16. מי שיש לו שונאים האם כאשר הוא ניגש להיות שליח ציבור מותר לו להתפלל וכל אויביך מהרה יכרתו? הוכח מפרשת השבוע!

16. מי שיש לו שונאים האם כאשר הוא ניגש להיות שליח ציבור מותר לו להתפלל וכל אויביך מהרה יכרתו? הוכח מפרשת השבוע! האוויר בבית הכנסת עומד דום ,רועד בדממה דקה של טרם תפילה .השמש נוטה מערבה ,צובעת את קירות העץ בגוונים של חלודה וזהב ,והרוח הלוחשת מבעד לחלונות הפתוחים נושאת עמה את ניחוח האדמה הלחה של בין הערביים .שליח הציבור ניצב בפתח התיבה ,עטוף בטליתו המכסה את…

16. מי שיש לו שונאים האם כאשר הוא ניגש להיות שליח ציבור מותר לו להתפלל וכל אויביך מהרה יכרתו? הוכח מפרשת השבוע! האוויר בבית הכנסת עומד דום ,רועד בדממה דקה של טרם תפילה .השמש נוטה מערבה ,צובעת את קירות העץ בגוונים של חלודה וזהב ,והרוח הלוחשת מבעד לחלונות הפתוחים נושאת עמה את ניחוח האדמה הלחה של בין הערביים .שליח הציבור ניצב בפתח התיבה ,עטוף בטליתו המכסה את ראשו וכתפיו כענן קטן המסתיר את פניו מן העולם ,ובידו האחת הוא אוחז בפינת התיבה כאילו היה זה עוגן המציל אותו מסערת רגשות המשתוללת בנפשו .בלב הקהל הממתין ,המבקש להמריא בתפילה ,מנקרת תהייה דוממת :אותו אדם העומד לפני העמוד ,נושא בקרבו מטען של עוינות ואיבה כלפי אנשים בקהל ,האם יכול הוא לפתוח פיו ולבקש מהבורא להכרית את אויביו בברכת המינים, בשעה שהמילים עצמן מהדהדות כהד של סכסוך אנושי בתוך מרחב הקודש? הרי התפילה היא כלי שרת של שלום ,מקום בו הלבבות אמורים להתרכך כדונג לפני האש, אך כאן ,בתוך גבולות הקדושה ,ניצבת השאלה המצמררת :האם אדם האחוז בציפורני הקנאה יכול לחתום את גורל יריביו בתפילתו ,או שמא ברכה זו הופכת לקללה החוזרת אל בעליה והופכת את שליחותו למעשה של הרס? כשאנו צוללים אל תוך נבכי התורה ,אנו מחפשים את היסוד העמוק ביותר המונח בתשתיתם של הפסוקים ,את אותה נקודה שבה המציאות המקראית הופכת ללקח חי ונושם .המילים הכתובות אינן רק ציווי או סיפור ,אלא הן מהוות את המצפן המכוון אותנו להבין את הקשר שבין שאיפותיו של האדם לבין רצון הבורא ,ואת המקום שבו המילים שלנו פוגשות את האחריות שלנו כלפי הזולת. בברכת המינים נרמז הצורך בתפילה נקייה ,ככתוב ואויביך יהיו חתים מפניך (דברים לג ,כט). רש"י (שם) ביאר :כל השונאים אותך יהיו כנועים לפניך .וביאר :כי תפילת ישראל על אויביו היא תמיד תפילה על כוחו של הקדושה ועל הכנעת הרשע ,ולא על צרכיו הפרטיים של האדם המבקש לנקום. האבן עזרא (שם) כתב :וזהו ברכה להם שיהיו כל אויביהם חתים מלפניהם .והסביר :כי עיקר הבטחת התורה היא על שלוות הנפש של ישראל ,שבה האויבים מוכרעים על ידי השראת השכינה ולא על ידי שנאה אישית שבלב הפרט. הרמב"ן (שם) ביאר :שיהיו האויבים נכנעים ומתבטלים מפני עוצמת ישראל .וביאר :כי גודל הברכה הוא בכך שההכנעה באה מתוך יראת שמיים וקדושה ,ולא מתוך תחושת נקם של האדם המבקש להרע לשונאיו ,שהרי כוחו של ישראל הוא בהיותם עדה אחת המבקשת את כבוד ה’. הספורנו (שם) כתב :ויהיו אויביך חתים מפניך משום צדקתך .והסביר :כי רק כאשר הציבור עומד בצדקותו ובשלמותו ,התפילה על הכנעת האויבים פועלת את פעולתה,

חרק תשרפ

שכן השליח ציבור המבקש על הכנעתם צריך בעצמו להיות מנוקה מכל תחושת קנאה או שנאה פרטית. תרגום יונתן (שם) ביאר :ויהון בעלי דבבך מיתכנעין קדמך .והסביר :כי הניצחון על האויבים הוא ביטוי להכנעה הפנימית של כוחות הרשע ,ועל כן התפילה עליהם אינה בבקשה אישית אלא בבקשה למיגור הרשעה מן העולם ,ואין לשליח ציבור להשתמש בה כדי לשרת את סכסוכיו האישיים. כשאנו מניחים את יסודות הבניין ההלכתי ,אנו פונים אל גנזי חז"ל ,שם נגלה את המקורות המציירים את דמותו של המתפלל ואת הניקיון הנפשי הנדרש כדי לפתוח את השערים. בגמרא ,במדרש ובתורת הראשונים ,נחשפת ההבנה כי התפילה אינה יכולה לצמוח מתוך אדמה חרוכה של שנאה ,שכן הלב המבקש רחמים חייב להיות כלי ריק מטינה ,מוכן לקלוט את השפע האלוקי בלי לחסום אותו באבני נגף של איבה אישית. בגמרא במסכת ברכות (דף י) אמרו :דהנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא ,הווה קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו ,אמרה ליה ברוריה דביתהו מאי דעתך ,משום דכתיב יתמו חטאים מן הארץ ,מי כתיב חוטאים ,חטאים כתיב, ועוד דליכא חטאים ,אלא בעי רחמי עלייהו כי היכי דלהדרו בתשובה ,ובעי רחמי עלייהו והדרו בתשובה .ומבאר שם רש"י :שהיו מצערים אותו תמיד ,ורבי מאיר התפלל שימותו כדי שלא יחטאו ויענישו את עצמם ,אולם הנהגתה של ברוריה לימדה אותו שגם במקום שבו האדם חש פגיעה אישית ,התפילה הנכונה היא על תיקון המציאות ולא על כילוי האדם, שכן התפילה מכוונת למיגור החטא ולא לחיסול החוטא. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ה הלכה ד) מובא :אמר רבי יצחק ,כל שהוא משמש שליח ציבור ,צריך שיהא לבו שלם בקרבו ,כדי שיהא מוציא את הרבים ידי חובתן .ומבאר שם פירוש המפרשים :כי שליח הציבור נושא על כתפיו את תפילתם של אחרים ,ואם לבו גדוש בקנאה או בשנאה ,הרי הוא פוגם בכלי שרת זה ,ואינו יכול להוציא את העם ידי חובתם ,שכן תפילת הציבור מחייבת התעלות מעל המידות הרעות של הפרט. בגמרא במסכת מגילה (דף כח) אמרו :כל המשלשל בגדיו בשעת תפילתו ,כל שכן זה שמתפלל תפילה שאינה כהוגן ,אין תפילתו נשמעת .ומבאר שם בתוספות :כי חוסר ההגינות אינו רק בצורת העמידה אלא בכוונת הלב ,שכן שליח ציבור המעורר מדנים בתוך דברי קדושה ,עובר על כוונת התפילה שהיא ליצור אחדות ושלום ,ובכך תפילתו נעשית לזרה ולא מתקבלת. כשאנו מתבוננים במורשתם של הראשונים ,אנו זוכים להציץ אל בית המדרש שבו עוצבה השקפת עולמנו ,ומגלים כי גדולי הדורות הניחו עבורנו אבני דרך ברורות בעבודת הלב. ההבנה כי תפילת השליח ציבור אינה אקט טכני של קריאת טקסט ,אלא תהליך מזוקק של

גם לנשמה מגיע אוכל

התייצבות מול הבורא ,מלווה את דבריהם כחוט השני ,ומדגישה את החובה המוטלת עליו להסיר כל מחיצה של קנאה ושנאה בטרם יפתח פיו בברכה. הרא"ש במסכת ברכות (פרק ה סימן כב) כתב :שכל מי שיש לו בלבבו קנאה על חברו ,אינו ראוי להיות שליח ציבור ,שכן הוא מעכב את השפעת הברכה על הקהל .וביאר :כי התפילה זקוקה ללב פתוח לכולם ,וכאשר שליח הציבור נושא עמו משקעים של איבה ,הוא הופך את דברי הקדושה לכלי המבטא את רגשותיו האישיים ,דבר הפוגם באופן ישיר בכוחה של התפילה וביכולתה לפעול ישועות עבור כלל הקהל. הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ח הלכה יא) ביאר :שצריך השליח ציבור להיות הגון ,ומהו הגון ,מי שאין בו אבק של עבירה או מחלוקת .וכתב :כי השליחות הזו דורשת רמה מוסרית שבה אין מקום למריבה ,שכן מי שמתפלל עבור אחרים חייב להיות נקי מכל פנייה אישית ,כדי שדבריו יהיו לרצון לפני בורא עולם ולא יחזרו חלילה ריקם בגלל כוונתו המעוקמת. רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סימן עז) חידש :כי השנאה בלב האדם היא מחיצה של ברזל המפסקת בינו לבין בוראו .וביאר :כי כל זמן שהאדם אחוז בשנאתו ,תפילתו אינה תפילה אלא פעולה חיצונית שחסרה את הנשמה ,ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשליח ציבור ,שתפילתו מוטלת על הכף עבור רבים ,הרי שחובתו כפולה ומכופלת להיות מנוקה מכל טינה וקנאה ,כדי שהתפילה תהיה ראויה להישמע במרום. כאשר אנו ניגשים לשלחן הערוך של גדולי האחרונים ,אנו מזהים כיצד הדיוקים ההלכתיים פוגשים את הנפש במקום הכי רגיש שלה ,במקום בו התפילה הופכת למעשה של אחריות קהילתית .גדולי הפוסקים לא הסתפקו בהלכה היבשה ,אלא חצבו בנשמתו של השליח ציבור נתיב של ענווה וביטול עצמי ,מתוך הבנה שכל סדק בלב של המתפלל יכול להפוך לפרצה בחומת התפילה של הקהילה כולה. המשנה ברורה בביאורו על שולחן ערוך (סימן נג סעיף ד) ביאר :כי על השליח ציבור להסיר כל קנאה מליבו בתפילתו ,שכן הלב הוא הכלי דרכו עובר השפע .וכתב :כי השליח ציבור המכוון שלא להוציא את שונאיו בתפילה ,הרי הוא מעיד על עצמו שלא הסיר את הקנאה מליבו ,ובכך הוא פוסל את עצמו מלשמש כשליח של הציבור ,שהרי אינו יכול להיות צינור לברכה כשבליבו קנאה שחוסמת את דרך התפילה לפני בורא עולם. הפרי מגדים במשבצות זהב (סימן תפא סעיף ב) חידש :כי בברכת המינים יש להחמיר יותר משאר ברכות ,שכן הבקשה על האויבים דורשת כוונת לב מזוקקת .וביאר :כי אם השליח ציבור מכוון להוציא רק את אויבי הכלל ולא את אויביו האישיים ,או גרוע מכך ,משתמש בברכה זו כדי לסגור חשבון אישי ,הוא הופך את הברכה המקודשת לדין פרטי ,ודבר זה אינו מקובל לפני המקום ,שכן התפילה צריכה להיות מכוונת למיגור הרשעה בלבד. המחצית השקל (סימן נג סק ד) כתב :שכל מי שיש לו אויבים בקהל ,אינו ראוי להיות שליח

חרק תשרפ

ציבור אם לא יסלח להם בלב שלם קודם התפילה .וביאר :כי האומדנה ששליח ציבור אינו מוציא את שונאיו בתפילה היא אומדנה מוכחת ,ואף אם הוא אינו מתכוון לכך במפורש ,הרי שגם הציבור אינו עונה אמן על ברכתו ,ובכך הוא גורם שהתפילה תהיה לריק ,דבר שדורש ממנו להתרחק מן העמוד ולפנות את מקומו לאחר שאין לו איבה בליבו. כשאנו מניחים את יסודות העיון על שולחנם של ענקי התורה בדורות האחרונים ,אנו נוגעים בנקודות הקצה של הדיון ,באותם מקומות שבהם גדולי הדור ביקשו להתוות דרך ברורה לכל קהילה ובית כנסת .דבריהם אינם רק עיונים תיאורטיים ,אלא הדרכות חיות המבקשות להעמיד את כבוד הציבור וטהרת התפילה מעל כל חשבון אישי ,מתוך ראייה מרחיקת לכת על האחריות שבין אדם לחברו ובין הציבור למנהיגיו הרוחניים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן י) כתב :כי על שליח הציבור להימנע מכל ספק של מחלוקת או איבה שעלולה להשפיע על תפילתו .וביאר: כי תפילת הציבור היא אוצר יקר ,ואם השליח נושא בקרבו טינה ,הוא מערער את יסוד האמון שבין הקהל לבין מי שמייצג אותם לפני בורא עולם ,ולכן גם אם הדבר קשה עליו, עליו לדעת כי כבוד הציבור מחייב אותו להסיר כל מחיצה בטרם יפתח פיו בקדושה ,שכן השלום הוא כלי הקיבול היחיד לברכה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק י ,סימן קצד) חידש :כי שליח ציבור המעורר מדנים בתפילתו על ידי רמיזות על אויביו ,עובר על תקנת חז"ל שתיקנו את התפילה לשם עבודת ה' ולא לשם צרכיו האישיים .ומבאר :כי ברכת המינים היא ברכה כללית המכוונת כנגד הרשעה שבעולם ,וכל הכנסת איבה פרטית לתוכה מהווה זילות בברכה עצמה ,ועל כן יש להדפו מן העמוד ,שכן תפילת השליח חייבת להיות משוחררת מכל רגש של נקמה כדי שתעלה לרצון לפני שוכן מרומים. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי תפקידו של שליח הציבור הוא להיות פה לאילמים ,לבטא את רחשי לב הקהל כולו ,ולא את קולו של היחיד .וביאר :כי ברגע שהשליח הציבור מכניס את מאבקיו האישיים לתוך הברכה ,הוא מבטל את תוקף הברכה עבור הציבור ,שכן הוא אינו יכול להיות צינור לשכינה בזמן שהוא מונע על ידי מניעים של קנאה ,ולכן העיקרון המנחה הוא שטהרת הלב של המתפלל היא התנאי ההכרחי לכל תפילה ציבורית שחפצה להתקבל. בדרכנו מבית המדרש אל עולמנו המעשי ,אנו מנסים לתרגם את המסקנות החריפות שעלו כאן לכדי הדרכה ברורה לחיים ,שכן ההלכה אינה נותרת בין דפי הספרים ,אלא פורצת אל תוך המציאות היומיומית של כל אחד מאיתנו .המעבר מהעיון העיוני לפרקטיקה דורש מאיתנו אומץ להביט פנימה ,אל אותם רגעים שבהם אנו נקראים להוביל ,לייצג ,או לעמוד בתפילה ,ולהבין כי לכל פעולה שלנו יש השלכה ישירה על הסובבים אותנו. הנפקא מינה המרכזית העולה מהסוגיה היא הצורך לבחון את המניע הפנימי לפני כל

גם לנשמה מגיע אוכל

פעילות ציבורית ,שכן שליח ציבור המזהה בקרבו טינה או קנאה ,נדרש לעשות חשבון נפש אמיתי בטרם יתייצב לפני התיבה .ההלכה מלמדת אותנו כי גם אם האדם מקפיד על כל דקדוקי הדינים ,אך לבו אינו שלם עם הציבור ,הרי הוא פוגם בשליחותו ,ולכן המעשה הנכון הוא להימנע מלהיות שליח ציבור עד שיטהר את לבו ויסלח באמת ובתמים ,או לחלופין לבקש מהציבור למנות אדם אחר שאינו מעורב במחלוקת ,כדי למנוע מצב שבו התפילה הופכת לקרדום לחפור בו. במישור המעשי ,הדבר מלמד אותנו שגם בהקשרים רחבים יותר ,כמו מנהיגות קהילתית או עבודה בצוות ,כל אימת שהאדם מבקש להוביל אחרים ,עליו להקפיד שלא להכניס את מאבקיו האישיים לתוך המרחב המשותף .אם אדם חש שהוא אינו מסוגל להתעלות מעל תחושותיו האישיות ,האחריות המוסרית וההלכתית מוטלת עליו להתרחק ,שכן טובת הכלל דורשת התעלות מעל האינטרסים של הפרט ,והיכולת לוותר על כבוד אישי למען אחדות הציבור היא המבחן הגדול ביותר של שליח אמת. כשאנו נכנסים אל עובי הקורה של ההרחבה הרעיונית ,אנו מגלים כי הסוגיה שלפנינו אינה רק שאלה של מניעת פגיעה בציבור ,אלא היא חושפת את היסוד העמוק של מהות התפילה ככוח מאחד .המחלוקת בין האדם לזולתו אינה מחיצה חיצונית בלבד ,אלא היא פגם פנימי הפוגע ביכולתו של האדם להשפיע על המציאות ,שכן תפילה היא הדרך שבה הפרט מתחבר אל הכלל ואל השכינה ,וכל עוד הוא תחום בגבולות האני המצומצם והפגוע, אין הוא יכול להפוך לצינור לשפע שאינו מוגבל. העיקרון המונח כאן הוא שהתפילה היא מעשה של יציאה מעצמיות ,שכן המתפלל מבקש להעביר את רצון הבורא אל תוך העולם ,ואם בתוך המעשה הזה הוא מכניס את רצונותיו הפרטיים ,את קנאתו או את רצונות הנקם שלו ,הרי שהוא מנסה להפוך את כוחו של השם לשרת את האגו שלו .לכן ,כאשר חז"ל הדגישו ששליח ציבור צריך להיות הגון ושפל ברך, הם לא רק דיברו על תכונות אופי ,אלא על תנאי הכרחי ליכולת ההשפעה ,שכן רק אדם שביטל את עצמו מול בוראו מסוגל להיות באמת פה לציבור ,בלי שהקול האישי שלו יחצוץ בינו לבין המילים הקדושות. יתרה מכך ,עצם המושג של תפילה בציבור נועד לבנות עולם שבו הפרט אינו עומד לבדו ,אלא חלק ממכלול המבקש תיקון .כשאדם נכנס לתפילה עם משקעים ,הוא בעצם מנסה להחדיר את הפירוד לתוך המקום שנועד למגר אותו ,ובכך הוא יוצר עיוות במציאות הרוחנית ,שהרי הוא מבקש מהקב"ה שיתייחס לעולם לפי הצרכים המשתנים והאינטרסים של שנאת האדם ,ולא לפי מידת הרחמים שבה העולם מתקיים .העומק המוסרי של האיסור הזה הוא ההכרה בכך שתפילה דורשת אומץ לוותר על הצדק האישי שלי ,לטובת השלום האלוקי שגדול מכל צדק אנושי. כשאנו צוללים אל מעמקי הנפש ,אנו מבינים כי תפילת האדם היא המראה המדויקת ביותר למצבו הפנימי ,למקומות שבהם הוא עודנו אחוז בכבלי האגו ולמקומות שבהם

חרק תשרפ

הוא מסוגל להתעלות אל מרחבי האמונה .החיבור שבין אדם לבין תפילתו הוא הדינמיקה העדינה ביותר שקיימת ,שכן בכל תפילה ותפילה האדם נדרש לא רק לבקש ,אלא לעבור תהליך של זיכוך שמפנה מקום בלב עבור האחר ,עבור הציבור ,ועבור בורא עולם. האדם העומד לפני העמוד אינו מייצג רק את המילים שהוא הוגה ,אלא את המהלך המחשבתי שבו הוא מכריע מי במרכז ,האם אלו צרכיו האישיים או רצון השם .השנאה, באופן טבעי ,מעמידה את האדם במרכז עולמו ,כשהיא מחייבת אותו לראות את המציאות דרך העיניים של מי שנפגע ,של מי שחייב להשיב מלחמה שערה ,ובכך היא גוזלת ממנו את היכולת להיות באמת מאמין ,כי אמונה פירושה לתת לקב"ה לנהל את המערכות ,לא לי. החיבור לאמונה מתרחש ברגע שבו האדם מבין שגם כשהוא צודק במריבתו ,עדיין הדרך להשגת הצדק אינה עוברת דרך תפילת הציבור .כאשר אדם מסוגל לומר לבוראו אני מוותר על הרצון לראות את מפלת אויבי ,כדי שאהיה ראוי להיות שליח שלך ,הוא עובר טרנספורמציה נפשית שמשנה את כל איכות חייו ,שכן אז הוא מפסיק להיות עבד למריבותיו ומתחיל להיות בן חורין המובל על ידי רצון השם ,ובכך תפילתו הופכת לנכס של כלל ישראל ולא לדין פרטי. כשאנו מבקשים לזקק את התובנות ולהבין את השורש העמוק של המציאות הזו ,אנו מגלים כי הנפילה לתוך מאבקים אישיים אינה סיפור של פעם ,אלא מראה לכל אדם המבקש לקרב לבבות בקהילתו .האמת העמוקה המסתתרת מאחורי הקלעים היא שהקנאה והאיבה אינן מותירות מקום לאחדות אמיתית ,שכן הן ממוקדות בסיפוק הצרכים העצמיים על חשבון הכלל ,והשקט שלאחר העיון מזמין אותנו להתבוננות פנימית אמיצה :האם אנו בונים סביבנו עולם של פירוד או עולם של חיבור? הדרך לתיקון מתחילה בהכרה שהאחר אינו מתחרה ,אלא שותף ,ושאהבת ישראל אמיתית דורשת מאיתנו לראות את הטוב שבזולת גם כשדעותינו חלוקות ,ובכך להפוך למסילה שדרכה עוברת ברכת ה' לעולם. הרד"ק (בפירושו על תהילים ,פרק קלג) ביאר :כי הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, וכי האחדות היא כלי הקיבול לברכת ה' .ומבאר (שם) ,כי כאשר האחים יושבים יחד באמת ובתמים ,השכינה שורה ביניהם ,אך ברגע שהפירוד נכנס ,הברכה מסתלקת ,וזהו המסר שעלינו לקחת לחיים שלנו ,לבנות יחד ולא להיפרד בגלל אינטרסים אישיים. התרגום יונתן (במדבר פרק טז ,פסוק ג) ביאר :כי המורדים אמרו שכל העדה כולם קדושים ,אך זו הייתה מסיכה בלבד כדי להצדיק את רצונם לשלטון .ומבאר (שם) ,כי הניסיון להשתמש במילים של קדושה כדי לכסות על פירוד הוא המכשול הגדול ביותר בדרך לקהילה בריאה, וכי עלינו להיזהר מאותה מלכודת שבה המילים היפות משרתות את היצר ולא את האמת. מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה המרכזית היא שהמרחב הציבורי שייך לכלל ,וכל פעולה אישית המנסה להשתלט על השליחות הציבורית לצרכים פרטיים פוגמת בעצם מהותה .אנו למדים כי עלינו לבחון את המניעים שלנו לפני כל עשייה חברתית,

גם לנשמה מגיע אוכל

ולשאול האם אני פועל מתוך ניקיון כפיים או מתוך רגש שלילי המבקש לפגוע בזולת. התיקון המעשי טמון בנכונות להקריב את הצדק האישי שלי לטובת שלום הציבור ,תוך הבנה שגם אם אני מרגיש נפגע ,לא לי הסמכות לערב את הקדושה בתוך הקונפליקטים שלי. עלינו לאמץ עין טובה והרחבת הלב ,מתוך ידיעה שכאשר אנו מנקים את עצמנו מקנאה, אנו הופכים להיות כלים שדרכם יכולה להופיע השכינה בעולם כולו ,ללא חציצות.

עיקר העניין: כאשר אנו עומדים בתפילה ,אנו מתנתקים לרגע מהעולם הזה על כל מאבקיו ועל כל קולות המחלוקת שבו ,ומבקשים להתייחד עם בורא עולם .השאלה אם שליח ציבור רשאי להזכיר את אויביו בברכת המינים אינה רק שאלה הלכתית יבשה, אלא היא קריאת כיוון לכל אחד מאיתנו .היא מזכירה לנו כי השליחות האמיתית מתחילה במקום שבו הגאווה נגמרת .האדם העומד לפני הבורא ,מול העמוד או בחיים בכלל ,נקרא לוותר על האני המצומצם שלו ולהיות צינור של אחדות ,שכן רק לב פתוח שאינו מחפש נקם הוא הלב שיכול להעביר את תפילת הציבור למקום הגבוה ביותר .בזה אנו זוכים להפוך מפרטים מנוכרים לעדה אחת ,מאוחדת ושלמה, שבה כל נשמה מאירה את רעותה באור גדול של אהבת אמת ,אהבה הממיסה את הפירוד ומביאה שלום אמיתי בין איש לרעהו ובין אדם לבוראו.