14. האם ביום המחלוקת של קרח ועדתו ירד מן מהשמיים?

14. האם ביום המחלוקת של קרח ועדתו ירד מן מהשמיים? הרוח שורקת בין חריצי הסלעים במדבר ,נושאת עמה את אבק המחלוקת שהופך למחול שדים של ממש .משה ניצב מול העדה המתרגשת ,אדמת המדבר רועדת תחת רגלי הלוחשים ,והשתיקה שאחרי דברי קרח כבדה ומעיקה ,רוויה בחשדות ובקולות מלחמה פנימיים .בתוך כל הרעש הזה ,השאלה המהדהדת בין יריעות האוהלים אינה נוגעת רק לשררה או למעמד ,אלא ללחם…

14. האם ביום המחלוקת של קרח ועדתו ירד מן מהשמיים? הרוח שורקת בין חריצי הסלעים במדבר ,נושאת עמה את אבק המחלוקת שהופך למחול שדים של ממש .משה ניצב מול העדה המתרגשת ,אדמת המדבר רועדת תחת רגלי הלוחשים ,והשתיקה שאחרי דברי קרח כבדה ומעיקה ,רוויה בחשדות ובקולות מלחמה פנימיים .בתוך כל הרעש הזה ,השאלה המהדהדת בין יריעות האוהלים אינה נוגעת רק לשררה או למעמד ,אלא ללחם הפשוט ,למן היורד מדי בוקר כטל חסד משמיים .האם ביום שבו העזה העין להביט נכוחה במנהיגות השמימית ולערער עליה ,האם באותו בוקר עצמו המשיך הלחם לרדת כסדרו ,או שמא נעצרו השמיים מלשלוח את פרנסתם כעדות לדממה המעידה על חומרת הפגם? הלב מבקש לדעת מה ראו עיני העם בבוקרו של אותו יום גורלי, והשאלה ניצבת כחומה גבוהה :האם שקטו השמיים ביום המחלוקת ,או שמא המשיך המן לרדת כרגיל ,ומה משמעות הדבר לגבי צדקת דרכו של משה מול המערערים עליו? האם בבוקרו של יום המרידה ,בעוד האוויר סמיך ממתח וספקות ,עדיין ירד המן כטבעו? האם אותם גרגירי טל שהיו למזון ולקדושה המשיכו לרדת גם בשעה שעדת קורח קמה על רבם? המחשבה על הבוקר ההוא ,שבו השמים נדרשו להעיד על אמיתות הנבואה ,מעלה שאלות נוקבות על אופן הוכחת הצדק ,ומעבירה בנו רעד של ממש בבואנו לפתוח את יריעות המקרא. “וישמע משה וייפול על פניו" (במדבר טז ,ד). רש"י (במדבר טז ,ד) פירש :וישמע משה וייפול על פניו ,על שום מה? על שום מחלוקת שלישית שראה שחלקו עליו .ומבאר (שם) ,כי משה רבינו חש את עוצמת השבר ,והנפילה על פניו היא ביטוי לתחינה העמוקה ביותר לפני בורא עולם ,דווקא ברגע שבו העם מבקש לערער על יסודות הנבואה וההנהגה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר טז ,ד) ביאר :כי הנפילה על פניו הייתה כדי להתפלל אל השם שיעשה לו אות ומופת להוכיח לכל העם מי הוא הנבחר באמת .ומבאר (שם) ,כי השאלה האם באותו יום ירד המן מתחברת לדבריו ,שכן משה ביקש סימן ברור שיהיה גלוי לכל, והמן ,שהוא לחם משמיים ,מהווה את הראיה המוחשית ביותר לקשר שבין משה לבין הקדוש ברוך הוא. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר טז ,ה) כתב :בוקר וידע ה' את אשר לו ,יתכן שרמז להם כי בבוקר ,בשעת ירידת המן ,יתברר הדבר לכל .ומבאר (שם) ,כי משה רבינו הבין שדווקא דרך המן ,המזון היומי המעיד על ההשגחה השמימית ,ייוודע לכל מי הוא האדם המקורב ביותר אל השכינה ,ועל כן העמיד את מבחן הבוקר כסימן מוחלט. רבי יצחק אברבנאל (במדבר טז ,ה) ביאר :כי המילה בוקר אינה רק זמן ,אלא רמז לנס שעתיד להתרחש ,בדומה לניסי הבוקר כמן .ומבאר (שם) ,כי משה סמך על ההתגלות האלוהית שמתרחשת בכל בוקר מחדש ,וביקש שמבחן האמת יתבצע באותו זמן שבו העם נוכח לדעת מי ניזון ישירות מהשגחת השם.

חרק תשרפ

ענני המדבר מתקדרים מעל המחנה ,והשאלות שהותירו לנו חז"ל בתלמודן מהדהדות עתה במסדרונות הגותם של הראשונים .אנו ניצבים אל מול הוגי הדעות הגדולים ,המבקשים לפענח את סבך הנפש וההנהגה שהתגלה באותו בוקר של מחלוקת .דבריהם חצובים בסלע, מעניקים עומק משפטי ותורני לכל פיסה של מציאות מדברית ,ומוליכים אותנו צעד אחר צעד אל התשובה המיוחלת בתוך סערת הרגשות הגדולה. המהר"ם שי"ף בספרו דרושים נחמדים (סוף חולין פרשת קרח) ביאר :את דברי משה בוקר וידע ה' את אשר לו ,שאין הכוונה רק לזמן כללי ,אלא למבחן ממשי שייעשה בשעת ירידת המן .ומבאר (שם) ,כי משה רבינו ביקש להשתמש בתופעת ירידת המן המתרחשת בכל בוקר ,ככלי המכריע את האמת ,שכן מן המן היה ניתן ללמוד בבירור מי הוא הנבחר שזכה לקרבת ה’. השמש העולה על המדבר אינה מאירה רק את החולות הזהובים ,אלא היא מפנה את אור הזרקורים אל עומק הדיון ההלכתי של גדולי האחרונים ,המבקשים להכריע בשאלה המרתקת :האם אכן ירד המן באותו בוקר גורלי? אנו יוצאים למסע מרגש בין דפי הפוסקים, המפלסים דרך בתוך דברי הראשונים ,מנתחים את הנתונים וחושפים את השתלשלות הסברה בהבנת האירוע המכונן הזה בתולדות עמנו. רבי אליהו הכהן מאיזמיר בספרו שבט מוסר (פרק לז אות כב) כתב :בשם חז"ל שבאותו יום שקרח חלק עם משה לא ירד המן מהשמיים .ומבאר (שם) ,כי היעדר הלחם באותו בוקר לא היה מקרי ,אלא ביטוי של שמיים לערעור החמור על קדושת המנהיגות ,כמעין אות שקט המצביע על השבר שנוצר במחנה כתוצאה מהמחלוקת. בספר דגן שמים (על עניני ירידת המן סימן כב) הקשה :מדוע אי אפשר היה להוכיח את צדקת משה במחלוקתו עם קרח על ידי ירידת המן ,כדאמרינן בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) שלצדיקים המן היה יורד בפתח ביתם ,ולרשעים היה יורד מחוץ למחנה ,וא"כ היה אפשר לראות היכן ירד לקרח המן .ומבאר (שם) ,כי השאלה נוגעת בבירור המעמד ההלכתי של ירידת המן במצבים של ערעור רוחני ,והאם מציאות ירידת המן מותנית במצב הכללי של העם. הד קולם של גדולי הדורות האחרונים מהדהד כעת בחלל המדבר ,מביא עמו את תמצית ההכרעה שבין שיטות הראשונים והאחרונים .דבריהם הופכים למגדלור המאיר את החושך, ומתוך העיון המעמיק בספריהם אנו צוללים אל הניסיון ליישב את הסתירות ולהבין את מהותה של אותה שעה נשגבת ,שבה גורל ההנהגה היה מונח על כף המאזניים מול שמיים נעלמים. רבנו הגראי"ל שטיינמן בספרו אילת השחר (על התורה ,פרשת קרח) הביא :את דברי בעל דגן שמים והקשה על סתירת השיטות בשאלת ירידת המן באותו יום .ומבאר (שם) ,כי לפי דברי שבט מוסר שבאותו יום לא ירד המן ,הרי שברור מדוע לא שימש המן כמבחן ,שכן בהיעדרו לא היה אות ומופת ,אך לפי המהר"ם שי"ף שסובר שהיה מבחן ,יש ליישב מדוע לא נראה לעין כל מי הוא הצדיק על ידי מיקום המן.

גם לנשמה מגיע אוכל

מרן רבנו הגראי"ל שטיינמן שם (שם) ניסה ליישב :על פי מרכבת המשנה בפירושו על המכילתא ,שמה שאמרו שלרשעים ירד חוץ למחנה זה רק על עובדי עבודה זרה ,וקרח לא היה עובד עבודה זרה .ומבאר (שם) ,כי הוא דחה את יישובו וכתב שכיון שקרח כפר בנבואת משה ,לכאורה גם הוא נחשב כעובד עבודה זרה ,ומכאן שהשאלה נותרת פתוחה ודורשת העמקה נוספת בבירור מעמדו של המן. מרן רבנו הגראי"ל שטיינמן (שם) הוסיף והסתפק :אם ה"מן" נבלע באדמה יחד עם כל רכושם של עדת קרח ,והספק הוא האם למן היה גדר של רכוש או ממון .ומבאר (שם) ,כי הדיון הזה פותח פתח להבנה מחודשת של מהות המן ,לא רק כמזון פיזי ,אלא כחפץ קדוש בעל מעמד משפטי ייחודי שהשפיע על כל התנהלות הנס באותה עת. הדיון המרתק במחוזות המדבר והמן אינו נשאר נעול בתוך דפי ההיסטוריה ,אלא זולג אל תוך המציאות היומיומית שלנו ,אל הרגעים שבהם אנו נדרשים להכריע בין אמת לשקר. כיצד ניתן לתרגם את השאלה המופשטת על ירידת המן אל תוך סבך החיים ,אל הדילמות המשפחתיות והקהילתיות שבהן אנו חשים לעיתים כי האמת נסתרת מאיתנו? האם ישנם רגעים שבהם גם לנו מותר לצפות לאות שמימי ,או שמא האחריות לבירור האמת מוטלת כולה על כתפינו? הנה כמה נפקא מינות העולות מן הסוגיה: היכולת להכריע במחלוקת מתוך המציאות הקיימת ,כאשר משה רבינו מלמד אותנו כי גם בשעה שאין בנמצא אות ומופת גלוי כמן היורד מהשמיים ,עדיין מוטלת על המנהיג החובה לפסוק ולהכריע על פי הנתונים המונחים לפניו .מציאות זו מחייבת כל אחד מאיתנו, גם בהנהגת ביתו או בניהול ענייני הציבור שלו ,להאמין בכוחה של ההכרעה האנושית המיוסדת על תורה ואמת ,גם כשאין עדות חיצונית וניסית לתמיכה. השאלה האם חפץ קדוש משנה את מעמדו בעקבות מחלוקת או מעשה פסול ,שכן הספק שמעלה מרן רבנו הגראי"ל שטיינמן האם המן נחשב כרכוש הניתן להיבלע באדמה ,מלמד אותנו כי עלינו לבחון את המציאות הכלכלית והאישית שלנו לא רק בכלים משפטיים רגילים ,אלא מתוך הבנה שכל דבר הנמצא תחת ידינו עשוי להיות בעל מעמד רוחני שונה בהתאם לדרך בה אנו פועלים בו. הצורך להבחין בין סוגים שונים של כפירה או ערעור על האמת ,שהרי הדיון על ההבדל בין עובדי עבודה זרה לבין הכופרים בנבואה מלמד אותנו כי בחיים האמיתיים יש חשיבות עצומה לאבחנה המדויקת בין טעויות אישיות לבין ערעור על יסודות האמונה .נפקא מינה זו נוגעת בדרך שבה אנו ניגשים לפתרון קונפליקטים בתוך הקהילה ,ומחייבת אותנו לזהות את שורש המחלוקת כדי לדעת האם מדובר בשיח לגיטימי או בערעור על עצם קיום הסמכות התורנית. האור הבוקע מן הדיון המורכב על המן והמחלוקת אינו נותר רק ברובד ההלכתי ,אלא מתפשט כטל של בוקר אל עומק ההגות היהודית ,חושף רבדים נסתרים בנפש האדם

חרק תשרפ

ובמהות הקשר שלו אל הקב"ה .אנו עומדים עתה מול המרחבים האינסופיים של הרעיון, מחפשים את החיבור שבין הלחם הפיזי ללחם הרוחני ,ומנסים להבין מהו הערך העמוק העולה מתוך אי-הוודאות של ירידת המן באותו יום גורלי של מחלוקת. ההבנה כי המן אינו רק מזון ,אלא גילוי של הנהגה אלוקית ישירה ,היא הליבה של הרעיון העמוק הזה .כפי שביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת בשלח) ,ירידת המן הייתה נועדה להשריש בלב ישראל את האמונה כי הכל מנוהל מלמעלה ללא מתווך .כאשר נשאלת השאלה האם המן ירד ביום המחלוקת ,אנו נוגעים בשאלה האם ניתן להמשיך ולחיות באמונה פשוטה גם כאשר היסודות נרעדים ,או שמא המציאות המשתנה מחייבת אותנו למצוא את האלוקות בדרכים נסתרות יותר. רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספר איש האמונה (עמוד פז) ביאר :כי רגעים של מבוכה וערעור במנהיגות הם לעיתים המבחן האמיתי לקיומו של האדם כבן חורין הבוחר באמונה .ומבאר (שם) ,כי היעדר המן באותו יום ,אם אכן התרחש ,אינו מעיד על חסרון בהשגחה ,אלא על הזמנה לאדם לעמוד על רגליו ולהכריע ,בדומה למשה רבינו שנדרש להתפלל ולפעול מתוך מצוקה .העומק הרעיוני כאן הוא ההבנה שהאמונה אינה תלויה בנסים גלויים ,אלא בנכונות ללכת בדרך ה' גם כאשר המן אינו בפתח הבית. כשאנו מבקשים להתבונן אל תוך הנפש פנימה דרך סיפור המן והמחלוקת ,אנו פוגשים את הדינמיקה העדינה שבין הרצון לנסים גלויים לבין הצורך בבניית קומה רוחנית עצמאית. האם האדם מחפש את הלחם המוגש לו בפתח הבית ,או שהוא מוכן לצאת אל השדה ,גם כשנדמה כי המן אינו יורד עוד ,כדי למצוא את האמת בתוך השקט של המדבר? חיבור זה אל הנפש דורש מאיתנו כנות עמוקה ,והוא מזמין אותנו לבחון היכן אנו מניחים את העוגנים של האמונה שלנו ,במיוחד ברגעים שבהם המציאות סביבנו נראית מעורערת. מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (על הלכות השבת ,חלק ב ,עמוד רמ) ביאר :כי אמונה אמיתית נמדדת דווקא במקומות שבהם הניסיון הוא קשה והוודאות נעלמת .ומבאר (שם), כי האדם נדרש לפתח את המבט הפנימי שלו כך שלא יזדקק לסימנים חיצוניים כדי לדעת את הדרך ,שכן הקדוש ברוך הוא מצוי בתוך הקושי ובתוך התעלומה ,ולא רק במקום שבו הנס גלוי לעין. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי החרדה העמוקה שחש משה בשעת המחלוקת נובעת מההבנה שגם אם המן ימשיך לרדת ,הרי שהערעור על המנהיגות עלול להפוך את המזון עצמו למקור של פירוד וריחוק .ומבאר (שם) ,כי התיקון האמיתי לנפש אינו קשור למזון חיצוני ,אלא לחיבור הלבבות אל האמת הפנימית ,שכן רק משם צומחת היכולת להמשיך ולצעוד במדבר גם כשלא ברור מה יביא עמו המחר. במסדרונות הנפש ,הרחק מהרעש הגדול של המחלוקת ,אנו מחפשים את אותו מצפן פנימי שינווט אותנו בין סערות החיים .הידיעה כי ייתכן וביום של שבר גדול ,גם המן שהוא סמל החסד הופך לנסתר ,מעמידה אותנו בפני המבחן המוסרי המזוקק ביותר :האם אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

זקוקים לחיזוק חיצוני כדי להיות נאמנים לדרכנו ,או שמא המצפן מוטמן עמוק בתוככי המצפון? זוהי נקודת המפגש שבין האחריות האישית לבין הכניעה לרצון העליון ,המעצבת את דמותו של אדם המשלים עם חסרונותיו וממשיך לדבוק באמת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק ב ,פרק א) ביאר: כי הדיבור המשתלח ללא רסן הוא השורש לכל מחלוקת שאינה לשם שמיים ,וכי המבחן האמיתי של האדם הוא לא בעת שלווה ,אלא בשעה שהוא חש נרדף או מותקף .ומבאר (שם), כי מי ששומר על לשונו ועל מידותיו גם כשהוא מותקף ,זוכה לראות את האמת מתבררת מאליה ,גם ללא צורך באותות שמימיים שירדו בפתח הבית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן י) כתב :על חשיבות היציבות הנפשית והרוחנית אל מול קולות של ערעור וספק ,המבקשים להדיח את האדם מדרכו .ומבאר (שם) ,כי המצפן הפנימי אינו רק עניין של השקפה ,אלא חוסן מידותי המאפשר לאדם להישאר קשוב לקול ה' הפנימי ,גם כאשר הסביבה החיצונית מנסה להטות את הלב אל עבר מחוזות אחרים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :החיים שלנו הם צעידה מתמדת במדבר ,מלאה בעליות ומורדות ,בימים שבהם המן יורד בשפע ובימים שבהם אנו חשים צמא ורעב רוחני. מתוך הדיון המרתק על המן ביום המחלוקת ,אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות ערך ליום יום: לא לחפש את האמת רק באותות חיצוניים ,אלא לבנות את האמונה שלנו על יסודות של חיבור פנימי ומידות טובות .גם כאשר הדרך נראית סבוכה ,והסמכות נראית כמי שעומדת למבחן ,עלינו לזכור כי האמת תמיד תתברר ,וכי האחריות שלנו היא להישאר נאמנים לדרכנו ,גם בשעה שהשמים נראים שותקים.

עיקר העניין: הסוגיה אם ירד מן ביום המחלוקת של קרח ,אינה רק שאלה עובדתית על עיתוי הנס ,אלא היא בוחנת את לב לבה של הנהגת משה רבינו .בעוד שחלק מהמפרשים רואים בבוקר את שעת ההכרעה שבה נבחן המן ככלי לגילוי האמת ,הרי שיש המצביעים על היעדר המן כעדות אילמת לשבר הגדול שנפער במחנה .אולם מעבר למחלוקת הפרשנית ,עולה תובנה עמוקה :התלות המוחלטת בנסים חיצוניים אינה ערובה לאמונה חסינה .האדם נדרש להתעלות אל מעל המציאות המשתנה, ולהשליך את יהבו על האמת הפנימית ,בבחינת "וישמע משה וייפול על פניו" – דווקא מתוך ענווה והתבטלות ,מתוך ההכרה כי גם בשעה שאין המן יורד ,ה' הוא המנהיג את עולמו ,והאמת תעמוד איתנה לכל מי שמבקש אותה בלב שלם .השקט של המדבר אינו מעיד על חסרון ,אלא על הזמנה להתבוננות עמוקה יותר ,כזו שאינה נשענת על הנס הנראה לעין ,אלא על הקשר הנשמתי שבין האדם לבוראו.

חרק תשרפ