18. האם היה מצוי דבש במצרים?

18. האם היה מצוי דבש במצרים? בשיאו של מאבק איתנים ,עת האדמה תחת רגלי בני ישראל רועדת מן המחלוקת ,קמים דתן ואבירם ומטיחים בלב הסערה דברים קשים נגד מנהיגותו של משה רבנו .במילותיהם הם מתארים את מצרים ,ארץ העבדות והשעבוד ,כארץ חמדה ,ארץ זבת חלב ודבש. המילים תלויות באוויר המדבר הלוהט ,צורבות כגחלים לוחשות .הקורא המביט מן הצד, מנסה להבין :האין כאן סתירה זועקת אל…

18. האם היה מצוי דבש במצרים? בשיאו של מאבק איתנים ,עת האדמה תחת רגלי בני ישראל רועדת מן המחלוקת ,קמים דתן ואבירם ומטיחים בלב הסערה דברים קשים נגד מנהיגותו של משה רבנו .במילותיהם הם מתארים את מצרים ,ארץ העבדות והשעבוד ,כארץ חמדה ,ארץ זבת חלב ודבש. המילים תלויות באוויר המדבר הלוהט ,צורבות כגחלים לוחשות .הקורא המביט מן הצד, מנסה להבין :האין כאן סתירה זועקת אל מול דפי המקרא כולו? הרי מכל מקום בכתובים אנו למדים כי מצרים חסרה את המתיקות הזו ,ארץ ישראל היא זו שזכתה לתואר הנכסף של זבת חלב ודבש ,בעוד מצרים מצטיירת כמקום שבו השמן והדבש הם מוצרי יוקרה המגיעים אליה מבחוץ ,כשוחד וכסחורה נדירה .דבריהם של דתן ואבירם נשמעים כהתרסה מחושבת ,המבקשת להטות את הלבבות ולטשטש את הגבולות שבין ארץ הגלות לבין הארץ המובטחת .האם ייתכן שמדובר בשקר גס שנולד מתוך זדון ,או שמא טמון כאן רובד נסתר המבקש להגדיר מחדש מהו דבש ומהי המתיקות שחיפשו בני ישראל בתוך סיר הבשר המצרי? הרוח נושבת בין אוהלי המדבר ,השאלה נותרת תלויה בחלל ,מבקשת פיענוח מתוך נבכי הפסוקים והמסורת. בעיצומו של הוויכוח הסוער ,כשהמדבר צמא למים והלבבות צמאים לאמת ,מטיחים דתן ואבירם את טענתם המפתיעה כנגד משה ,כפי שכתוב בתורה: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר (במדבר ט"ז ,י"ג). רש"י (שם) ביאר :המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש -משקרים שקראו למצרים כן, והיא הייתה ארץ מצרים שונאת להם .ומבאר :כי רש"י עומד על הסתירה המובנית בדברי המורדים ,שכן מצרים ,אליה נכספו לשוב ,הייתה עבורם ארץ של עבדות מרה ולא ארץ של זבת חלב ודבש ,ולכן מפרש כי דבריהם נאמרו ככזב מוחלט כדי להכפיש את משה ולערער את אמונת העם בייעודם. הספורנו (שם) ביאר :המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש -דתן ואבירם הופכים את הקערה על פיה ,וקוראים למצרים בשם ארץ ישראל ,כדי להראות שמה שהובטח להם בארץ המובטחת כבר היה להם במצרים ,ובכך הם באים להפחית בערכו של כיבוש הארץ. ומבאר :כי מטרתם הייתה לשכנע את העם כי הנדודים במדבר מיותרים לחלוטין. בתרגום אונקלוס (שם) ביאר :הראבא דאפיקתנא מארעא דמנפקא חלב ודבש .ומבאר :כי גם בתרגום ללשון ארמית ,המונח שנבחר לתיאור ארץ ישראל משמש כאן על ידי המורדים כדי להחליף את המציאות המצרית ,מה שמדגיש את הניסיון שלהם להשליך את התארים המקודשים של ארץ ישראל על ארץ הגלות. הכלי יקר (שם) ביאר :כי דתן ואבירם השתמשו בביטוי זבת חלב ודבש מתוך רצון להטעות, שכן ידעו כי אלו הם תארי הכבוד של ארץ ישראל ,ועל ידי כך יצרו אצל העם תחושה שהם

גם לנשמה מגיע אוכל

איבדו את הטוב ביותר במצרים ,למרות שבפועל מצרים לא ניחנה בטבע המבורך של ארץ ישראל ,אלא הייתה תלויה בנהר הנילוס בלבד. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי השקר בדבריהם בולט ,שכן מצרים אינה ראויה לתואר זה ,ואם היו עשירים במצרים הרי זה היה מכוח עמלם ולא מכוח טבע הארץ .ומבאר: כי המניע שלהם היה להראות שכל הטוב שהיה להם במצרים נגזל מהם על ידי משה ,ובכך הם מעוררים בציבור געגועים למצב שהיה בו שפע ,גם אם הוא לא היה בטבע הארץ. בבית המדרש של הגמרא ,הדיון סביב מהות המתיקות והדבש במצרים מתרחב ופורץ גבולות ,עת חכמים מבקשים לפענח לא רק את טענת המורדים ,אלא את המושג דבש עצמו כפי שהוא מופיע בסוגיות הש"ס. בגמרא במסכת מנחות (דף נ"ח ע"א) ביארה :כי איסור הקטרת דבש על גבי המזבח אינו מתייחס רק לדבש דבורים ,אלא כולל בתוכו כל מתיקות הבאה מפרי .ומבאר :כי המונח דבש בתורה הוא מושג רחב הכולל פירות שונים ,והדבר מלמד אותנו כי כשניתנה הארץ כארץ זבת חלב ודבש ,הכוונה הייתה לשפע ומתיקות רב-גונית ,ולאו דווקא לדבש דבורים המוכר לנו. בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה ,פרק ז' הלכה ג') ביאר :כי מתיקות הפירות היא חלק מהברכה השורה בארץ ,ומבאר :כי ישנם סוגים רבים של דבש פירות ,והבחנה זו חיונית כדי להבין שגם במקומות שבהם לא צצו כוורות דבורים ,ייתכן ועמדו עצים שפירותיהם נתנו טעם מתוק ודבשני ,ובכך נפתח פתח להבנה חדשה בדברי דתן ואבירם. בגמרא במסכת סוכה (דף ו' ע"א) ביארה :כי השימוש במושג דבש בהקשר של פירות אינו חריג ,ומביאה את דעת החכמים על מתיקות התמרים והתאנים המכונים בלשון המקרא דבש .ומבאר :כי כאשר התורה משבחת את הארץ בדבש ,היא אינה מצמצמת את עצמה לדבר אחד ,אלא פותחת צוהר לשפע הטבעי והמתוק המופק מהפירות העשירים של הארץ, דבר המצדיק את העיון האם גם במצרים ייתכן וניתן היה לכנות מתיקות פרי מסוימת בשם דבש. בגמרא במסכת כתובות (דף קי"א ע"ב) ביארה :כיצד רב פפא חזה את המתיקות שיוצאת מהתאנים ,ובלשונו :והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים .ומבאר :כי הדבש אינו מוצר נפרד מהפרי ,אלא הוא עצם תמצית המתיקות של הפרי בהבשילו ,דבר שיוצר תחושה של דביקות וטעם עז ,מה שמוביל להבנה כי גם ללא דבש דבורים ,המציאות המצרית של פירות בשלים יכלה להתפרש בעיני המורדים כמקום שיש בו מתיקות הראויה לשם דבש. בעולמם של הראשונים ,הדיון מתמקד בפענוח המושגים וההבחנה בין השקר הפוליטי לבין המציאות הטבעית ,כאשר הם מבקשים להבין האם דברי דתן ואבירם נשענו על קצה של אמת טבעית או על כזב גמור. רבי שלמה יצחקי רש"י ,בפירושו על מגילת שיר השירים (פרק ה' ,פסוק א') ,ביאר :אכלתי

חרק תשרפ

יערי עם דבשי -כי הדבש הנזכר הוא דבש המופק מקנה סוכר .ומבאר :כי המושג דבש בעולם המקראי אינו מוגבל לדבש דבורים המצוי בכוורות ,אלא משתרע על פני כל מתיקות הטבע .הבחנה זו פותחת פתח לשינוי תפיסתי ,שכן היא מאפשרת להבין כיצד ניתן היה לכנות תוצרים מסוימים במצרים בשם דבש ,גם בהיעדר תעשיית דבורים מפותחת. רבי דוד קמחי הרד"ק ,בפירושו על ספר הושע (פרק י"ב ,פסוק ב') ,ביאר :כי השמן שנשלח למצרים היה בגדר שוחד ,שכן מצרים הייתה דלה במשאבים אלו בהשוואה לארץ ישראל .ומבאר :כי חסרונו של השמן והדבש במצרים היה מושרש בתודעה הלאומית של ישראל כארץ מובחרת ,ועל כן העובדה שהמורדים כינו את מצרים בשם זה היא ביטוי לניסיונם לעוות את הזיכרון הקולקטיבי ולטשטש את ההבדל המהותי בין ארץ העבדות לארץ הקודש. רבי יוסף אבן כספי בספרו משנה כסף על התורה (פרשת קרח) ,ביאר :כי הדרשנים ביקשו להאדיר את מצרים בעיני העם כדי ליצור אנלוגיה כוזבת .ומבאר :כי הראשונים מזהים בדברי דתן ואבירם לא רק שקר ,אלא מהלך פסיכולוגי של מנהיגי מרידה המבקשים לייצר עולם דמיוני שבו מצרים הופכת ליעד נכסף ,תוך שימוש במושגים שגורים של שפע כדי לפתות את לב העם המותש מהמדבר. רבי משה פיינשטיין בעל אגרות משה (חלק א' ,אורח חיים סימן קס"ד) ביאר :כי הדבש הנזכר בדברי המורדים הוא חלק מניסיונם לעצב מציאות סובייקטיבית המנותקת מן האמת האלוקית .וביאר :כי המנהיג האמיתי נבחן ביכולתו לראות מעבר למתיקות החומרית אל עבר הייעוד הרוחני ,וכי דתן ואבירם השתמשו במושג הפיזי של מתיקות כדי להחליף את המתיקות הרוחנית של התורה שניתנה במדבר. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט' ,יורה דעה סימן מ') ביאר :את חשיבות הדיוק בלשון התורה בכל הנוגע לארץ ישראל .וחידש :כי הכינוי ארץ זבת חלב ודבש הוא תואר המיוחד לארץ שבה ההשגחה הפרטית גלויה ,וכל ניסיון להחיל תואר זה על מצרים הוא עיוות של המציאות וניסיון להכחיש את הנס שביציאת מצרים ,שכן מצרים הייתה תלויה בטבע הנילוס בעוד ארץ ישראל תלויה בברכת ה' הנסתרת והגלויה כאחד. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת קרח) ביאר :כי הסכנה הגדולה בטענת דתן ואבירם היא לא רק השקר שבדבריהם ,אלא היכולת שלהם לעטוף את השקר באצטלה של נוסטלגיה מטעה .וחידש :כי הם ביקשו להפוך את זיכרון האוכל במצרים לערך עליון ,ובכך לטשטש את העובדה שמצרים הייתה עבורם מקום של שעבוד הנפש ,וכי השימוש במונח דבש היה עבורם כלי להפחתת ערכה של הגאולה שהתרחשה. הנפקא מינות העולות מן הסוגיה נוגעות בראש ובראשונה לאופן שבו אדם מעריך את מצבו העכשווי אל מול העבר .ההלכה וההנהגה היומית מלמדות אותנו כי אדם שנוטה לצייר את עברו כאידיאלי תוך השמצת ההווה ,עובר על איסור של כפיות טובה ומעוות את

גם לנשמה מגיע אוכל

המציאות האובייקטיבית .בחיים המעשיים ,כאשר אדם מוצא את עצמו בתקופה מאתגרת, הוא נוטה לא פעם להתרפק על נוסטלגיה דמיונית ,דוגמת דתן ואבירם שתיארו את מצרים כזבת חלב ודבש ,ובכך הוא מונע מעצמו את היכולת להתמודד עם אתגרי השעה. נפקא מינה נוספת עולה בהקשר של הנהגה קהילתית :חכם המזהה ליקויים בדרכו של רב העיר או המנהיג ,אינו רשאי להשתמש בטרמינולוגיה של שקר או בהצגת מצגי שווא כדי להדיחו .הדיוק במילים ובתיאור המציאות הוא אבן יסוד בתורה ,וכל סטייה מכך כדי להשיג מטרה אישית נחשבת למעשה פגום שאינו יכול להצמיח פירות מבורכים .במישור ההלכתי ,העיסוק בהגדרת דבש הפירות לעומת דבש הדבורים מלמד אותנו כי גם כאשר המציאות אינה תואמת את הציפיות ,יש לבחון אותה בכלים הנכונים ולא לנסות להלביש עליה תארים שאינם שייכים לה ,שכן האמת היא נר לרגלינו גם בתיאור המציאות הפיזית וגם בתיאור המציאות הרוחנית. הרחבה רעיונית של הסוגיה מלמדת אותנו כי המלחמה על התודעה היא שורש המחלוקת בין משה רבנו לבין דתן ואבירם .הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהשפע אינו נמדד רק בכמות המתיקות או באוכל הפיזי המונח על השולחן ,אלא ביכולת של האדם להכיר בערכו של המקום שבו הוא נמצא .כאשר דתן ואבירם מתארים את מצרים כארץ זבת חלב ודבש, הם אינם רק משקרים; הם מנסים לכפות על המציאות פירוש חדש שמשרת את רצונם לשוב לעבדות .הם מוכיחים כי אדם יכול לחיות בתוך השפע ,אך אם ליבו דבוק בעבר של כפיות טובה ,השפע הזה יהפוך עבורו לרעב תמידי .הבירור העמוק מראה כי המתיקות האמיתית בחיים היא היכולת לשחרר את העבר ולהתמסר לייעוד ,בעוד שהחיפוש אחר מתיקות מזויפת במקום שבו אין היא קיימת ,הוא הצעד הראשון בדרך לאובדן הדרך .האמת התורנית שואפת להוביל את האדם להכרה כי המתיקות אינה דבר שקונים או מוצאים במקום כזה או אחר ,אלא היא תוצר של עבודת ה' מתוך מסירות ונאמנות למקום שאליו אנו נשלחים ,גם אם הוא נראה כמדבר ציה ושממון. החיבור לאדם ולנפש בעומק הסוגיה נוגע ביכולת של האדם להביט במראה ביושר ובלי לטייח את תחושותיו .לעיתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו במצבים שאינם נוחים לנו ,ובמקום להתמודד עם המציאות ,אנו בונים לעצמנו מגדלים פורחים באוויר על עבר שמעולם לא היה כה ורוד כפי שאנו מדמיינים אותו .הדמיון הוא כלי רב עוצמה שיכול להיות מקור לבנייה או לכליון ,ודתן ואבירם מלמדים אותנו כיצד הדמיון משתלט על ההכרה ומטשטש את האמת המוסרית .ההנהגה דורשת מן האדם להבחין בין צרכי הגוף לבין מאוויי הנפש ,שכן הרדיפה אחר המתיקות החומרית בלבד מובילה לריקנות ,גם אם נדמה לנו שמצאנו את הדבש שחיפשנו .כאשר האדם מחובר לאמונתו ולייעודו ,הוא לומד לזהות את המתיקות האמיתית בתוך העבודה והמסירות ,גם אם היא אינה מתבטאת בסיפוקים מיידיים .המצפן הפנימי שלנו נבנה מתוך היכולת לומר לעצמנו את האמת ,להכיר בשעבוד שעזבנו ,ולצעוד בגאון לקראת העתיד המובטח ,גם אם הדרך אליו עוברת במדבר .האמונה

חרק תשרפ

הופכת למנוע שמאפשר לנו להפסיק לחפש את דבש מצרים ,ולהתחיל לבנות את הבית האמיתי שלנו. כאשר אדם בוחן את צעדיו ואת שאיפותיו הוא נדרש להקשיב למצפן הפנימי שלו זה שאינו מושפע מרעשי הרקע של הכבוד והשררה .המוסר האמיתי אינו נבנה מתוך סיסמאות חיצוניות אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שכל פעולה בעולם תורה יש לה הדים רחוקים .האמת התורנית היא טהורה אך היא זקוקה לכלי קיבול נקיים כדי להשפיע .התובנה המוסרית כאן היא פשוטה אך תובענית אדם אינו יכול לבנות את אישיותו על חורבותיו של אחר .כל מהלך שנועד להשיג עמדת השפעה אם הוא מלווה בתחושה של דחיקת רגלי הזולת פוגם בתהליך הצמיחה האישי שכן הנפש אינה יכולה להתעלות בשעה שהיא עוסקת במאבקים ששורשם אינו טהור .המצפן הפנימי מורה כי הדרך להנהגה עוברת דרך ויתור על העצמי דרך עבודה שקטה ודרך נשיאת אחריות ללא בקשת תמורה של כבוד. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום .המסקנה המלווה אותנו היא שאין לאדם להביט לאחור בגעגועים אל מקומות שהיו עבורו כבית עבדים ,גם אם נדמה לו שראה שם מתיקות או שפע דמיוני .בעולם המעשה ,עלינו ללמוד להעריך את המציאות שבה אנו נתונים ,ולהבין כי המתיקות האמיתית בחיים אינה נמדדת בתענוגות החולפים ,אלא במידת הנאמנות שלנו לערכים שקיבלנו ובמסירות שלנו לדרך שסללו לנו אבותינו .כשאדם ניצב מול אתגרי השעה ,עליו לזכור כי המדבר הוא המקום שבו מתעצבת האישיות ,וכי השקר שבדברי דתן ואבירם היה רק ניסיון נואש להיאחז בקיים מתוך פחד מהלא נודע .עלינו לאמץ את העין הטובה ואת הלב הנכון ,לזהות את הברכה הטמונה בחלקנו ,ולפעול מתוך אמת פנימית שאינה נזקקת למסכות או לתיאורים מופלגים כדי להצדיק את צעדינו.

עיקר העניין: שורש המחלוקת סביב המושג דבש במצרים נוגע בנקודה המכריעה שבלב האדם: היכולת להבחין בין אמת לשקר במציאות חיינו .דתן ואבירם לא רק ביקשו להמריד, אלא ניסו לעצב תודעה שקרית ,להלביש את ארץ העבדות בבגדי מלכות ולכנות את המרירות בשם מתיקות .מתוך עיון בסוגיה למדנו כי התיאור זבת חלב ודבש הוא תואר המיוחד לארץ ישראל ,לטבע המבורך שבה ולהשגחה הפרטית המלווה את הנאמנים לה .מנגד ,מצרים היא סמל לטבע גרידא ,למקום שבו השפע ,אם הוא קיים ,הוא תלוי ועומד ,ואינו משביע את הנפש .המבקש למצוא מתיקות במקומות שאינם מיועדים לכך ,סופו שישאר רעב וריק .העבודה האמיתית היא לשחרר את הזיכרון המטעה ,להפסיק לצבוע את העבר בצבעים שאינם שלו ,ולהתמסר באמת ובאמונה לעתיד הנבנה מתוך עמל ,תורה ומסירות ,גם במקום שנדמה כמדבר.

גם לנשמה מגיע אוכל