15. האם קורח ועדתו שחלקו על משה גם חלקו בינם לבין עצמם בתוך עדת קורח? הוכח מפרשת השבוע!

15. האם קורח ועדתו שחלקו על משה גם חלקו בינם לבין עצמם בתוך עדת קורח? הוכח מפרשת השבוע! החום במדבר עומד מלכת ,האוויר דחוס וסמיך כאילו ביקש ללכוד בתוכו את הרגע הגורלי שבו נסדקים יסודות העם ,ואנו עומדים כצללים דרוכים על שפת המדבר ,צופים במאתיים וחמישים איש העוטים בגדי כהונה מרוקמים ומבקשים לערער על הסמכות העליונה .הריחות באוויר מתערבבים ,ריח הקטורת הקדושה…

15. האם קורח ועדתו שחלקו על משה גם חלקו בינם לבין עצמם בתוך עדת קורח? הוכח מפרשת השבוע! החום במדבר עומד מלכת ,האוויר דחוס וסמיך כאילו ביקש ללכוד בתוכו את הרגע הגורלי שבו נסדקים יסודות העם ,ואנו עומדים כצללים דרוכים על שפת המדבר ,צופים במאתיים וחמישים איש העוטים בגדי כהונה מרוקמים ומבקשים לערער על הסמכות העליונה .הריחות באוויר מתערבבים ,ריח הקטורת הקדושה הנמהל באבק המדבר היבש, בעוד הרוח שורקת בין דפנות האוהלים ,נושאת עמה את לחישותיהם של אותם אנשים המאוחדים כביכול נגד משה ,אך מתחת למעטה האחידות הזה רוחשת מציאות אחרת לגמרי, צוננת ומרה ,של לבבות המרוחקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב .התחושה המעיקה של הקנאה האופפת את המעמד הזה ,כשכל אחד מהם מביט בחברו בעין צרה ,מותירה אותנו המומים אל מול השאלה הנוקבת :האם החבורה הזו המבקשת לכבוש את הכהונה היא אכן גוש של אחדות ,או שמא כל אחד מהם אינו רואה אלא את עצמו בלבד ,כשהאש הבוערת בהם אינה מחברת את נשמותיהם אלא שורפת כל חלקה של חיבה ורעות ,מותירה אותנו לתהות על קנקנה של אותה מחלוקת שסימנה את דורותינו כסמל לאי-אחדות מוחלטת? התורה הקדושה פותחת בפנינו צוהר אל פנים המחנה ,אל תוך המציאות המתוחה של ימי המדבר ,ומביאה את דברי העדה שסביב קרח כפי שכתוב :ויקחו קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן .ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר פרק טז ,פסוקים א-ב) .פסוקים אלו חושפים את הרכב הקבוצה ,ומלמדים אותנו כי לא מדובר באדם בודד ,אלא בהתאגדות של דמויות משפיעות מתוך העם ,מה שמעורר מיד את התהייה :האם המכנה המשותף שלהם הוא רק השנאה למשה ,או שמא יש ביניהם קרע פנימי שאינו מאפשר להם להיות חברים באמת? רש"י (במדבר פרק טז ,פסוק א) ביאר :ויקחו קרח -לקח את עצמו לצד אחד .ומבאר (שם), כי כבר בביטוי הפתיחה של הפרשה מודגשת הבדידות וההפרדה של קרח ,מה שמרמז כי עוד לפני העימות עם משה ,הוא היה במצב של נתק פנימי מכלל העדה ,שכן המחלוקת שלו היא ביטוי לרצון של אדם המושך את עצמו החוצה מן הכלל ,מה שמוכיח את חוסר האחדות המהותי שבעדתו. הרמב"ן (במדבר פרק טז ,פסוק א) הוסיף :ולקחו קרח שחלקו בלבם על משה ועל אהרן והפרידו עצמם מתוך הקהל .ומבאר (שם) ,כי עצם הפעולה של הקבוצה הזו הייתה של הפרדה מתמדת ,וכי העובדה שהם נקראים בשמותיהם כקבוצה של אנשים שונים שהתאגדו יחד ,מלמדת כי גם בהתאגדותם לא הייתה זו אחדות של נשמות ,אלא אינטרס משותף שחיבר ביניהם כביכול ,אך לבם נותר פרוד. הספורנו (במדבר פרק טז ,פסוק ב) ביאר :ויקומו לפני משה -בקשו להפיל את משה במחלוקתם. ומבאר (שם) ,כי העובדה שהם קמו כגוף אחד מול משה אינה מעידה על שלמותם ,אלא על

גם לנשמה מגיע אוכל

הניסיון המשותף שלהם להשיג כוח ,וכי בדרך של רשעים אין קשר של אהבה אלא קשר של קונספירציה ,שסופו תמיד בפירוד לבבות כפי שראינו בנפילתם המשותפת. בנפתולי הנפש של אותם המורדים ,אנו פוגשים את הניגוד החריף שבין האש החיצונית המלבה את המחלוקת לבין הקור הפנימי המפריד בין הלבבות .אם נביט עמוק אל תוך המבנה של עדת קרח ,האם נגלה שם רק דמויות המאוחדות במטרה אחת ,או שמא נחשוף אמת כואבת על אובדן האחדות והפירוד הפנימי שסימן את סופם? החיבור שבין גורלם של המורדים לבין השקפת עולמם המפולגת מהווה מראה לכל מי שמבקש לבחון את שורשי המחלוקת ,ומזמין אותנו להתבונן בערגה אל אחדות הצדיקים ,ששם הלבבות דבוקים זה בזה כנשמה אחת בגופים שונים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,חלק ב

פרק א) ביאר :כי אדם המבקש מחלוקת ,בהכרח מביא על עצמו פירוד בתוך מחנהו שלו, שכן מי שאינו יכול לסבול את מעלתו של חברו ,אינו יכול באמת להתחבר אליו .ומבאר (שם) ,כי השורש לכל מחלוקת שאינה לשם שמים הוא העין הצרה ,שאינה מאפשרת לאדם לראות את האמת אצל חברו ,אלא רק את האינטרס האישי שלו ,מה שמוביל בהכרח לכך שכל חבורת המורדים אינה אלא אוסף של פרטים נפרדים המאוחדים רק בשנאה למנהיג. בעל הנועם אלימלך בספרו ליקוטי שושנה (על התורה ,פרשת קרח) חידש :הנה עינינו רואות כמה בעלי מחלוקת העומדים על הצדיקים ודוברים על הצדיק בגאווה ובוז ,ומי יודע להבחין אם כוונתם כדי לקנטר ולבזות צדיקי אמת ,אם כוונתם לשמים .ומבאר (שם) ,כי הדרך לבחון את כוונת הלב היא בבדיקת האחדות שביניהם ,שכן צדיקים גמורים נפשם קשורה זה בזה באהבה רבה ,אבל אם אנו רואים בני אדם בעלי מחלוקת שאין להם התחברות רק למחלוקת יבערו כולם כאחד אבל בשאר התחברות לבבותיהם פרודות וחלוקות ,זה האות שאש התבערה המצה ומריבה אשר תבער בעדתם יחד שכם אחד ,אין זה כי אם רע לב וזדון לבם השיאם קנאת איש מרעהו לדבר על הצדיקים עובדי ה' באמת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן י) ביאר :על חשיבות השלום שבין תלמידי חכמים ,ועל כך שמי שאינו נוהג בדרך של אהבה ורעות עם חבריו ,אינו יכול לטעון כי מחלוקתו היא לשם שמים .ומבאר (שם) ,כי המחלוקת של קרח ועדתו הפכה לסמל המובהק של אי-אחדות ,דווקא בגלל שהם לא היו מאוחדים בלב ובנפש ,אלא רק במטרה הרגעית להשיג כוח ,מה שמוכיח שכל התאגדותם הייתה מבוססת על יסודות רעועים של קנאה. כשאנו מעמיקים אל תוך עומק המחלוקת ,אנו נדרשים לבחון את דעתם של חכמי הדורות המנתחים את המניעים הנסתרים של קרח ועדתו .האם העובדה שכל אחד מהם ביקש כהונה גדולה לעצמו היא זו שפירקה את המבנה החברתי שלהם? בנקודת המפגש שבין השאיפה האישית לבין הכוח הקבוצתי ,אנו מוצאים את המפתח להבנת הדינמיקה של פירוד הלבבות .חכמינו מבקשים מאיתנו להסיט את המבט מהעימות הראוותני אל עבר

חרק תשרפ

המערבולת הרגשית המתרחשת בתוך מחנה המורדים ,שכן שם טמונה התשובה לשאלה האם הייתה שם ולו קורטוב של אחדות אמיתית. האברבנאל בספרו נחת אבות (על פרקי אבות פרק ה) כתב :שאין רבו נחשב כחולק עליו מפני שאינם שווים ולכן לא אמר התנא מחלוקת משה וקרח .ומבאר (שם) ,כי גודל הפער בין משה לקרח הוא המונע מהמחלוקת להיקרא בשם מחלוקת של ממש ,שכן מחלוקת מחייבת שוויון מסוים בין הצדדים ,וקרח ,בבואו לחלוק על משה ,עשה זאת מתוך חוסר הבנה של מעמדו ומקומו ,מה שהוביל אותו בסופו של דבר לבדידות בתוך עדתו ,שכן איש מהם לא באמת היה מאוחד עמו בשליחות אמת. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי החרדה העמוקה שחש משה בשעת המחלוקת נובעת מההבנה שגם אם ינסו להתאחד ,הרי שהערעור על המנהיגות עלול להפוך את המזון עצמו למקור של פירוד וריחוק .ומבאר (שם) ,כי בקרב עדת קרח לא הייתה שום כוונה לשם שמים ,שכן כל אחד מהם רדף אחרי הכהונה לעצמו ,וזהו שורש הפירוד בתוכם ,כי כיצד יוכלו להיות מאוחדים בלב ובנפש אם כל אחד מהם רואה את עצמו כמי שראוי לכתר יותר מחברו? הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק א) ביאר: כי הדיבור המשתלח ללא רסן הוא השורש לכל מחלוקת שאינה לשם שמים ,וכי המבחן האמיתי של האדם הוא לא בעת שלווה ,אלא בשעה שהוא חש נרדף או מותקף .ומבאר (שם), כי בקרב עדת קרח ראינו את התגלמות הפירוד המוחלט ,שכן הם לא הצליחו לראות את האמת אלא רק את קנאתם ,ומכאן שהתאגדותם לא הייתה אחדות של חברים ,אלא קבוצת אינטרסנטים המאוחדת על ידי הפירוד הפנימי שביניהם. במרחבי המחשבה וההגות ,אנו ממשיכים לחפור בקרקע הקשה של מחלוקת קרח ,מנסים לדלות טיפות של בהירות מתוך ים הספקות .הידיעה כי השאיפה לכהונה הייתה נחלתם של כל המורדים מעוררת בנו את השאלה המצמררת :האם אדם יכול להיות שותף למאבק רעיוני כאשר לבו נתון במקום אחר לגמרי ,במקום של אנוכיות גמורה? אנו ניצבים מול התמונה הציורית של חבורה השואפת להפיל מנהיג ,אך בתוכה לוחשת הקנאה והתחרות הסמויה שאינה נותנת מנוח ,ובוחנים כיצד המושג מחלוקת שאינה לשם שמים מקבל את ביטויו המוחשי ביותר במערכת יחסים של פירוד לבבות וצרות עין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (על הלכות מחלוקת) כתב :כי עיקר המבחן של מחלוקת שאינה לשם שמים הוא כאשר כל צד רוצה בטובת עצמו בלבד ,ללא התחשבות בכלל הציבור .ומבאר (שם) ,כי בעדת קרח כל אחד ממאתיים וחמישים האנשים רצה לקחת את הכהונה לעצמו ,ועל כן לא יכלו להגיע להסכמה פנימית ,שכן הקנאה שבליבם מנעה מהם כל אפשרות של שלום אמיתי ,והמחלוקת על משה לא הייתה אלא מסווה לרצונותיהם הפרטיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק י ,סימן קצד) חידש :כי הפירוד בקרב עדת

גם לנשמה מגיע אוכל

קרח היה כה עמוק ,עד שכל אחד מהם נאלץ להסתיר את תאוותו מהשני כדי לשמור על שיתוף הפעולה במחלוקתם .ומבאר (שם) ,כי מציאות שכזו ,שבה כל אחד מאמין שהשני הוא מתחרה פוטנציאלי ,מובילה בהכרח לכך שהחבורה הזו התפרקה מתוך עצמה עוד לפני שהאדמה בלעה אותם ,שכן אין ברית בין אנשים המבקשים את אותו הכתר לעצמם. הרלב"ג (בביאורו על התורה ,במדבר פרק טז) ביאר :כי רצונם של קרח ועדתו היה לבטל את הסדר שהשם קבע בעולמו ,וכי כל אחד מהם האמין שהוא ראוי יותר מחברו לכהונה ,מה שיצר ביניהם מתיחות בלתי פוסקת .ומבאר (שם) ,כי גם כאשר הופיעו לפני משה כאגודה אחת ,הם לא היו מאוחדים אלא רק מונעים על ידי אינטרס משותף ,אך בליבם פנימה כל אחד מהם התפלל למפלתו של חברו כדי שהוא יוכל לתפוס את המקום המיוחל. כשאנו בוחנים את תהום הנשייה שאליה נפלו המורדים ,אנו מגלים כי השבר שלהם לא החל באדמה שנפערה ,אלא הרבה קודם לכן ,בלבבות שהפכו לאבנים קרות ומנוכרות .האחדות בפי המורדים לא הייתה אלא מסיכה שלובשים אנשים המפחדים להיחשף בבדידותם ,אך מאחורי הקלעים ,בחדרי חדרים ,רחשה מלחמת הכל בכל .השאלה המנקרת בלבנו היא כיצד הופכת מחלוקת לכלי שרת בידי היצר ,וכיצד היעדר החברות האמיתית הופך את הקבוצה המלוכדת לכאורה לערב רב של יחידים המבקשים את נפש זה את זה ,בעודנו צופים במחזה של כוחניות המכלה כל חלקה טובה של אהבת אמת. רש"י (במדבר פרק טז ,פסוק ב) פירש :קריאי מועד -חשובים היו ,שכולם קרואים למלאכה. ומבאר (שם) ,כי העובדה שמדובר באנשי שם ובנשיאי עדה מדגישה את גודל הכישלון, שכן דווקא האנשים שהיו אמורים להיות המנהיגים והמאחדים של העם ,בחרו בדרך של פירוד וקנאה ,מה שמוכיח שהגדולה החיצונית אינה מחפה על ריקנות פנימית ואובדן של ערך הרעות. החזקוני (במדבר פרק טז ,פסוק א) כתב :ויקחו קרח -אמר לו דתן ואבירם ,אנו נלך עמך ,שראו שכולם מקנאים זה בזה .ומבאר (שם) ,כי הפירוד בקרב העדה היה ידוע לכל ,וכי השותפות שלהם לא נבעה מחיבה אלא מתוך הכרה בצרכיהם המשותפים במאבק נגד משה ,מה שמעיד על היותם חבורה של אנשים שכל עולמם מונע מקנאה ותחרות ,ואין ביניהם ולו קשר אחד של כנות או אמונה בחברם. הכלי יקר (במדבר פרק טז ,פסוק ב) חידש :כי מאתיים וחמישים איש אלו היו סמל לכל מי שאינו רואה את טובת חברו ,שכן כל אחד מהם ביקש את הכהונה לעצמו .ומבאר (שם), כי החיבור שבין מאתיים וחמישים איש המבקשים להנהיג הוא חיבור של אש המכלה את האוחזים בה ,שכן כל אחד מהם רואה את השני כמתחרה שיש להסירו מהדרך ,ובמקום אחדות מצאו עצמם בתוך מעגל של שנאה ומריבה פנימית ששרפה את נשמתם. בעוד השמש של ימי המדבר שוקעת ומותירה אחריה שובל של צללים ארוכים המשתרעים על פני המחנה השקט ,אנו מוצאים את עצמנו מהרהרים בשאלה הנוקבת :מה נותר מכל אותה סערה שחוללו קרח ועדתו? השקט הזה ,המשתרר לאחר כל רעש גדול,

חרק תשרפ

מזמין אותנו לבחון את המורשת שהותירו לנו .אנו צועדים בין שברי הזיכרון ומחפשים את הלקח המעשי עבורנו ,האנשים החיים היום ,במציאות של מחלוקות וריחוקים .האם נלמד לבנות גשרים של אהבה אמתית ,או שנמשיך ליפול במלכודת של קנאה המצפה לנו מעבר לכל פינה? התחושה באוויר היא של אחריות גדולה ,כאילו אנו נדרשים לאחות את הקרעים לא רק בהיסטוריה ,אלא בתוך הלבבות פנימה ,בטרם תאבד לנו היכולת לראות את האור בחברו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (על הלכות מחלוקת) כתב :כי בכל דור ודור אנו נתבעים לבחון את מידת אהבת ישראל שבנו ,שכן המחלוקת של קרח אינה רק סיפור עבר אלא סכנה האורבת לכל אדם המבקש כבוד לעצמו .ומבאר (שם) ,כי הדרך להימנע מהפירוד היא על ידי הסתכלות בעין טובה ,כפי שנהגו גדולי ישראל שראו תמיד את מעלתו של חברם וצפו בכיליון עיניים להצלחתם של אחרים ,ובכך הפכו את המחלוקת למקום של בניין ולא חלילה למקום של הרס. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי הפיתוי הגדול ביותר הוא האשליה שאפשר להשיג כוח על חשבון האחדות .ומבאר (שם) ,כי האמת המרה של דור המדבר היא שכל ניסיון לבנות מעמד אישי על גבו של חבר הוא נידון לכישלון ,שכן הקדושה שורה רק במקום שיש בו אהבת אמת ,ולא במקום שבו הלבבות פרודים וכל אחד מבקש את גדלותו שלו בלבד. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק א) ביאר :כי השלום הוא כלי הקיבול לכל הברכות ,ומי שאינו מוצא בנפשו מקום לחברו ,סופו שיאבד את חלקו בעולם .ומבאר (שם) ,כי המבחן של כל אדם הוא ביכולתו להתעלות מעל הרגשות האישיים ולראות את האחר כחלק ממנו ,ורק כך אנו יכולים לזכות לחיות בתוך חברה שבה הלבבות דבוקים זה בזה כנשמה אחת ,מבלי ליפול לאש המדנים המכלה כל חלקה טובה. בעומקה של התביעה המוסרית ,אנו עומדים וסוקרים את הדינמיקה הנפשית של הקנאה האוכלת את האדם מבפנים ,והופכת אותו לזר לאחיו .אם נבקש להבין מה עובר בנפשו של אדם שמתייצב מול הצדיק ,נגלה שזהו מאבק שבו הקנאה משכיחה את כל הטוב והחיובי ,עד שנדמה לו כי כל העולם אינו אלא זירה למלחמה שבה אין מקום לשניים. השקט המהדהד סביבנו באותם רגעים של התבוננות פנימית מזכיר לנו כי הקנאה היא חומת ברזל המפרידה בין אדם לרעהו ,ורק מי שמשכיל לרסק אותה בקרבו ,זוכה לראות את האור הפנימי שבאחר. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק י ,סימן קצד) חידש :כי יסוד הקנאה הוא הרצון להיות במקום שאינו שייך לו ,וזה מה שהוביל את עדת קרח לאבד את הכל .ומבאר (שם), כי כאשר אדם ממוקד אך ורק בעצמו ובמה שחסר לו ,הלב שלו מתכווץ ואינו יכול להכיל את גדלותו של חברו ,מה שמוביל לפירוד לבבות שאינו ניתן לאיחוי ,שכן הקנאה היא כוח שמפריד ומבודד את האדם מכל סביבתו הקרובה.

גם לנשמה מגיע אוכל

האברבנאל בספרו נחת אבות (על פרקי אבות פרק ה) ביאר :כי מחלוקת שאינה לשם שמים מתחילה בלב ונגמרת במעשה ,וכי הרדיפה אחרי הכבוד היא המקור לכל אי-ההבנות שבעולם .ומבאר (שם) ,כי מי שמחפש רק את כבודו שלו ,אינו יכול באמת להיות שותף לאידיאל ,ועל כן כל חבורה שנאספת סביב יסוד של קנאה ,סופה להתפרק מבפנים בטרם תתפרק בחיצוניות ,שכן העדר האהבה הפנימית הוא המכלה את הקשר שביניהם. בעל הנועם אלימלך בספרו ליקוטי שושנה (על התורה ,פרשת קרח) הוסיף :וזהו שאמר התנא במסכת אבות ואיזה מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו ,רצה לומר שהם היו רן איש והתאוו כל אחד כהונה גדולה .ומבאר (שם) ,כי התאווה האישית של כל אחד מהם היא שהפכה את חבורתם לערב רב של פירוד ,שכן הם לא היו מאוחדים אלא במחלוקתם נגד משה ,אך בתוך פנימה לבם היה פרוד וחלוק ,מה שמלמדנו כי אחדות אמיתית יכולה להתקיים רק היכן שיש ביטול עצמי למען הכלל. כשאנו מבקשים לצאת מן המדבר אל המרחב של חיי המעשה ,אנו ניצבים בפני הצורך המיידי להפוך את הלמידה העיונית לדרך חיים .הלקח המהדהד מתוך סיפורו של קרח אינו נותר רק בכתובים ,אלא הופך לתביעה פנימית בכל קהילה ובכל בית מדרש .איך נבנה חברה שבה הלבבות פועמים כאחד ,שבה הצלחת הזולת אינה נתפסת כחיסרון אישי ,אלא כצמיחה של הכלל? השקט שנוצר בלבנו לאחר ההתבוננות המעמיקה הזו הוא הקרקע הפורייה שעליה ניתן לנטוע זרעים של אחווה ,של עין טובה ,ושל חיבור עמוק שאינו תלוי בדבר ,כזה שעומד איתן גם אל מול הרוחות העזות ביותר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,חלק ב פרק

א) ביאר :כי התיקון הגדול למידת הקנאה הוא הרגל העין הטובה ,שבה האדם לומד לברך על כל טובה שרואה אצל חברו .ומבאר (שם) ,כי מי שמתאמן בראיית הטוב ,זוכה להוציא את עצמו ממעגל הפירוד ולעבור למעגל האחדות ,שכן היכולת לשמוח בשמחת האחר היא הוכחה ניצחת לכך שהנפש קשורה בנשמת הכלל באהבה שאינה תלויה בדבר. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (על הלכות מחלוקת) כתב :שעל האדם להשתדל תמיד להקדים שלום לכל אדם ,ולדון את חברו לכף זכות גם בשעות של חילוקי דעות. ומבאר (שם) ,כי התיקון המעשי למחלוקת אינו בביטול הדעות ,אלא בביטול האנוכיות, שכן כאשר הלב פתוח לראות את כוונת השמים של החבר ,המחלוקת הופכת להיות דרך של בירור ולא של מריבה ,וממילא אין מקום לקנאה המפרידה בין הלבבות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי השאיפה לגדלות צריכה להיות מכוונת לטובת הכלל ,ולא לסיפוק האגו האישי .ומבאר (שם) ,כי רק כאשר האדם מבין שכל אחד מאיתנו הוא שליח למשימה ייחודית ,הוא מפסיק לראות בחברו יריב ומתחיל לראות בו שותף למסע ,מה שמוביל לבניית קהילה חזקה ומלוכדת שבה כולם פועלים בסינרגיה מושלמת ,וכל אחד משלים את חברו במקום להתחרות בו.

חרק תשרפ

כשאנו מבקשים לזקק את התובנות ולהבין את השורש העמוק של המחלוקת ,אנו מגלים כי הנפילה של קרח אינה סיפור של פעם ,אלא מראה לכל אדם .האמת המרה המסתתרת מאחורי הקלעים היא שהקנאה אינה מותירה מקום לאחדות אמיתית ,שכן היא ממוקדת אך ורק בסיפוק הצרכים העצמיים על חשבון הכלל .השקט שאחרי העיון מזמין אותנו להתבוננות פנימית :האם אנו בונים סביבנו עולם של פירוד או עולם של חיבור? הדרך לתיקון מתחילה בהכרה שהאחר אינו מתחרה ,אלא שותף ,ושאהבת ישראל אמיתית דורשת מאיתנו לראות את הטוב שבזולת גם כשדעותינו חלוקות. הרד"ק (בפירושו על תהילים ,פרק קלג) ביאר :כי הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, וכי האחדות היא כלי הקיבול לברכת ה' .ומבאר (שם) ,כי כאשר האחים יושבים יחד באמת ובתמים ,השכינה שורה ביניהם ,אך ברגע שהפירוד נכנס ,הברכה מסתלקת ,וזהו המסר שעלינו לקחת לחיים שלנו ,לבנות יחד ולא להיפרד בגלל אינטרסים אישיים. התרגום יונתן (במדבר פרק טז ,פסוק ג) ביאר :כי המורדים אמרו שכל העדה כולם קדושים ,אך זו הייתה מסיכה בלבד כדי להצדיק את רצונם לשלטון .ומבאר (שם) ,כי הניסיון להשתמש במילים של קדושה כדי לכסות על פירוד הוא המכשול הגדול ביותר בדרך לקהילה בריאה, וכי עלינו להיזהר מאותה מלכודת שבה המילים היפות משרתות את היצר ולא את האמת. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :בראש ובראשונה ,ההבנה כי שורש המחלוקת אינו בדעות השונות ,אלא בפירוד שבלב המונע מאיתנו לראות את האמת של האחר .בכל פעם שאנו חשים דחף להיאבק למען כבודנו ,עלינו לעצור ולשאול האם אני פועל לשם שמים ,או שמא הקנאה היא שמניעה אותי לחפש את נפילת חברי .התיקון המעשי הוא באימוץ עין טובה והקדמת שלום ,בבחינת לראות את החבר כחלק בלתי נפרד מאיתנו, כך שהצלחת האחר הופכת להצלחה אישית שלנו ,ובכך אנו מבטלים את כוחו של הפירוד בתוך הקהילה והמשפחה.

עיקר העניין: כאשר האבק שוקע והקולות הדומים למחלוקת קרח נמוגים ,אנו נותרים עם האמת הפשוטה והחזקה מכל :העולם אינו זירת קרב שבה יש רק מקום למנצח אחד ,אלא פסיפס שבו כל נשמה משלימה את רעותה .האחדות אינה הפקרת האמת ,אלא היכולת המופלאה להחזיק בדעה שונה ועדיין להישאר מאוחדים בלב ובנפש. בדומה לטיפות גשם המשתלבות יחד לנהר אדיר ,כך גם אנו ,כשאנו מוותרים על הגאווה ועל הרדיפה אחר השררה ,מוצאים את מקומנו האמיתי בתוך הכלל, הופכים מפרטים בודדים לנשמה אחת גדולה הדבקה בבורא עולם ,באהבה שאין לה סוף ,שלום של אמת הפורח בלבבות הפתוחים זה לזה.

גם לנשמה מגיע אוכל