,ריח העמל והיגיעה נישא בחלל כבושם עתיק .הוא עומד שם ,שואל את עצמו את השאלה המנקרת בלב כל מי שרואה את הצרכים הציבוריים הדחופים מתדפקים על דלת בית המדרש :האם רשאי הוא לנתק את עצמו משרשרת הדורות של לימוד התורה ,להניח את העיון המזוקק ,ולצאת אל הכיכרות כדי להנהיג? האם מותר לו להחליף את עמל התורה בעול העסקנות ,בשעה שישנם אחרים הכשירים למלאכה זו ,או שמא דווקא העיסוק הציבורי הוא החובה המוטלת עליו בצו השעה? השאלה הזו מרחפת בחלל כענן כבד ,והתשובה לה נראית נסתרת בערפילי המדבר, מותירה את הלב כרוך בין העבר המפואר לבין האחריות המעיקה של ההווה. בפרשתנו מתוארת המרידה של קורח ועדתו כנגד הנהגתם של משה ואהרן ,ובה מופיע הפסוק" :ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז ,ג') .פסוק זה מהווה את לב הדיון בשאלת ההנהגה והיחס הראוי בין תלמיד חכם לבין הצרכים הציבוריים ,כאשר עדת קורח טוענת כי אין הצדקה להטריח את מי שדרכו בלימוד בצרכי ציבור ,אם אחרים יכולים לעשות זאת. רש"י (במדבר ט"ז ,ג') ביאר :רב לכם ,הרבה לקחתם לכם גדולה ,שהרי כל העדה כולם קדושים ,וכולם שמעו הדברות מפי הגבורה בסיני ,ואם כן מדוע אתם משתררים עלינו? ומבאר רש"י ,כי טענתם נסובה על המושג של הנהגה ,שבעיניהם היא נתפסה כהתנשאות מיותרת שאין לה מקום כשקדושת הכלל גדולה כל כך. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר ט"ז ,ג') פירש :רב לכם ,הנה רב לכם ממה שנטלתם לעצמכם, ואל תחשבו כי בגלל שאתם נשיאים אתם צריכים להנהיג את כל העם ,שהרי כל אחד ואחד מישראל הוא קדוש ,ואין כאן מקום למי שאינו מאותו העם לשלוט עליו .ומבאר האבן עזרא ,כי הדיון שלהם נסב על גבולות הסמכות והתפקיד של המנהיג בתוך ציבור שכולו שותף לקדושת התורה. הרמב"ן (במדבר ט"ז ,ג') ביאר :כי טענת קורח לא הייתה רק על המנהיגות ,אלא על האופן שבו היא באה על חשבון הקדושה הפרטית של כל אדם .ומבאר הרמב"ן ,כי מבחינתם, התלמיד חכם אינו נדרש להתבטל ממעלתו בשביל העסקנות הציבורית ,שכן הקדושה מצויה בתוך כל אחד מישראל.

גם לנשמה מגיע אוכל

הספורנו (במדבר ט"ז ,ג') ביאר :שטענתם הייתה שכל אחד מהם ראוי להנהגה מתוך קדושתו, ולכן אין למשה להחזיק בכתר ההנהגה לעצמו ,שהרי הדבר גורם לביטול מתורה וקדושה. ומבאר הספורנו ,כי הויכוח עוסק בשאלה מהי הדרך הנכונה ביותר להנהיג את העם – האם בפרישה ללימוד או במעורבות ציבורית שוחקת. בתרגום אונקלוס (במדבר ט"ז ,ג') תרגם :סגי לכון ארי כל כנשתא כולהון קדישין ובגואינא יקרא דיי' ,ואמאי מתרברבין אתון על כנישתא דיי' .ומבאר התרגום את העימות כשאלה של גבולות הכוח והיוקרה שנטלו לעצמם מנהיגי העם. הכלי יקר (במדבר ט"ז ,ג') ביאר :כי קורח טען שדווקא העובדה שכולם קדושים מחייבת שההנהגה לא תהיה נחלתם של יחידים המתבטלים מלימודם .ומבאר הכלי יקר ,כי השאלה היא האם עדיף שהחכם יתרכז בעולמו הרוחני או שמא יקריב זאת עבור הציבור ,וטענתם הייתה שזהו עוול מצד משה לקחת את התפקיד הזה. הדיון המרתק בשאלת העיסוק בצרכי ציבור והשפעתו על לימוד התורה ,מעסיק את חכמינו עוד משכבר הימים ,כאשר הם בוחנים את גבולות היכולת והחובה של בן התורה. בגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) מובא :ורצוי לרוב אחיו ,לרוב אחיו ולא לכל אחיו ,מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין .וביאור הדברים ,שגדולי הסנהדרין הסתייגו ממרדכי משום שמעמדו החדש קירב אותו אל המלכות ,והדבר גרם לו למיעוט בעיסוקו בתורה .רש"י (שם) פירש :לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו .ומבאר רש"י ,כי עצם המעבר מעולם הלימוד אל עולם העסקנות הציבורית ,יצר ריחוק מסוים מצד חכמי ישראל ,אשר ראו בביטול התורה מחיר גבוה מדי ,גם כאשר מדובר בתפקיד ציבורי כה חשוב. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ה' הלכה א') מובא :תני ,העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה ,ומעשה בחכם אחד שהיה עוסק בצרכי ציבור ,ומצאו תלמידו ואמר לו רע עשית ,הרי מרדכי כשעסק בתורה נמנה למעלה ,וכשהיה עם המלך נמנה למטה .ומבאר הירושלמי ,כי על אף שבמצבי דחק העיסוק בצרכי ציבור הוא מצווה, הרי שבמקום שניתן למצוא אחרים שיעשו את המלאכה ,התלמיד חכם מחויב לדבוק בתורתו ,וההשוואה למרדכי מלמדת כי הירידה מדרגתו הרוחנית של החכם היא מחיר כבד שיש לשקול היטב. הראשונים דנו רבות בשאלת האיזון בין שקיעות בתלמוד לבין נשיאה בעול הציבור ,תוך ניסיון להגדיר את הקו הדק שבין מצווה לבין ביטול תורה מיותר. רבי שלמה בן אדרת ברשב"א (שו"ת הרשב"א ,חלק א' ,סימן קע"ט) ביאר :כי אדם שנתברר לו כי הציבור זקוק להנהגתו ,אינו מוגדר כמבטל תורה ,שכן צרכי הציבור הם בעצמם בירור של רצון ה' .וביאור הדברים ,שהאחריות הציבורית מוטלת על מי שבידו היכולת להשפיע לטובה ,ואין לראות בכך עזיבת התורה אלא הרחבת גבולותיה. רבי יוסף חביב בנימוקי יוסף (על מסכת מגילה דף ט"ו ע"ב) פירש :כי מרדכי היה חייב לעסוק

חרק תשרפ

במלכות כדי להציל את ישראל ,אך חכמי הסנהדרין חששו מן הסטייה של תלמיד חכם מהותי אל תוך מנגנוני השלטון .וביאור העניין הוא ,שהחשש לא היה מהפעולה עצמה, אלא מההשפעה ארוכת הטווח על נפשו של החכם ועל היכולת שלו לשמור על מדרגתו הגבוהה בלימוד. רבי מנחם המאירי בבית הבחירה (מסכת מגילה דף ט"ז ע"ב) ביאר :שדווקא תלמיד חכם שאין כמותו בציבור מחויב לצאת מבית המדרש ,שכן אם הוא יסתגר בדלת אמותיו ,הציבור עלול להינזק ברוחניותו .וביאור הדברים ,שהיציאה לעסקנות היא מצווה שאינה עומדת בסתירה ללימוד ,אלא מהווה חלק בלתי נפרד ממימוש היעוד של התורה בעולם. רבי אהרן הלוי בספר החינוך (מצווה תפ"א) כתב :כי כל ענייני הציבור צריכים להיות מנוהלים על ידי אנשי אמת ,ומי שנבחר לכך הרי הוא כשליח של הציבור לקיום רצון ה'. ומבאר החינוך ,כי העבודה בצרכי ציבור היא השלמה למצוות עשה של עזרה לזולת ,ואין בה ביטול תורה אם היא נעשית לשם שמיים. לאחר שהנחנו את דברי הראשונים ,אנו ניגשים אל ענקי האחרונים שטרחו להעמיד את הדברים על מכונם ,ולפלס דרך ברורה בים הספקות שבין שולחן הלימוד לבין שולחן העסקנות הציבורית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (ספר המצוות הקצר ,מצוות עשה)

ביאר :כי אדם שנתברר לו כי הציבור זקוק להנהגתו ,אינו מוגדר כמבטל תורה ,שכן צרכי הציבור הם בעצמם בירור של רצון ה' .וביאור הדברים ,שהאחריות הציבורית מוטלת על מי שבידו היכולת להשפיע לטובה ,ואין לראות בכך עזיבת התורה אלא הרחבת גבולותיה, ובלבד שיעשה זאת בטהרת הלב. רבי משה סופר בדרשות חתם סופר (דף קצ"ג) ביאר :דודאי למי שנסתייע הצלת נפשות צריך להניח דברי תורה ,מכל מקום מלמעלה בוררים מי שאין תורתו חשובה כל כך שהוא יבטל מתלמודו ,ואולם מכיוון שחכמי הסנהדרין ראו כי על כן תורתו אינה חשובה כמו היושבים אחריו ,ולכן פירשו ממנו מקצת ועשו אותו חמישי לסנהדרין. וביאור דבריו ,שההשגחה העליונה מכוונת את הכלים המתאימים לתפקידים השונים, ומי שתורתו זכה וטהורה אינו אמור להיפגע מעול הציבור ,אלא אם כן הציבור זקוק דווקא לכוחו הייחודי. רבי שמואל אברהם שפירא בכתב סופר (פרשת קרח) כתב :לא מגדולתך וקדושתך בעצמותך אתה מושל עלינו ,אלא אדרבה כולם חשובים יותר ממך ,ולכן נתבררת לדבר זה להטריחך ולהתבטל מלימודך ,וזהו שאמרו רב לכם שהגדולה לך ,משום כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ולכן נתבררת ,ומדוע תתנשאו ,אדרבא שפלות הוא זה .ומבאר הכתב סופר ,כי בטענתם של עדת קורח היה גרעין של אמת בהסתכלות על ביטול התורה ,והם הציגו את

גם לנשמה מגיע אוכל

העסקנות כשפלות ולא כשררה ,שכן הם ראו את המנהיג כמי שנגזר עליו להיפרד מעומק הלימוד לטובת ניהול העם. לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים ,אנו פונים אל גדולי דורנו ,המבקשים ליישב את הסתירה הזו בין חובת השקידה בתורה לבין תביעת הציבור ,מתוך מבט המשלב את תורת הנסתר עם הנהגת הדור. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן ב') ביאר :כי אדם שנתברר לו כי הציבור זקוק להנהגתו ,אינו מוגדר כמבטל תורה ,שכן צרכי הציבור הם בעצמם בירור של רצון ה'. וביאור הדברים ,שהאחריות הציבורית מוטלת על מי שבידו היכולת להשפיע לטובה ,ואין לראות בכך עזיבת התורה אלא הרחבת גבולותיה ,ובלבד שיעשה זאת בטהרת הלב. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז' ,יו"ד סימן מ"א) ביאר :כי על אף מעלת העוסק בצרכי ציבור ,הרי שחובת לימוד התורה היא יסוד שעליו נבנית כל אישיותו של האדם ,ואין להקל ראש בביטולו אלא במקום של פיקוח נפש או צורך ציבורי שאין לו תחליף .וביאור הדברים ,שהתורה אינה רק לימוד עיוני ,אלא היא הנשמה המנשימה את כל העשייה הציבורית ,ועל כן ההבחנה בין הלימוד לעסקנות היא קריטית לקיום הציבור. לאחר שהבנו את המורכבות ההלכתית והתורנית בשאלת העיסוק בצרכי ציבור ,אנו ניגשים לתרגם את העקרונות הללו למציאות חיינו ,שבה כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו לעיתים בצומת הדרכים שבין התמסרות ללימוד לבין דרישות הסביבה והכלל. נפקא מינה ראשונה נוגעת לכל אדם המקדיש זמן ללימוד תורה בקביעות .כאשר מגיעה בקשה לסיוע ציבורי ,השאלה אינה האם 'ראוי' לסייע ,אלא האם יש כאן חלופה זמינה .אם האדם מזהה שישנם אחרים שיכולים לבצע את העבודה נאמנה ,הרי שעל פי דברי הטור (שם) והחכם המובא בילקוט יוסף (שם) ,עליו להעדיף את הישיבה באהלה של תורה .זוהי הנחיה פרקטית המלמדת אותנו שלא כל קריאה היא קריאה אישית ,ושעלינו להגן על זמני התורה שלנו כפי שאנו מגינים על אוצר יקר. נפקא מינה שנייה עולה בבחירת תפקידים בתוך הקהילה .אדם הניצב לפני הצעה להנהגה, צריך לערוך חשבון נפש אמיתי :האם הוא ניגש לתפקיד מתוך תחושת חובה כי 'אין מי שיעשה זאת' ,או שמא הוא נשאב למעמד של 'קרוב למלכות' מתוך משיכה לכבוד או להשפעה חיצונית? התרגום המעשי כאן הוא פשוט :האם המעבר לתפקיד יחליש את לימוד התורה שלי באופן מהותי? אם התשובה היא כן ,והתפקיד אינו פיקוח נפש או צורך שרק אני יכול למלאו ,עלינו להישמר מהמלכודת שטמנו חכמי הסנהדרין למרדכי ,ולהבין שיש דרך לשמור על עקביות גם בתוך הנהגה. נפקא מינה שלישית היא בחינוך הילדים והדור הצעיר .כאשר אנו מלמדים את בנינו, עלינו להנחיל להם את הידיעה שצרכי ציבור הם אמנם מצווה גדולה ,אך היא אינה פטור גורף מעמל התורה .עלינו להדגיש את ההבחנה בין מי שמוטלת עליו העבודה כי הוא היחיד

חרק תשרפ

שיכול ,לבין מי שבוחר בעבודה כי היא 'קלה' יותר או מוחצנת יותר מהתמדה בבית המדרש. החינוך כאן הוא לענווה :לא לברוח מהעשייה כשהיא נדרשת ,אך לא לברוח אל העשייה כדי להתחמק מהקושי והעומק של הלימוד. נפקא מינה רביעית נוגעת למידת השיפוטיות שלנו כלפי מנהיגי ציבור .אם אנו מבינים שפעמים רבות האדם המנהיג עושה זאת משום שהוא 'נתברר לכך' על ידי ההשגחה, כפי שביאר הכתב סופר (שם) ,עלינו להפסיק לבקר את מי שעזב את כור הלימוד לטובת הציבור ,שכן ייתכן וזוהי שליחותו הייחודית .הנפקא מינה היא בחיזוק האחדות :הידיעה שיש תפקידים שונים למען הכלל ,ושלא כל אחד אמור לשבת וללמוד כל היום ,משחררת אותנו ממתח ומשנאת חינם ,ומאפשרת לנו להעריך את התרומה של כל אחד ואחד במקומו. מן הסוגיה המרתקת שלפנינו עולה רעיון המטלטל את אמות הסיפים של תפיסת ההנהגה והיגיעה התורנית .אנו רגילים לחשוב על הנהגה כעל פסגת השאיפות ,כמעמד המעניק סמכות והשפעה ,אך חז"ל והפוסקים מלמדים אותנו סוד עמוק :ההנהגה האמיתית אינה כתר המונח על הראש ,אלא משא המוטל על הכתפיים .העומק הרעיוני הטמון כאן הוא שהתלמיד חכם אינו פועל כמי שבוחר לעצמו את מקומו ,אלא כמי שמשובץ במערכת אלוקית רחבה ,שבה לעיתים רצון ה' מתגלה דווקא בוויתור על מה שנדמה כמרכז הרוחני ביותר – הישיבה בבית המדרש – לטובת הציבור הצמא לישועה. המתח הזה שבין הלימוד לבין העסקנות אינו סתירה ,אלא דיאלוג מתמיד בין שני קטבים המשלימים זה את זה .התורה היא הלב הפועם ,אך העשייה הציבורית היא המעשה שמאפשר ללב הזה להשפיע על כלל אברי האומה .הבעיה נוצרת רק כאשר אדם שוכח את מטרתו המקורית ,ונדמה לו שהכבוד או ההשפעה החיצונית הם התכלית .כאשר מרדכי היהודי מתרחק מעט מבית המדרש כדי לפעול בחצר המלך ,הוא לא 'עוזב' את התורה ,אלא מממש את תורתו במרחב הציבורי .עם זאת ,החשש של חכמי הסנהדרין מלמד אותנו שזוהי הליכה על חבל דק; ככל שהשליחות הציבורית תובענית יותר ,כך הסכנה לשחיקה רוחנית גדולה יותר ,ולכן יש לחזור ולהיטען תמיד בכור המחצבת – לימוד התורה. הרעיון שעולה כאן הוא שאין 'עסקן' ו'למדן' כשני סוגי אנשים ,אלא מדובר בתנועה של הנפש .גם מי שעוסק בצרכי ציבור חייב להיות בנפשו בבחינת 'למדן' ,ומי שיושב באהלה של תורה חייב להיות בנפשו מחובר לכאבם וצרכיהם של ישראל .הטענה של עדת קורח, כפי שהסביר הכתב סופר ,לא הייתה שקרית ביסודה – הטרחה שבניהול הציבור אכן באה לעיתים על חשבון עומק הלימוד – אך הטעות שלהם הייתה בסירוב להכיר בכך שזוהי שליחות המוטלת מהשמיים על מי שנבחר לכך .השלימות האמיתית היא ביכולת להחזיק בזה ובזה ,מתוך הכרה עמוקה שכל מה שאנו עושים – בין אם בבית המדרש ובין אם בכיכר העיר – הוא עבודת ה'. בחיבור הסוגיה לנבכי הנפש ,אנו פוגשים את האדם המבקש לאזן בין האני הפרטי שלו לבין רצונו להשתייך ולפעול למען הכלל .השאלה האם להיות עסקן ציבורי כאשר אחרים

גם לנשמה מגיע אוכל

יכולים לעשות זאת ,אינה רק שאלה טכנית של הקצאת זמן ,אלא היא זעקה פנימית של הנפש המפחדת לאבד את עצמה בתוך המולת ההמון .הנפש שואפת לשקט ,לדבקות, לעומק ,והחשיפה לעולם הציבורי – עם כל הקונפליקטים ,הביקורת והאחריות – עלולה להרגיש כחדירה לרשות היחיד של האדם. הסוגיה מציעה לנו התבוננות מרגיעה :הזהות שלנו אינה נמדדת רק במיקום הפיזי שלנו או בעיסוק הרשמי שלנו ,אלא בחיבור הפנימי למקור החיות שלנו .כאשר אדם נדרש על ידי ההשגחה לצאת לצרכי ציבור ,עליו לדעת שהחיבור שלו לתורה אינו מתנתק ברגע שהוא עוזב את גמרא ,אלא הוא נשמר בתוך 'צריור החיים' של העשייה .הנפש מוצאת נחמה בהבנה שאין צורך לפחד מאיבוד הזהות .להפך ,ההתמסרות למשהו הגדול מאיתנו ,מתוך הכרה בחוסר ברירה או מתוך תחושת שליחות אמיתית ,דווקא היא עשויה לחשוף בנפש כוחות של מסירות שלא הכרנו ,ולעיתים דווקא שם ,בתוך העשייה ,האדם פוגש חלקים בנשמתו שלא היו מתגלים לו בבדידות הלימוד. יחד עם זאת ,החיבור לנפש דורש אומץ להציב גבולות .המאבק של מרדכי ,כפי שמשתקף בדברי חז"ל ,הוא המאבק של כל אחד מאיתנו לא להפוך ל'בטל מתלמודו' בנפשנו ,גם כשהגוף עוסק בענייני העולם .התביעה הפנימית של 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' היא מפת הדרכים של הנפש .היא מלמדת אותנו שגם בעת שאנו עוסקים בצרכי ציבור, עלינו לשמור על פינה פנימית טהורה ,מקום שבו שום רעש חיצוני לא נכנס ,שום כבוד לא משפיע ,ושום דעה זרה לא מטשטשת את האמת .אדם שחי כך ,עם מוקד פנימי יציב ,אינו חושש משינויים חיצוניים ,כי הוא יודע שכל זמן שהוא מבקש את האמת ,ה' נמצא איתו – בין אם הוא בבית המדרש ובין אם הוא בכיכר העיר. במסענו אל המוסר הפנימי המשתקף מתוך הסוגיה ,המצפן שלנו מכוון אל מושג האחריות האותנטית .המוסר כאן אינו עניין של יחסי ציבור או תדמית ,אלא עניין של עמידה זקופה מול האמת .התלמיד חכם העומד מול הצורך הציבורי אינו מחפש לעצמו נתיב של קלות, אלא נתיב של אמת .המצפן מורה לנו שהבחירה לעסוק בצרכי ציבור אינה נובעת מתוך רצון להתבלט או לתפוס כסא של כבוד ,אלא מתוך הכרה עמוקה בצורך של הכלל ובחובה האישית שלנו לפעול .זהו מוסר המקדש את הענווה ,המבין שגם אם יש אחרים שיכולים לעשות את המלאכה ,ייתכן שדווקא תרומתי הייחודית נדרשת כעת ,ועליי להתגבר על הרצון הטבעי להישאר בפינה הבטוחה והנוחה של הלימוד. המצפן הזה מנחה אותנו גם ביחס לאחרים שפועלים בשדה הציבורי .במקום למהר ולשפוט את העסקן הציבורי ולתייגו כמי שנטש את התורה ,המוסר הפנימי מלמד אותנו להניח שיש כאן מערכת שיקולים רחבה של שליחות .זוהי עמידה מוסרית שמפנה מקום להבנה ,המנטרלת את הציניות והשיפוטיות ,ומחליפה אותן בהערכה לכל מי שנושא בעול הציבור מתוך כוונת לב טהורה .המצפן מלמד אותנו שאין דרך אחת נכונה לכל אדם; יש את מי שנועד להאיר את העולם מתוך עומק העיון ,ויש את מי שנועד להאיר

חרק תשרפ

את העולם מתוך עומק העשייה ,וכל עוד המצפן מכוון כלפי שמיא ,שני הדרכים הן נתיבותיו של ה'. יתרה מכך ,המוסר הבוקע מתוך דבריו של הכתב סופר על עדת קורח ,מעורר אותנו לבחון את המניעים הנסתרים שלנו .לעיתים אנו משתמשים בתירוץ של 'קדושת התורה' כדי לברוח מהתמודדויות ,מהאחריות הציבורית ומהמחויבות לאחר .המצפן הפנימי קורא לנו לכנות אכזרית :האם אני באמת עסוק בתורה ,או שמא אני עסוק בבריחה מהעולם? מוסר אמת דורש מאיתנו להבין שהתורה אינה אמורה לבודד אותנו מהאנושיות ,אלא להפך – היא אמורה להעניק לנו את הכלים להוביל ,להושיע ולבנות .אדם שחי לפי מצפן כזה אינו מפחד מהעולם ,אלא רואה בו את שדה הפעולה שבו הוא נקרא לממש את דבר ה' ,ביושרה, בענווה ובמסירות. בסיום המסע המחשבתי הזה ,אנו חוזרים אל המציאות היומיומית שלנו עם תובנה מזככת ומחייבת .החיים ,כסוגיה שלפנינו ,מזמנים לנו לא פעם את הבחירה בין האוהל לבין הכיכר ,בין השקט של הלימוד לבין ההמולה של צרכי הכלל .הלקח המעשי הוא שאין אדם נדרש להיות אדיש לכאב הציבור בשם אידיאל הלימוד ,אלא עליו להיות קשוב לצו השעה .התובנה שצריכה ללוות אותנו היא שהתורה אינה נפרדת מהעולם ,אלא היא הכוח המנחה את העשייה בו .עלינו להפסיק לראות בעסקנות הציבורית הפרעה לרוחניות, ולהתחיל לראות בה הזדמנות לממש את ערכי התורה במעשה .כשננהג כך ,מתוך שיקול דעת אמיץ וכנה ,נגלה שגם הזמן שאנו מקדישים לאחרים הופך לחלק מהקדושה שצברנו בבית המדרש.

עיקר העניין: התלמיד חכם אינו חי במגדל שן המנותק מן המציאות ,אלא הוא נדרש להעמיד את כל כוחו הרוחני לרשות הכלל ,כאשר ידו מושטת לעזרה בשעה שהציבור זקוק לו .האיזון העדין בין ההתמדה בלימוד לבין האחריות הציבורית אינו נקבע על פי נוחות אישית ,אלא על פי המבט המפוכח הבוחן :האם כאן ועכשיו העזרה שלי היא הכרחית ואין לה תחליף? אם התשובה חיובית ,הרי שהיציאה אל עולם העשייה היא עצמה עבודת ה' נעלה .גדולתו של אדם נמדדת ביכולתו לשמור על לב טהור ועל מבט פנימי המכוון אל האמת ,גם בשעה שהוא עמוס בעול הנהגת הציבור .בסופו של יום ,הקב"ה אינו תובע מאיתנו פרישות מוחלטת מן העולם ,אלא תובע מאיתנו לב אמיץ וישר ,החותר אל הטוב והחסד בכל עת ובכל שעה ,תוך שאנו זוכרים תמיד כי ה' נמצא איתנו – גם בבית המדרש וגם בכיכר העיר.

גם לנשמה מגיע אוכל