21. מה רצה משה רבינו להוכיח כאשר קבע שקרח ועדתו ימותו במיתה משונה, והרי היו יכולים לחזור בתשובה ברגע אחד?

21. מה רצה משה רבינו להוכיח כאשר קבע שקרח ועדתו ימותו במיתה משונה, והרי היו יכולים לחזור בתשובה ברגע אחד? חשכת הליל החמה נפרשת על פני הישימון ,והרוח המדברית מייללת חרש בין אהלי שבטי ישורון ,מביאה עמה ריח של אדמה יבשה וחששות כבדים המרחפים באוויר .תחת שמי המדבר העמוקים ,זרועי הכוכבים ,נדמה כי הזמן כולו עצר מלכת ,והשקט המתוח נשבר רק על ידי המיית הלבבות הפועמים…

21. מה רצה משה רבינו להוכיח כאשר קבע שקרח ועדתו ימותו במיתה משונה, והרי היו יכולים לחזור בתשובה ברגע אחד? חשכת הליל החמה נפרשת על פני הישימון ,והרוח המדברית מייללת חרש בין אהלי שבטי ישורון ,מביאה עמה ריח של אדמה יבשה וחששות כבדים המרחפים באוויר .תחת שמי המדבר העמוקים ,זרועי הכוכבים ,נדמה כי הזמן כולו עצר מלכת ,והשקט המתוח נשבר רק על ידי המיית הלבבות הפועמים בדחיפות דרמטית לקראת הבאות .במרכז המחנה עומד רועה ישראל ,פניו קורנות באור אלוקי נורא ,וסביבו נקהלים המוני העם הניצבים במחזה מרהיב ומבהיל ,חרדים לגורל המנהיגות והאמונה המזדעזעות עד היסוד. והנה ,בעיצומו של העימות הגורלי ,משמיע משה רבנו גזירה איומה ומוחלטת התובעת את פתיחת פי הארץ ,וקובע מבחן חסר פשרות לאמיתת שליחותו :אם כמות כל האדם ימתון אלה ,לא ה' שלחני .קולו של משה מהדהד בחלל הלילה ,נוקב את האוויר המתוח ,ומעורר תמיהה עצומה ונוראה בלבבות השומעים ומפרשי הדורות .כיצד זה מעמיד מנהיגם של ישראל את כל אמיתות התורה והנבואה על חוט השערה של עונש מיידי ,והרי שערי תשובה לעולם אינם ננעלים ,ואף ברגע האחרון ,כאשר האדמה כבר רועדת תחת רגליהם ,יכולים היו קרח ועדתו להרהר בתשובה שלמה ,להפוך את הגזירה ,ולהותיר את נבואתו של משה

חרק תשרפ

כביכול ללא מענה .איזה סוד פנימי ועמוק טמון באותה קביעה מוחלטת ,ואיך מתיישב כוחה הנצחי של התשובה עם האות הנורא שניתן לדורות בלב המדבר. כאשר אנו פותחים את יריעות התורה וחודרים אל פנים החדר שבו מתרחשת הדרמה הנוראה הזו ,אנו מוצאים את מילות הקודש המציבות את המבחן הגורלי לאמיתת נבואתו של רבן של ישראל. בספר במדבר בפרשת קרח ,בעיצומו של העימות הגדול מול עדת המרעשים ,מתאר הכתוב את דבריו המוחלטים של משה רבנו באוזני כל הקהל "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי ,אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" (במדבר טז כח-כט). מתוך המקראות הגדולות ,המאירים את סתרי המקרא ,אנו מוצאים את פירושו של רש"י (שם) שביאר אם ימותו אלה על מיטותיהם כדרך שאר בני אדם ,וכמנהג העולם שהחולים שוכבים על מיטתם ובני אדם מבקרים אותם ,הריני מודה שאין כאן שליחות אלוקית אלא הכול נעשה מלבי .המפרש הגדול מניח את היסוד להבנת חריפות המבחן ,שמשה רבנו כביכול כובל את אמיתת תורתו לצורת המיתה הפיזית של החולקים עליו. הרמב"ן (שם) כתב כי משה רבנו הוצרך להעמיד אות נורא וחדש שלא היה כמותו מאז בריאת העולם ,מפני שקרח לא ערער רק על אהרן אלא על כל עיקרי האמונה והשמיע בפני העם שכל המצוות והמינויים נעשו מדעתו של משה ולא מפי הגבורה ,ולכן נצרכה גזירה חתוכה שאין ממנה מפלט. רבנו עובדיה ספורנו (שם) ביאר שכוונת משה באמירתו כי לא מלבי ,באה להוכיח שכל מעשיו ופעולותיו מכוונים ישירות מאת הקדוש ברוך הוא ,ומאחר שהעניין נוגע לאמיתת השכינה בעולם ,נקבע המבחן בצורה קיצונית שכזו כדי להסיר כל צל של ספק מלב העם. הגאון רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שם) חידש כי השימוש במילים ימתון אלה רומז לכך שכל עוד הם עומדים ברשעתם ובאישיותם הנוכחית המורדת והמתנשאת ,אין להם דרך מילוט מן הדין המתוח עליהם ,שכן החטא והגאוה כרוכים זה בזה ומביאים את האדם אל פי באר שחת. מתוך מעמקי ים התלמוד ומאמרי חז"ל ,המבארים את סתרי הנהגת השכינה ואת כוחם של צדיקי הדורות ,אנו שואבים הבנה יסודית ביחס שבין גזירת הנביא לבין פתיחת שערי שמיים. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קי ע"א) מובא כי אמר רבי יוחנן ,קשה היא המחלוקת שהרי בית דין של מעלה אין עונשין אלא מגיל עשרים ומעלה ,ובית דין של מטה מגיל שלוש עשרה ,ובמחלוקתו של קרח אנו מוצאים שאפילו יונקי שדיים אבדו מן העולם ,שנאמר ונשיהם ובניהם וטפם ,ומכאן למדו חז"ל את חומרתו הנוראה של עוון זה המכלה את הכל. רש"י (שם) ביאר על אתר שחומרת המחלוקת ועזות הפנים כנגד משה רבנו גרמו לכך

גם לנשמה מגיע אוכל

שננעל החבל והדין נמתח על כל הנלווים אליהם ללא פתח הצלה ,מפני שהיו מחזיקים במחלוקת בכל תוקף ולא הטו אוזן לשמוע דברי שלום. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) מצינו יסוד נוסף בעניין עוון המחלוקת, שם נאמר כי דורו של דוד כולם היו צדיקים ואנשי מלחמה ,ומפני שהיו בהם דלטורין והיו בעלי מחלוקת היו נופלים במלחמה ,אבל דורו של אחאב כולם היו עובדי עבודה זרה ,ומפני שלא היו בהם בעלי מחלוקת היו נוצחים במלחמה ,ובזה יובן שעוון המחלוקת חמור בעיני המקום עד כדי כך שהוא נועל את השפעת החסד והרחמים ,ומביא את האדם למצב שבו מידת הדין מקטרגת עליו בלא הפוגה ,ומונעת ממנו את האפשרות להרהר בתשובה שלמה כפי שקרה בעדת קרח. מתוך הגותם הצרופה של רבותינו הראשונים ,אשר זקקו את אמרותיהם ככסף צרוף בעליל ,אנו מוצאים את נתיבות ההבנה הראשונות ביסוד גזירתו של רועה ישראל אל מול החולקים עליו. רבנו משה בן נחמן ברמב"ן (במדבר טז כט) כתב כי משה רבנו העמיד את המבחן על המיתה המשונה הזו מפני שקרח ועדתו לא כפרו רק במעלת אהרן ,אלא ביקשו לעקור את כל יסודות הנבואה ולומר שכל התורה נעשתה מדעתו ומלבו של משה ,ולכן הוצרך הדבר לאות שישנה בו בריאה חדשה לחלוטין שתכריע את האמת לדורות. רבנו עובדיה ספורנו (במדבר טז כח) ביאר כי המילים בזאת תדעון מורות על כך שמשה ביקש להסיר כל צל של ספק מלב העם ,והוכחה זו הייתה מוכרחת להיות מיידית ומוחלטת כדי שלא יישאר פתחון פה לחשוב שהיה כאן מקרה טבעי או אסון חולף. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (סנהדרין קי ע"א) חידש כי בעלי מחלוקת קשים שאינם מטים אוזן לדברי שלום ותוכחה ,הרי הם מאבדים את זכותם הרוחנית להגנה ,מפני שהחזקת המחלוקת מעוורת את עיני האדם ומביאה עליו את הדין הגמור ללא רחמים. מתוך משנתם המפוארת של רבותינו האחרונים ,אשר דבריהם כגחלי אש ומאירים את נבכי הדעת ,אנו זוכים לקבל מענה יסודי ונורא לקושיה המרעישה את הלבבות. הגאון רבי יחזקאל לנדא בנודע ביהודה בספרו אהבת ציון (דרוש ד) מחדש מהא דמשה רבינו גזר ואמר אם כמות כל אדם ימותון וכו' ושמא ברגע זו יהרהרו בתשובה ויחזור בו כבית הלל ,אלא כיון שזה הוא אות על אמיתת שליחות משה רבינו שסיים מאמרו שאם כמות כל אדם ימותון לא ה' שלחני לכך ליתא בחזרה. הגאון רבי שמריהו יוסף נחום שניאורסון מטשכנוב ,כפי שהובא בספר שיח שרפי קודש, מחדש כי הרמב"ם ז"ל אומר אם אדם יעשה תשובה יתהפך לאיש אחר ,לכן ניחא כאן כתיב ימותון "אלה" .אבל אם יעשו תשובה יתהפכו לאיש אחר ,ויהי' אחרים. הגאון רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ,בעל אבני נזר ,כפי שהובא בספר שיח שרפי קודש ,ביאר והרחיב את פיוסו ושבחו המופלג לדברים אלו ,שכן לפי יסוד זה נמצא שדברי

חרק תשרפ

משה רבנו קיימים ועומדים בכל תוקף ,שהרי האנשים הרשעים הללו כפי שהם עתה – "אלה" – יאבדו מן העולם ,ואילו היו חוזרים בתשובה לא היו עוד אותם אנשים אלא בריאה חדשה לחלוטין. מתוך עיון בכתביהם ושיעוריהם של מאורי הדורות האחרונים וגדולי הזמן ,אשר תורתם מפלסת לנו נתיב באמונת אומן ,אנו מוצאים הרחבות עמוקות המאירות באור חדש את התירוצים הנפלאים הללו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר כי כאשר מדובר במערער על עצם השליחות האלוקית של משה רבנו ,השכינה כביכול כובלת את הנהגת הרחמים ומפעילה את מידת הדין המוחלטת ,שכן ללא אות ברור וניכר לכל העין יאבד היסוד של קבלת התורה ,ולכן לא ניתנה להם האפשרות לשנות את רוע הגזירה על ידי תשובה שתבטל את האות הציבורי. מו"ר הגר"א וייס בקובץ שיעורים (דרשות פרשת קרח) מחדש כי עומק תירוצו של הגר"ש מטשכנוב ,המבוסס על דברי הרמב"ם שהבעל תשובה משנה את שמו ומעשיו ונעשה אדם אחר ,מלמדנו יסוד נורא בגדר מהות התשובה ,שהתשובה אינה רק מחיקת חטאים אלא מהפך אישיותי גמור ,וממילא נבואתו של משה הייתה מתקיימת בכל עניין ,שהרי הרשעים שהיו באותה שעה – כפי שהם – היו מתבטלים מן המציאות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ד) כתב כי קרח ועדתו הגיעו לשאול תחתית מפני שנעלו את לבם מלקבל תוכחה ,והאדם החוזר בתשובה צריך בראש ובראשונה להכניע את גאוותו ולבטל את ישותו ,ומאחר שהם החזיקו במחלוקתם עד הרגע האחרון ,לא חל אצלם אותו מהפך נפשי שהיה הופך אותם לאנשים אחרים ומציל אותם מן המיתה המשונה. מתוך התבוננות מעמיקה ביסודות אלו ,ובייחוד בשני התירוצים המופלאים שנתבארו, אנו דולים פנינים של הלכה למעשה המנחות את נתיבות החיים והנהגת האדם. אדם שגזר עליו הציבור או בית דין דין מסוים בגלל מעשיו הרעים ,והלך ועשה תשובה גמורה והפך לאיש אחר כדברי הרמב"ם ,אין להמשיך ולהתייחס אליו לפי הגדרותיו הקודמות ,ומחויבים לפתוח לו פתח של תקווה ולנהוג בו כבוד כראוי לאדם חדש שאין לו קשר למעשים הראשונים. כאשר באים להעמיד אותות ,מופתים או הבטחות ציבוריות לצורך חיזוק הדת והאמונה, יש לדעת כי מקום שבו כבוד שמיים ואמיתת התורה עומדים על הפרק ,ההנהגה האלוקית פועלת במידת הדין המוחלטת כדי שלא ייווצר חילול השם או ספק באמונת אומן ,ואפילו זכויות פרטיות נסוגות מפני הצורך הכללי. מחנך ,רב או מנהיג הבא להוכיח את תלמידיו או בני קהילתו ,צריך להבין שהמטרה העליונה של התוכחה אינה רק לגרום לשומע להפסיק את החטא המעשי ,אלא להוביל אותו למהפך אישיותי ולשינוי מהותי של נפשו ,שכן כל עוד האדם נשאר באותו מצב נפשי ובאותן מידות ,חזרתו בתשובה אינה שלמה ואינה הופכת אותו לבריאה חדשה.

גם לנשמה מגיע אוכל

עומק הרעיון המזדקר לנגד עינינו מתוך שני התירוצים הנפלאים הללו חושף את התהום הפעורה בין שתי תפיסות עולם במהות המושג של הנהגה ,אמונה ,וכוחה של התשובה .מצד אחד ,הנודע ביהודה מציב לנגד עינינו את המושג של אמיתת השליחות האלוקית ,מקום שבו ההנהגה העליונה של מלך מלכי המלכים מחויבת להופיע בצורה מוחלטת שאינה משתמעת לשני פנים .כאשר משה רבנו מעמיד את אות האמונה ,אין מדובר כאן במאבק פרטי או בעונש מקומי ,אלא ביסוד קבלת התורה לדורות עולם ,ובמקום כזה ,ההנהגה האלוקית כביכול כובלת את האפשרות של החזרה ומעמידה את האמת הצרופה ללא שום מחיצה של ספק. מצד שני ,הרבי מטשכנוב ,בדבריו המופלאים שזכו לשבחו של האבני נזר ,מוליך אותנו אל נבכי תורת הנפש והאישיות של האדם .התשובה אינה רק כלי טכני למחיקת עוונות או פשרה משפטית כדי להינצל מעונש ,אלא היא מהפך קיומי המוליד את האדם מחדש כבריאה אחרת לחלוטין .משה רבנו ,במבטו הנבואי ,ידע כי הרשעים הללו כפי שהם עתה – "אלה" – כבר חרצו את גורלם לאבדון ,מפני שהחזקת המחלוקת והגאווה אינן מאפשרות לאדם להשתנות .לו היו מהרהרים בתשובה ,הם היו פושטים את צורתם הקודמת ונעשים אנשים אחרים ,ובכך היו דבריו של משה מתקיימים במלואם ,שהרי אותם אנשים רשעים אכן עברו מן העולם. ההרחבה המחשבתית המשתקפת בשני נתיבים אלו נוגעת ביסודות העמוקים ביותר של מבנה נפש האדם ,ומגלה לנו מהי השתנות אמיתית לעומת חרטה חיצונית ושטחית .פעמים רבות האדם המצוי בעיצומו של משבר ,או תחת איום של כישלון ועונש ,ממהר להצהיר על חרטה ולבקש סליחה ,אך במבט פנימי מתברר כי אין זו אלא פוזיציה הישרדותית, ניסיון טכני להסיר את הגזירה מבלי לגעת בשורש הריקבון שהביא אליה .קרח ועדתו ,שהיו שבויים בתוך קונספציה של גאווה ורדיפת שררה ,לא היו מסוגלים לחולל בתוכם את אותו מהפך נפשי הנדרש כדי להפוך לאיש אחר ,שכן בשביל להפוך לאחר צריך האדם קודם כל לבטל את ה"אני" הקודם שלו ,דבר שהיה הפוך לחלוטין מכל מהותם. משה רבנו ,כרועה נאמן המכיר את נבכי הנפש ,מציב לדורות את התביעה להבנת כוחה של האמונה וההתבטלות להנהגת האמת .האדם אינו יכול להישאר באותו מקום נפשי, עם אותן נגיעות ואינטרסים ,ולצפות שפעולה חיצונית של תשובה תציל אותו מן המיתה הרוחנית של חטא המחלוקת .הדינמיקה של הנפש מלמדת כי מי שאינו מוכן להשתנות מן היסוד ,סופו להיבלע על ידי האדמה של חומריותו וגאוותו ,ואילו הבריאה החדשה ,הנוצרת מתוך ביטול אמיתי והתחדשות רוחנית ,היא הדרך היחידה להיוותר קשור ומחובר אל מקור החיים ואל השליחות האלוקית הנצחית. ההרחבה המוסרית העולה מתוך בירור נוקב זה משמשת כמצפן פנימי עמוק ,המכוון את תודעת האדם אל עבר תביעה עצמית חסרת פשרות של כנות ויושרה .משה רבנו ,בקבעו את המבחן החד והחריץ של המוות המשונה ,מלמד אותנו כי האמת אינה יכולה להיות נתונה למשחקים מניפולטיביים של הרגע האחרון ,וכי המערכת המוסרית של התורה דורשת הלימה מוחלטת בין פנים לחוץ .אין האדם יכול לאחוז ברשע ובמחלוקת ,לנסות למוטט

חרק תשרפ

את יסודות האמונה וההנהגה ,ובעת צרה להשתמש במושג התשובה כבמטה קסמים חיצוני שנועד רק למלט אותו מן העונש מבלי שיחולל שינוי אמיתי בלבבו. המצפן המוסרי הזה תובע מאיתנו לבחון את המניעים הפנימיים ביותר שלנו ,ולהבין כי הגבול בין פנייה אמיתית להשתנות לבין חרטה אינטרסנטית הוא דק כחוט השערה .מי שמבקש לבנות את עולמו המוסרי צריך לדעת כי התשובה האמיתית דורשת אומץ לוותר את האני הישן ,להכניע את אשליית הגאווה ולמות במובן הרוחני של המילה כרשע ,כדי להיוולד מחדש כצדיק .ההנהגה האלוקית אינה מתרשמת ממילים מן השפה ולחוץ ,וההגנה הניתנת לאדם או שלילתה תלויה לחלוטין בנכונות שלו לעבור מהפך אישיותי גמור ,שכן רק ניקיון כפיים אמיתי וטהרת המניעים מסוגלים להציל את האדם מן התהום המוסרית הפעורה לפתחו של מחזיק במחלוקת. מן המשא והמתן המעמיק בפרשה נוראה זו אנו יוצאים עמוסי ברכה ותובנות מעשיות, המלוות אותנו אל תוך שגרת חיי היום יום ומאירות את נתיבותינו .אנו למדים את החובה הגדולה לזהות את אופי החרטה והשינוי שאנו מבקשים לחולל בחיינו ,ולוודא כי בעת שאנו באים לתקן טעות או עיוות ,אין אנו מסתפקים במילים חיצוניות מן השפה ולחוץ אלא חותרים למהפך אישיותי עמוק ולתמורה אמיתית במידות הלב .כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו להתבונן בבהירות בכוחם של אותות והבטחות ציבוריות ,ולהבין כי מקום שבו האמת והיושרה עומדות על הפרק ,אין מקום למניפולציות או לחשבונות אינטרסנטיים. מעבר לכך ,הדברים מעוררים בנו את הדקדוק והזהירות במנוסתנו מפני אש המחלוקת, להתרחק כמטווחי קשת מכל שמץ של גאווה והתנשאות המובילים את האדם אל פי באר שחת ,ולבקש בכל עת את נתיב הענווה והביטול המולידים את האדם מחדש כבריאה טהורה.

עיקר העניין: כאשר שוככת סערת המחלוקת המרה ,וחולות המדבר הלוהטים חוזרים אל שתיקתם הקדמונית ,נותרת דמותו של משה רבנו עומדת במלוא הדרה ורוממותה כמגדלור נצחי לדורות ,המלמדנו את סוד היחס בין אמת מוחלטת לתשובה קיומית. המבחן הנורא של פתיחת פי הארץ אינו רק עונש מקומי ,אלא גזירה חתוכה המגלה לעין כל את מהותה של האמת האלוקית ,מקום שבו אין פתח לחזרה אינטרסנטית ללא שינוי מהותי של נפש האדם .הטרגדיה הנוראה של קרח ועדתו הייתה חוסר היכולת לבצע את אותו מהפך אישיותי גמור ההופך את האדם לבריאה חדשה, ובחירתם להישאר בתוך תבנית הגאווה חרצה את גורלם של אלו שנותרו כפי שהם אל מול פני הדין המתוח .ומתוך תהום המחלוקת עולה קריאתו הפיוטית והנוקבת של משה רבנו ,המהדהדת בחלל העולמות ותובעת מאיתנו לדורות עולם לטהר את המניעים ,לזכך את הלבבות ,ולפסוע בנתיבי החיים מתוך התחדשות מתמדת וביטול עצמי גמור ,כדי שהתשובה שבפינו לא תהיה כסות חיצונית אלא לידה מחדש של אישיות זכה הראויה לדבוק באור החיים הנצחי.

גם לנשמה מגיע אוכל