26. מדוע מי שיכול לחיות רק רגע אחד מותר לפקח עליו את הגל בשבת?

26. מדוע מי שיכול לחיות רק רגע אחד מותר לפקח עליו את הגל בשבת? תחת מעטפת השבת המקודשת ,המשרה שלווה פנימית ורוגע על פני תבל ,מתחוללת לפתע דרמה אנושית קורעת לב .קול נפץ עז של קירות קורסים וגושי בטון כבדים המתרסקים ארצה מחריד את דממת המנוחה ,ומותיר אחריו ענן אבק סמיך ומחניק .שם, תחת ערימת ההריסות המאיימת והקרה ,לכוד אדם מישראל ,שברור לכל עין כי פציעתו אנושה…

26. מדוע מי שיכול לחיות רק רגע אחד מותר לפקח עליו את הגל בשבת? תחת מעטפת השבת המקודשת ,המשרה שלווה פנימית ורוגע על פני תבל ,מתחוללת לפתע דרמה אנושית קורעת לב .קול נפץ עז של קירות קורסים וגושי בטון כבדים המתרסקים ארצה מחריד את דממת המנוחה ,ומותיר אחריו ענן אבק סמיך ומחניק .שם, תחת ערימת ההריסות המאיימת והקרה ,לכוד אדם מישראל ,שברור לכל עין כי פציעתו אנושה וימיו ספורים לחלוטין .ברגעים מחרידים אלו ,השעון מתחיל לתקתק באכזריות, והשאלה ההלכתית והמוסרית המרעידה את הלב עולה בכל תוקפה אל מול חומרת קדושת היום :האם מותר לחלל את השבת בצורה חריפה ,להפעיל כלים ,לפנות אבנים ולפקח את הגל עבור מי שנשמתה של המציאות כבר נפרדת מגופו ,בידיעה גמורה שכל מאמצי ההצלה הכבירים הללו לא יעניקו לו אלא רגע אחד קצר של חיים במדרון התהום? הדחיפות הדרמטית נצבעת בגוונים עזים של מסתורין כאשר אנו מקשרים את גורלו של אותו לכוד אל המאורע המבהיל במדבר ,אל פיה של הארץ הנפער לבלוע את עדת המורדים ,ואל בקשתו המפתיעה של רעיא מהימנא שירדו חיים שאולה .השאלה המהדהדת בחלל בית המדרש ,מתוך החרדה לשלומו של אותו אדם ולשמירת קדושת השבת ,נותרת תלויה באוויר ומסקרנת עד למאוד :מהו אפוא כוחו הפלאי של אותו רגע יחיד ובודד ,רגע של נשימה אחרונה המצדיק את רמיסת חוקי השבת החמורים ,וכיצד משתלבת דאגתו האינסופית של משה רבנו לחיי הרשעים עם הפסק ההלכתי המאפשר לחלל שבת עבור חיי שעה קצרים לחלוטין? מתוך המיית הדמימה האיומה המלווה את קריסת כותלי הבית ואת קולות השבר במדבר, אנו פונים אל דברי התורה הקדושה עצמה ,כדי למצוא במילותיה ובדברי רבותינו את הפתח להבנת ערכו העצום של רגע חיים בודד.

גם לנשמה מגיע אוכל

משה רבנו ,בעמדו מול עדת המורדים בעיצומה של המערכה על קדושת הנהגת המדבר, מכריז על אופן עונשם ללא ניקוד "ואם בריאה יברא ה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה" (במדבר טז ל). רבי ראובן מרגליות בספרו מרגליות הים (סנהדרין קט ע"ב אות ז) כתב והביא פנינה מחשבתית יקרה ששמע מפי האדמו"ר רבי יששכר דב מבעלז בשבת קודש פרשת קרח שנת תרע"ג, אשר אמר בשם אביו הגה"צ רבי יהושע מבעלז שהקשה קושיה נוקבת :מדוע זה ביקש משה רבנו ברוח קודשו שהמורדים ירדו אל מעמקי השאול כשהם עדיין חיים ,וכי חפץ היה חלילה לנקום בהם ולהרבות את סבלם וייסוריהם קודם שתצא נשמתם מעוצם הבליעה. על כך חידש וביאר במרגליות הים יסוד מפעים המאיר את דמותו של משה רבנו כרועה הנאמן של ישראל ,וכתב כי משה רבנו חס על כל נפש ונפש מישראל ואפילו על הרשעים שבמחנה ,ולכן כאשר ראה ברוח קודשו כי נגזרה עליהם כליה ואין דרך להצילם מן העונש הפיזי ,ביקש עליהם רחמים עצומים שיזכו לרדת חיים ולא ימותו מיד בפתחי הלוע ,שכן אדם מישראל כל עוד נשמתו באפו וחום החיים מנשב בקרבו ,אפילו ברגע האחרון והבודד של חייו יכול לשוב בתשובה שלמה בליבו ,ובכך להציל את נפשו ואת נצחיותו ,והוסיף כי זהו העומק בדברי חז"ל במסכת בבא בתרא (עד ע"ב) שסיפרו על המקום שבו נבלעו בני קרח ושם מהדהד הקול "משה אמת ותורתו אמת" ,ומכאן שבאותו רגע קצר של ירידה חיה אל הבטן הפעורה ,ניצל רגע החיים האחרון לחזרה בתשובה שלמה ונתבצר להם מקום בגן עדן. מתוך סוד רחמיו של רועה ישראל במדבר ,שביקש להעניק לרשעים רגע אחרון של נשימה לצורך תיקון הנפש ,אנו מגביהים את מבטנו אל עבר עולמם של חכמי התלמוד ,כדי לבחון כיצד משתקף ערכו של אותו רגע בתוך גדריה החמורים של השבת. בגמרא במסכת יומא (דף פה ע"א) תנן" :מי שנפלה עליו מפולת ,ספק ישנו שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת ,ספק נכרי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל" ופירשו חכמי המשנה כי מפני ספק פיקוח נפש של אדם מישראל דוחים את השבת מיד ,ללא כל היסוס או שיהוי, ויוצאים למלאכת ההצלה בעיצומו של היום הקדוש. בגמרא שם (דף פה ע"ב) מובא המקור התלמודי המרכזי לדין זה" :אמר רב יהודה אמר שמואל :ואילו הייתי שם הייתי אומר להם דידי עדיפא מדידהו' ,ושמרו בני ישראל את השבת' – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וביארו חכמי הגמרא כי הטעם העמוק וההגיוני ביותר להתרת חילול השבת עבור החולה או הלכוד ,הוא המבט הצופה אל העתיד ,שמתוך שאנו מפרים את קדושת השבת הנוכחית ומצילים את חייו ,אנו מעניקים לו את האפשרות לחיות שנים ארוכות ולשמור שבתות רבות נוספות. אלא שחכמי הגמרא שם (דף פה ע"א) לא הסתפקו במקרה שבו יש סיכוי להצלה מלאה, והוסיפו לקבוע את גבולות ההלכה במצבי קצה מובהקים" :מצאוהו חי – מפקחין ,ואפילו מצאוהו ממועך" ומבארת הגמרא כי גם כאשר ברור לכל המחלצים שהלכוד פצוע אנושות

חרק תשרפ

ולא יוכל להמשיך לחיות לאורך זמן ,אין מפסיקים את מלאכת הפיקוח ,ומכאן למדו חכמי התלמוד כי ערכם של חיי שעה קצרים וחולפים ,שאין אחריהם שום סיכוי לשמירת שבתות בעתיד ,שקול כנגד קדושת השבת כולה. מתוך יסודותיהם האיתנים של חכמי התלמוד המקדשים את חיי השעה של הלכוד תחת הגל ,אנו פוסעים ביראה אל עבר היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח בינתם העמוקה הגדירו את התוכן הפנימי והטעם המוסרי הנשגב של אותו רגע חיים בודד. רבי מנחם המאירי בחידושי המאירי (יומא פה ע"א) ביאר את דברי המשנה על מי שנפלה עליו מפולת וכתב כי התחילו לפקח ובדקו בחוטמו ומצאוהו חי משלימים בפיקוחו אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בליבו ויתוודה, ומכאן שהתורה חסה על הנצחיות של הנפש ,ומאחר שברגע אחד קצר יכול האדם לחולל מהפך רוחני גמור במחשבת הלב ,כדאי הוא כל חילול השבת שבעולם כדי להעניק לו את האפשרות לזכות לחיי העולם הבא. מתוך יסודותיהם הנשגבים של רבותינו הראשונים המאירים את ערך הלב החוזר בתשובה ברגעו האחרון ,אנו באים אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר פתחו לנו פתחי הבנה עצומים והעמיקו חקר במשמעויות הלמדניות וההלכתיות של היתר מופלא זה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכ"ט ד"ה

אלא לפי שעה) הביא את ההלכה הזאת וכתב שאף על גב שלא שייך הכא הטעם של חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה שהרי רק יחיה שעה אחת ולא יותר בכל אופן מותר לחלל שבת משום דלאו דווקא שבת אלא הוא הדין שאר מצוות וברגע אחד יכול לשוב בתשובה על מעשים שעשה ,ומכאן הניח יסוד למדני מחודש שכוחו של רגע חיים אחד אינו נמדד רק בהמשכיות השמירה בעתיד ,אלא בעצם המציאות שבה יהודי נמצא בעולם ומקיים את רצון קונו או מתקן את עברו ברגע קט ,וזכות זו גוברת על איסורי שבת כולם. מתוך מעיינות החכמה הגדולים של רבותינו האחרונים ,אנו פוסעים אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר באו להאיר באור בהיר ותורני את החיבור המופלא שבין מנהיגותו המרחמת של משה רבנו במדבר לבין גדרי ההלכה המדוקדקים של פיקוח נפש בשבת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,או"ח סימן לה) כתב לבאר את עומק השילוב שבין מידת הרחמים לדין התורה ,וביאר כי הבקשה שירדו חיים שאולה לא הייתה חלילה פגיעה בכבודם של המורדים ,אלא ביטוי לרצונו העמוק של הרועה הנאמן להעניק להם את חלון ההזדמנויות האחרון לפני חתימת הדין ,ומכאן הוסיף והשליך לדינא כי בכל מקום שבו קיים פתח ולו הקטן ביותר לתיקון הנפש ,או למציאות של יהודי חי ונושם ,שוב אין אנו עוסקים בחישובים של שבת או חול ,אלא בערך הנצחי של נשמה אלוקית שיש ביכולתה לחזור בתשובה ,וזוהי המעלה העליונה המבטלת את איסורי השבת מפני הניצוץ האלוקי החבוי ברגע החיים האחרון.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (חלק א ,סימן ז) חידש יסוד למדני כביר בהבנת דין חיי שעה בשבת ,וכתב כי מה שאמרו חז"ל שחילול שבת הוא כדי שישמור שבתות הרבה הוא רק גילוי אחד מתוך יסוד רחב יותר ,והוא הזכות המוחלטת של אדם מישראל לחיות רגע אחד נוסף של עבודה ושל בחירה ,שכן האדם נברא לעבוד את בוראו וכל רגע של נשימה בעולם הזה הוא אוצר בלום של מצוות שאין להן תחליף ,ואפילו אם אותו יהודי חולה או פצוע אנוש, עצם היותו בחיים מאפשר לו להתוודות ,להתפלל או להרהר בתשובה ,והרהור אחד של תשובה ברגע זה יקר יותר מכל העולמות כולם ,ולכן מוטב לחלל שבת אחת כדי לאפשר את קיומו של הרגע היקר הזה. מתוך הבירור המעמיק בשיטות הפוסקים וההגות המוסרית של רבותינו ,אנו יוצאים אל מרחב החיים המעשי ,ותרים אחר אותן נפקא מינות הלכתיות הנוגעות למצבים מורכבים של הצלת חיים ,המעמידים את קדושת השבת מול ערכו של רגע חיים יחיד. נפקא מינה ראשונה מתעוררת בבתי החולים ,כאשר ניצב הרופא מול חולה הנוטה למות בייסורים קשים ,וברור לכל הערכה רפואית כי מותו קרוב וודאי בתוך דקות או שעות בודדות .שאלת המעשה היא האם יש להמשיך בפעולות החייאה אקטיביות ,בחיבור למכשירי הנשמה או במתן תרופות בשבת ,כאשר ברור שאין כל תקווה להחלמה ארוכת טווח או לשמירת שבתות נוספות בעתיד .מתוך יסוד הפוסקים שדנו בדין חילול שבת עבור חיי שעה ,נלמד כי כל עוד נשמת החולה באפו ,אין לרופא שיקול דעת לעצור את הטיפול, שכן כל רגע של חיים הוא נכס נצחי שבו יכול החולה להתוודות ,לבקש מחילה או להרהר בתשובה ,וזכות זו גוברת על איסורי המלאכה בשבת ,גם אם התוצאה הסופית של מוות היא בלתי נמנעת. נפקא מינה נוספת עולה במצבי תאונות דרכים או פיגועים ,כאשר כוחות ההצלה מוצאים נפגע הלכוד ברכב מרוסק או תחת הריסות ,וברור כי הפגיעות הן אנושות וכי הוא לא יחיה זמן רב .ההלכה המפורשת בביאור הלכה מחייבת להמשיך בפינוי ובטיפול ,גם אם הפינוי דורש חילול שבת מוחלט בדרך לבית החולים .התובנה המעשית העולה מכאן היא שהערכת הרופאים בדבר אי יכולתו של החולה לחיות מעבר לשעה אחת אינה משחררת את המחלץ מן החובה להשקיע את כל כוחותיו בהצלה ,שכן החובה לפקח את הגל היא חובה מוחלטת שאינה תלויה בתוחלת החיים העתידית ,אלא בערכו המוחלט של רגע החיים הנוכחי כזמן של בחירה ותיקון. נפקא מינה שלישית נוגעת להגדרת מצב של "גוסס" ביחס לדיני השבת .בעוד שבהלכות אחרות ישנן נפקא מינות להזזת גוסס או לטיפול בו ,הרי שבכל הנוגע לחילול שבת לצורך הצלת חיים ,הגבול היחיד הוא רגע היציאה המוחלטת של הנשמה .עד לאותו רגע ,כל פעולה המאריכה את חייו ולו במעט כדי לאפשר לו את אותו רגע של הכרה שבו יוכל לשוב בתשובה ,מוגדרת כמצווה של פיקוח נפש ,ואין שום הבדל בין הצלת אדם שיחיה שנים רבות

חרק תשרפ

לבין הצלת אדם שיחיה דקות ספורות ,שכן בשניהם אנו מקיימים את רצון הבורא המקדש את ערך הרגע הבודד שבו יכול האדם להיות במחיצת בוראו. מתוך בירורן של הנפקא מינות ההלכתיות המתרגמות את היתר פיקוח הנפש לשגרת החיים בבתי החולים ובשדה ההצלה ,אנו מתעלים אל עבר ההרחבה הרעיונית ,ומבקשים לחשוף את עומק הרעיון הרוחני הטמון בזכות הבחירה המופלאה העומדת לאדם בכל רגע ורגע. עומק הרעיון נעוץ בהבנה כי הזמן בראי היהדות אינו נמדד בכמותו הכרונולוגית אלא באיכותו הרוחנית .כאשר אנו קובעים כי אדם יכול לחזור בתשובה ברגע האחרון ,וכי הרגע הזה יקר דיו כדי לדחות את חומרת איסורי השבת ,אנו מגלים כי כל שבריר של נשימה אינו מאורע פיזי בלבד אלא הזדמנות אינסופית .הבריאה כולה על כל רגעיה נבראה כדי לאפשר לנשמה לגלות את הבחירה החופשית שלה .במובן הזה ,האדם אינו יצור התלוי בתוחלת חיים ארוכה כדי להשיג את תכליתו ,אלא הוא בעלים של רגעים ,וכל רגע של מודעות ,של הרהור תשובה או של קבלת עול מלכות שמים ,הוא מימוש של התכלית לשמה נברא העולם. סגירתה של האדמה על דתן ואבירם ,ובקשתו של משה רבנו להעניק להם רגע של חיים בתוך ירידתם לשאול ,אינן רק עובדה היסטורית אלא מסר נצחי .גם במצבי הקצה הנוראים ביותר ,כאשר נראה כי המציאות נסגרת על האדם ,הערוץ שבין הלב לבורא נותר פתוח. הבחירה של האדם אינה מוגבלת לתקופות של בריאות או הצלחה ,אלא היא זמינה בתוך רגע של מפולת ,בתוך ערפל של קריסה .היכולת להכריז "משה אמת ותורתו אמת" בפתחו של השאול ,מלמדת אותנו כי הבחירה באמת היא פעולה אקטיבית שאינה נשחקת תחת כובד המשקל של הנסיבות החיצוניות ,וכי לכל רגע שבו האדם נושם יש משקל סגולי המכריע את הכף בין חיים למוות רוחני ,בין כליה לבין התבצרות במקום נצחי בגן עדן. מתוך עומק הרעיון השורשי המבאר את ערך הרגע הנצחי ,אנו צוללים אל מעמקי הנפש פנימה ,אל המרחב המחשבתי שבו הדין התלמודי של פיקוח הגל הופך למראה עבור עולמו הפנימי של האדם המצוי בתוך משברי החיים. ההתבוננות באדם הלכוד תחת הריסות ,הממתין לישועה שכל מהותה היא מתן האפשרות לנשימה אחת נוספת ,מגלה לאדם את סוד ההתמודדות עם משברים .לעיתים קרובות אנו נוטים למדוד את חיינו בפרספקטיבה של שנים ודורות ,וכאשר אנו נתקלים בקושי פתאומי, בכישלון או באובדן ,אנו חשים כאילו הכל נבלע תחת מפולת של נסיבות .המחשבה העמוקה העולה מן הסוגיה מלמדת כי גם בתוך הנפילה הגדולה ביותר ,גם כאשר האופק נראה סגור ושחור ,האדם אינו נמדד לפי הנפילה אלא לפי היכולת שלו לנצל את הרגע הנוכחי ,ולו הקצר ביותר ,כדי להרים מבט אל הבורא. החיבור בין יסודות ההלכה להנהגה הפנימית מעניק לאדם עוצמה אמונית אדירה. הידיעה שחכמי התלמוד הורו לנו להפוך עולמות ,לזעזע את מנוחת השבת ולחפור בתוך

גם לנשמה מגיע אוכל

ההריסות רק כדי לאפשר לאדם רגע של תשובה ,מלמדת אותנו מהו ערכו האמיתי בעיני קונו .האדם לומד כי בכל רגע ,גם ברגעי מצוקה נוראיים ,יש לו כוח בלתי מוגבל ליצור קשר עם הנצח .המשבר אינו סוף הדרך ,אלא נקודת התורפה שדרכה ניתן להבקיע את חומות הטבע ולהתחבר לרצון העליון .אדם המאמין בכך ,לעולם אינו חש אבוד ,שכן הוא מבין כי כל עוד נשימה באפו ,הוא נמצא בתוך רצף של זמנים שבהם הוא יכול להכריע את גורלו הנצחי ,לשוב בתשובה ולהפוך את רגע השבר לרגע של התעלות והתבצרות במקום נצחי של אמת. מתוך החיבור העמוק אל נבכי הנפש ומנוחת האמונה ,אנו עולים אל שלב ההרחבה המוסרית ,שבו הלכות פיקוח הגל והדיון על ירידתם של המורדים חיים שאולה ,הופכים למצפן פנימי רוטט ,המכוון את האדם אל יושרתו ואל חובתו בתוך עולמו הסבוך. הלקח המוסרי הנוקב העולה מתוך ההיתר לחלל שבת עבור חיי שעה ,קשור קשר בל יינתק אל כוחה של הציפייה וההזדמנות הבלתי פוסקת .העולם המוסרי שבו אנו חיים נוטה לעיתים לשיפוטיות מהירה ,לסגירת מעגלים ולחריצת גורלות על סמך התוצאה הנראית לעין .אולם ,ההלכה הצועקת מתוך ההריסות – לפקח את הגל גם אם ידוע מראש כי לא תצמח ממנו הישרדות ארוכת טווח – מורה לנו כי אדם אינו רשאי לעולם להרים ידיים ,לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמו .כל עוד דופק לב וכל עוד יש בנפש יכולת להרהר בתיקון ,המצפן המוסרי מחייב אותנו להשקיע את כל הווייתנו באותו אדם ,שכן אנו מעניקים לו את התנאי הבסיסי ביותר לקיום האנושי – האפשרות לומר בלב שלם משה אמת ותורתו אמת. מצפן זה תובע מן האדם אחריות מוחלטת לא רק על מעשיו ,אלא על האופן שבו הוא תופס את זמנו של הזולת .אם ההלכה מוכנה להשבית את קדושת השבת ,המהווה את פסגת הזמן המקודש ,כדי להעניק ליהודי רגע אחד של תשובה ,כמה עלינו להיזהר בכבודו של כל אדם ,כמה עלינו להימנע מביטול זמן של אחרים או מקיצור ימיהם הרוחניים על ידי ריב ומחלוקת .המוסר הנלמד כאן אינו מסתפק ברחמים חיצוניים ,אלא תובע תודעה של שותפות גורל – ההבנה שכל אחד מאתנו הוא פקדון בידי רעהו ,ושעלינו להושיט יד זה לזה לא רק כדי לשרוד פיזית ,אלא כדי לאפשר זה לזה את המרחב הרוחני המאפשר את השתלמות הנשמה. מתוך רעשי המפולת במדבר וסערת החיים המזומנת לפתחנו ,אנו אוספים אל תרמיל חיינו תובנות יצוקות ובהירות לצעוד עמן בנתיבות היום-יום .התובנה הראשונה מלמדת אותנו את ערכו האינסופי של הרגע הבודד ,ומזכירה לנו כי גם במצבי קצה שבהם נדמה כי הכל חתום וגזור ,עודנה פתוחה לפנינו האפשרות לתיקון ולשיבה אל השורש. התובנה השנייה תובעת מאתנו לשנות את מבטנו על הזולת ועל הזמן ,ולהבין כי לכל רגע שבו יהודי חי ונושם יש משקל נצחי ,מה שמחייב אותנו לנהוג ביראת כבוד עמוקה כלפי כל נשימה של הזולת ,ולעשות הכל כדי לאפשר לו את המרחב הרוחני להתוודות ולהתחבר אל האמת.

חרק תשרפ

עיקר העניין: הוא שההלכה המופלאה המורה לפקח את הגל ולחלל את השבת גם עבור שעה אחת של חיים ,אינה רק דין טכני בהצלה ,אלא יסוד אמוני כביר המגלה כי כל רגע של חיים הוא פקדון אלוקי יקר .כשם שמשה רבנו חס על חייהם של המורדים וביקש שיזכו לרדת חיים שאולה כדי לנצל את נשימתם האחרונה לתיקון ,כך גם אנו למדים כי מטרת האדם בעולם אינה נמדדת באורך ימיו בלבד ,אלא ביכולתו להפוך כל רגע של דופק לנקודת בחירה ,להכרזה על האמת ,ולהתבצרות במקום של קדושה נצחית ,גם בדקה התשעים שבין שמיים לארץ.