19. האם מותר לאדם להתפלל כשהוא כועס במניין או שעדיף להתפלל ביחידות כאשר הוא יירגע מהכעס?

19. האם מותר לאדם להתפלל כשהוא כועס במניין או שעדיף להתפלל ביחידות כאשר הוא יירגע מהכעס? השמש נטתה מערבה ,והאוויר סביב אוהל מועד היה דחוס וטעון ברעד שקט ,רגע לפני שהתפרצה הסערה .משה רבנו עמד שם ,יחיד מול המורדים ,כשמילותיהם החוצפניות חותכות את השתיקה המעיקה .התורה מתארת את הרגע הזה במילים חריפות :וייחר למשה מאוד ויאמר אל תפן אל מנחתם (פרשת קרח ,טז ,טו)…

19. האם מותר לאדם להתפלל כשהוא כועס במניין או שעדיף להתפלל ביחידות כאשר הוא יירגע מהכעס? השמש נטתה מערבה ,והאוויר סביב אוהל מועד היה דחוס וטעון ברעד שקט ,רגע לפני שהתפרצה הסערה .משה רבנו עמד שם ,יחיד מול המורדים ,כשמילותיהם החוצפניות חותכות את השתיקה המעיקה .התורה מתארת את הרגע הזה במילים חריפות :וייחר למשה מאוד ויאמר אל תפן אל מנחתם (פרשת קרח ,טז ,טו) .זוהי נקודת רתיחה שבה הנהגה ,צדק וכאב נפגשים בנקודה אחת .המבט המופנה אל השמים אינו רק תפילה ,הוא זעקה של נשמה המצויה בסערת רגשות שקשה להכילה .בתוך הדרמה הזו עולה השאלה הנוקבת ,המלווה כל בן תורה הניצב בבית הכנסת :כיצד ניגשים לפני מלך מלכי המלכים כאשר הלב סוער, כאשר חמתו של אדם בוערת בו על עוול שראה או על חוויה שחווה? האם ראוי להתייצב במניין ,בין כתלי בית המקדש מעט ,כשהדם עודו רוחש והדופק מהיר ,או שמא החובה היא להמתין ,להשקיט את הגלים ,ולגשת לפני ה' רק מתוך שלווה ויישוב הדעת? הדיון הזה מרחף מעל שולחן העבודה של כל יהודי ,מבקש לברר את גבולות עבודת הלב בעת משבר, בבית המדרש של החיים שבו הרגש וההלכה מנהלים דיאלוג מתמיד. בעקבות המאורע הדרמטי ,מביא הכתוב את דברי משה רבנו אל מול הקדוש ברוך הוא: "ויאמר משה אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (פרשת קרח ,טז ,טו) .פסוקים אלו מהווים את מוקד הסערה ,שכן מתוכם עולה השאלה כיצד משה פונה בתפילה לבורא עולם בעוד הוא נמצא בעיצומה של מריבה וכעס ,המנוגדים לכאורה לדין הטור באורח חיים. רש"י (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :נצטער עד למאוד .המפרש מבקש להעתיק את מוקד הכובד מהכעס הגופני המשתלח אל תוך עולם הצער הנפשי ,ובכך להפקיע את תגובת משה מאיסור התפילה מתוך כעס ,שהרי צער שונה במהותו מכעס מתפרץ. רבי אברהם אבן עזרא (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :כי משה פנה אל ה' משום שידע כי אין להם חטא עמו בנפשו ,ועל כן תפילתו אינה תפילת כעס אלא תפילת דין ומשפט .המפרש מבאר כי פנייתו של משה לא הייתה מוכתבת מרגש חולף ,אלא מהכרה עמוקה בצדקתו אל מול העם המורד. רמב"ן (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :כי וייחר למשה הוא ביטוי לחרדה גדולה על כבוד שמים שחולל ,ועל כן תפילתו הייתה נובעת מתוך קנאת ה' ולא מתוך רגש אישי שלילי ,מה שמאפשר לו לגשת אל התפילה בלב טהור. הרד"ק (ספר יחזקאל ,ג ,יד) ביאר :בהקשר למצבי רוח המלווים את הנביאים ,כי לעיתים החמימות הנפשית הופכת לכלי שרת בעבודת השם ,ואין היא מוגדרת כעס המבטל את הכוונה בתפילה.

חרק תשרפ

ספורנו (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :כי הכעס המוזכר כאן הוא כעס קודש ,כעס שנועד להעמיד דברים על מכונם ,ומשכך אינו פוגם בחיבור שבין משה לבוראו. בתרגום אונקלוס (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :ותקיף למשה לחדא ,מפרש את המילה וייחר כלשון של חוזק והתעוררות רגשית עזה שאינה באה לידי ביטוי בכעס גרידא אלא בעוצמת עמידה. הכלי יקר (פרשת קרח ,טז ,טו) ביאר :כי אילו היה משה מתפלל מתוך כעס פסול ,היה הקדוש ברוך הוא דוחה את תפילתו ,אלא שמוכח כי תפילתו נשמעה ,ועל כן מדובר בדרגה גבוהה של צער המזוקק מכל כעס אישי. הדיון ההלכתי סביב עמידה בתפילה במצב של סערת נפש מתחקה אחר שורשי דברי חז"ל בתלמוד ,המתווים את הגבולות שבין המצב הנפשי לבין החובה לגשת לפני בורא עולם. בגמרא במסכת עירובין (דף ס"ה ע"א) מובא :רב חנינא ביומא דרתח לא מצלי ,פירוש ,ביום שהיה כועס לא היה מתפלל .ביאור הדברים הוא כי הכעס פוגם ביכולת הריכוז ובהתבטלות הנפשית הנדרשת בעת העמידה בתפילה ,שכן הכעס מסיח את דעתו של האדם מהחיבור הישיר לבורא. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ה' הלכה א') מובא :אין עומדין להתפלל מתוך עצבות ולא מתוך כעס ,אלא מתוך שמחה של מצווה .וביארו שם המפרשים כי השמחה היא המצע הראוי להתפשטות הנפש ,בעוד הכעס והעצבות יוצרים חסימה פנימית המונעת מהתפילה לעלות בטהרתה. בגמרא במסכת ברכות (דף ל"א ע"א) מובא :אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך כעס .וביארו שם רש"י ותוספות כי התפילה מחייבת כובד ראש ויישוב הדעת ,וכל גורם חיצוני או פנימי המעורר סערה רגשית מפר את האיזון הדרוש לעמידה לפני המלך. הראשונים נדרשו להגדיר את הגבולות הדקים שבין סערת הנפש לבין חובת התפילה ,תוך שהם מנסים לאזן בין איסור הדין לבין המציאות האנושית המורכבת. הטור (או"ח ,הלכות תפילה ,סימן צ"ג) כתב :תניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס .ביאר :כי התפילה דורשת ריכוז מוחלט שאינו יכול להתקיים כאשר הנפש שרויה במצב של התפרצות רגשית ,שכן הכעס הוא אנטי-תזה לענווה ולכניעה לפני המקום. הרא"ש במסכת ברכות (פרק ה' ,סימן ל"א) ביאר :את דברי הגמרא בעניין הכעס כחלק ממערכת שלימה של תנאי התפילה ,וחידש :כי גם אדם שאינו במצב של כעס מתפרץ ,אך דעתו טרודה מאירועים שקרו לו ,הרי הוא כמי שאינו רשאי לעמוד בתפילה עד שתשוב דעתו עליו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הבית יוסף (או"ח ,סימן צ"ח) ביאר :את החומרה שביחס לכעס המפריע לכוונה ,ומדגיש :כי האיסור אינו רק מצד עצם הכעס אלא מצד התוצאה שלו -ביטול הכוונה ,שהיא נשמתה של התפילה ,ועל כן בכל מקום שבו הכעס מסיח את הדעת ,התפילה נפגמת. האחרונים והפוסקים העמיקו את היריעה ודנו בפרטי הדינים ובגבולות ההלכתיים של תפילה במצבי סערת נפש. מרן בשולחן ערוך (או"ח ,סימן צ"ח סעיף ב') כתב :לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן צ"ח סק"ה) ביאר :כגון שאין דעתו מיושבת עליו מאיזה צער או כעס או מטורח הדרך. מרן בשולחן ערוך (שם) מסיים :ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה ,מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם סק"ו) ביאר :ופשוט דמ"מ כשרוצה לעמוד להתפלל מתוך כעס וכדומה ,יראה להסיר מתחילה המחשבות המטרידות אותו ,ולכן אף אם הוא מוטרד מהכעס ,ישתדל להסיר את הכעס ,ואם אינו יכול לא ידחה את התפילה בציבור ,אלא יתפלל מתוך הכעס. היפה ללב (סימן צ"ד סק"ה) ביאר :דהטור מפרש מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות דף ל"א דאין עומדין להתפלל מתוך עצבות ,היינו משום דעצבות מביאה כעס ,כדכתיב משלי ט"ו א' ודבר עצב יעלה אף ,לכך כתב ולא מתוך כעס שהיא העולה מן העצבות. גדולי הדורות האחרונים וגדולי הפוסקים בני דורנו נדרשו להעמיד את ההלכה במבחן המציאות ,ולגשר על הפער שבין דרישת השולחן ערוך לבין מצבו של המתפלל בימינו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה ,סימן צ"ח) ביאר :את הדין של תפילה במקום איבה ומריבה ,ופסק :כי כאשר אדם חש שנפשו אינה מיושבת עליו מחמת כעס על הציבור או על אדם מסוים בבית הכנסת ,הרי שראוי לו להשתדל להשקיט את רוחו ,אך אם לא עלה בידו ,לא יבטל את תפילתו בציבור ,שכן מעלת התפילה במניין גדולה ועולה על החששות הללו ,אלא אם כן יודע בוודאות שלא יכוון כלל. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן כ"א) ביאר :את סוגיית הריכוז בתפילה, וחידש :כי האיסור להתפלל מתוך כעס אינו דין חיצוני אלא הגדרה של מהות התפילה, ומכיוון שבימינו הכוונה בתפילה אינה בדרגה הגבוהה של הראשונים ,הרי שההיתר להתפלל מתוך טרדה אינו ויתור על האידיאל ,אלא הכרה במציאות שבה האדם בכל זאת עומד לפני בוראו ומשתדל כפי יכולתו. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת גיטין (דף נ"ה) ביאר :חידוש גדול ,וכתב: דנראה שאם מכיר בעצמו שהוא בדרך כלל מכווין ,אלא שעכשיו לא יוכל לכיוון כלל,

חרק תשרפ

ידחה את התפילה לאחר זמן שיירגע מהכעס ויתפלל ביחיד ,והוא על פי מה שכתב מרן בשולחן ערוך סימן צ"ו סעיף א' ,ובזה יחזור אף בזמנינו ,שאם לא יאחזם יכווין ,כלומר :אדם שבדרך כלל מכווין באבות ,אך כאן שמשום סיבה מסוימת לא כוון ,צריך לחזור להתפלל אף בזמנינו ,והכא נמי אם בדרך כלל מכווין באבות ובתפילה ,אלא שעכשיו יודע בעצמו שלא יוכל לכיוון ,ימתין עד שיירגע ויתפלל ביחיד. הפסקי תשובה (סימן רס"ז) ביאר :היחיד או הרבים שיש להם איבה או מריבה ושנאה וכעס עם הציבור ,אין תפילתו רצויה ,ואסור לו להתפלל שם ,שמחשבתו טרודה ואינו יכול לכיוון בתפילתו ,וכל שכן אם מכעיסים אותו תמיד ,והוסיף :כי בהביט אדם אל קרובו או אוהבו, נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה ,ודעתו מתרחבת ולבו שמח ,ונחה עליו רוח ה’. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה העיונית אל שולחן העבודה של חיי היום יום ,עולות כמה נפקא מינות מעשיות המכריעות כיצד עלינו לנהוג ברגע האמת בבית הכנסת: אדם שמרגיש כי רמת הכעס שלו כה גבוהה עד שהיא תמנע ממנו לחלוטין את הכוונה בברכת אבות ,ובו בזמן הוא אדם המקפיד בדרך כלל על כוונה בתפילתו ,עדיף לו על פי דעת הגר"י זילברשטיין (שם) להמתין מעט עד שיירגע ולסיים את תפילתו ביחידות מאשר להתפלל בציבור ללא כל כוונה מראש. במצב של מריבה או איבה פעילה עם הציבור או עם אדם מסוים בבית הכנסת ,המביאים את האדם לידי סערת נפש שאינה מאפשרת לו את פתיחת הלב הנדרשת לפני ה' ,מלמדים הפוסקים כי יש עדיפות הלכתית למצוא מקום תפילה אחר או להתפלל ביחידות ,שכן תפילה מתוך שנאה וכעס אינה נחשבת כדבר שבקדושה המצופה מן המתפלל בקהל. כאשר האדם מוטרד מכעס על מאורע חיצוני שאינו קשור לקהילה ,ההנחיה המקובלת היא להשתדל להסיר את המחשבות המטרידות בטרם יחל בתפילה ,אך אין לדחות את התפילה במניין רק בשל טרדה זו ,שהרי דעת המשנה ברורה (שם) היא כי בימינו אין אנו נזהרים בביטול התפילה מחמת טרדות הלב ,מתוך הבנה שהשלמות בתפילה היא רחוקה ממילא ,ולכן העדיפות למניין נשמרת. ההבחנה הדקה בין כעס שהופך לצער עמוק לבין כעס של התפרצות רגשית ,מאפשרת לאדם שחש כאב אמיתי ומצוקה פנימית לגשת אל התפילה ככלי של שפיכת הנפש ,שכן צער המכוון כלפי שמיא אינו מוגדר כאיסור כעס ,אלא כביטוי של חיבור עמוק ואכפתיות המבקשת תיקון. כשאנו מבקשים לצלול אל עומק הרעיון הטמון בבסיס הסוגיה ,עלינו להתבונן על מהותה של התפילה ועל טבעו של הכעס .התפילה ,בבסיסה ,אינה רק רשימת בקשות ,אלא יציאה של האדם אל מחוץ לעצמו ,אל עבר הדבקות במקור העליון .מתוך כך ,ברור מדוע הכעס מהווה מכשול כה משמעותי; הכעס הוא רגש המכנס את האדם אל תוך עולמו הסגור

גם לנשמה מגיע אוכל

והמצומצם ,הוא מבצר של 'אני' הנפגע ,המתרכז בעצמו ובכאבו .בשעה שאדם כועס ,הוא אינו פנוי באמת להקשיב לזולת או להשם ,שכן ליבו מלא בהד של עצמו. ההרחבה הרעיונית מלמדת אותנו כי האיסור להתפלל מתוך כעס אינו גזירת הכתוב יבשה ,אלא תובנה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה על תנאי האפשרות של המפגש עם האלוהות .כאשר אדם בוחר להתפלל בכל זאת ,הוא נדרש לבצע פעולה פנימית של התעלות ,להוציא את עצמו מתוך המעגל המצומצם של הנפגעות ,ולהפנות את המבט אל האין-סוף .הפוסקים המקלים להתפלל בציבור למרות הטרדה ,אינם מבטלים את האידיאל ,אלא מכירים במורכבות של חיי הנפש; הם מאפשרים לאדם להביא את הכאב שלו כקרבן ,מתוך תקווה שדווקא השהות במניין והחיבור לקהילה יתמרו את הכעס החוצה ויהפכו אותו לשפת תפילה חדשה. העומק של הסוגיה טמון בהבנה שאין צורך לחכות להיות מושלמים כדי לפנות אל הבורא. הניסיון לברוח מהכעס ולהמתין לשקט המוחלט עלול לעיתים להפוך לתירוץ להימנעות מעבודה עצמית .האתגר האמיתי הוא לדעת מתי הכעס הוא סערה המשתקת את הנשמה, ומתי הוא יכול להפוך לצעקה המבקשת תיקון .תפילתו של משה רבנו הופכת למודל :הוא לא הדחיק את רגשותיו ,אלא הביא אותם אל הקודש פנימה ,ובכך הפך את הצער למנוע של קירבה ,במקום שיהיה מחיצה המפרידה. בנתיבי הנפש ,החיבור בין כעס לתפילה מעלה שאלה נוקבת על היכולת שלנו לחיות באמת פנימית .האדם המבקש להתפלל נדרש לעשות עבודת הכנה שקטה ,כזו המבקשת לא להעלים את הרגשות הקשים ,אלא לעשות להם טרנספורמציה .כאשר הנפש סוערת, היא אינה יכולה להרחיב את גבולותיה לעבר האין-סוף ,שכן היא לכודה במגננה .האמונה כאן אינה מציעה פתרון קסם ,אלא דורשת מן האדם להכיר בכך שגם כשהוא מוטרד ,הוא יכול לבחור להיות נוכח .הרצון להתפלל במניין למרות הסערה אינו מבטא אדישות לדין, אלא אומץ להודות בפני המקום :הנה ,זהו מצבי ,עם המרירות והקושי ,ואני בוחר להניח אותם על המזבח של הקהילה. במישור ההנהגה והנפש ,הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבות המבט .כשאדם מסתגר בכעסו ,הוא רואה רק את הפגיעה ,את המעוות ,את מה שחסר .אך ברגע שהוא פותח את פיו בתפילה ,הוא מתחיל בתהליך של יציאה מהעצמי .החיבור לאמונה מתבטא ביכולת להשליך את יהבנו על ה' ,להבין שהכעס הוא ככל הנראה תגובה לחרדה מפני אובדן שליטה ,והתפילה היא ההודאה השקטה בכך שהשליטה מעולם לא הייתה בידינו. אדם שזוכה להשקיט את רוחו לפני התפילה ,מגלה עולם חדש של הקשבה ,לא רק לבורא ,אלא לעצמו ולסובבים אותו ,מתוך הבנה שהשלום הפנימי הוא תנאי מוקדם למפגש אמיתי. החיבור המחשבתי בין משה רבנו לבין כל מתפלל טמון בהבנה שאין צער המעכב תפילה אם הוא נרתם למטרה נעלה .כאשר הכעס הופך לצעקת צער על כבוד שמים,

חרק תשרפ

הוא מתעלה והופך לדלק המניע את האדם לעשייה חיובית .זוהי ההנהגה הנכונה לכל אדם :לא להפסיק לעבוד בגלל סערת רגשות ,אלא להשתמש בה כדי לחדד את האחריות ,את המוסר ואת הנאמנות לדרך ,תוך שמירה על עין טובה בוחנת את המציאות מבעד לערפל הרגשי ,בביטחון גמור שהבורא מקבל את תפילת הלב השבור, גם כשהוא רוטט מכאב. ההתבוננות המוסרית על היחס שבין כעס לתפילה מציבה בפנינו מצפן פנימי המדריך את האדם בנבכי הרגשות שלו .הכעס ,בבסיסו ,הוא חוויה אנושית מורכבת המעידה על רגישותו של האדם ועל אכפתיותו ,אך המבחן המוסרי הגדול הוא היכולת לזהות האם הכעס משמש ככלי לתיקון או כחומת בידוד .מוסר החיים מלמד אותנו כי אדם אינו נדרש להיות אדיש למציאות סביבו ,אך עליו להישמר מלהפוך לקורבן של רגשותיו .השאיפה לשלמות פנימית אינה דורשת את כיבוי הרגש ,אלא את העלאתו לרמה גבוהה יותר ,שבה השלווה אינה היעדר כעס ,אלא יכולת להכיל את הסערה בתוך מרחב מוגן של אמונה. במקום שבו האדם חש כעס ,עליו לעצור ולשאול את עצמו מהו המקור האמיתי למתח המבעבע בקרבו .לעיתים קרובות הכעס הוא רק מסווה לחרדה עמוקה ,לפחד מאובדן מעמד או מהעדר הערכה .המצפן הפנימי מורה לנו כי העבודה המוסרית אינה נעשית בניתוק מן הציבור ,אלא דווקא מתוך המפגש האנושי בבית הכנסת .כאשר אדם בוחר להשקיט את המחשבות המטרידות ולהתמקד במילות התפילה ,הוא לא רק מקיים מצווה ,אלא מחנך את נפשו לריסון עצמי ולענווה .מוסר זה דורש מאיתנו כנות רבה; לא להתהדר בתפילה מלאת כוונה כאשר הלב טרוד ,אלא להביא את האמת כפי שהיא ,מתוך תקווה שהכנות תהיה המדרגה הראשונה בדרך לתיקון. האחריות המוסרית שלנו היא להבין כי התפילה אינה מקום מפלט לבריחה מהתמודדויות, אלא מרחב לצמיחה מתוכן .גם אם האדם בוחר להתפלל מתוך הכעס ,אין הוא משוחרר מהחובה המוסרית לעסוק בירור העצמי בצאתו מבית הכנסת .עליו לבחון אילו דפוסים הביאו אותו למצב הזה וכיצד הוא יכול לשנות את דרכיו כדי להימנע מחיכוך מתמיד. המצפן הפנימי אינו מוביל אותנו אל שלמות בלתי מושגת ,אלא אל הדרך הנכונה ,שבה הרגשות מושקעים בבניית קשר אמיץ עם בורא עולם ועם הזולת ,תוך שמירה על הגינות ועל אמת פנימית שאינה נזקקת למסכות. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :מתוך הסוגיה שלפנינו ,עלינו ללמוד כי עבודת ה' אינה נמדדת לפי רגעי השלווה והנחת בלבד ,אלא דווקא ביכולת שלנו להמשיך ולדבוק במשימה גם כאשר הנפש גועשת .כשאדם חש כעס מתגנב לליבו ,עליו ללמוד להבחין בין זעם קדוש המניע לעשייה ובין כעס של איבוד שליטה המצמצם את האדם .התובנה המעשית היא שאין להמתין למצב של רוגע מושלם כדי לפנות אל הבורא ,שכן התפילה עצמה היא המקום המאפשר את הרגעת הלב .כשאנו בוחרים להתפלל בתוך המניין ,אנו לומדים להניח את העצמי בצד ולהתחבר לכלל ,ובכך אנו מקבלים כלים להתמודדות

גם לנשמה מגיע אוכל

עם כעסים גם במישור המשפחתי והחברתי ,מתוך הבנה שהחיים הם מרחב מתמשך של בנייה וצמיחה.

עיקר העניין: עיקר העניין בסוגייתנו הוא ההבנה כי התפילה אינה מחייבת אדם לנתק את עצמו ממציאות חייו ,אלא לקדש אותה .משה רבנו לימדנו כי ניתן להביא את הכאב ,את הצער ואת סערת הנפש אל פתח היכל ה' ולהפוך אותם לצעקת קודש .ההלכה המורה לנו להשתדל להסיר את הכעס אך לא לוותר על התפילה בציבור ,מלמדת אותנו על הגישה המאוזנת לחיים :מצד אחד ,חתירה מתמדת לריכוז וליישוב הדעת כאידיאל נעלה ,ומצד שני ,הכרה במגבלות האנושיות המאפשרות לנו לגשת אל הבורא כפי שאנו ,מתוך כנות ואמת .בסופו של יום ,התפילה בלב סוער היא עדות לכך שהאדם מבקש את ה' בכל מצב ,והיא הופכת את הכעס למנוף לקירבה מחודשת ,שכן הלב השבור והסוער הוא המקום שבו שוכנת השכינה ביתר שאת, מתוך הבנה שהחיבור לה' הוא הדרך היחידה למצוא מנוחה בתוך הסערה הגדולה של החיים.