22. חולה שצריך לחלל עליו שבת, מי יעשה זאת האם כל אחד או רק מי שפחות מגיל עשרים? הוכח מפרשת השבוע!
22. חולה שצריך לחלל עליו שבת, מי יעשה זאת האם כל אחד או רק מי שפחות מגיל עשרים? הוכח מפרשת השבוע! בין כותלי בתי המדרש המהדהדים מקול התורה ,נשמעת לא פעם צעקתם של החולים הנאבקים על חייהם ,והלב היהודי נקרע בעיצומו של יום השבת קודש בין חרדת המצווה לבין קדושת החיים .והנה ,באותם רגעים גורליים שבהם נחלקים גדולי הרופאים בדעתם, ואור השבת נסוג מפני הספק והסכנה…
22. חולה שצריך לחלל עליו שבת, מי יעשה זאת האם כל אחד או רק מי שפחות מגיל עשרים? הוכח מפרשת השבוע! בין כותלי בתי המדרש המהדהדים מקול התורה ,נשמעת לא פעם צעקתם של החולים הנאבקים על חייהם ,והלב היהודי נקרע בעיצומו של יום השבת קודש בין חרדת המצווה לבין קדושת החיים .והנה ,באותם רגעים גורליים שבהם נחלקים גדולי הרופאים בדעתם, ואור השבת נסוג מפני הספק והסכנה ,מתייצבת השאלה ההלכתית במלוא חריפותה ועוצמתה .הרי פסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן שכח סעיף י) כי אפילו רופא אחד אומר צריך לחלל ורופא אחר אומר אינו צריך ,שומעין לזה שאומר צריך ,מפני שספק נפשות להקל .אך באותה שעה דחופה ,כאשר ברור שיש להסיע את החולה אל מרפא ,עולה תמיהה כבירה ומסעירה בקרב גדולי הדור :האם יש להדר אחר נער שפחות מבן עשרים שנה שיבצע את חילול השבת ,מתוך מחשבה שעונשו קל יותר ומערכת הדין של מעלה עדיין אינה מתוחה עליו במלוא עוזה? השאלה הזו ,הנוגעת בנימים הדקים ביותר של אחריות ,עונש וכרת, שולחת את שורשיה אל לב המדבר ,אל פרשתנו המרעישה ,שם נחשף לעיני כל ישראל עומק חומרתו של חטא המחלוקת ,ומתוכו מביטים המפרשים אל המערכת המשפטית הנוראה של בית דין של מעלה אל מול בית דין של מטה. מתוך הכתובים המרעישים של פרשת השבוע ,שבהם נפתחו מעמקי אדמה ונחשפו סדרי הדין העליונים ,אנו שואבים את היסודות המקראיים המאירים את שאלת שנותיו של האדם וזמן הגעתו לכלל עונשי שמיים. בספר במדבר בפרשת קרח מתאר הכתוב את המעמד הנורא שבו נפרדו בני ישראל מעדת המורדים "ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" (במדבר טז כז). רש"י (שם) ביאר על אתר את המילים המרעידות ונשיהם ובניהם וטפם ,וכתב כי בא וראה כמה קשה המחלוקת ,שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא אם כן הביא שתי שערות והוא בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ,ובית דין של מעלה אין עונשין עד בן עשרים שנה, וכאן במחלוקתו של קרח אבדו אפילו יונקי שדיים ונבלעו בשאול תחתית .המפרש הגדול מציב לנגד עינינו את היסוד הברור לפיו בשאר חטאי התורה כולה ,מי שפחות מבן עשרים שנה אינו עומד למשפט ולעונש בפני בית דין של מעלה. המדרש רבה (במדבר רבה פרשה יח סימן ד) מביא את מקור הדברים ומבאר בשם רבי ברכיה כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ,ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה ,ובמחלוקתו של קרח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית. בהקשר זה כתב רש"י (בראשית כג א) בתחילת פרשת חיי שרה על דברי המדרש בעניין שנותיה של שרה אמנו ,וביאר את המילים בת מאה כבת עשרים לחטא ,מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין ,אף בת מאה בלא חטא. רבי אליהו ברבי חסדאי מזרחי (שם) בספרו המזרחי כתב והבהיר על דברי רש"י הללו,
חרק תשרפ
שעד עשרים שנה אינו חייב כרת בידי שמיים ,ומכאן למדו את נקודת הגבול בחטאי האדם הכלליים. מתוך דברי חז"ל בתלמוד הבבלי ,אשר פתחו לנו את שערי הדעת והבנת סדרי משפט שמיים ,אנו מוצאים מקורות נחרצים המבססים את גיל עשרים כזמן תחילת עונשי שמיים. בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"ב) מובא שיחה נוראה לעתיד לבוא ,שם נאמר כי יאמר הקדוש ברוך הוא ליצחק אבינו בניך חטאו ,וישיב יצחק לפניו בריבוי רחמיו ,כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם שבעים שנה ,דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין .חז"ל מגלים לנו כאן במפורש כי עשרים השנים הראשונות של האדם מנוכות מן החשבון הכללי של עונשי שמיים ,שהרי אין הקדוש ברוך הוא מעניש עליהן באותו בית דין של מעלה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קי ע"א) מצינו יסוד זה שוב מפי רבי יוחנן שאמר קשה היא המחלוקת ,שהרי בית דין של מעלה אין עונשין אלא מגיל עשרים ומעלה ,ובית דין של מטה מגיל שלוש עשרה ,ובמחלוקתו של קרח אנו מוצאים שאפילו יונקי שדיים אבדו מן העולם ,שנאמר ונשיהם ובניהם וטפם. מתוך הגותם הצרופה של רבותינו הראשונים ,אשר שקלו כל מילה במאזני צדק וזקקו את יסודות הדת ,אנו מוצאים מקורות כבירים המעגנים את השיטה הזו כהלכה מפורשת ומקובלת. רבי משה בן מימון ברמב"ם (בפירוש המשניות מסכת סנהדרין פרק ז) כתב וביאר דברים נחרצים, לפיהם נאמר לנו בקבלה שאין הקדוש ברוך הוא מעניש בכרת אלא אחר עשרים שנה, והדבר מופיע כעמוד תווך בהבנת דרכי הנהגת המשפט העליון. רבנו שמשון משאנץ בתוספות שאנץ (מסכת עדויות פרק ב משנה ט) מפרש ומחדש בהבנת דברי המשנה ,שאין אדם נתפס על עוונותיו ועל חטאיו בידי שמיים עד שיהיה בן עשרים שנה. רבנו דוד אבודרהם (הובא בבית יוסף יו"ד סימן רסה) ביאר את הנוסח שאומרים לאחר ברית המילה ,כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים ,ומסביר שמסדרים את השבחים על סדר הגמרא בקידושין שלומד תורה ואחר כך נושא אשה ,והזכיר בסוף מעשים טובים אף על פי שהוא חייב במצוות משהוא בן שלוש עשרה ,מכל מקום אינו בן עונשים בידי שמיים עד שיהיה בן עשרים ,וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה. מתוך משנתם המפוארת של רבותינו האחרונים ,אשר דבריהם כגחלי אש ומאירים את נבכי ההלכה ,אנו זוכים לראות כיצד השאלה הזו על גיל עשרים הופכת לנפקא מינות מעשיות ומפתיעות בעולם ההלכה. הגאון רבי יוסף תאומים הפרי מגדים בספרו תיבת גמא (פרשת חיי שרה) מחדש שאף על פי שעד בן עשרים שנה אם חטא בשוגג צריך להביא קרבן חטאת ,מכל מקום יתכן שאשם תלוי ,הבא על ספק כרת ,אינו חייב להביא ,ונפקא מינה גדולה לזמננו ,שנער עד גיל עשרים שנה לא יאמר לאחר אמירת פרשת אשם תלוי בתפילה את הנוסח אם נתחייבתי אשם תלוי.
גם לנשמה מגיע אוכל
הגאון רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט בפתחי תשובה (יו"ד סימן ה סק"ג) מביא את דברי התיבת גמא ,והקשה עליו שיש נפקא מינה גדולה וחמורה יותר להלכה ,שהרי פסק מרן בשולחן ערוך שהשוחט לשם קרבן שאינו חייב בו הרי שחיטתו פסולה ,משום שהדבר נחשב כשוחט קדשים בחוץ ,ואם כן לפעז"ה נער שפחות מבן עשרים ושחט בהמה לשם אשם תלוי צריכה שחיטתו להיות כשרה ,כיוון שאינו חייב בו כלל ,וכתב הפתחי תשובה שצריך לומר שכיון שדבר זה אינו מצוי לא נקט ליה השולחן ערוך. הגאון רבי יצחק יוסף זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת שבועות (דף ז ע"ב) מביא את הספק הגדול בענייננו לגבי המעשה בחולה שנחלקו הרופאים אם הוא מסוכן ,והלכה היא שמחללים ,אך דנו גדולי הדור שמא מאחר שחילול שבת יש בו איסור כרת ,ובדין שמים אין עונשים פחות מבן עשרים ,אולי מוטב שייקחנו נער שפחות מבן עשרים שהרי הוא קל יותר ממי שהוא בן עשרים. הגאון רבי צבי אשכנזי בשו"ת חכם צבי (סימן מט) כתב כי אין דעתו נוחה ביסוד זה ,ותמה איך יתכן שעונש שענשה תורה על העובר על המצווה ,וחייב עליה מלקות וארבע מיתות בית דין בבית דין של מטה ,לא יהיה חייב עליה כרת בבית דין של מעלה ,והרי מפורש ברמב"ם בריש הלכות מילה שברגע שיגדל בכל יום שאינו נמול חייב כרת ,וכתב לתרץ זאת בכמה אנפין ,שכיון שמצינו בדור הממדבר שלא הענישם פחות מבן עשרים ,אף יצחק בתפלתו ביקש שלא יעניש עליהם לעתיד לבא ,עוד כתב שיתכן שרק בעולם הזה אין מענישים קודם עשרים אבל בעולם הבא יש עליו עונש כרת ,עוד כתב דאף שיתחייב כרת כשהוא בן שלוש עשרה ,הקדוש ברוך הוא ממתין לו ומאריך אפו עד אחר גיל עשרים שמא ישוב ולא יכריתו ,ואם לא ישוב אז יכריתו על העוון אשר חטא בו בהיותו פחות מבן עשרים, וזה נלע"ד ברור דעל כל פנים שייך עונש כרת בפחות מבן עשרים. הגאון רבי יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן קסו) ביאר כי כל דבר שמפורש בתורה קלות וחמורות ,וכן כל גזירות ותקנות חז"ל שגם כן נכללים במצוות לא תעשה ,ודאי בית דין של מעלה ושל מטה שווין ועונשים מבן שלוש עשרה ,אמנם בדבר שלא מפורש בו אזהרה ומצוה מפורשת בתורה ,רק דיש ללמדו מסברה שרע ומר הוא ,כגון מחלוקת של קרח ,שם אין עונשין פחות מבן עשרים ,לכן שפיר אמרו חז"ל כמה קשה מחלוקת עד שנאבדו אפילו יונקי שדים ,אף שאין מענישים בידי שמים בפחות מבן עשרים בשאר עבירות מסוג זה ,וכן שרה שדרשו לגביה בת מאה כבת עשרים לחטא ,גם כן עדיין לא ניתנה תורה ,וקא משמע לן שלא חטאה בדברים השכליים שראוי למנוע מהם ,או שראוי לעבוד השם ולברכו ולאהבו וליראה אותו ,וכן כל כיוצא בזה. הגאון רבי יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סימן קסד) כתב כי לדעתו לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ,שאם כן נמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים ,וינאף ויעשה כל תועבות השם ,ולדעתו הכוונה שבעולם הזה אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה ,אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת ,אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא
חרק תשרפ
עבירה ,צריך לסבול כפי מעשיו ,ומה שאמרו במסכת שבת שיצחק אמר דל עשרים ,כי אז הדין הוא בעולם הזה ,וכאן אין מענישים פחות מבן עשרים ,ועוד גם אם נניח שגם אחר מיתה אין עונש ,אבל קבלת שכר על המצוות ודאי יש ,ועבירות שבידו מונעים הטוב ממנו ומנכים משכרו. הגאון רבי משה סופר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קנה) חידש וכתב שדבר זה שאין מענישים פחות מבן עשרים לא נמצא בש"ס המפורש אלא בדרושי אגדה ,וכבר כתבו מזה האחרונים שאין לסמוך על זה כלל לפסוק הלכה ,וכדמות ראיה הביא מהגמרא במסכת שבועות (דף ז ע"ב) שנושאת ונותנת האם שעיר בפנים מכפר על עבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים, ופריך אי בשוגג בר קרבן הוא ,ומאי פריך ,דילמא מדובר מבן שלוש עשרה עד עשרים דבר קרבן לא הווה ,ומכל מקום לא ימלט מעונש שייענש אחר עשרים דלא גרע ממי שחטא בקטנות ממש שיש לו עונש קצת בגדלותו כמו שכתוב בשולחן ערוך או"ח סימן שמג, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר בחטא של בין שלוש עשרה לעשרים שענשו יותר מרובה ,ונימא שעיר הנעשה בפנים מכפר על אלו ,אלא על כרחך לא נאמרו שיעורים הללו במדרשות שבני עשרים נעשו בני עונשים למעלה אלא בעונשים על חטאים המחודשים לשעה ,כגון עונשי דור המדבר ,וכן בשרה נאמר בת עשרים כבת שבע בלא חטא ,התם קודם מתן תורה הוה והכל אצלה כמצוות שכליות ,ועל זה נאמרו שיעורים הללו ,אבל עונשי התורה אין שום חילוק ,כי שיעורים הלכה למשה מסיני בין למלקות בין לקרבן ,ובן שלוש עשרה שהביא שתי שערות שווה לכל עונשים שבתורה ואין צריך לפנים. כמו כן הזכירו האחרונים קושיות רבות שמצאנו בזוהר ובירושלמי וברמב"ם ובתוספות שאנץ שאין בית דין מענישים ,והגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספרו נחל קדומים (פרשת חיי שרה) הקשה על החכם צבי ,שמפורש בירושלמי בפרק ב במסכת ביכורים הלכה א שאין בית דין של מעלה מענישים עד שיהיה בן עשרים ,וכן מבואר בזוהר בכמה מקומות ,והגאון רבי צבי הירש חיות במהרי"ץ חיות במסכת מועד קטן (דף כח ע"א) הקשה דמפורש ברמב"ם בפירוש המשניות בסנהדרין שנאמר לנו בקבלה שאין הקדוש ברוך הוא מעניש בכרת אלא אחר עשרים שנה ,ובספר דעת תורה ביו"ד סימן ה אות יא כתב שמפורש בתוספות שאנץ על מסכת עדויות שאין אדם נתפס על עוונותיו עד שיהיה בן עשרים ,ובספר פרדס יוסף בפרשת חיי שרה האריך בזה טובא. מתוך העיון המעמיק בדעותיהם של רבותינו האחרונים וביאוריהם המופלאים ליסוד של גיל עשרים בעונשי שמיים ,אנו דולים נפקא מינות בהירות להלכה למעשה בבואנו להכריע במקרה הדחוף של חילול שבת עבור חולה שיש בו ספק סכנה. אף על פי שמצינו מקורות כבירים במדרש ובדברי הראשונים שאין בית דין של מעלה מענישים בכרת אלא מגיל עשרים ומעלה ,מכל מקום לעניין חומרת איסור חילול שבת שווה הנער שפחות מבן עשרים לאדם מבוגר ,ואיסור חפצא של חילול שבת קדושה קיים בו במלוא תוקפו ,וממילא אין שום עדיפות או הידור לבקש דווקא נער פחות מבן עשרים שיסיע את החולה לבית החולים.
גם לנשמה מגיע אוכל
מאחר שגדולי עמודי ההוראה כמו החכם צבי ,הנודע ביהודה והחתם סופר הכריעו כולם להלכה שאי אפשר לפטור את הפחות מבן עשרים מעונשי שמיים של כרת ,בין אם משום שהעונש ממתין לו לאחר מיתה ובין אם משום ששיעור גיל שלוש עשרה הוא הלכה למשה מסיני לכל עונשי התורה ,הרי שחל עליו דין גדלות גמור ואין להקל ראש בחילול שבת שלו יותר מאשר אצל אדם מבוגר. במצב של ספק פיקוח נפש ,כאשר הרופאים חלוקים בדעתם ופסק השולחן ערוך מורה לנו לחלל את השבת ללא שיהוי ,מחויבים לפעול במהירות המרבית ובאופן היעיל ביותר כדי להציל את החולה ,וכל ניסיון לחפש ולברור דווקא נער פחות מגיל עשרים מהווה עיכוב מסוכן שיש בו משום שפיכות דמים ,שכן לגבי עצם היתר חילול השבת בשל פיקוח נפש אין שום חילוק בין העושים ,והזריז הרי זה משובח. עומק הרעיון המזדקר לנגד עינינו מתוך דברי המפרשים בסוגיה חמורה זו חושף את היחס המרתק שבין הגדרת החטא לבין מידת העונש ,וכיצד התורה מביטה על שלבי התפתחותו של האדם .מצד אחד ,אנו מוצאים את מדת הרחמים העליונה המשתקפת במדרש ובדברי הראשונים ,המבינה כי נפש האדם עד גיל עשרים עדיין לא הגיעה לכלל בשלות מוחלטת של דעת ואחריות קיומית ,ולכן בית דין של מעלה מעכב את מתיחת מידת הדין של כרת ומעניק לו ימי חסד והמתנה .זוהי גישה התופסת את העונש לא כנקמה טכנית ,אלא כתוצאה של אחריות רוחנית מלאה ,שאינה מתעוררת אלא כאשר האדם הופך לחלק בלתי נפרד מן הקהל הבוגר. מצד שני ,גדולי האחרונים ,ובראשם החכם צבי והחתם סופר ,מעמידים אותנו על משמרת ההלכה הצרופה ,לפיה המבנה המוסרי והחוקי של התורה אינו יכול להיוותר פרוץ או נתון לשיעורים שאינם מוחלטים .חומרת האיסור של חילול שבת או כל עבירה אחרת נובעת מעצם פגיעתה ברצון השם וקדושת החיים ,ומאחר שהאדם הגיע לגיל מצוות והביא שתי שערות ,גופו ונפשו כבר מחויבים במערכת הברית .ההבחנה בין עונש שמיים לעונש בית דין של מטה אינה מפחיתה מחומרת המעשה ,ומלמדת אותנו שגם כאשר מידת הרחמים מעכבת את העונש ,האחריות המעשית המוטלת על האדם בעולם הזה נותרת בעינה ,ללא פשרות וללא פטורים מדומיינים. ההרחבה המחשבתית המתגלה מתוך נבכי נשמתה של סוגיה זו נוגעת בשורש בניינה של הנפש ובהבנת שלבי התפתחותו הרוחנית של האדם אל מול פני האמונה וההנהגה. אנו פוגשים כאן דינמיקה אלוקית מופלאה המשלבת בין שתי תביעות קוטביות :הדרישה חסרת הפשרות לעמידה בחוקי התורה מחד ,וההכרה הפנימית בתהליך הבשלת הדעת של האדם מאידך .עשרים השנים הראשונות בחייו של האדם אינן רק תקופה כרונולוגית ,אלא הן מייצגות את שלב בניין האישיות ,שבו המניעים והרצונות עדיין סוערים ומעוצבים על ידי רוחות הנעורים .ההנהגה העליונה ,ברחמיה המרובים ,מעניקה לאדם מרחב של צמיחה מתוך הבנה שהדעת השלמה ,המאפשרת לאדם לתפוס את עומק השפעת מעשיו בעולמות העליונים ,זקוקה לזמן כדי להכות שורשים עמוקים בלב.
חרק תשרפ
מבט פנימי זה אל תורת הנפש מלמד אותנו כי האמונה אינה דורשת מהאדם שלמות מלאכותית ברגע אחד ,אלא היא מלווה אותו בנתיבי התבגרותו .האחריות המוסרית המתעוררת בגיל המצוות היא השער שבו האדם נכנס אל עולמה של מחויבות ,אך הבשלות המלאה הנושאת את כובד המשקל של עונשי שמיים מגיעה רק כאשר האדם מסוגל להביט על חייו במבט מקיף וכולל .הנהגת השם מראה לנו כיצד לחנך ולבנות את אישיותנו שלנו ושל בנינו :להציב גבולות ברורים של אסור ומותר כבר מראשית הדרך ,ויחד עם זאת לשמור על לב חם ומבין ,המעניק מרחב לנפש לטעות ,לתקן ,ולצמוח מתוך אהבה ודעת מיושבת ,מבלי להיבלע בתחושת אשמה ממוטטת. ההרחבה המוסרית העולה מתוך בירור פנימי זה מעמידה לנגד עינינו מצפן פנימי נוקב, המכוון את תודעת האדם אל מול חובתו המוחלטת בעולמו ,ומונעת ממנו ליפול אל מלכודת של פשרנות מוסרית או התחמקות מאחריות .המחשבה שמא ניתן להשתמש בנער שפחות מבן עשרים לצורך חילול שבת ,מתוך הנחה שעונשו קל יותר בשמיים ,מגלה נטייה פנימית מסוכנת של ניסיון למצוא פרצות במערכת החוק האלוקית ,ובכך להפחית כביכול מחומרת המעשה .המצפן המוסרי של התורה תובע מאיתנו להבין כי המעשה כשלעצמו – חילול השבת במקום שיש בו פיקוח נפש – אינו חטא שיש להתחמק ממנו ,אלא מצווה עליונה של הצלת חיים ,שבה כל רגע של שיהוי או חישוב חשבונות אינטרסנטיים מהווה כשל מוסרי חמור. ההבנה כי מערכת המשפט האלוקית נוהגת במידת הרחמים וממתינה לאדם עד גיל עשרים ,אינה באה להקל ראש בחומרת האיסורים ,אלא להפך ,היא מטילה על האדם חובה מוסרית כפולה ומכופלת .מי שזוכה לחסד והארכת אף מצד ההנהגה העליונה ,אינו יכול לנצל חסד זה כדי להפוך את העולם להפקר ,אלא עליו לפתח בקרבו יושרה פנימית עמוקה ותביעה עצמית גבוהה עוד יותר .המצפן המוסרי מורה לנו כי טהרת המעשים וניקיון הכפיים נדרשים מן האדם מן הרגע שבו הגיע לכלל דעת ,והאחריות על קדושת השבת וקדושת החיים היא חובה מוחלטת המוטלת על הכל בשווה ,ללא ניסיונות מניפולטיביים להסיר את כובד המשקל מעל כתפינו. מן המשא והמתן המעמיק והנפלא בפרשה זו אנו יוצאים עמוסי ברכה ותובנות מעשיות, המלוות אותנו אל תוך שגרת חיי היום יום ומאירות את נתיבותינו ביחסנו לתורה ולמצוותיה. אנו למדים את החובה הגדולה לקבל על עצמנו אחריות אישית מלאה וישרה על כל מעשה ומעשה ,מבלי לחפש פטורים או דרכי עקלקלות כדי להסיר מעל עצמנו את כובד המשקל המוסרי של חובתנו בעולם .כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו להתבונן בערכם של החיים ובקדושת השבת במבט של בהירות מוחלטת ,ולהבין כי בעת שעומד לנגד עינינו ספק של פיקוח נפש ,אין מקום להיסוסים ,לחשבונות צדדיים או לעיכובים ,אלא חובה לפעול במהירות וביעילות המרבית להצלת נפש מישראל .מעבר לכך ,הדברים מעוררים בנו את הדקדוק והזהירות בחינוך הדור הבא ,להחדיר בלב הצעירים את רוממות ערך המצוות מתוך חום ,אהבה והבנה לשלבי צמיחתם ,ולזכור תמיד כי חסד שמיים והארכת האף של
גם לנשמה מגיע אוכל
הבורא יתברך נועדו לרומם אותנו ולדרבן אותנו לזכך את מעשינו בכל עת ,מתוך יושרה פנימית וניקיון כפיים גמור.
עיקר העניין: כאשר שוככת סערת הספקות בלב האדם מול שבריריות החיים ,וקדושת השבת נשזרת ברוממות ערך הנפש ,נותר המצפן ההלכתי והמוסרי עומד על תלו כמגדלור נצחי ,המלמדנו את סוד האחריות והחובה של האדם בעולמו .המבחן הנורא של פתיחת פי הארץ במחלוקת קרח ,שבו נספו אפילו הטף ,חושף בפנינו את עומק חומרת הדין העליון ,אך מאידך מגלה לנו את מידת החסד והרחמים של בית דין של מעלה הממתין לאדם ומאריך לו אפו עד גיל עשרים בשאר חטאים .אולם, כאשר באים אנו להכריע הלכה למעשה ביחס לחולה הזקוק לחילול שבת ,מתברר בבהירות צרופה כי חומרת האיסור וקדושת המצווה של הצלת חיים שוות בכל אדם משהגיע לגיל מצוות ,ואין מקום לחשבונות מניפולטיביים של ברירת גילאים על חשבון מהירות ההצלה .מתוך בירור נוקב זה עולה קריאתה של התורה ,התובעת מאיתנו לדורות עולם לנהוג בכנות חסרת פשרות ,לפעול בזריזות ובאומץ לב בכל מקום שבו נפש מישראל נתונה בסכנה ,ולפסוע בנתיבי החיים מתוך התחדשות מתמדת ,ביטול הגאווה וטהרת המניעים ,כדי שכל מעשינו יהיו מכוונים תמיד אל מקור החיים והאמת הצרופה.