17. תלמיד חכם שהוכיח לציבור שהרב של העיר לא בקי בהלכות ולכן החליטו לפטר את הרב, ורוצים למנות את החכם במקומו האם זה הגון?

17. תלמיד חכם שהוכיח לציבור שהרב של העיר לא בקי בהלכות ולכן החליטו לפטר את הרב, ורוצים למנות את החכם במקומו האם זה הגון? הרוח המנשבת בין כותלי הקהילה היא רוח סוערת ,רוח המבקשת צדק ודיוק ,אך לעיתים היא נושאת עמה אבק של מאבקי כוח המטשטשים את הראייה הצלולה .תלמיד חכם, הניצב אל מול מנהיגותו של רב העיר ,מרגיש כי האמת צריכה להיאמר ,כי התורה חייבת להישמר בטהרתה…

17. תלמיד חכם שהוכיח לציבור שהרב של העיר לא בקי בהלכות ולכן החליטו לפטר את הרב, ורוצים למנות את החכם במקומו האם זה הגון? הרוח המנשבת בין כותלי הקהילה היא רוח סוערת ,רוח המבקשת צדק ודיוק ,אך לעיתים היא נושאת עמה אבק של מאבקי כוח המטשטשים את הראייה הצלולה .תלמיד חכם, הניצב אל מול מנהיגותו של רב העיר ,מרגיש כי האמת צריכה להיאמר ,כי התורה חייבת להישמר בטהרתה ,והוא חושף לעיני כל את חולשותיו של הרב בבקיאותו .בלב הקהל המום ,המטוטלת נעה בין הרצון בהנהגה ראויה לבין החשש מפני ערעור הסדר והמסורת. כשהקהילה מבקשת להכתיר את אותו חכם במקום הרב שהודח ,עולה תהייה נוקבת :האם הכתר הזה ,הנשען על חורבותיו של אחר ,יכול להקרין קדושה? האם ניתן להפריד בין תביעת האמת לבין שאיפת הלב למקום של כבוד ,או שמא המעשה עצמו ,גם אם הוא מוצדק בתוצאתו ,מטיל צל כבד על האיש העומד להתמנות? השאלה הזו מהדהדת כקול קורא במדבר ,תובעת מאיתנו לבחון את דקויות הנפש שבין דרישת האמת לבין רדיפת הכבוד, בתוך מבוך שבו השקט והמיית הלב מתערבבים בערבוביה.

חרק תשרפ

כשאנו ניגשים אל הפסוקים בפרשת השבוע ,אנו מוצאים את נקודת המפגש בין שאיפות האדם לבין רצון ה' הנסתר ,מקום שבו המילים חושפות את הסתירות הפנימיות הטמונות בלב המבקש להנהיג .התורה אינה מסתירה את המניעים ,אלא פורשת אותם לפנינו כקריאת כיוון להבנת עומק השאלה העומדת לפתחנו. בפרשת השבוע נאמר :ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לווי (במדבר ט"ז ,ז). רש"י בפירושו על התורה כתב :דבר גדול אמרתי לכם .ולא טיפשים היו ,שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב ,אלא הם חטאו על נפשותם ,שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם .וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו ,ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו ,שמואל ששקול כנגד משה ואהרן ,אמר ,בשבילו אני נמלט ,וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש ,שנאמר כל אלה בנים להימן (דברי הימים א' כ"ה ,ה), אמר ,אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום ,לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ,ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט .אשר יבחר ה' הוא הקדוש ,טעה ותלה בעצמו ,ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ,ומשה היה רואה (תנחומא ה') .ומבאר :כי השורש לטעותו של קרח היה העירוב שבין הבטחה אלוקית לבין תאוות השררה הפרטית שלו ,וזהו המסר לכל דור ,שגם מי שרואה גדולה בצאצאיו ,אינו יכול להצדיק את רדיפתו האישית תחת אצטלה של דבקות באמת. אונקלוס בתרגומו ביאר :וסימו עליהון בוסמין קדם ה' .ומבאר :כי הקטרת הקטורת הייתה אמורה להיות שיא העבודה של הכהונה ,אך כאשר היא נעשתה מתוך מניע של מרידה ,היא הפכה מאמצעי לקירוב רחוקים לכלי של ריחוק ,וזהו הדיוק הנדרש בכל משרה רמה ,אם היא באה ממקום של ערעור על הקיים ,היא חסרה את הריח הטוב של השראת השכינה. ביונתן בן עוזיאל בתרגומו ביאר :ותתנון בהון אשא ותשוון עליהון קטורת בוסמין קדם ה'. ומבאר :כי העבודה לפני ה' מחייבת ניקיון כפיים מוחלט ,וכל מי שמבקש לזכות בהנהגה על גבי הריסותיו של אחר ,סופו שהאש שביקש להדליק בה את הקטורת תהיה האש שתכלה אותו ,שכן הבחירה האלוקית אינה מתיישבת עם עזות מצח כנגד מי שמינה ה’. כאשר אנו מעמיקים בסוגיה זו בבית המדרש ,אנו מזהים את הדיון ההלכתי והמוסרי שעוררו גדולי הדורות סביב שאלת מינוי תלמיד חכם שהוכיח כי הרב המכהן אינו בקי כראוי .הדיון אינו נסוב רק על כשרותו של המועמד ,אלא על האופן שבו הגיע למעמדו והאם הדרך שבה פעל פוסלת אותו מלשמש כרב הקהילה ,גם כאשר כוונתו ,לכאורה ,לשם שמים. הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ז ע"ב) ביארה :כאשר העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, חיפשו את מי למנות נשיא ולא רצו למנות את רבי יהושע תחתיו ,כיוון שהוא היה הגורם להעברת רבן גמליאל מנשיאותו ,ועלול היה העם לומר שרק בשביל לזכות בנשיאות ,חלק על רבן גמליאל ,ולכן גם בענייננו כך .ומבאר :כי הקהל הרחב אינו תמיד מסוגל להבחין בין

גם לנשמה מגיע אוכל

טענה עניינית לבין אינטרס אישי ,וכאשר חכם פועל להדחת רב ,המינוי שלו מיד לאחר מכן יוצר מראית עין של רדיפת שררה ,מה שמערער את סמכותו הרוחנית ואת האמון של הציבור בו. התפארת יהונתן (פרשת קרח) ביאר :כי חז"ל כינו את חטא קרח שטות ,למרות שקרח היה חכם ופיקח .ומבאר :כי השטות שבדבר היא המחשבה שניתן להשיג הנהגה קדושה בדרך של פירוד ומרידה ,שכן גם אם הוא לא יזכה בנשיאות תחתיו ,הוא חשב שבניו יזכו ,אך בסופו של דבר השררה שמושגת בדרכי עקלקלות אינה מחזיקה מעמד ואינה מביאה לברכה. להגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד על מסכת גיטין (דף ז' ע"א) חידש :כי בחכם שמעורר על הרב ומביא לפיטוריו ,אין זה הגון למנות אותו תחתיו .וביאר :כי המציאות מלמדת שפעולה אקטיבית להדחת מנהיג קהילתי ,גם אם היא נעשית בשם האמת המקצועית ,יוצרת שבר בקהילה שאינו מאפשר לחכם המדיח לשמש כמנהיג מאחד ,שכן תפקיד הרב דורש אמון מוחלט ונטול פניות ,וכל חשד של מניע אישי פוגם ביכולת ההנהגה שלו. כשאנו נכנסים אל מרחב הדיון של גדולי האחרונים ,אנו מגלים כי השאלה של מינוי תלמיד חכם שהוביל להדחת רב העיר מציבה מראה בפני הקהילה כולה ,שכן היא דורשת מאיתנו להבחין בין אמת מוחלטת לבין הדרך הראויה להנחילה .האחרונים מבקשים להציב גבולות ברורים ,שלא יאפשרו לניצחון ההלכתי להפוך להפסד מוסרי המערער את כבוד התורה בקהל. החזון איש (בספרו אמונה וביטחון) ביאר :כי כבוד התורה אינו נמדד רק בבקיאותו של הרב, אלא גם בדרך שבה הרב מתקבל על הציבור ובסמכות המורא שחלים על הקהל .וחידש :כי תלמיד חכם המבקש לתקן את המעוות חייב להישמר מלהפוך למקור של מדנים ,שכן אם התיקון ההלכתי מביא להריסת המבנה הקהילתי ,הרי שהנזק גדול מהתועלת ,והוא בבחינת יצא שכרו בהפסדו ,שכן תפקיד החכם הוא לבנות ולא להחריב. מו"ר הגר"ש וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט' סימן ר"ה) כתב :כי בכל מקרה של הדחת רב ,יש לבדוק היטב אם המניע הוא אכן טהור ונועד להגדיל תורה ,או שמא מדובר במאבק כוחות סמוי .וביאר :כי כאשר תלמיד חכם פועל נגד רב מכהן ,הוא מעמיד את עצמו בניסיון קשה, שכן הקהל נוטה תמיד לחשוד במניעים האישיים ,ולכן על החכם להימנע מלקבל על עצמו את המשרה ,כדי שלא יאמרו שהכל היה הצגה שנועדה לסלול לו את הדרך לכיסא הרבנות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) חידש :כי המבחן האמיתי של מנהיג הוא היכולת להוביל מתוך ענווה ,גם כשהוא צודק .וביאר :כי קורח טעה בכך שחשב שצדקתו האישית מעניקה לו את הזכות לערער על הקיים ,בעוד שבאמת ,ככל שהאדם גדול יותר ,כך מוטלת עליו אחריות גדולה יותר שלא לגרום לזילות במשרת הרבנות ,שכן פגיעה בכבודו של רב ,גם אם אינו בקי כראוי ,עלולה להוביל לשחיקה ביראת השמיים של הקהילה כולה. בשלב זה אנו מבקשים להתבונן אל מעבר למקרה הפרטי ,אל הדינמיקה הבין-דורית ואל

חרק תשרפ

האופן שבו פעולותיו של אדם היום מהדהדות בעתיד צאצאיו .הסוגיה של קורח ,כפי שהיא מופיעה במקורות ,מלמדת אותנו כי גם שאיפות הנראות במבט ראשון כטובות או כנובעות מחזון ,עלולות להיגדע אם שורשן נטוע בתוך זרעים של פירוד וגאווה. התפארת יהונתן (פרשת קרח) ביאר :כי קרח ,שהיה פיקח ,השתמש בראייתו לעתיד כתירוץ לחטאו .הוא ראה ברוח הקודש ששמואל הנביא עתיד לצאת ממנו ,והסיק מכך כי עליו להילחם על מעמדו כדי לאפשר את הגדולה הזו .ומבאר :כי זוהי השגיאה הקשה ביותר ,שכן אדם סבור כי הצלחתו של הדור הבא מצדיקה את עקיפת הסדר הקיים כעת ,אך האמת היא שהשררה שהושגה בדרך לא ישרה אינה בונה את הדורות ,אלא להפך ,היא מציבה להם מורשת של פגם. רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף חידש :כי גם כאשר תלמיד חכם מוצא טעויות בדברי רב העיר ,הדרך הנכונה אינה הדחה אקטיבית המלווה בשאיפה למקומו ,אלא העמדת הדברים על דיוקם מתוך כבוד .וביאר :כי המנהיגות הראויה אינה נמדדת רק בבקיאות בהלכות מקוואות או בכתיבת כתובות ,אלא ביכולת להפגין דוגמה אישית של ענווה ,שכן אם הצאצאים רואים את אביהם פועל מתוך דחיקת רגלי אחרים ,הם ילמדו כי הדרך להצלחה היא דרך המאבק ולא דרך עמל התורה השקט. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי הדיון האם ראוי למנות את בן החכם במקום אביו המדיח נוגע בשאלה האם הכתם עובר בירושה .ומבאר :כי אם החכם המדיח לא פעל לשם שמיים אלא מתוך שאיפת כבוד ,הרי שגם לבנו אין למסור את המשרה ,שכן הקהילה נושאת עמה את הזיכרון של התהליך הפסול ,ומינוי הבן ייתפס כחלק מאותו מהלך של רדיפת השררה ,ובכך תמשיך המורשת של פירוד ולא של איחוד וקדושה. כאשר אנו מגיעים אל הדיון ההלכתי במושג מראית עין ובגבולות ההתנהלות של חכם מול מנהיג הקהילה ,אנו מגלים כי ההלכה אינה מסתפקת רק באמת היבשה ,אלא מקפידה על הדרך שבה הדברים נתפסים בלב העם .המטרה היא למנוע מצב שבו החכם נראה כמי שמנצל את חולשת רבו או רב העיר כדי לזכות בשררה ,שכן הדבר פוגע באמון הציבור במוסד הרבנות כולו. הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ז ע"ב) ביארה :כי כאשר העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו, חיפשו את מי למנות נשיא ,ולא רצו למנות את רבי יהושע ,אף שהיה הראוי ביותר ,משום שהוא היה הגורם להעברת רבן גמליאל ,ועלול היה העם לומר שרק בשביל לזכות בנשיאות חלק עליו .ומבאר :כי המניע הטהור של החכם אינו מהווה הגנה אם בפועל המהלך נראה כרדיפת כבוד ,שכן הציבור שופט על פי המעשים הנראים לעין ,ועל החכם מוטלת החובה להרחיק את עצמו מכל חשד של נגיעה אישית כדי לשמור על כבוד התורה. המרדכי (במסכת בבא בתרא ,פרק ב') כתב :כי חכם המבזה את הרב מול הציבור ,אפילו אם הוא צודק בדבריו ,אינו ראוי לשבת על כיסאו ,שכן העובדה שהשתמש בדרך של ביזוי כדי

גם לנשמה מגיע אוכל

להוכיח את צדקתו מראה על חסרון במידת הענווה הנדרשת ממי שמבקש להוביל את העדה .ומבאר :כי הדרך הנכונה של תלמיד חכם היא לתקן את העיוותים בצורה שקטה ומכבדת ,ולא להפוך את בית המדרש או את הקהילה לזירה של מאבקים המערערים את מעמד הרבנות. מו"ר הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' ,סימן ר"ה) ביאר :כי הדין של מראית עין אינו רק עניין טכני ,אלא גדר מוסרי שנועד להגן על החכם עצמו מפני הידרדרות למידות רעות. וחידש :כי גם אם החכם בטוח בצידקתו ,עליו להתרחק מהמשרה שהתפנתה בעקבותיו, לא רק בגלל מה שיאמרו הבריות ,אלא כדי להוכיח לעצמו שפעולתו לא הייתה נגועה בשאיפת כבוד ,שכן רק בדרך זו הוא יוכל לשמור על ניקיון נפשו ולהמשיך להיות מורה דרך אמיתי לציבור. כשאנו מבקשים לצלול אל מהות תפקיד הרב והנהגת הציבור ,אנו מבינים כי הרב אינו רק פוסק הלכות או מקור לידע ,אלא הוא הלב הפועם של הקהילה ,הדמות שדרכה הציבור קשור אל התורה ואל הקדושה .כאשר המבנה הזה נסדק בגלל מאבקים פנימיים ,האובדן הוא לא רק תפקיד ,אלא אובדן של מסורת ומעמד המאחדים את העדה סביב השולחן המשותף של התורה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיבוריו ביאר :כי תפקיד הרב הוא לקרב ולא לרחק, ולעורר את הלבבות לאהבת התורה מתוך שלום ואחדות .וביאר :כי גם במקום שבו ישנם עיוותים הלכתיים ,התיקון חייב להיעשות מתוך מחשבה על שימור הקהילה ,שכן רב שאינו מאחד את הציבור סביבו ,גם אם הוא בקי גדול בכל מכמני התורה ,מחמיץ את עיקר ייעודו, שהוא היכולת להיות מגדלור של שלום עבור כל יחיד ויחיד. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים חידש :כי הסכנה הגדולה ביותר למנהיג היא הגאווה המסתתרת תחת אצטלה של קנאת ה' .וביאר :כי הרב האמיתי הוא זה שרואה את עצמו כמשרת הציבור ולא כאדון לציבור ,וכאשר הוא רואה את חברו טועה ,תגובתו צריכה להיות של צער על הטעות ושל ניסיון לתיקון בדרכי נועם ,ולא של ניצול ההזדמנות להאדרה עצמית ,שכן מנהיגות הבנויה על נחיתת האחר היא מנהיגות שאין בה ברכת שמיים. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי הרב הוא דמות המייצגת את רצון ה' בקהילה ,וכאשר דמות זו נתקפת ,הציבור מאבד את הביטחון ביסודות הדת .וחידש :כי הדרך להנהגה עוברת דרך ויתור על האני ,ודווקא מי שמסוגל לוותר על השררה כדי לא לפגוע בכבוד התורה או באחדות הקהילה ,הוא זה שראוי באמת להנהיג ,שכן הוא מוכיח כי התורה היא המרכז ולא כבודו האישי. כשאנו עולים מדרגה בבואנו לבחון את שאלת המנהיגות ,אנו פוגשים את המושג העמוק של ראייה למרחוק ,היכולת המופלאה של חכמי ישראל לראות את האמת הצרופה מעבר

חרק תשרפ

למניעים האישיים ולערפל של רגשות אנושיים סוערים .הדיון אינו רק בשאלה מה נכון לעשות ,אלא באיזו נקודת מבט אנו צריכים לאחוז כדי שלא להיתפס במלכודת של "שטות" – אותה טעות אופטית המפתה את האדם לחשוב שדרכו מוצדקת ,בעוד לבו דוחף אותו למקומות אחרים לגמרי. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר :כי הראייה של אמת דורשת סינון מתמיד של האינטרס האישי מתוך הרצון לתיקון .וחידש :כי קורח לא היה טיפש במובן הפשוט ,אלא הוטעה על ידי עינו שראתה את התוצאה הגדולה – שמואל הנביא – ובלבלה בין מה שמיועד לצאצאיו לבין מה שמותר לו לקחת לעצמו בהווה .זהו לימוד לכל דור, שהיכולת לראות "אמת" דורשת עין נקייה ,נקייה מכל שמץ של רדיפת כבוד עצמי. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי הנבואה או הרוח שחז"ל מדברים עליה בהקשר של קורח ,היא סוג של "הארה" שעלולה להפוך למכשול אם האדם אינו מזוכך .ומבאר :כי כאשר אדם רואה את העתיד ,הוא עלול לפרש אותו בדרך שתשרת את הווה שלו ,וזוהי הסכנה הגדולה במינוי מנהיג על בסיס הוכחת טעותו של אחר; הראייה הזו מצומצמת וממוקדת בחיסול היריב, בעוד שהמנהיגות האלוקית רואה את כלל הציבור ואת הצורך בשלום ובחיבור. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר :כי האמת היא שאין לאדם יכולת להכריע לבדו מי ראוי להיות "הקדוש" שייבחר לה' ,כי הבחירה האלוקית אינה מבוססת על נקודות זכות טכניות בבקיאות ,אלא על לב שלם ועל יראת שמיים טהורה .וחידש :כי מי שמנסה "להוכיח" את חוסר בקיאותו של רב במטרה לתפוס את מקומו ,חוטא לאמת בזה שהוא הופך את התורה לכלי נשק ,ובכך הוא מאבד את האפשרות להנהיג באמת ,שכן ההנהגה האמיתית נובעת מחיבור לציבור ולא מהוכחת עליונות עליו. ועתה ,אנו מבקשים לגעת בכוחה הגדול של התשובה ,אותה דרך שבה ניתן לתקן את המעוות מבלי להזדקק למהלכים של הרס והדחה .הדיון אינו עוסק בטיוח שגיאות הלכתיות, אלא בשאלה כיצד מביאים לתיקון בתוך הקהילה ,כאשר הדרך הנכונה היא בבנייה ובחינוך ולא בערעור מוסד הרבנות ובפיצול הציבור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ביאר :כי התיקון האמיתי מגיע מתוך התבוננות פנימית ולא מתוך הצבעה על פגמי הזולת .וחידש :כי מי שרוצה לתקן את מצב הקהילה, עליו להוות דוגמה חיה ללימוד ולענווה ,וכך ,בהדרגה ,הציבור ייווכח בדרכו הנכונה ,והשינוי יבוא מאליו מתוך הערכה והסכמה רחבה ,מבלי שיהיה צורך להשפיל את מי שכיהן לפניו. מו"ר הגר"א וייס ביאר :כי התשובה היא לא רק על חטאים שבין אדם למקום ,אלא גם על האופן שבו אנו מתנהלים במרחב הציבורי .ומבאר :כי כאשר תלמיד חכם מזהה שגיאה אצל רב ,הדרך היא לפנות אליו בדרכי נועם ,ללמוד איתו יחד ולהשיב את ההלכה למקומה ,שכן התורה ניתנה כדי לחבר בין הלבבות ולא כדי ליצור קרע בין חכמים ,וכל מהלך של הדחה כוחנית רק מרחיק את הלבבות מהתורה ומהשראת השכינה.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגר"ש וואזנר ביאר :כי היכולת לתקן מבלי להרוס היא סימן ההיכר של מנהיגות אמיתית .וחידש :כי פעמים רבות הקהילה זקוקה לתיקון ,אך התיקון שה' חפץ בו הוא כזה המשאיר מקום לכולם ,וכאשר אדם מציע את עצמו כמחליף מיד לאחר שהוביל את הדחתו של רב ,הוא חוסם את דרך התשובה של כולם ,שכן הוא הופך את התיקון לניצחון אישי ולא למהלך של צמיחה רוחנית משותפת. כאשר אדם בוחן את צעדיו ואת שאיפותיו ,הוא נדרש להקשיב למצפן הפנימי שלו ,זה שאינו מושפע מרעשי הרקע של הכבוד והשררה .המוסר האמיתי אינו נבנה מתוך סיסמאות חיצוניות ,אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שכל פעולה בעולם תורה יש לה הדים רחוקים. האמת התורנית היא טהורה ,אך היא זקוקה לכלי קיבול נקיים כדי להשפיע .התובנה המוסרית כאן היא פשוטה אך תובענית :אדם אינו יכול לבנות את אישיותו על חורבותיו של אחר .כל מהלך שנועד להשיג עמדת השפעה ,אם הוא מלווה בתחושה של דחיקת רגלי הזולת ,פוגם בתהליך הצמיחה האישי ,שכן הנפש אינה יכולה להתעלות בשעה שהיא עוסקת במאבקים ששורשם אינו טהור .המצפן הפנימי מורה כי הדרך להנהגה עוברת דרך ויתור על העצמי ,דרך עבודה שקטה ודרך נשיאת אחריות ללא בקשת תמורה של כבוד. מתוך הדברים אנו לוקחים תובנות לחיי היום יום :היכולת להתבונן על המציאות בעיניים נקיות ,לדעת מתי עלינו לעמוד על האמת ומתי דווקא השתיקה והוויתור הם הביטוי הגבוה ביותר של גדלות הנפש .אנו למדים כי השפעה אמיתית אינה נובעת מכיסא או ממעמד ,אלא מהיכולת שלנו להיות נוכחים במקום שבו הציבו אותנו ,בדרך מכובדת וראויה .כשאדם מבין כי התפקיד שלו הוא להיות צינור להשפעת טוב בעולם ,ולא המטרה הסופית ,הוא משתחרר מהרדיפה אחרי השררה ומוצא את השלווה הפנימית שמאפשרת לו להשפיע באמת.

עיקר העניין: הנהגה אינה מאבק על פסגת ההר ,אלא עמל מתמיד בנקיות הלב בעמקים שבינו לבין רעהו .כאשר השאיפה אל האמת מתערבבת בבקשת הכבוד ,הרי שהאש שביקשנו להדליק בה את הקטורת הופכת לאש זרה המאיימת לכלות כל חלקה טובה .מורשתו של קורח אינה אזהרה מפני חוסר בקיאות ,אלא קריאה להתבוננות ישרה בתוך נבכי הנפש ,במקום שבו השכל הפיקח פוגש את תאוות הלב .האמת אינה נמדדת במידת החריפות שבה אנו מצביעים על שגיאות הזולת ,אלא במידת הענווה שבה אנו נושאים את האחריות למנוע את פירוד הלבבות .בסופו של יום, מי שמוותר על כיסא הרבנות כדי שלא לפגוע בשלום התורה ,הוא המנהיג האמיתי שדרכו השכינה שורה בקהילה ,כי המקום שבו האדם מניח לעצמו ,הוא המקום שבו האור האלוקי מתחיל להאיר.

חרק תשרפ