24. האם מותר לעבור על איסור ברפואה סגולית? הוכח מפרשת השבוע!

24. האם מותר לעבור על איסור ברפואה סגולית? הוכח מפרשת השבוע! בין כותלי בתי החולים הגדושים במכשור רפואי מתקדם ,ובין דפיו המרעישים של השולחן ערוך ,מתעוררת לעיתים דרמה אנושית ורוחנית קורעת לב המותירה את החולה וקרוביו אובדי עצות אל מול חוסר האונים של הרפואה הקונבנציונאלית .והנה ,באותם רגעים מעורפלים שבהם הרופאים המומחים מרימים ידיים ומודים כי נלאו למצוא…

24. האם מותר לעבור על איסור ברפואה סגולית? הוכח מפרשת השבוע! בין כותלי בתי החולים הגדושים במכשור רפואי מתקדם ,ובין דפיו המרעישים של השולחן ערוך ,מתעוררת לעיתים דרמה אנושית ורוחנית קורעת לב המותירה את החולה וקרוביו אובדי עצות אל מול חוסר האונים של הרפואה הקונבנציונאלית .והנה ,באותם רגעים מעורפלים שבהם הרופאים המומחים מרימים ידיים ומודים כי נלאו למצוא מזור ותרופה למחלה המכרסמת בגופו של חולה שיש בו סכנה ,נזרקת לחלל האוויר שמועה עמומה ומפתה על אודות תרופת פלא מסתורית ,רפואה סגולית הניתנת על ידי נכרי שרבים כבר נושעו הימנה ,אך היא כרוכה באכילת איבר מבהמה טמאה האסורה באיסור תורה חמור .נפשו של החולה בשאלתו ,ותודעתו המיוסרת מיטלטלת בין רצונו העז לחיות ולצאת מאפילה לאורה לבין חרדתו מפני חילול קדושת התורה :האם רשאי הוא להישען על אותה סגולה רחוקה שאינה מוכרת לחוקי הטבע והמדע ,או שמא כל היתר פיקוח נפש נאמר אך ורק ברפואה מדעית ובדוקה ,ואילו כאן השערים נעולים ואין לעבור על שום איסור עבור רפואה שאינה אלא סגולה. מתוך דפי פרשתנו המרתקים ,בין ענני הקטורת האופפים את מחנה ישראל הנדהם ,אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

מוצאים את השורש המקראי המובהק שבו השתמשו מפרשי הדורות כדי להאיר את שאלת הרפואה הסגולית בשעת סכנה. בספר במדבר מתאר הכתוב את רגעיה המבהילים של המגפה הפתאומית שהחלה להפיל חללים בעם בעקבות תלונותיהם לאחר בליעת קורח "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף" (במדבר יז יא). רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מביא את סודם הפנימי של הדברים ומבאר שמשה רבנו קיבל סוד זה ממלאך המוות עצמו בשעה שעלה למרום ,לפיו יש בכוחה של הקטורת לעצור את המגפה ולהשיב את החיים. הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמוק העמק דבר עמד על כך שהוראה זו להקטיר קטורת לא ניתנה בציוויו הישיר של המקום באותה שעה אלא נעשתה על דעתו של משה רבנו בלבד ,והגם שאסור מן התורה להקטיר קטורת מחוץ לפתחו של משכן ,מכל מקום פיקוח נפש של ישראל דוחה איסור חמור של הקטרה בחוץ ,ומכאן למדו הפוסקים יסוד גדול שמותר לפעול פעולה שהיא סגולית במהותה גם אם היא כרוכה באיסור תורה במקום שיש בו פיקוח נפש. מתוך משנתם הטהורה של התנאים והאמוראים בגמרות המאירות ,אנו חודרים אל תוך שורשי המחלוקת התנאית המשמשת תשתית לכל פוסקי ההלכה בעניין רפואה זו. במשנה במסכת יומא (דף פג ע"א) שנינו יסוד מרעיש לגבי מי שנשכו כלב שוטה ,שהיו מאכילין אותו מחצר הכבד של אותו הכלב ,ורבי מתיא בן חרש מתיר זאת אף ביום הכיפורים, ואילו חכמים חולקים על דבריו. רבי שלמה יצחקי ברש"י (שם) ביאר את עומק מחלוקתם ,ולפיה לשיטת חכמים הדבר אסור מאחר שאין זו רפואה גמורה ובדוקה בדרך הטבע ,ואילו לשיטת רבי מתיא בן חרש הרי זו נחשבת רפואה גמורה המתרצת את חילול היום הקדוש. במשנה במסכת שבת (דף קכט ע"א) מצינו דין נוסף לגבי ולד הנולד ביום השבת ,שעושים לו את כל צרכו ,ובין היתר מרחיצים ומולחים אותו וטומנים את השלייה בארץ כדי שיחם לו ,דבר שגרר מחלוקת כבירה בין הפוסקים האם הותרו לצורך כך רק מלאכות מדברי סופרים או שמא אף מלאכות דאורייתא. במשנה במסכת תענית (דף יד ע"א) מובא דין חמור לפיו אסור להזעיק בני אדם בשבת לבוא ולהתפלל או לתקוע בשופר על עיר שהקיפוה אויבים או נהר ,למרות שמדובר באיסור דרבנן בלבד ,ומכאן עולה לכאורה הראיה שאין מחללים שבת עבור פעולות רוחניות של תפילה וזעקה שאינן בדרך הטבע.

חרק תשרפ

מתוך דברי הראשונים ואבות ההוראה ,אשר לשונם הזהב מציבה גבולות בהירים לדרכי התורה ,אנו חודרים אל הכלל הגדול המאיר את סוגיית הריפוי הסגולי. רבי משה בן מימון הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת יומא פרק ח משנה ו) כתב והציב יסוד שכלי מוצק וקבע שאין הלכה כרבי מתיא בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך ,מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה ,והוסיף בלשונו הזהב שחכמים אומרים אין עוברים על מצווה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו ,אבל הריפוי בסגולות לא ,לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון ,וניסיונו רחוק ,והיא טענה מן הטוען בה ,וזה כלל גדול דעהו. רבי שלמה יצחקי רש"י בגמרא במסכת תענית (דף יד ע"א) הביא פירוש מפי רבותיו שפירשו בטעם האיסור לזעוק ולתקוע בשופר בשבת עבור עיר שנצורה ,מפני שאין ודאות מוחלטת שהתפילה תתקבל ברצון ,ועל פי זה מתבאר היסוד שבמקום שאין הדבר ברור בדרך הטבע או בהבטחה גמורה ,לא הותרו איסורים. מתוך משנתם המפוארת של רבותינו האחרונים ועמודי ההוראה ,אשר דבריהם כגחלי אש וצופים ברוח בינתם אל המעשה המשתנה ,אנו זוכים לראות את דרכי פסיקת ההלכה ויישוב הסתירות בסוגיה רגישה זו. רבי ישראל יעקב אלגאזי ורבי חיים יוסף דוד אזולאי בברכי יוסף (או"ח סימן ש"ל) דנו ארוכות במעשה המרעיש שאירע בנערה ששתתה בשבת סם המוות ונלאו הרופאים להצילה ,והלך מקובל אחד וכתב עבורה קמיע בשבת קודש והצילה ממיתה ,ורעשו עליו העולם מי התיר לו חילול שבת זה ,והשיב רבנו החיד"א שלפי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות עולה איסור גמור לעשות רפואה סגולית תוך כדי מעשה איסור ,אך הביא פוסקים שהתירו כגון בעל אדמת קודש שהתיר להאכיל תרנגול נבילה לשוטה המסוכן ליפול בנהר ,ובעל פרי הארץ שהעיד שרבני שאלונקי עשו מעשה להתיר ,ובספרו שו"ת חיים שאל הביא מרבינו פרץ שכתב בשבת שמות הקודש לסגולה עבור יולדת היושבת על המשבר ,ומכלל דבריו נראה שלא הייתה פשיטות גמורה להתיר למעשה. הגאון רבי שמואל קלוגר בספרו שו"ת ובחרת בחיים (סימן פ"ז) הביא מעשה שהסעיר את עולם ההוראה ,כאשר שהה השר שלום מבעלז בעיר בראדי ,ובעיר זאלטשוב היה חולה מסוכן והתיר דיין אחד לשלוח אליו מכתב "קוויטלא" בשבת כדי שיעתיר עליו בתפילה, ויצא הגר"ש קלוגר בחריפות נגד היתר זה ,וכן הובא בשו"ת מהרש"ם שהורה להעביר את אותו דיין מתפקידו ,משום שסבר כדעת הרמב"ם שאין היתר לחלל שבת עבור פעולה סגולית ותפילת צדיק בכלל זה ,והשר שלום מבעלזא עצמו הפליא ואמר כי מאחר שעברו באיסור תורה כדי לשלוח את המכתב ,שוב נגרעה היכולת של תפילתו לפעול ולהבטיח את רפואתו של החולה. רבי משה חביב בספרו תוספת יום הכיפורים מפרש בדעת הרמב"ם הבנה נוקבת ,וכתב

גם לנשמה מגיע אוכל

שמאחר שרפואה סגולית אינה פועלת בדרך הטבע המובן לשכל האנושי ,אין בכוחה לדחות את איסורי התורה אפילו לא בשביל פיקוח נפש ,וכיוון לזה גם בעל זרה אמת שנקט שהחיד"א הכריע למעשה כדעת הרמב"ם לאסור. רבי ישראל ליפשיץ בתפארת ישראל (יומא) מפרש ומבאר את דברי הרמב"ם באפיק שונה, וכתב שכל טעמו של הרמב"ם לאסור בריפוי סגולי אינו אלא משום שבאותם דורות לא הייתה זו רפואה בדוקה ולא היה בה תועלת מוכחת ,וממילא נפקא מינה גדולה לשיטתו, שאם ישנה סגולה מסוימת שיש לה תועלת ברורה ומוכחת בניסיון גמור שוב יודו חכמים שמותר לעבור עליה באיסור במקום סכנה. הגאון רבי יוסף אסאד בספרו שו"ת יהודה יעלה (סימן קפ"ג) מקשה על דברי רבותיו של רש"י במסכת תענית שאסרו לזעוק בשבת משום ספק קבלה ,שהלא בכל פיקוח נפש אנו מחללים שבת אפילו על הספק ,ופירש יסוד עצום לפיו כיוון שאין זו הצלה בדרך הטבע אלא בדרך סגולה רוחנית ,לא הותר לעבור על איסור אלא אם כן ישנה ודאות מוחלטת והבטחה גמורה שהפעולה תביא את ההצלה ,וכפי שמצינו בקטורת של משה רבנו שהייתה לה ודאות גמורה מכוח גילוי המלאך ,ועל פי יסוד זה האריך למעשה בדורנו מו"ר הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן י"ח) שדווקא רפואה טבעית שחקר אותה המדע והניסיון מותרת בספק ,אך סגולה מותנית בוודאות גמורה. מתוך מסורת הפסיקה הרציפה של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר הניחו את יסודות הוראתם על משמרת המנהג וההלכה הצרופה ,אנו זוכים למצוא מענה מעשי והרחבות תורניות מקיפות לשאלה סבוכה זו ,כאשר כל אחד מן המאורות הגדולים מאיר פן נוסף בבירור חילול השבת והמועדים עבור רפואות שאינן מבוססות על דרך הטבע. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (מועד ,סימן ל"ז אות כ"א) דן ביסוד גדרי הרפואה המותרת בשבת ,וכתב כי כל דבר שאין הרופאים מכירים בו כחלק מדרכי הרפואה הטבעית ,ואפילו אם הוא מוגדר כסגולה נפלאה וידועה ,אין בו כדי לדחות איסורי שבת בשום אופן ,משום שרק רפואה המיוסדת על חוקי הטבע הגלויים שהטביע הבורא בעולמו נחשבת כהצלה היתרית ,ואילו סגולות רוחניות אינן בכלל ההיתר של וחי בהם ולא שימות בהם. עמוד ההוראה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה (חלק א סימן צ"א אות ד)

ביאר כי המושג פיקוח נפש הדוחה שבת תלוי באופן ישיר בהגדרות המדעיות והרפואיות המקובלות בכל דור ודור ,ומאחר שכיום עולם המדע אינו מכיר בסגולות ובקמיעות ככלי ריפוי ממשיים ,הרי שאין בעשייתם משום הצלה המתרת חילול שבת ,ויתרה מכך ,הניסיון לעשות פעולות אלו תוך כדי מעשה איסור עלול להביא לידי חילול השם. פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן כ"ו) חידש הבחנה יסודית במעשה הקטורת של אהרן הכהן ,וביאר כי שם נעשה הדבר על פי ציווי נבואי

חרק תשרפ

מפורש ובשעת הוראת שעה שמימית ,מה שאין כן בדורות הבאים שבהם אין לנו נביא ולא גילוי מילתא דשמיא ,ועל כן אין שום כוח ביד חכם או מקובל לעשות מעשה סגולי הכרוך בחילול שבת אפילו לצורך חולה שיש בו סכנה. ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך בספרו אבי עזרי (הלכות שבת פרק ב הלכה א)

פירש כי גדר התר חילול שבת לחולה שיש בו סכנה נובע מכך שהתורה העמידה את ערך החיים של היהודי מעל מצוות השבת ,אך כל זה נאמר דווקא כאשר ההצלה נעשית בכלי העולם הזה ,דהיינו ברפואות גשמיות וטבעיות ,אבל להשתמש בכוחות רוחניים ובסגולות שאינם שייכים למערכת החוקים של הטבע הגשמי ,לא ניתן לכך היתר מעולם לחלל עבורם את התורה. הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן כ"ה) ביאר את שיטת הרמב"ם להלכה למעשה ,וכתב כי אין לעשות שום סגולה או כתיבת קמיעין בשבת עבור חולה מסוכן אם יש בכך משום חילול שבת ,והביא ראיה מדברי הפוסקים הקדמונים שחששו מאוד לתערובת של אמונות טפלות ברפואה ,וסיכם שדווקא תפילה וזעקה לשמיים מותרות ,אך לא מעשים אקטיביים הכרוכים באיסור מלאכה. הגאון רבי אשר וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן ל"ח) העמיק להגדיר את המושג רפואה מנוסה ,וכתב כי גם אם מצינו בדורות עברו שהתירו קמיעין מומחים ,הרי זה משום שבאותם ימים היה הדבר נחשב לרפואה גמורה ומקובלת אצל בני האדם ,אולם בדורנו ,שאין לנו קמיעין מומחים וכל ענייני הסגולות אינם נמדדים בכלים מדעיים, ברור לכל הדעות שאין לחלל שבת עבורם ,וכל הפורץ גדר בזה הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים. מתוך אספקלריית פסיקתם המרתקת של גדולי הדורות ,אנו פוסעים אל עבר עולמה של ההלכה המעשית ,שבו הופכים היסודות הלמדניים להנחיות ברורות בתוך המיית החיים ומול מיטת החולה במצבי דוחק וסכנה. חולה המושלך על ערש דווי ,והרופאים בבית החולים אובדי עצות ומרימים ידיים מול מחלתו הממאירה ,והנה מציע אדם אחד להביא לו תרופה ייחודית או חתיכת בשר מבהמה טמאה הידועה בעולם הסגולות כמסוגלת לרפא מחלה זו ,נפקא מינה ראשונה וברורה היא שאסור לחולה לטעום מאותו בשר או להשתמש ברפואה זו ,מאחר שההלכה המעשית נקבעה כדעת החזון איש (שם) והמנחת שלמה (שם) ,שאין איסורי תורה נדחים מפני סגולות ורפואות שאינן מבוססות על חוקי הטבע ,ורק לרפואה מדעית והגיונית נתנה התורה את הכוח לדחות את מצוותיה. רופא מומחה המבקש לרשום לחולה מסוכן תרופה כימית חדשנית שטרם אושרה באופן סופי על ידי רשויות הבריאות ,אך היא מיוסדת על מחקרים ביולוגיים מקיפים והגיוניים, נפקא מינה נוספת היא שפשוט וברור שמותר ואף חובה להשיג את התרופה הזו עבור החולה

גם לנשמה מגיע אוכל

ואפילו אם הדבר כרוך בחילול שבת גמור ,שכן הגדרת רפואה בהלכה אינה מצטמצמת רק למה שכבר נפוץ ומקובל ,אלא היא כוללת כל טיפול המבוסס על חוקי המדע והטבע שהטביע הבורא בעולמו ,כפי שביאר האבי עזרי (שם) ,ואין זה דומה כלל לסגולות וקמיעות המשוללים היגיון מדעי. אדם הנמצא בעיצומו של יום השבת ,וקרוב משפחתו חלה לפתע באופן פתאומי ויש בדבר חשש סכנת נפשות ,והחולה או סובביו מבקשים לנסוע ברכב בשבת אל ביתו של צדיק מפורסם כדי לקבל את ברכתו או לכתוב קמיע מיוחד להצלתו ,נפקא מינה נוקבת היא שאין להתיר את הנסיעה הזו ואת כתיבת הקמיע בשום פנים ואופן ,כפי שפסק בשו"ת שבט הלוי (שם) ובשו"ת יחווה דעת (שם) ,משום שאפילו עבור ספק פיקוח נפש קל ביותר מחללים שבת ברפואה קונבנציונאלית ,אך ברפואות סגוליות ובפעולות רוחניות אין היתר לחלל שבת אלא אם כן ישנה הבטחה נבואית ודאית מוחלטת כמו שהיה בקטורת של אהרן הכהן. חולה הזקוק לטיפול רפואי דחוף בשבת ,ומלבד הטיפול המדעי מציעים לו לעשות גם פעולה סגולית הכרוכה באיסור דרבנן קל ,נפקא מינה לחיי המעשה היא שיש למנוע את עשיית הסגולה ,שכן שו"ת מנחת אשר (שם) הבהיר שאין לערבב בין עולם הרפואה הטבעי לעולם הסגולות ,וכל חילול שבת או עבירה על דברי חכמים לצורך סגולה שאינה מנוסה ומקובלת אצל אנשי המדע נחשבים לפריצת גדר ,ואין בכוחה של הסגולה להביא רפואה כאשר היא נעשית מתוך עבירה על חוקי התורה. מתוך פסיקת ההלכה המעשית ועולם הנפקא מינות הבהירות ,אנו מתעלים אל עבר עולמה של המחשבה והעיון הפנימי ,כדי לגלות את עומק הרעיון הרוחני והיסודות האמוניים המונחים בתשתיתה של סוגיה זו. שני כוחות מניעים את העולם ,מחד גיסא מערכת חוקי הטבע הגלויים ,ומאידך גיסא ההנהגה הנסתרת והרוחנית המשפיעה על המציאות ,ועומק הרעיון העולה מתוך משנתם של רבותינו מלמד כי התורה תובעת מן היהודי לחיות ולפעול אך ורק בתוך מערכת הטבע ,השכל הישר וההיגיון האנושי שהנחיל לנו הבורא .כאשר התורה התירה את הרפואה ואמרה ורפא ירפא ,היא הגדירה את גבולות המגרש האנושי בתוך עולם החומר ,וקבעה כי ההשתדלות של האדם חייבת להיות רציונלית ומבוססת על סיבה ומסובב. בעשיית מלאכה בשבת לצורך רפואה סגולית יש משום עיוות של סדרי בראשית ,שכן האדם מנסה להשתמש בכוחות על-טבעיים שאינם כפופים לחוקי החומר ,ובו בזמן הוא מבקש לרמוס את חוקי התורה שעל פיהם נברא העולם כולו .מעשה הקטורת של אהרן הכהן הראה לעין כל כי המוות והחיים מסורים ביד השם ,והקטורת עצרה את המגפה משום שהייתה זו גזירת מלך מפורשת ,הבטחה אלוקית חתומה שעברה ממלאך המוות למשה רבנו .אולם ללא ציווי שמימי ברור ,הניסיון של האדם להמציא סגולות משל עצמו ולבטל

חרק תשרפ

עבורן את איסורי התורה הוא מעשה של חוסר הכנעה ,המבטא רצון לשלוט במציאות בדרכים עקלקלות. גבולות השכל מול גזירת החוק האלוקי מתחדדים כאן באור יקרות ,שכן התורה מלמדת אותנו שערך החיים הוא נעלה ועצום עד שהוא דוחה את השבת ,אך כל זה אמור דווקא כאשר האדם פועל בדרך המלך של העולם הזה ,דהיינו ברפואה המדעית שהיא עצמה חלק מחוקי הטבע שברא אלוקים .לעומת זאת ,כאשר האדם פונה אל עולם הסגולות המסתורי ומחלל עבורו את השבת ,הוא מפגין חוסר אמון בסדר האלוקי ובמבנה ההלכתי של העולם ,ובמקום להתמסר לרצון הבורא הוא מנסה לכפות את ישועתו האישית במחיר פגיעה בקדושת השבת והמצוות. מתוך עומק הרעיון ועולם המושגים הרוחני ,אנו צוללים אל נבכי הנפש האנושית ומבקשים לחבר את נתיבות ההלכה אל פעימות הלב ,אל סערת האמונה ואל הנהגתו הפנימית של האדם העומד מול גלי החיים. הנפש האנושית ,בעת שהיא נקלעת למצר ולמצוקה נוראה אל מול חוסר האונים של הרפואה הטבעית ,נתקפת בבהלה קיומית עמוקה המעוררת בה דחף עז לפרוץ את כל הגבולות והמסגרות ,והנה באותם רגעים של דחיפות דרמטית ורעש פנימי ,מתייצבת התורה ומציבה לאדם גבול אל מול המיית נפשו הסוערת .המפגש של החולה וקרוביו עם רפואות הפלא והסגולות המסתוריות בשעת סכנה הוא מבחן אמונה מזוקק ,שבו נדרש האדם לברר לעצמו האם ביטחונו בהשם יתברך הוא מוחלט ומוכנע לחוקיו ,או שמא הרצון בישועה מיידית מעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו עד שהוא מוכן להיאחז במשענת קנה רצוץ של איסור וכפירה. האיזון הדק שבין האמונה הטהורה לבין האשליה והדמיון מתברר בסוגיה זו במלוא תפארתו ,שכן התורה מלמדת את האדם כי החיבור האמיתי לקדושה אינו עובר דרך מניפולציות של כוחות נסתרים הנעשות מתוך דריסה ברגל גסה של מצוות התורה ,אלא דרך ההכנעה התמימה והשלמת הלב עם גזירת המלך .בשעה שאדם מוותר על סגולה פלונית או על קמיע מסוים משום שיש בעשייתם משום נגיעה באיסור תורה או חילול שבת ,הוא מעיד בנפשו עדות עליונה כי מקור החיים והרפואה בעיניו אינו הטבע ואף לא הסגולה ,אלא רצונו של הבורא בלבד ,ובשתיקתו ובהכנעתו זו הוא בונה בקרבו קומה שלמה של ביטחון פנימי וטהרת הנפש. מבט מחשבתי נוקב זה מגלה לנו את כוחה ההרסני של רדיפת הסגולות המשוללת הדרכת תורה ,שהרי הניסיון לפעול ישועות בכלים רוחניים מחוץ למסגרת ההלכה דומה לאותו אדם שמבקש להיכנס להיכל המלך דרך חלונות אחוריים ונסתרים תוך שהוא שובר את חומות הפלטין ,במקום לצעוד בדרך המלך הפתוחה לרווחה .התורה תובעת מן האדם לחיות את חייו מתוך איזון נפשי מבורך ,לפעול בעולם החומר דרך ההיגיון והמדע שהם עצמם מתנות שמיים לאנושות ,ולהותיר את עולם הנסתרות לאלוקי המערכה ,מתוך ידיעה ברורה כי אין

גם לנשמה מגיע אוכל

איסור המביא ברכה ואין מצווה שגורמת הפסד ,ורק מתוך דבקות בציווי התורה וטהרת המניעים זוכה האדם שהטבע והסגולה גם יחד ייכנעו לפניו ויובילו אותו מאפילה לאורה. מתוך המבט המחשבתי שהתעורר בלבנו אל מול גבולות הרפואה והטבע ,אנו קרבים אל מלאכת העיצוב הפנימי ,אל אותו בירור נוקב המבקש לחלץ מן הסוגיה ההלכתית מצפן מוסרי חי ופועם ,שיש בו כדי להאיר את נתיבותיו של האדם המבקש לחיות חיים של אמת, משוללי אשליה וזיוף. כאשר התורה משרטטת את קו הגבול הדק והתקיף שבין השתדלות מותרת לבין פנייה אל עולמות הדמיון והסגולות האסורות ,היא אינה עוסקת רק בהנהגה מעשית לשעת משבר, אלא היא מעניקה לאדם כלי ביקורת עצמית מן המדרגה הראשונה ,כלי המאפשר לו לבחון את המניעים הנסתרים ביותר של מעשיו .המצפן המוסרי העולה מכאן תובע מן האדם יושרה קיומית עמוקה ,שכן ברגעי פחד ודחיפות קל מאוד לאדם לרמות את עצמו ,להלביש את חולשת הרצון ואת הבהלה האינסטינקטיבית במעטפת של רוחניות מדומה ,ולטעון כי הוא פועל לשם שמיים או מכוח דאגה טהורה לחיי קרוביו .האמת המוסרית הניצבת כאן מורה כי הרוחניות האמיתית נמדדת דווקא ביכולת לעצור ,להתבונן נכוחה במציאות ,ולא לתת לסערת הרגשות להכתיב מעשים שיש בהם משום פריצת גדרי המוסר וההלכה ,מתוך הבנה כי המטרה ,נעלה ככל שתהיה ,אינה מכשירה כל כלי. נתיב זה של בירור עצמי מוביל אותנו אל ההכרה כי המבחן המוסרי הגדול ביותר של האדם אינו מתרחש בימים של שלווה ובהירות ,אלא דווקא באותם רגעים שבהם המציאות קורסת לתוך חוסר ודאות והטבע האנושי תובע פתרונות מיידיים בכל מחיר .באותה נקודת קצה ,המצפן הפנימי אינו מאפשר לאדם לברוח אל פתרונות קלים שמקורם באשליות רוחניות או במעשי פלאות שאין להם אחיזה באמת ,אלא הוא מחייב אותו להישאר נאמן לחובתו המוסרית והלגאלית ,לשאת את משא האחריות והכאב בקומה זקופה ,ומתוך כך למצוא את תעצומות הנפש הפנימיות .זוהי פנייה אל הישרות הטבעית של הלב ,שאינה זקוקה לסיסמאות חיצוניות או להטפות מוסר ,אלא היא נובעת מתוך דבקות פנימית עמוקה באמת הצרופה ,שאינה משתנית לפי נסיבות הזמן והמקום ,ומתוך כך בונה באדם אישיות עצמתית ,יציבה ומזוקקת. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :כאשר אנו מתבוננים במסע הארוך שעברנו ,בין גבולות הטבע ,פסקי ההלכה ותביעות המוסר ,אנו מגלים כי הסוגיה הזו אינה נשארת בין כותלי בית המדרש ואינה שייכת רק לרגעי קצה רפואיים ,אלא היא משליכה אור בהיר על הנהגת האדם בכל שעה ושעה משעות חייו. התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו לדרך היא חובת הביקורת העצמית והיושרה הפנימית .בכל תחום מתחומי החיים ,האדם נדרש לבחון את המניעים האמיתיים של מעשיו .לעיתים קרובות ,מתוך רצון להשיג מטרה מסוימת או מתוך פחד מפני כישלון והפסד ,אנו עלולים להתפתות לדרכים עקלקלות ,לאשליות או לקיצורי דרך ,ולתרץ זאת

חרק תשרפ

לעצמנו בנימוקים נעלים .הלימוד המשותף מלמד אותנו לעצור ,להביט אל תוך עמקי הלב, ולבחור בדרך הישר והאמת ,גם כאשר היא נראית ארוכה ומורכבת יותר. תובנה נוספת היא מידת האיזון הנכונה שבין עשייה לבין השלמה .בחיים המודרניים, האדם נוטה לעיתים לחשוב כי הכל תלוי בכוחו ובעוצם ידו ,וכאשר הדברים אינם מסתדרים כרצונו ,הוא נתקף בהלה ומנסה לפרוץ את הגבולות בכל מחיר .הסוגיה שלנו מעניקה לנו כלי נפלא של מנוחת הנפש ,הבנה שישנו גבול ברור להשתדלות האנושית ,ומעבר לגבול זה נדרשת מאיתנו היכולת להרפות ,להאמין ,ולדעת שיש מנהיג לבירה המכוון את הדברים לטובה ,ובכך למצוא שלווה פנימית עמוקה בתוך גבולות המציאות.

עיקר העניין: עיקר העניין ,והחוט המקשר המלכד את הנפש אל תבונת הלב ,הוא שהרפואה האמיתית של האדם אינה מצויה באשליות ובסגולות פלא ,אלא בדבקותו הפנימית באמת הצרופה .ברגעים שבהם המציאות סוערת וחוסר הוודאות מאיים להציף את הכל ,הבחירה לעמוד איתן ,לשמור על גדרי המוסר וההלכה ,ולשאת את משא המציאות בקומה זקופה ,היא זו שמזקקת את הנשמה ומעניקה לה את תעצומותיה הגדולות ביותר ,כסגירה ברורה לנתיב חיים של אמת ,אמונה ושלמות פנימית.