4. איך מותר לאכול קדשים בקודש הקדשים והרי אסור לאכול בקודש הקדשים?

4. איך מותר לאכול קדשים בקודש הקדשים והרי אסור לאכול בקודש הקדשים? השמש יוקדת על יריעות המשכן ,והרוח הלוחשת במדבר נושאת עמה את ריח הקטורת המתערב בניחוח האדמה הלוהטת .בלב המערכת המופלאה הזו ,שבה כל פרט מדויק עד לאין שיעור ,ניצבת שאלת יסוד המרעידה את אמות הסיפים .התורה מצווה במפורש בקודש הקדשים תאכלנו ,אך המחשבה מבקשת לסגת לאחור ביראה :וכי יעלה על הדעת? הרי…

4. איך מותר לאכול קדשים בקודש הקדשים והרי אסור לאכול בקודש הקדשים? השמש יוקדת על יריעות המשכן ,והרוח הלוחשת במדבר נושאת עמה את ריח הקטורת המתערב בניחוח האדמה הלוהטת .בלב המערכת המופלאה הזו ,שבה כל פרט מדויק עד לאין שיעור ,ניצבת שאלת יסוד המרעידה את אמות הסיפים .התורה מצווה במפורש בקודש הקדשים תאכלנו ,אך המחשבה מבקשת לסגת לאחור ביראה :וכי יעלה על הדעת? הרי קודש הקדשים הוא המקום המופרד ,המקום שבו השכינה שרויה בין כרובי הזהב, מעבר לפרוכת המפרידה בין המצוי לבין הנשגב .שם ,במקום שבו אפילו כהן גדול מניח את נשמתו על כפו בבואו פעם בשנה ,האם ייתכן כי אכילה גשמית תתקיים? המרחב הזה, המלא בציפייה דוממת ובקדושה שאין לה גבולות ,מתנגש בעצמת הציון המקראי המורה על מקום האכילה .השקט בתוך קודש הקדשים הוא שקט מוחלט ,המיית המדבר בחוץ נבלעת אל מול הוד הארון ,והנה ניצבת השאלה המנקרת – איך ניתן לשלב בין הקדושה האינסופית לבין צרכי האדם ,איך הופך המקום המקודש ביותר בעולם למקום סעודה, והאם היתר זה הוא חובה ,או שמא ביטוי לסכנה שאין ממנה מפלט? נאמר בתורה בפרשתנו (במדבר יח ,י)" :בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אתו קדש הוא לך”. רש"י (במדבר יח ,י) כתב :לימד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה. רש"י מבאר כי המונח המקראי אינו מכוון אותנו אל החדר הפנימי ביותר במשכן ,אלא הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

מגדיר את המרחב ההלכתי של העזרה כמקום שבו מתבצעת האכילה ,ובכך הוא מונע את ההבנה המילולית המוקשית. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יח ,י) כתב :בקדש הקדשים תאכלנו ,במקום שהוא קדש קדשים ,והוא העזרה .בדומה לדברי רש"י ,הוא מזהה את המרחב הגאוגרפי שבו מותרת האכילה עם אזור העזרה בלבד. הרמב"ן (במדבר יח ,י) כתב :ולא הבינותי זה ,כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות, כי הכתוב אומר במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד (ויקרא ו ,יט) ,וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת ,כמו שכתוב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו ,לג) ,וכתיב ונתת את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים (שם ,לד) ,ואין שם אכילה ושתיה שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים .הרמב"ן דוחה את ההסבר הפשוט המצמצם את המקום לעזרה ,ומעורר את הקושי המהותי שבהבנת המושג קודש הקדשים בהקשר של אכילה. הספורנו (במדבר יח ,י) ביאר :בקדש הקדשים תאכלנו ,שתאכלנו בטהרה יתירה ,כראוי למה שהוא קדש קדשים .הוא מעתיק את הדגש מהמיקום הפיזי אל עבר הרמה הרוחנית וההתנהגותית של האוכל ,ומבאר כי התואר קדש קדשים אינו מציין חדר ,אלא איכות של קדושה חמורה המוטלת על הכהן בשעת האכילה. תרגום אונקלוס (במדבר יח ,י) תרגם :באתרא קדישא תיכול יתיה ,כל דכורא בכהניא ייכול יתיה ,קודשא הוא לך .התרגום בוחר בלשון המותירה פתח להבנה רחבה יותר של המקום, מבלי לקבע אותו באופן מוחלט בתוך ההיכל ,אלא כמרחב המוגדר כקדוש. הסוגיה מאירה באור חדש מתוך דברי חז"ל ,המגלים טפח ומכסים טפחיים בבואם להסביר את גבולות המקום שבו מותרת האכילה. בגמרא במסכת זבחים (דף סג) איתא :רבי יהודה בן בתירא אומר הרי גוים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל ,תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו. הגמרא מעמידה את הדיון במציאות דרמטית וקיצונית ,שבה הכהנים אינם יכולים למצוא מקלט במקום המיועד לאכילה ,ומכאן שהתורה מכירה באפשרות של היתר אכילה במקום קדוש יותר כאשר המציאות דוחקת. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק א הלכה א) מבואר :דאם הכניס הכף בפני עצמו והמחתה בפני עצמו חייב מיתה משום ביאה ריקנית ,והא שם על כל פנים ביאתו לא לריק היתה שהכניס הכף ,ואפילו הכי כיון שהיה אפשר לו להכניס שניהם ביחד חייב מיתה .הירושלמי מדגיש את חומרת הכניסה לפני ולפנים ואת הצורך בביאה מדויקת שאינה מותירה מקום לשיקול דעת אישי ,מה שמחדד את השאלה המורכבת של אכילה בתוך מקום כזה. הרמב"ן (במדבר יח ,י) ביאר :והנה ר' יהודה בן בתירא נתעורר בזה והעמיד הכתוב במקום האונס ,והזכירו באימה שאמר נאכלין בהיכל והראוי שיאמר שנאכלין אפילו לפני ולפנים אם הקיפו את ההיכל .רבינו מבאר כי דברי התנאים אינם מתירים אכילה כזו כדרך קבע,

חרק תשרפ

אלא רק במצבי חירום של סכנת נפשות ,שבהם אין לכהן מוצא אחר מלבד המקום המקודש ביותר ,וגם שם הוא מבצע את האכילה מתוך יראה וחרדת קודש. הרמב"ן (שם) כתב עוד :ועל דרך הפשט נפרש בקדש הקדשים תאכלנו שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים ,כי אמר תחלה קדש קדשים לך הוא ולבניך שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים אבל יהיו בידכם קדש קדשים ,וחזר ופירש בקדש הקדשים תאכלנו שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה .המפרש מעלה אפשרות נוספת ,שאין הכוונה למקום גיאוגרפי כלל, אלא לציווי על רמת הריכוז ,הטהרה והדבקות של הכהן בעת האכילה ,המוגדרת כקדושה חמורה המבדילה אותה מכל אכילה אחרת. בספר טל תורה (במדבר יח ,י) הקשה על דברי הרמב"ן :דהאיך רשאים ליכנס לקודש הקדשים ,דהא אפילו כהן גדול שיכנס ביאה יתירה ביום הכפורים חייב מיתה .הוא מעמיק בשאלה כיצד אונס פיזי יכול להתיר כניסה למקום שאיסורו כה חמור ,ומבאר שכוונת הרמב"ן היא למציאות קיצונית של סכנת נפשות ממשית ,שבה נאלצו הכהנים לברוח למקום זה מחמת רדיפת גויים ,ודווקא בנסיבות אלו הותר להם לאכול שם. המנחת חינוך (מצוה קפד ,אות ב) כתב :דאפשר דאפילו בלי שעת הדחק אם אכל בבית קודש הקדשים אינו חייב מיתה ,כיון דלאו ביאה ריקנית דהא אכל שם .הוא מחדש כי העובדה שהכניסה מיועדת לצורך קיום מצוות אכילה משנה את מהות הכניסה ,וייתכן שאינה נחשבת כביאה ריקנית המביאה לידי חיוב מיתה. ובספר טל תורה (שם) הקשה עליו :ודבריו תמוהים להפליא ,דהרי מבואר בתלמוד ירושלמי במסכת יומא פרק הוציאו לו הלכה א :דאם הכניס הכף בפני עצמו והמחתה בפני עצמו חייב מיתה משום ביאה ריקנית ,והא שם על כל פנים ביאתו לא לריק היתה שהכניס הכף ,ואפילו הכי כיון שהיה אפשר לו להכניס שניהם ביחד חייב מיתה ,מכל שכן בנכנס לאכול בבית קודש הקדשים ,אפילו אם לא היה אפשר לו לאכול בעזרה והיכל אין לו ליכנס לאכול שם, ואם יכנס חייב מיתה .הוא דוחה את דברי המנחת חינוך מכל וכל ,ומחדד כי גם אם יש כאן פעולה חיובית של אכילה ,כל עוד היא נעשית במקום האסור ובדרך שאינה מורשית ,היא מוגדרת כחריגה חמורה שאין לה היתר. הכלי חמדה (במדבר יח ,י) העיר :הנה דבר גדול דיבר רבינו הקדוש ז"ל דאפילו בקדש הקדשים מותר לכנוס לאכול קדשים אם אין לו מקום אחר ,כפשטות הכתוב בקודש הקדשים תאכלנו .הוא מתייחס ביראה לחידושו של הרמב"ן ,ורואה בו הצדקה רחבה המסתמכת על פשט הכתוב כהיתר ברור במצבי דחק. כעת ,אנו פונים אל דברי גדולי הדורות האחרונים והפוסקים בני זמננו ,המבקשים להאיר את הסוגיה מתוך המבט התורני המקיף והעמוק שלהם ,המשלב יראת שמיים עם חריפות למדנית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י ,סימן קנז) ביאר :כי אכילת קדשים אינה רק פעולה גופנית ,אלא היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקרבן ,וכשם שהקרבן הוא עבודה ,כך

גם לנשמה מגיע אוכל

האכילה היא בבחינת עבודת המקדש בטהרתה ,ולכן ישנה השתדלות מיוחדת למצוא את המרחב הנכון והמקדש לעשות כן ביראה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות בית הבחירה) פסק :כי גם בזמן הזה ,כשאנו עוסקים בלימוד הלכות אלו ,עלינו להבין כי המציאות של קודש הקדשים מייצגת את נקודת המפגש המוחלטת של אדם עם קונו ,וכל ניסיון להגדיר אכילה במקום זה דורש בחינה מדוקדקת של גדרי האיסור וההיתר במצבי דוחק קיצוניים כפי שדנו בהם הראשונים. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן עא) חידש :כי הגדרת המקום במקדש אינה רק גיאוגרפית ,אלא היא נובעת ממהות הפעולה הנעשית בו ,ועל כן במקום שבו התורה מצווה לאכול את הקדשים ,שם היא קובעת את גבולות הקדושה לאותה שעה ,באופן שבו הציווי האלוהי הוא המקדש את המרחב. כאשר אנו מבקשים לתרגם את העיון התורני העמוק אל עבר מציאות החיים וההלכה למעשה ,מתברר כי הסוגיה אינה נותרת בין דפי הספרים בלבד ,אלא מציבה בפנינו שאלות נוקבות על סדרי עדיפויות ועל גבולות הציות לרצון ה' במצבים בלתי שגרתיים. הנפקא מינה הראשונה שעולה מן הדיון היא בשאלת סדרי העדיפויות במצבי דוחק: כאשר אדם ניצב בפני התנגשות בין איסור מוחלט ,כמו האיסור להיכנס למקום המקודש ביותר ,לבין החובה לקיים מצווה ,האם החובה לקיום המצווה הופכת את המקום למוכשר לצורך כך ,או שמא גדר האיסור נותר על כנו ללא קשר לתוכן המצווה .הדיון של הראשונים על כך מלמדנו שקיימת חשיבות עליונה להבנה שקיום מצוות בדרך שאינה ראויה או במקום שאינו מוגדר לכך עלול לעיתים להוות עבירה חמורה ,גם אם הכוונה היא טובה ומכוונת לשמיים. נפקא מינה נוספת עולה מתוך בירור מושג ה"אונס" בהלכה :הדיון סביב כניסת הכהנים לקודש הקדשים בשעת סכנה מגדיר לנו את היקף הדין של "הותר הותר" .אנו למדים מתוך הסוגיה כי אונס אינו רק מצב שבו האדם פטור מעונש ,אלא במצבים מסוימים הוא עשוי לשנות את הגדרת המציאות ההלכתית עצמה .כך למשל ,הלכות שמירה על כבוד המקום או קדושת המקדש עשויות להשתנות לחלוטין כאשר המציאות החיצונית כופה עלינו מציאות חדשה ,וזוהי תובנה משמעותית בכל עת שבה אנו נדרשים לשקול את צעדינו במצבי חירום. התובנה המעשית המזדקרת כאן נוגעת גם במידת הזהירות הנדרשת בקיום מצוות: הסוגיה מלמדת אותנו כי גם בעת קיום מצווה חיובית ,אסור לאדם לאבד את העשתונות ואת יראת הכבוד למקום ולשעה .האחריות האישית וההבנה של גבולות הקדושה הן חלק בלתי נפרד מכל מעשה מצווה ,וזהירות זו היא היא השומרת על טוהר העבודה ועל השלמות של קיום רצון הבורא. בהעמקה אל לב הסוגיה ,נדמה כי המתח שבין קודש הקדשים לבין האכילה שבו הוא בבואתו של מתח גדול יותר :השאיפה האנושית למזג בין החומר לרוח ,בין השגרה לבין המפגש הישיר עם בורא עולם.

חרק תשרפ

רעיון העומק העולה מן הדברים הוא שקודש הקדשים ,במובנו הרוחני המזוקק ביותר, אינו מקום גיאוגרפי שניתן להתרחק ממנו ,אלא הוא מרחב פנימי שבו האדם נדרש לעמוד בשיא היראה והדבקות .כאשר התורה מצווה לאכול בו ,אין היא מבקשת להוריד את קדושת המקום אל רמת האכילה ,אלא להעלות את פעולת האכילה עצמה אל רמת הקדושה של המקום .במובן זה ,האכילה הופכת להיות חלק מעבודת הקרבן ,וככל שהמקום קדוש יותר, כך נדרשת מהאדם רמת כוונה וטהרה גבוהה יותר ,עד כדי כך שכל לעיסה וכל פעולה הופכות להיות חלק בלתי נפרד מהקשר עם השכינה. עוד נראה כי הציווי לבקש מקום אכילה ,אפילו במקומות שאינם מיועדים לכך בשעת דחק ,מלמד על הערך העליון של המצווה .האדם נדרש לא לוותר על קיום המצווה גם כשהסביבה משתנה ,אך בד בבד עליו לזכור שאין הוא קובע את הכללים ,אלא הקדושה היא זו שמכתיבה את סדר היום .החיבור הזה בין הקבוע לבין המשתנה ,בין המבנה הקשיח של המקדש לבין התנועה האנושית שבתוכו ,הוא השורש של האמונה :ההכרה בכך שרצון ה' חודר לכל פינה ,גם למקומות שנראים לנו כבלתי אפשריים או כחסומים בפני כל מגע אנושי. כאשר אנו מביאים את הדברים אל נבכי הנפש פנימה ,אנו מגלים כי המפגש עם קודש הקדשים הוא בבואה למפגש של האדם עם חלקי הנשמה הגנוזים ביותר שלו ,אותם מקומות פנימיים שבהם הוא עומד לבדו מול קונו ,ללא חוצץ. החיבור לאמונה מתחיל בהבנה שהאדם ,בתוך עבודתו הרוחנית ,נדרש לעיתים להיכנס למקומות נפשיים שאינם נוחים או שגרתיים .לעיתים אלו הם רגעים של משבר ,ולעיתים רגעים של התעלות פתאומית שבהם האדם מרגיש שהוא עומד לפני ולפנים .השאלה אינה רק כיצד לאכול את הקודש במקום כזה ,אלא כיצד לשמר את דמותו של אדם ירא שמיים גם בתוך סערת המציאות ,מבלי להתבלבל מהעובדה שהמקום אינו "מקום האכילה" הקלאסי .הלקח המחשבתי הוא שהקדושה אינה תלויה רק במקום שבו אנו נמצאים ,אלא ביכולת להביא את השכינה לכל מקום שבו אנו פועלים ,גם בתוך מצבים שבהם הנסיבות החיצוניות מכריחות אותנו לפעול באופן שונה מהרגיל. במישור האישי ,הסוגיה מלמדת אותנו על הדרך שבה עלינו לעצב את פנימיותנו .כפי שהכהן נדרש לטהרה יתירה בכניסתו למקומות רגישים ,כך האדם נדרש לבדוק את כוונותיו במצבים מורכבים .האמונה אינה אוסף של כללים סטטיים ,אלא מערכת חיה שמתייצבת סביבנו בכל תנועה שאנו עושים .כשאנו עומדים מול קודש הקדשים שבתוכנו ,היראה אינה נובעת מאימה בלבד ,אלא מההכרה שבמרחב הזה – בנקודת הבחירה החופשית שלנו – אנו פוגשים את האמת המוחלטת של חיינו ,ודווקא שם ,בשיא הקדושה ,אנו נקראים לקיים את המצווה מתוך אחריות גמורה. כשאנו מבקשים לשרטט את המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו ,אנו מוצאים עצמנו עומדים אל מול האחריות המוסרית הכבדה הטמונה בשימוש בקדושה לצרכי השעה. הסוגיה מאירה באור יקרות את ההבדל הדק אך המכריע שבין צורך אמיתי לבין שימוש ציני בערכים נעלים.

גם לנשמה מגיע אוכל

המצפן הפנימי מורה לנו כי כאשר האדם נקלע למצוקה או לסיטואציה של אי-ודאות ,הוא אינו רשאי לעשות שימוש בערכים מקודשים כתירוץ לפריצת גדרים .הרמב"ן לימדנו כי דווקא במקום שבו הקדושה היא הגבוהה ביותר ,נדרשת הריסון המוסרי הגדול ביותר .המוסר היסודי כאן הוא ההבנה שהנסיבות החיצוניות – ככל שיהיו סוערות ומלחיצות – אינן מעניקות לאדם רישיון להשיל מעליו את עול המצוות או לשנות את צביונן .הניסיון למצוא היתרים לאכילה במקומות שאינם מיועדים לכך מתוך אונס ,מחדד את התובנה שגם במצב של מצוקה, עלינו לפעול מתוך תחושת חובה וחרדת קודש ,ולא מתוך תחושת השתחררות או הקלה. יתירה מזו ,המצפן שלנו מלמד כי גדלותו של האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לאמת הפנימית שלו גם כאשר הוא נאלץ לתמרן במרחבים מורכבים .לעיתים אנו פוגשים אנשים שמחפשים "קולות" הלכתיות או מוסריות כדי להצדיק מהלכים אישיים שנוחים להם ,והסוגיה הזו מציבה לנו מראה :האם המהלך שאני עושה הוא אכן פועל יוצא של אונס ומציאות שנכפתה עליי ,או שמא זהו ניסיון אנושי מובן ,אך חסר תוקף מוסרי ,לעקוף את המגבלות שקבע התורה .העמידה בקודש הקדשים היא עמידה בשיא הכנות העצמית, שבה אנו נדרשים לשאול את עצמנו האם המעשים שלנו מונעים מרצון לקיים את דבר ה' כהלכתו ,או שמא הם ניסיון להכשיר את השרץ תחת אצטלה של קדושה. כשאנו נועלים את שערי הסוגיה הזו ,אנו מבקשים לאסוף את הניצוצות אל תוך חיי היום יום שלנו .הלקח המעשי הוא היכולת לחיות בתוך המתח שבין המרחב הפרטי לבין השאיפה לקדושה .בכל פעם שאנו ניצבים בפני צומת דרכים :אם בהחלטה עסקית ,בחינוך הבית או בהתמודדות עם משברים – עלינו לזכור כי המקום שבו אנו נמצאים אינו רק שטח גיאוגרפי, אלא זירה של עבודת ה' .השאלה המנחה אותנו אינה רק מה מותר ומה אסור ,אלא כיצד הפעולה שלנו ,גם ביום חול גשמי ,יכולה לשאת עמה את ניחוח הקדושה של קודש הקדשים .עלינו לשאוף להפוך כל פינה בחיינו למקום שבו השכינה יכולה לשכון ,על ידי התנהלות ביושר ,ביראת כבוד ובכוונה טהורה ללא פשרות ,גם כאשר הנסיבות סביבנו אינן נוחות או אפילו מאיימות.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא הכרת עומק גבולות הקדושה וגובה היראה .כשאנו מביטים אל קודש הקדשים ,אנו פוגשים את האמת המוחלטת של הקשר בינינו לבין הבורא, קשר שאינו סובל חציצות ואינו מאפשר זילות .כל רגע של אכילה ,כל תנועה וכל מעשה בחיינו ,צריכים לעבור דרך מסננת היראה הזו ,המזכירה לנו שגם בתוך מצבי דחק ואונס ,גם בתוך מציאות מדברית סוערת ,אנחנו לעולם לא לבד .אנחנו תמיד עומדים בתוך המקדש הפנימי שלנו .הנכונות להקריב את הנוחות האישית למען שמירה על גבולות הקדושה ,היא שבונה את האדם ככלי ראוי להשראת השכינה. זוהי ההכרה שהקדושה אינה מצטמצמת בתוך כתלי היכל אבן ,אלא היא זורמת בתוך הלב של מי שבוחר ביראה ,גם כשהדרך נראית כניסיון לבלתי אפשרי.