20. מה רצה משה רבינו להוכיח לקרח ועדתו מזה שלא נטל חמור מאף אחד?

20. מה רצה משה רבינו להוכיח לקרח ועדתו מזה שלא נטל חמור מאף אחד? המדבר הגדול והנורא עוטה מעטה של שתיקה כבדה ,שתיקה שלפני הסערה ,כאשר רוחות חמות מנשבות מן האופק ומערבלות את חולות הישימון .תחת כיפת השמים הבוערת, באותו חבל ארץ צחיח ומיוסר ,מתחוללת הדרמה הגדולה ביותר של הנהגה ומרידה בדברי ימי עולם .בלב המחנה ,בין אהלי קדר המתוחים ,עומד משה רבנו ,רועה נאמן שכל…

20. מה רצה משה רבינו להוכיח לקרח ועדתו מזה שלא נטל חמור מאף אחד? המדבר הגדול והנורא עוטה מעטה של שתיקה כבדה ,שתיקה שלפני הסערה ,כאשר רוחות חמות מנשבות מן האופק ומערבלות את חולות הישימון .תחת כיפת השמים הבוערת, באותו חבל ארץ צחיח ומיוסר ,מתחוללת הדרמה הגדולה ביותר של הנהגה ומרידה בדברי ימי עולם .בלב המחנה ,בין אהלי קדר המתוחים ,עומד משה רבנו ,רועה נאמן שכל חייו קודש לעמו ,וסביבו נקהלים קרח ועדתו ,מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות ,פניהם עזות וקולותיהם רועמים בתביעה לשררה ובחשדות קשים המרחפים באוויר .החלל מלא ברעד בלתי נראה ,רעד של ערעור על האמת המוחלטת ,והלבבות כולם פועמים בדחיפות דרמטית מול העימות הגורלי המשפיע על נשמת האומה .והנה ,בעיצומו של המחזה המרהיב והמבהיל הזה ,כאשר משה רבנו נושא את תפילתו וזעקתו אל מול פני השכינה, הוא בוחר להשמיע משפט מפתיע ותמוה ,המהדהד בחלל המדבר ומותיר את השומעים בתהייה עמוקה .לא על לוחות הברית הוא מדבר ,לא על קריעת ים סוף ולא על ענני הכבוד, אלא על חמור .לא חמור אחד מהם נשאתי ,קורא משה מנהמת לבו ,ומעורר תמיהה רבתי בקרב כל מפרשי הדורות .מהו פשר העניין הזה ,וכי עלתה על דעתו של אדם שרועה ישראל הגדול יגזול בהמה מאחד מאחיו ,ואם איש לא האשים אותו בגזילת חמורים ,מה ראה משה

חרק תשרפ

רבנו להוכיח מן העובדה הזו ,ואיזה סוד טמון באותו חמור מדברי ,המהווה את המפתח להבנת עומק המחלוקת כולה. כאשר אנו מבקשים לחדור אל פנים החדר שבו מתרחשת הסוגיה הנוראה הזו ,עלינו לפתוח את יריעות התורה ולשמוע את הדברים כפי שהם נכתבו ברוח הקודש ,ומתוך כך להתבונן במבטם של מפרשי הדורות הדגים את עומק כוונתו של רועה ישראל המשמיע את התנצלותו. בספר במדבר בפרשת קרח ,בעיצומו של המרי הגדול ,מתארת התורה את תפילתו וצעקתו של משה רבנו אל מול פני השכינה "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר טז טו). מתוך המקראות הגדולות ,המאירים את הכתובים באור בהיר ,אנו מוצאים את לשונו של רש"י (שם) שכתב אפילו חמורו של אחד מהם שהייתי נוטל כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני ,ועתיד הייתי ליטול משלהם ,לא נטלתי אלא משלי .המפרש הגדול מניח את היסוד להבנת דברי משה ,שלא רק גזל חלילה לא היה כאן ,אלא אפילו מה שהיה ראוי לקבל מדין הנהגת הציבור ,נמנע מלקחת. בהמשך המקראות הגדולות ,רבנו אברהם אבן עזרא (שם) ביאר לא נשאתי חמור של אחד מהם ,אפילו בשכר או בחנם ,כמנהג המלכים .המבאר מחדד כי משה רבנו העמיד את עצמו מחוץ לכל גדרי השלטון המקובלים ,ובכך ביקש להוכיח כי כל הנהגתו אינה נובעת מרצון עצמי של שררה. רבנו בחיי (שם) חידש שמנהג המושלים בעת הנוהגים עליהם שררות שישתמשו באנשים שבהם גם בבהמות שלהם כפי מה שיצטרכו למלאכתם ,ועל כן משה ידבר בתפלה ויתנצל כי מעולם לא התנהג בשררה זו על ישראל שישתמש בחמור אחד משלהם לשום עליו משא ,אף כי באנשים ,ואיך הם אומרים שאני משתרר עליהם .בדברים הללו מתבאר היטב כי חמור זה אינו סתם בהמה ,אלא סמל לזכות השלטונית ,ומשה מוכיח כי מאחר שלא השתמש אפילו בזכות הקלה ביותר של נטילת בהמה למלאכתו ,הרי שטענת "ומדוע תתנשאו" מופרכת מעיקרה. הרחבה מופלאה ויסודית לחשדנותם של העדה אנו מוצאים בכלי יקר (שם) שכתב מדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי שמע מינה שכאשר חשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה כך חשדו את משה לומר אך לו המלוכה כדי לזכות בזה משפט המלוכה את חמוריכם ייקח וגו' (שמואל א' ח' ט''ז) על כן אמר כמתנצל לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם ,אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם לכך אמר נשאתי ,לשון ויישא משאת מאת פניו (בראשית מ''ג ל''ד) ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם .המבאר מגלה לנו את עומק הרעל שחלחל בלבבות

גם לנשמה מגיע אוכל

של עדת קרח ,אשר תפסו את המנהיגות ככלי לצבירת נכסים וזכויות ,ומשה רבנו חושף בפניהם כי תפיסתם מעוותת ,שכן הוא עצמו לא קיבל אפילו משאת ומתנה הניתנת ברצון. מתוך מעמקי ים התלמוד ומאמרי חז"ל ,המגלים לנו את צפונות המחשבה של רועי ישראל ,אנו למדים על עוצמתה של אותה עמידה איתנה ונשגבת של משה רבנו ,ועל הדרך שבה נחרט הדבר לדורות כדוגמה ומופת לניקיון כפיים מוחלט. בגמרא במסכת נדרים (דף כב ע"ב) מובא כי אמר רבי יוחנן ,כל הנביאים עשירים היו ,ומנלן? ממשה ,דכתיב "לא חמור אחד מהם נשאתי" .והגמרא מפרשת שם שאם היה מדובר בנוטל בחינם ובחזק יד ,הרי אין זו ראיה לעושר ,אלא ודאי שהיה צריך לשכור חמורים לצורך המשא ,ומשה רבנו מפני עושרו הגדול לא נצרך להם ,אלא השתמש משלו. רש"י (שם) ביאר על אתר שאין זו רבותא של צדיק שלא גזל ,אלא הרבותא היא שאפילו בשכר לא נטל מהם ,מפני שהיה עשיר גדול ולא נצרך לבריות כלל ,ובזה מיושבת היטב קושיית המפרשים שלא היה מי שחשדו בגזל. ובתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק ה הלכה ב) מצינו יסוד נוסף בעניין גבאי צדקה ומנהיגי ציבור ,שם נאמר והייתם נקיים מה' ומישראל ,ודורשים חז"ל על משה רבנו שהיה מדקדק על עצמו יותר מן השורה כדי שלא יהיה פתחון פה לבעלי דין לחשוד בו כלל, ובזה יובן שאף על פי שלא טענו כנגדו שגזל ,ידע משה רבנו שבלבם של אנשי קרח מקננת חשיבה חמרנית המודדת כל הנהגה במונחים של רווח אישי ,ולכן הקדים וניקה את עצמו מכל שמץ של הנהגה ציבורית ,ואפילו כזו הנעשית כדת וכדין. מתוך שורותיהם של רבותינו הראשונים ,אשר דבריהם כגחלי אש וכולם נובעים ממקור מים חיים ,אנו שואבים הבנה פנימית ונוקבת ביסוד הגנתו של משה רבנו אל מול אותה עדת מרעשים. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר טז טו) כתב שאין כוונת משה לומר שלא לקח חמור בגזל ,אלא שאפילו בשעה שהיה זקוק לבהמת משא לצורך הליכתו בשליחות הציבור ,לא שאל ולא שכר מהם דבר ,והכול עשה משלו כדי שלא להטיל עליהם שום עול מלכות. רבנו עובדיה ספורנו (שם) ביאר שלא נשאתי חמור של אחד מהם אפילו ברצונם ובאהבתם, שכן דרך העם לרצות להשאיל למנהיגם את מיטב רכושם לאות כבוד ,ומשה רבנו נזהר מאותה קבלת פרס ומחווה ציבורית כדי שתהיה הנהגתו נקייה לחלוטין מכל נגיעה וטובת הנאה בעולם. מתוך דבריהם של רבותינו האחרונים ,אשר דבריהם כפטיש יפוצץ סלע ומאירים את מעמקי המחשבה ,אנו מגלים זויות חדשות ונשגבות המבארות את פשר תוכחתו המדהימה של רבן של ישראל. הגאון רבי יוסף קולון בשו"ת מהרי"ק (סימן קעט) כתב כי מנהיג הדור אינו רשאי ליהנות

חרק תשרפ

מן הציבור בשום פנים באופן שיש בו משום הטלת עול או סרך של שררה עצמית ,ומשה רבנו העמיד כאן גדר הלכתי רם ונישא לכל דורות עולם ,שכל מי שבא להוכיח את הרבים או להנהיגם ,חייב להיות פרוש לחלוטין מכל הנאה של ממון השייך להם. הגאון רבי משה סופר בחתם סופר (במדבר טז טו) חידש מנחת וקרבן מומר וה"ה מסור פסול ,והם מסרו את מרע"ה והלשינוהו אל פרעה כידוע כדכתיב אכן נודע הדבר ,ואם ישיבו מרעתם צריכים לשלם מה שהפסידו את הנמסר ,ועכ"פ היו צריכים לשלם מרע"ה הוצאת החמור שהוצרך לישא בניו ואשתו על החמור ,ואילו לא הוצרך לברוח תחילה ע"י מסירותם לא הוצרך עתה לחמור ,והם לא פייסו על ככה ולא שלמו החמור ,א"כ עדיין במסירותם וכפירתם ואין לקבל מנחתם כקרבן מומר ,ואין לומר שכדין מסרוהו על שקראו רשע למה תכה רעך ,והקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו כדאמרינן בגמרא במסכת בבא מציעה (דף ע"א ע"א) לכן משה רבנו אמר ולא הרעותי את אחד מהם שלא קראתיו רשע ,אלא אמרתי סתם למה תכה רעך אלא שהכתוב קראו רשע ,אבל משה לא אמר רשע אלא סתם למה תכה רעך ,ולא היה לו למסור אל פרעה. הגאון רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב באגרא דפרקא (אות שס''ז) ביאר על פי מה דאיתא במדרש רבה בפרשת דברים (פ"א ה') על הפסוק" :אלה הדברים אשר דבר משה" -אילו אחר הוכיחן היו אומרים זה מוכיחנו ,משה שכתב בו לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר ט''ז ט''ו) לזה נאה להוכיח את ישראל עכ"ל ,מכאן תוכחת מגולה למי שנוסע ממקום למקום ,להמציא טרף לביתו ולקבץ ממון על יד ,ואגב זה מוכיח את העם ,כפי הנהוג ברבת המון ,הלא דבריו לא יכנסו בלב השומעים ,ודי בזה למבין ,כיון שנוסע ובדעתו להיות מקבל אינו יכול להיות משפיע ,והוא כעין אנדרוגינוס שלא הכריעו בו חכמים ,והוא בריה בפני עצמו. מתוך דבריהם המרתקים של גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר זרוח השמש של תורתם מאירה לנו את הדרך ,אנו שואבים תובנות מעמיקות ועילאיות ,המוסיפות נדבך על גבי נדבך לפשר אותה התנצלות מופלאה של משה רבנו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר כי משה רבנו לימד כאן את גדולי ומנהיגי הדורות יסוד נורא בהלכות תוכחה והשפעה ,שכאשר אדם מבקש להוכיח את הציבור או להילחם כנגד מערערי האמת ,כוחו הגדול ביותר טמון בכך שהוא נקי לחלוטין מכל שמץ של פנייה אישית או חפץ ממון ,ואז דבריו נשמעים ומתקבלים ללא פתחון פה. מו"ר הגר"א וייס בקובץ שיעורים (דרשות פרשת קרח) חידש כי הטענה של קרח ועדתו לא הייתה רק טענה פוליטית של חלוקת תפקידים ,אלא ערעור מהותי על עצם מושג השליחות האלוקית ,בחשבם שכל הנהגה אנושית מונעת בהכרח מאינטרסים עצמיים ,ומשה רבנו חושף בפניהם את העובדה שלא נטל אפילו חמור אחד ,כדי להוכיח להם שישנה מציאות של ביטול גמור ושליחות טהורה שאין בה טיפה של ישות עצמית.

גם לנשמה מגיע אוכל

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ד) כתב כי משה רבנו הדגיש את עניין החמור מפני שהחמור מסמל את החומרנות והשקיעה בנכסי העולם הזה, ובאמירתו "לא חמור אחד מהם נשאתי" התכוון להוכיח שהוא מרומם לחלוטין מכל נגיעה חומרית של ממון או כבוד ,וכי כל הנהגתו אינה אלא לרומם את נפשם ונשמתם של ישראל לאביהם שבשמים. מתוך בירור המקורות העמוקים ועמידתנו מול פני הדברים ,אנו למדים שורה של השלכות מעשיות ויסודות הלכתיים הנוגעים לחיי המעשה ונובעים במישרין מתנצלתו של משה רבנו. מנהיג ציבור ,רב קהילה או גבאי המופקד על ממון הרבים ,מחויב לנהוג במידת חסידות וזהירות מופלגת מעבר לשורת הדין ,ולהימנע מלהשתמש ברכוש הציבור או בטובות הנאה הנלוות לתפקידו ,אפילו בדברים פעוטים ומקובלים שאין בהם משום גזל גמור ,כדי לשמור על ניקיון כפיים מוחלט ולהיות נקי מהשם ומישראל. מי שמוסר את חברו לשלטונות או גורם לו להוצאות כספיות מרובות בגלל הלשנה ורדיפה ,אינו יכול להביא דורון או מנחה לקדושה ולצדקה כל עוד לא פיס את דעתו של הנרדף ושילם לו את כל הוצאותיו שנגרמו מחמת המעשה ,שכן חסרון התשלום והפיוס מוכיח שעדיין הוא עומד במרדו וברשעתו. כל מי שמבקש לעורר את הציבור ,להוכיח את הרבים או לצאת למערכה ציבורית לשם שמים ,חייב לבדוק תחילה בנבכי לבבו שאין לו שום פנייה עצמית ,שאינו מקבל ממון או כבוד מן הנסיעות הללו ,ואינו מתפרנס מן התוכחה עצמה ,שכן רק תוכחה הנובעת מלב טהור ומרומם מטובות הנאה מסוגלת לחדור אל לב השומעים ולהשפיע עליהם לטובה. עומק הרעיון המזדקר לנגד עינינו מתוך פרשה זו חושף את התהום הפעורה בין שתי תפיסות עולם קוטביות במהות המושג של הנהגה והשפעה רוחנית .קרח ועדתו ,מתוך מבטם האנושי והמוגבל ,לא היו מסוגלים לתפוס מציאות של אדם הפועל מתוך ביטול גמור אל השכינה ,וכל דבר שראו בעיניהם נמדד אצלם בכלי המדידה המוכרים של כוח, אינטרסים ,והרחבת השלטון האישי .הם היו בטוחים שגם משה רבנו ,ברוממות מעלתו, משתמש במנהיגותו כדי להפיק רווחים חומריים או משפחתיים ,ולכן באו בטענה הנשמעת כביכול צודקת של שוויון "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו”. משה רבנו בתשובתו אינו נכנס למאבק פוליטי של כוח ,אלא מציב בפניהם את האמת הצרופה המנפצת את כל יסודות החשדנות שלהם .באמירתו "לא חמור אחד מהם נשאתי", משה מגלה להם כי מנהיגות אמיתית בישראל אינה לקיחה אלא נתינה מוחלטת ,והיא אינה נובעת מן האני אלא מתוך היותו צינור נקי להופעת דבר ה' .החמור ,שהוא הבהמה הנושאת את המשא הכבד ,הופך בפי משה לסמל של חוסר הנגיעה שלו ,שכן אפילו את זכויותיו הבסיסיות ביותר כמנהיג הדואג לצורכי הכלל הוא לא מימש ,ובכך הוכיח שאין כאן שום התנשאות אישית ,אלא עול כבד של שליחות שמימית שאין עמה שום שכר גשמי.

חרק תשרפ

ההרחבה המחשבתית המשתקפת כאן נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם, ומציבה מראה אל מול המניעים הפנימיים המנהלים את חיינו ומערכות היחסים שלנו. פעמים רבות האדם נוטה לפרש את מעשיהם והנהגותיהם של הסובבים אותו ,ואפילו של גדולי ומאורי הדור ,מתוך עולם המושגים הפרטי והמצומצם שלו ,וכאשר הוא נגוע בחמרנות או ברדיפת כבוד ,הוא יתקשה להאמין שישנם אנשים הפועלים מתוך לשם שמים צרוף ונקי. זו הייתה נקודת השבר של קרח ,שהשליך את עולמו הפנימי על משה רבנו ,ובכך חסם את יכולתו להקשיב ,להתבטל לאמת ולהיבנות מתוך האמונה ברועי ישראל. משה רבנו מלמד אותנו יסוד עצום בהנהגת הנפש ,והוא הכוח של האדם להיות משפיע ומנהיג בתוך ביתו ,קהילתו או סביבתו ,רק מתוך המידה של הביטול העצמי וניקיון האינטרסים .כאשר אדם מבקש להוביל תהליך ,לחנך את ילדיו או להשמיע דברי תוכחה והדרכה ,ועושה זאת מתוך רצון לשלוט ,להפגין עליונות או להפיק רווח אישי ,דבריו נעשים כבדים וזרים והם נתקלים בחומות של התנגדות מצד השומעים .אך כאשר הוא מטהר את לבבו ,ומגיע מתוך עמדה של "לא חמור אחד מהם נשאתי" – עמדה נקייה מכל שמץ של אנוכיות ,המבקשת רק את טובתו הרוחנית והגשמית של הזולת – דבריו הופכים למים חיים וטהורים הנכנסים אל הלבבות ומחוללים בהם שינוי אמיתי. ההרחבה המוסרית העולה מתוך דבריו הנוקבים של משה רבנו משמשת כמצפן פנימי רוטט ,המכוון את לב האדם אל עבר יושר מוחלט וניקיון כפיים שאין בו שום פשרה .בעולם שבו הנגיעות האישיות והאינטרסים הסמויים נוטים להתחפש למצוות גדולות ולמלחמות קדושות ,התורה מעמידה בפנינו דרישה חסרת פשרות לבדיקה עצמית מתמדת במעמקי התודעה .אין די בכך שהאדם פועל למען מטרה נעלה או מנהל מאבק שנראה צודק בעיניו, עליו לחטט בנבכי מניעיו ולבדוק האם לא השתרבב שם חפץ של שררה ,רצון לניצחון אישי או פנייה של ממון וכבוד. המצפן המוסרי הזה מלמדנו כי חוסר היכולת של קרח ועדתו לקבל את מרותו של משה נבע מתוך פגם מוסרי פנימי של חשדנות ,הצומח תמיד בלב שאינו נקי לחלוטין .אדם המורגל למדוד את הזולת בעיניים של תועלת ורווח ,יאבד את היכולת להבחין בטוב הצרוף וביושר האמיתי הקיימים בעולם ,ויהיה פגיע לחטא הנורא של הטלת דופי בצדיקים ובמנהיגי אמת .משה רבנו ,בניקיונו המוחלט שאפילו בחמורו של יחיד לא נגע ,מציב תביעה מוסרית לכל אדם המבקש לתקן את העולם ,להתחיל קודם כל בתיקון עצמו ובניקוי מוחלט של כפיו ,שכן רק ידיים נקיות לחלוטין מסוגלות לשאת את לפיד האמת מבלי ללכלך אותו בפיח האנוכיות. מן המשא והמתן המעמיק בפרשה נוראה זו אנו יוצאים עמוסי ברכה ותובנות מעשיות, המלוות אותנו אל תוך שגרת חיי היום יום ומאירות את נתיבותינו .אנו למדים את החובה הגדולה לדון כל אדם לכף זכות ,ובפרט את גדולי ומאורי הדור ,ולהשתחרר מן הנטייה האנושית לפרש מעשים נשגבים מתוך משקפיים של אינטרסים ונגיעות אישיות .כמו כן, אנו מקבלים על עצמנו לבדוק היטב את המניעים הפנימיים שלנו בכל עת שאנו באים

גם לנשמה מגיע אוכל

להשפיע ,לחנך או להוכיח את הזולת ,ולוודא כי דברינו נובעים מתוך אהבה נקייה ורצון להיטיב ,ללא שמץ של פנייה עצמית או בקשת כבוד ושררה .מעבר לכך ,הדברים מעוררים בנו את הדקדוק והזהירות בממון הזולת וברכוש הציבור ,להימנע מכל שימוש שאינו כדין, ואפילו בדברים קלים ופעוטים ,כדי לשמור על ידיים נקיות לב טהור.

עיקר העניין: כאשר שוככת סערת המחלוקת המרה ,וחולות המדבר הלוהטים חוזרים אל שתיקתם הקדמונית ,נותרת דמותו של משה רבנו עומדת במלוא הדרה ורוממותה כמגדלור נצחי לדורות .חמורו של משה ,אותו חמור מדברי ופשוט ,הופך במבט פנימי ליצירת מופת של יושרה מוחלטת וביטול עצמי גמור ,ומגלה לנו את הסוד הכמוס של הנהגת אמת בישראל .רועה נאמן אינו לוקח ,הוא רק מעניק ,וכל ישותו אינה אלא צינור שקוף וצלול להופעת האור האלוקי בעולם ,ללא חציצה של אנוכיות וחמרנות .הטרגדיה הנוראה של קרח ועדתו הייתה חוסר היכולת להאמין במציאותה של קדושה צרופה הפרושה מאינטרסים ,חסרון מבט שהפיל אותם אל מעמקי שאול .ומתוך תהום המחלוקת עולה קריאתו הפיוטית והנוקבת של משה רבנו ,המהדהדת בחלל העולמות ותובעת מאיתנו לדורות עולם לטהר את המניעים ,לזכך את הלבבות ,ולפסוע בנתיבי החיים בידיים נקיות לחלוטין מכל שמץ של נגיעה ,כדי שנהיה ראויים להשפיע טוב על נפשנו ועל נשמת האומה כולה.