25. מה היה החידוש הגדול בפתיחת האדמה בבלועי קרח והרי כבר היו תופעות של פתיחת הארץ ברעידות אדמה ובבולעניים?

25. מה היה החידוש הגדול בפתיחת האדמה בבלועי קרח והרי כבר היו תופעות של פתיחת הארץ ברעידות אדמה ובבולעניים? בין הרי המדבר הצרובים משמש ,היכן שהרוח השורקת נושאת עמה את אבק הנדודים ואת שתיקתו המעיקה של השממון ,משתרר פתאום שקט מוחלט ומקפיא דם .השמים מעל מאבדים את גוונם התכול והופכים למסך קודר ומאיים ,בעוד האדמה היבשה והסדוקה מתחת לרגלי המוני בית ישראל מתחילה…

25. מה היה החידוש הגדול בפתיחת האדמה בבלועי קרח והרי כבר היו תופעות של פתיחת הארץ ברעידות אדמה ובבולעניים? בין הרי המדבר הצרובים משמש ,היכן שהרוח השורקת נושאת עמה את אבק הנדודים ואת שתיקתו המעיקה של השממון ,משתרר פתאום שקט מוחלט ומקפיא דם .השמים מעל מאבדים את גוונם התכול והופכים למסך קודר ומאיים ,בעוד האדמה היבשה והסדוקה מתחת לרגלי המוני בית ישראל מתחילה לרעוד בתנודה פנימית וחרישית ,תנודה שאינה דומה לשום רעש אדמה מוכר .בלב מחנה דתן ואבירם ,בין היריעות המתוחות של האהלים העומדים על תילם בביטחון מדומה ,האוויר הופך כבד ומחניק ,וריח עמוק של תהומות ושאול עולה מן הבקעים הנסתרים .האנשים ,הנשים והטף העומדים בפתחיהם חשים פתאום כיצד הקרקע המוצקה ,זו שעליה דרכו אבותיהם וממנה שאבו את ביטחונם הקיומי, הופכת למרקם חי ,רוטט ורוחש ,המאבד את טבעו הדומם. הדחיפות הדרמטית נצבעת בצללים עזים של אימה קדמונית כאשר קו השבר הולך ומתפתח לאורכו של המדבר ,ולא סתם שבר גאולוגי רגיל וקר הוא זה ,אלא משהו מסתורי, אפל וממוקד ,התר אחר טרפו המדויק מבין אלפי האוהלים הסובבים .נשמתם של העומדים מנגד נעתקת ,ורעד של פחד אלוקי חולף באוויר ברגע הנורא שבו נגזר על גאוות האדם

גם לנשמה מגיע אוכל

להיבלע במעמקים ,מבלי להותיר סימן או שריד על פני הישימון ,והשאלה המהדהדת בחלל המחנה ,מתוך דממת המוות הציורית הזו ,נותרת תלויה באוויר במלוא עוצמתה המסקרנת :מהו אפוא אותו חידוש כביר ונשגב שהתחולל באותה שעה באדמת המדבר, חידוש כה נורא ומזעזע עד שהוצרך משה רבנו להגדירו כבריאה חדשה ויש מאין ,בשעה שעיני בשר ודם כבר חזו בימי עולם במדינות שלמות הנבקעות ונבלעות ברעש אדמה ובסערת בולענים שגרתיים? מתוך המיית הדמימה האיומה שהשתררה במחנה ,אנו פונים אל דברי התורה הקדושה עצמה ,כדי למצוא במילותיה ובדברי מפרשיה הגדולים את הפתח להבנת אותה בריאה פלאית. משה רבנו ,בעמדו מול עדת המורדים ,צופה ברוח קודשו אל נבכי האדמה העומדת לשנות את טבעה ,ומכריז על פלא המאורע ללא ניקוד "ואם בריאה יברא ה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה" (במדבר טז ל). רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב והעיר על עומק המילה בריאה ,והביא תחילה את דעת המפרשים הסוברים כי המילה מורה על המצאת דבר חדש לחלוטין בעולם שלא היה לפני כן ,אך מיד הקשה על דבריהם וביאר שכבר נבקעו מדינות רבות בעולם וירדו כל הדרים בהן שאולה ומתו ,ומאחר שפתיחת הארץ כבר קרתה בעולם מכוח רעידות אדמה, אין זה נחשב חידוש יש מאין ,ועל כן חידש ופירש שהמילה בריאה שנאמרה כאן אינה מלשון יצירה חדשה ,אלא היא מלשון גזירה ,כריתה וניקוב הארץ ,כמו שנאמר בנביא וברא אותהן בחרבותם. רבי בנימין זאב וואלף בפענח רזא (שם) פירש והלך בדרכו של האבן עזרא ,וביאר אף הוא שהבריאה האמורה בפרשה איננה יצירת חומר חדש בעולם ,אלא עניינה הוא חתיכה ,ניקוב וגזירה של הקרקע באופן ממוקד לצורך עונשם של הרשעים. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (שם) חלק על דבריהם והציג הבנה מחודשת ומפעימה ,וכתב שבאמת עצם בקיעת האדמה והיווצרות בקע בקרקע איננה בריאה מחודשת ,שכן דבר זה קורה פעמים רבות ברעש האדמה הנקרא זלזלה ,אלא שהחידוש הגדול שלא נהיה מעולם מאז ששת ימי בראשית הוא פתיחת הארץ את פיה לבלוע בצורה ממוקדת וסגירתה המיידית ,וביאר את ההבדל המוחשי שבכל רעשי האדמה הרגילים כאשר הקרקע נבקעת היא נשארת פתוחה לרווחה ,והנקע המעמיק מתמלא מים והופך לאגמים ,אבל כאן האדמה פתחה את פיה כמו בעל חיים הפותח פיו לבלוע ,וברגע שסיימה לבלוע את הרשעים נסגרה מיד וחזרה להיות ישרה כאילו לא נפתחה מעולם ,וזהו הדבר שנתחדש באותו היום ונחשב כבריאה שנבראה יש מאין. רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל המלבי"ם (שם) הקשה אף הוא את קושיית האבן עזרא, והוסיף להקשות קושיה עצומה מצד מרחקי המקום במחנה ,שהרי ממחנה ישראל שבו שהו

חרק תשרפ

דתן ואבירם ועד מחנה לויה שבו היה ביתו של קורח היה מרחק של מיל ,ומשם ועד פתח אוהל מועד שבו עמד קורח עצמו עם מאתיים וחמישים איש היה מרחק מיל נוסף ,ומאחר שבתורה נאמר ותפתח הארץ את פיה בלשון יחיד ,משמע שהיה רק פה אחד לאדמה ,ואיך פה אחד יכול לבלוע אנשים הנמצאים במרחקים כה גדולים זה מזה ,ועל כן חידש וביאר שברא השם בריאה חדשה לגמרי בארץ ,שנעשה לה פה ממש כפה של בעל חיים שיש בו חיות ותנועה עצמית ,והוא מתארך ונע ברצונו ובולע וסוגר את פיו ,ותחילה שלחה הארץ את פיה בלשון ארוכה ובלעה את אוהלי דתן ואבירם במחנה ישראל והורידה אותם אל חדרי בטנה ,ואחר כך האריכה את פיה מרחק של אלפיים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקורח ,ואז האריכה את פיה עוד אלפיים אמה עד פתח אוהל מועד ובלעה את קורח עצמו, וזה היה עיקר הנס והבריאה שאין דוגמתה בכל חוקי הטבע. מתוך בירורם המרתק של פשוטי המקראות ומחלוקתם השורשית של גדולי מפרשי התורה ,אנו מגביהים את מבטנו אל עבר עולמם של חכמי התלמוד ,אשר ברוח בינתם הגדולה חשפו את היסודות הקדמונים שנבראו עוד קודם יצירת העולם עבור אותו רגע נורא. בגמרא במסכת אבות (פרק ה משנה ו) תנן" :עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן :פי הארץ ,ופי הבאר ,ופי האתון ,והקשת ,והמן ,והמטה ,והשמיר ,והכתב ,והמכתב, והלוחות" ופירשו חכמי המשנה כי פיה של הארץ העומד לבלוע את עדת קורח איננו מאורע מקרי או תגובה מאוחרת למרידה ,אלא מציאות רוחנית וגשמית שנחקקה ביסודות הבריאה עוד בטרם שקעה חמתה של שבת בראשית ,וממילא מבואר שאין מדובר ברעש אดמה רגיל הנובע מתנועת הטבע ,אלא בחוק מיוחד שהוטבע בעולם לשעת חירום זו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קו ע"א) מובא" :ותפתח הארץ את פיה ,אמר רבי יוחנן :אפילו מחט אחת שהיתה שאולה ביד ישראל מיד קורח ,נבלעה עמהם ,שנאמר ואת כל הרכוש אשר להם" וביאר שם רש"י כי כוח הבליעה של פי הארץ היה כה ממוקד ומדויק ,עד שלא פגע בשום רכוש השייך לאדם אחר מישראל ,אלא שאב אל מעמקי השאול אך ורק את הממון שהיה קשור במישרין או בעקיפין לעדת קורח ,וזהו פלא עצום המראה כי לא שבר גאולוגי עיוור פעל כאן ,אלא יד מכוונת בעלת תבונה והבחנה גמורה. בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע"ב) מובא" :שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ,ואלו הן :תורה ,ותשובה ,וגן עדן ,וגיהנם ,וכסא הכבוד ,ובית המקדש ,ושמו של משיח ...גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה" ומבארת הגמרא שם כי משה רבנו ביקש לבחון האם נברא לגיהנם פתח מיוחד באותו היום ,ופירש רש"י (שם) שזהו שאמר משה 'ואם בריאה יברא ה' – שאם פתח הגיהנם קרוב הוא למקום הזה ותפתח הארץ את פיה לבלוע אותם הרי זה סימן מובהק שמאת השם הוא ,ואם לאו ימותו כמות כל האדם. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה א) מובא" :עשרה דברים נבראו בין השמשות ...פי הארץ לבלוע את הרשעים" ומבארים מפרשי הירושלמי במקום כי יצירת פיה של הארץ בזמן המקודש של דמדומי חמה בערב שבת ,באה להורות שהאדמה מעצם

גם לנשמה מגיע אוכל

טבעה הגשמי שנברא בששת ימי המעשה אינה מסוגלת לבלוע בני אדם ולהיסגר מיד ,ולכן הוצרך הבורא להטביע בה כוח רוחני עליון הנושק לקדושת השבת ,המאפשר לה לפעול כבעלת רצון ותנועה בשעה שהרשעים מנאצים את שמו. מתוך דבריהם המפעימים של חכמי התלמוד במסורת הבבלי והירושלמי ,אנו פוסעים ביראה אל עבר היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח בינתם העמוקה דלו מן המעמקים את הגדרת מהותו של אותו פה נורא. רבי שלמה יצחקי רש"י (במדבר טז ל) כתב כי משה רבנו התנה את אמיתות נבואתו בבריאה מחודשת ,וביאר שאם פה הארץ פתוח ועומד כבר מששת ימי בראשית הרי זה טוב ,ואם לאו – יברא השם כעת פה מיוחד עבורם ,ומכאן שהחידוש היה בהבאת הפתח והשאול אל נקודת המרידה המדויקת במדבר. רבי עובדיה ספורנו (שם) ביאר כי המושג בריאה שנאמר כאן עניינו שינוי מוחלט של סדרי הטבע ,שכן חוק המשיכה והטבע של הקרקע המוצקה הוא לעמוד על תילה ולשאת את יושביה ,והפיכתה לפתע לפה הבולע ברצון ובאופן ממוקד אנשים מסוימים היא יצירת מציאות הפוכה לחוקי החומר. רבי ישעיה דטראני הריא"ז (סנהדרין קו ע"א) פירש את דברי חז"ל על בליעת המחט השאולה, וכתב כי כוח הבליעה הסגולי פעל כמו אבן שואבת המושכת אליה אך ורק את החפצים והרכוש שיש להם שייכות וחיבור לרוח המחלוקת של קורח ,עד שאפילו חפץ קטן שאינו בגוף המחנה נשאב פנימה. רבינו בחיי בן אשר (במדבר טז ל) חידש ביאור נפלא וכתב כי פיה של הארץ שנברא בין השמשות היה כוח פנימי ורוחנית שהוטמן במעמקי האדמה מאז בריאת העולם ,ובאותו הרגע יצא הכוח הזה מן הכוח אל הפועל והתגשם במדבר ,וזהו שאמר משה 'ואם בריאה יברא' – שיתגלה כעת אותו הפה שנברא לשעה זו. מתוך יסודותיהם האיתנים והנשגבים של רבותינו הראשונים ,אנו באים אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר פתחו לנו פתחי הבנה עצומים והעמיקו חקר בנס המופלא ובמשמעויות הלמדניות העולות ממנו. רבי יום טוב ליפמן הלר בתוספות יום טוב (אבות ה ו) חידש ביאור מרטט המרחיב את גבולות הנס וכתב כי אותו פה של הארץ שנברא בין השמשות לא פעל רק ככלי בליעה פיזי ודומם ,אלא הוציא קול דברים והשמיעה האדמה שירה או דברי תוכחה בשעה שירדו הרשעים חיים שאולה למדרגה התחתונה ,ומכאן שהיה זה פה ממש בעל תכונות של חיים ותבונה רוחנית שנועד להפגין את צדקת משה רבנו לעין כל. רבי חיים בן עטר באור החיים (במדבר טז ל) ביאר את עומק לשונו של משה רבנו וכתב כי החידוש המוחלט בבריאה זו היה השילוב שבין פתיחת הקרקע לבין ירידתם של הרשעים בעודם חיים אל תוך השאול ,שכן בדרך הטבע ברעידות אדמה האדם מת ונמחץ מנפילת

חרק תשרפ

האבנים ועפר הארץ עוד בטרם הגעתו למעמקים ,ואילו כאן פתחה הארץ לוע רחב ונקי אשר שאב אותם בעוד נשמתם בתוכם ,וירדו חיים ושלמים אל תחתית עולם התחתון. רבי משה סופר בחתם סופר (שם) העמיק לנתח את מהות הנס מצד גדרי המקומות וכתב כי בליעת האדמה החלה להתחולל בבת אחת בכמה מוקדים שונים במחנה ישראל ובמחנה לויה ,ואף על פי שהתורה נקטה לשון 'פה' ביחיד ,היה זה משום שכל אותם פתחים ובקעים רחוקים היו מחוברים יחד במעמקי הארץ אל חלל אחד ואל בטן אחת של השאול ,שנפתחה פיה מלמעלה בכמה מקומות לפי הצורך המדויק של בליעת בעלי המחלוקת. רבי יוסף דב בר הלוי סולובייצ'יק בבית הלוי (שם) חידש יסוד למדני כביר בהגדרת בריאה זו וכתב כי הנס הגדול לא היה עצם יצירת חומר חדש ,אלא הפיכת חוק הטבע הקבוע והסטטי של האדמה לחוק ארעי ומשתנה לפי ציווי נביא ,שכן בריאת העולם כולה מיוסדת על חוקים קבועים ,וכאשר הבורא מחדש בארץ תכונה של תנועה ,רצון וסגירה מיידית לאחר הבליעה ,הרי הוא יוצר פתח בהנהגת הטבע ומגלה לעין כל את ריבונותו המוחלטת על החומר. מתוך מעיינות החכמה הגדולים של רבותינו האחרונים ,אנו פוסעים אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר באו להאיר באור בהיר ותורני את פלא בקיעת האדמה וסגירתה. הגאון העצום הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (פרשת קרח) כתב להעמיק בחומרת עוון המחלוקת העולה מתוך בריאה זו ,וביאר כי מאחר שעוון המחלוקת מחרב את יסודות השלום שעליו עומד העולם ,הוצרך הבורא לחדש בארץ בריאה מיוחדת של פה הבולע וסוגר מיד ,כדי להראות לעין כל כי מי שמבקש לקרוע את אחדות ישראל, האדמה עצמה אינה מסוגלת לשאת אותו והיא נפערת תחתיו כדי להקיאו מן העולם ולחזור מיד למצב של שלמות ויציבות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (שבועות ,עמ' קעט) ביאר את עניין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ,וכתב כי פיה של הארץ נברא בזמן קדוש ומיוחד זה כדי להעניק לאדמה הגשמית תכונה רוחנית עליונה המשותפת לעולם החומר ולעולם הרוח ,ומכאן שכאשר הארץ בלעה את דתן ואבירם היא לא פעלה מכוח חוקי המשיכה והטבע הגסים ,אלא מכוח גזירה אלוקית קדומה שניתנה בה עוד בטרם נכנסה שבת בראשית ,ולכן פעל הנס בדקדוק כה נורא. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי (חלק י ,סימן קפג) העמיק ביסוד דברי המלבי"ם על התארכות פיה של הארץ ,וחידש כי פה הארץ פעל באותו רגע כמציאות רוחנית שאין לה גדרים של מקום גשמי רגיל ,ומכיוון שהיה זה כוח חי ורוחני שהוטבע באדמה ,לא הייתה לו שום מניעה להתפשט ולהתארך ממחנה למחנה ,שכן החומר נכנע לחלוטין בפני הרוח, והארץ שינתה את צורתה המוצקה והפכה לכלי שרת חי המבצע את דבר השם במדויק.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (במדבר ,סימן לה) חידש יסוד גדול בהבנת מחלוקת הרמב"ן והאבן עזרא ,וביאר כי לכל השיטות היה כאן שינוי גמור במעשה בראשית ,אלא שהאבן עזרא ראה את עיקר החידוש בעצם הגזירה והניקוב הממוקד של הקרקע במקום ספציפי לצורך עונש מיידי ,ואילו הרמב"ן והמלבי"ם ראו את החידוש בתכונת החיות והתנועה העצמית שניתנה באדמה ,המאפשרת לה לפתוח ,לבלוע ולסגור כבעל חיים ,וזהו עומק המושג בריאה שהתחדש באותו היום להוכיח כי משה אמת ותורתו אמת. מתוך בירורם המעמיק של אבות הדורות ,מן הפסוקים ועד לאחרוני הפוסקים ,אנו יוצאים מגבולות המדבר ומעמקי השאול אל מרחב החיים המעשי ,ותרים אחר אותן נפקא מינות הלכתיות הנוגעות ליסודות ההנהגה והמציאות הפנימית של דיני התורה בימינו. הנפקא מינה הראשונה מתבררת בהגדרת גדרי הנס ומעשה בראשית לעניין ברכת השבח. הלכה פסוקה היא באו"ח (סימן ריח) כי הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל ,או מקום שנבלעו בו רשעים כדתן ואבירם ,חייב לברך ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה ,או ברוך דיין האמת על אובדן הרשעים .מתוך יסוד מחלוקת המפרשים בשאלת מהות הבריאה, עולה הבחנה הלכתית חדה :אם נס הבליעה היה מבוסס על שבר טבעי וגזירה של נקע בקרקע כשיטת האבן עזרא ,הרי שהחידוש הוא מקומי ,והחיוב לברך מוטל אך ורק על הרואה את אותו פתח ספציפי במדבר שבו התרחש המאורע .אולם ,אם כשיטת הרמב"ן והמלבי"ם מדובר בבריאה עצמית ושינוי מהותי של חוקי חומר האדמה – שהפכה לבעלת חיות ,תנועה ורצון לבלוע ולסגור מיד – הרי שהנס אינו מוגדר רק לפי נקודת הגיאוגרפיה, אלא לפי עצם מהותה של הארץ ,ויש מקום לדון האם בכל מקום בעולם שבו רואים תופעה דומה של בולען המתרחב ובולע בצורה בלתי טבעית ונסגר ,מתעורר חיוב ברכה על יסוד אותו כוח קדמון שהוטבע באדמה בין השמשות. נפקא מינה נוספת עולה בדיני הצלת ממון ורכוש שנבלע או שקע במעמקי הארץ .בגמרא למדנו כי פיה של הארץ פעל בדקדוק כה נורא ,עד ששאב אליו אפילו מחט אחת שאולה מיד ישראל שהייתה שייכת לקורח ,ומאידך לא נגע ברכושם של חפים מפשע .מכאן יש להשליך לדינא בחו"מ לגבי אדם שחפציו נבלעו או שקעו בפתאומיות בתוך בולען או מפולת אדמה, האם החפצים נחשבים כאבודים ממנו ומכל אדם וממילא הרי הם הפקר וכל המצילם זכה בהם ,או שמא כל עוד פועל כאן כוח הבחנה מדויק ואין האדמה בולעת אלא את מה שנגזר עליה ,אם פתחה הארץ את פיה ופלטה את החפצים לאחר זמן ,או שנמצאה דרך טכנולוגית לחפור ולהוציאם ,לא פקעה בעלותו של הבעלים המקורי ,שכן מעולם לא היה כאן יאוש מדעת על אובדן בטבע עיוור ,אלא כניעה מוחלטת לחוק אלוקי ממוקד ומבוקר. עוד נפקא מינה למדנו בדין הגדרת בעלי חיים וצומח שאינם פועלים לפי חוקי הטבע הרגילים .מתוך דברי המלבי"ם שביאר כי האדמה קיבלה תכונות של בעל חיים בעל חיות עצמית המתארך ברצונו ,אנו למדים יסוד הלכתי רחב לגבי יצורים או תופעות חומריות המשלבות בין דומם לחי .הבחנה זו נוגעת לשאלת הגדרת טומאה וטהרה או דיני כלאיים

חרק תשרפ

במקרה שבו חלק מן הקרקע פועל ומתנועע מעצמו ,האם יש לדון אותו כחלק מן האדמה לכל דבריו ,או שמא מאחר שהוטבעה בו חיות עצמית ותנועה ממוקדת של פה ,פקע ממנו דין דומם והוא מקבל גדר הלכתי של בעל חיים לעניין חיוביו השונים. מתוך בירורן של הנפקא מינות ההלכתיות המתרגמות את פלא הבליעה לחיי המעשה, אנו מתעלים אל עבר ההרחבה הרעיונית ,ומבקשים לחשוף את עומק הרעיון הרוחני הטמון באותה בריאה מופלאה ששינתה את סדרי בראשית. עומק הרעיון העולה מתוך מחלוקתם של גדולי המפרשים נעוץ בהבנת תפקידו של הטבע אל מול פני קדושת המציאות .כאשר התורה מתארת את פתיחת הארץ ,היא אינה מציגה רק עונש פיזי מבהיל ,אלא חושפת יסוד רעיוני כביר :העולם הדומם ,על כל חוקיו המוצקים והיציבים ,אינו אלא מעטפת חיצונית הנשמעת לדבר השם .חוקי הטבע ,המייצגים את הסדר ,הקביעות וההנהגה השגרתית ,נועדו להעניק לאדם מרחב פעולה בטוח ויציב ,אך ברגע שבו האדם מנאץ את הבורא ומבקש לערער את יסודות השלום והסדר הרוחני ,הטבע עצמו אינו יכול להמשיך בהנהגתו הרגילה. כאשר הרמב"ן והמלבי"ם מבארים כי הארץ קיבלה תכונות של בעל חיים – פתחה את פיה, בלעה ,התארכה לפי הצורך ונסגרה מיד – הם מגלים לנו כי ברגעי האמת ,הדומם משיל מעליו את מעטפת העיוורון והופך ליצור חי ,בעל תבונה ורצון ,המזהה את הרע ומקיא אותו מתוכו .הסגירה המיידית של האדמה ,החזרה המהירה אל המצב המיושר והשקט כאילו לא אירע דבר ,מלמדת כי תכליתו העליונה של העולם היא השלמות והאחדות .המחלוקת והרשע הם בבחינת עיוות זמני בבריאה ,וכאשר הארץ בולעת את בעלי המחלוקת ,היא אינה משאירה פצע פתוח או צלקת בנוף ,אלא חוזרת מיד אל הרמוניה המושלמת שלה, ובכך מעידה כי הטבע שואף מטבעו אל הטוב ואל האמת. מתוך עומק הרעיון השורשי המבאר את תפקידו של הטבע ,אנו צוללים אל מעמקי הנפש פנימה ,אל המרחב המחשבתי שבו פלא בליעת הארץ הופך למראה עבור עולמו הפנימי של האדם ,אמונתו והנהגתו. ההתבוננות באדמה המוצקה ההופכת לפתע לפה חי ורוטט ,מגלה לאדם את סוד הביטחון והיציבות בחייו .לעיתים קרובות ,האדם נוטה לבנות את ביטחונו הקיומי על הדברים הנראים לעין כקבועים ,מוצקים ונצחיים – המעמד ,הממון ,הקרקע היציבה של השגרה וההצלחה הגשמית .הוא משקיע את כל כוחותיו בביצור חומותיו החיצוניות ,תוך שהוא שוכח כי כל אלו אינם אלא מעטפת דקה .המחשבה העמוקה העולה מן הסוגיה מלמדת כי ברגע אחד של חוסר נאמנות לאמת ,אותה אדמה מוצקה שעליה הוא עומד עלולה לאבד את טבעה ולהישמט תחת רגליו ,שכן אין שום יציבות אמיתית לחומר המנותק מן הרוח. מצד שני ,התובנה המחשבתית על פיה של הארץ שנברא כבר בערב שבת בין השמשות, מעניקה לאדם כלי עצום לחיי האמונה וההנהגה .דמדומי החמה של ערב שבת ,הזמן

גם לנשמה מגיע אוכל

המקודש שבו נושקים ששת ימי המעשה לקדושת השבת ,מייצגים את נקודת החיבור שבין הטבע לנס ,בין החומר לצורה .כאשר האדם יודע כי עוד לפני שנברא העולם ,הטביע הבורא בתוך מעמקי חוקי הטבע את הכלים המדויקים להצלת האמת ולעשיית הצדק ,הוא מתמלא בשלווה פנימית עמוקה .הוא מבין כי שום משבר ,שום מערבולת או "רעש אדמה" פתאומי בחייו אינם מקריים או חורגים מן התוכנית האלוקית .הכל צפוי ומוכן מראש, והאדמה פותחת וסוגרת את פיה בדיוק נמרץ כדי לזכך את המציאות ולהוביל את האדם אל תכליתו השלמה. מתוך החיבור העמוק אל נבכי הנפש ומנוחת האמונה ,אנו עולים אל שלב ההרחבה המוסרית ,שבו המאורע הנורא במדבר הופך למצפן פנימי רוטט ,המכוון את האדם אל יושרתו ואל חובתו בעולמו. הלקח המוסרי הנוקב העולה מתוך פלא הבליעה הממוקד קשור קשר בל יינתק לכוחו של המעשה החשאי וההשפעה הסמויה מן העין .האדמה לא רעשה בקולות ברקים ורעמים חיצוניים שהחריבו את ההרים ,אלא נפערה בשקט ,שאבה אל תוכה את בעלי המחלוקת, ונסגרה מיד כאילו לא היו דברים מעולם .דבר זה מלמד על מידת הדין המתוחכמת והמדויקת, הפועלת בשקט ובצורה ממוקדת בדיוק באותו מקום שבו האדם חוטא .המחלוקת של קורח לא הייתה רק מאבק פומבי על כבוד ומעמד ,אלא נבעה מריקבון פנימי של קנאה ,יוהרה ורצון להרוס את השלום העדין של המחנה .האדמה ,המייצגת את יסוד הצניעות וההסתר, הראתה כי מי שמנסה לבנות את תפארתו על גבי חורבנם של אחרים ,סופו שהשקט של המציאות יבלע אותו ,ללא פולמוס וללא הותרת שריד. מצפן זה תובע מן האדם אחריות מוחלטת על הדיבור ועל יצירת פירוד .הפה שנברא בארץ כנגד פיהם של הרשעים מראה כי מול כוח הדיבור ההרסני של המחלוקת ,מעמידה הבריאה כוח נגדי המאזן את העולם .המוסר הנלמד כאן אינו מטיף לפחד מעונש ,אלא להבנה עמוקה של גודל האחריות המוטלת על פתחי פינו .כאשר אדם בוחר להשתמש בכוחו כדי לזרוע פירוד ,להבליט את האני שלו על חשבון הכלל ולערער את היציבות החברתית והרוחנית ,הוא יוצר פתח מסוכן במציאות .המצפן הפנימי מורה לנו לעמול על השלטת השלום ,על יישור ההדורים ועל היכולת "להיסגר" ולוותר על הניצחון האישי למען השלמות הכללית ,ובכך להידמות לארץ שחזרה לקדמותה ,שלמה וישרה. מתוך המראות הנוראים של המדבר ,ממעמקי האדמה החיה והרוטטת ומבין שיטותיהם המאירות של רבותינו לאורך הדורות ,אנו אוספים אל תרמיל חיינו תובנות יצוקות ובהירות לצעוד עמן בנתיבות היום-יום .התובנה הראשונה מלמדת אותנו לבחון את יציבות היסודות שעליהם אנו מקימים את מפעל חיינו ,ולהבין כי שום מבנה חומרי, מעמד או נכס ,אינם יכולים להעניק ביטחון אמיתי אם אינם מיוסדים על אמת ,על שלום ועל יושרה פנימית .התובנה השנייה תובעת מאתנו לשמור מכל משמר על פתחי פינו, לדעת כי כוחו של הדיבור מסוגל לפעור בקעים עמוקים בנפש ובחברה ,וכי תפקידנו

חרק תשרפ

בעולם אינו לזרוע פירוד ,אלא להיות מאלו המאחים את הקרעים ומשיבים את השקט והאחדות למציאות.

עיקר העניין: הוא שבריאת פי הארץ בערב שבת בין השמשות באה לגלות לדורות כי החוק העמוק ביותר המוטבע בלב הבריאה הוא חוק האחדות והשלום ,וכאשר האדם מבקש לקרוע את היציבות הזו בריב ומחלוקת ,האדמה עצמה משילה את טבעה הדומם ,הופכת ליצור חי ונושם ובולעת אל קרבה את הפירוד ,כדי לשוב ולהיסגר מיד במעגל מושלם של שלמות ,שקט והרמוניה אלוקית נצחית.