5. האם בזמנינו ניתן לקיים נתינת מתנות כהונה בכהן מיוחס?

5. האם בזמנינו ניתן לקיים נתינת מתנות כהונה בכהן מיוחס? הלב פועם בדופק מהיר בעודנו ניצבים בחדר ,האוויר טעון ביראה דקה ,שקטה ורוטטת .מעמד פדיון הבן ,רגע השיא של חיי התינוק הפעוט ,הופך לזירה של תהייה הלכתית נוקבת .הכל ציפו לראות את דמותו של הכהן ,את הניגון של נתינת המעות ,את ההוד של המסורת העתיקה .אך במקום זאת ,האב ניצב לבדו ,פניו נחושות ,ידו אוחזת בחמשת…

5. האם בזמנינו ניתן לקיים נתינת מתנות כהונה בכהן מיוחס? הלב פועם בדופק מהיר בעודנו ניצבים בחדר ,האוויר טעון ביראה דקה ,שקטה ורוטטת .מעמד פדיון הבן ,רגע השיא של חיי התינוק הפעוט ,הופך לזירה של תהייה הלכתית נוקבת .הכל ציפו לראות את דמותו של הכהן ,את הניגון של נתינת המעות ,את ההוד של המסורת העתיקה .אך במקום זאת ,האב ניצב לבדו ,פניו נחושות ,ידו אוחזת בחמשת הסלעים ,ועיניו נעוצות במרחב האינסופי ,מחפשות את הכהן האמיתי ,הטהור, המיוחס – זה ששמו עלום אך שרשו נטוע עמוק בתוך שלשלת היוחסין של בית אהרן. הנוכחים ,המומים ,רואים אותו משלשל את המעות לידי ישראל מובהק ומכריז על זכייה לכהן שאיש אינו יודע את זהותו ,לא הוא ולא הכהן עצמו .האם ניתן לבצע מהלך שכזה בתוך עולם של ספקות ,שבו אנו נשענים על חזקות במקום על ידיעה ודאית? האם המצווה הופכת לשלמה יותר בדרך זו ,או שמא נוצר כאן שבר בלתי הפיך בין המעשה הממשי לבין השאיפה האמיתית אל האידיאל? הסוגיה עוטפת אותנו ,מזמינה אותנו לבחון את גבולות היכולת האנושית לקיים את דבר ה' בצלילות מוחלטת ,בתוך עולם שבו הערפל עוטה לעיתים את פני האמת. כעת ,בבואנו להניח את היסודות לדיון ,נפתח במקורות הראשוניים מפרשת השבוע, המציבים את התשתית להבנת מצוות פדיון הבן ואת החובה המוטלת עלינו לקיים אותה בשלמותה מול הכהן. נאמר בתורה בפרשת קרח (במדבר יח ,טו) :אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה .פסוק זה מהווה את היסוד להבנת החובה המוטלת על האב להעביר את בכורו מבעלותו אל הכהן המשרת בקודש ,ובכך לקיים את המצווה המעשית שנועדה לקדש את הולד. רש"י (שם) כתב :אך פדה תפדה -לרבות הכל .מפרש שאין המצווה תלויה בסימנים חיצוניים בלבד ,אלא היא חובה גורפת ומקיפה המחייבת את האב לפעול בדרך שתבטיח את העברת הבעלות באופן המלא ביותר. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :בעבור שהבכורות היו לה' במצרים ,על כן הם חלף הלוים .מבאר שהבכור הוא בבחינת קודש ,ועל כן הפדיון אינו סתם תשלום כספי ,אלא פעולת חילוף שבה הממון תופס את מקום הקדושה של הבכור עצמו. הרמב"ן (שם) ביאר :כי הבכורות היו קדש לה' מיום הכה ה' כל בכור בארץ מצרים ,ולכן צוה עתה שיפדום הכהנים .מוסיף כי היסוד למצווה נעוץ בהיסטוריה של עם ישראל ,מה שהופך את הפדיון לאקט של חיבור לעבר ולמסורת שאינה ניתנת להתעלמות או לשינוי. הספורנו (שם) ביאר :אך פדה תפדה ,אף על פי שאתה חייב בבכור בהמה ,אל תחשוב שדי בכך ,אלא עליך לפדות גם את בכור האדם .מבאר שאין כאן עניין של בחירה ,אלא מצווה עצמאית ומוחלטת שמחייבת התייחסות ספציפית לכל בכור ובכור.

גם לנשמה מגיע אוכל

הכלי יקר (שם) כתב :אך פדה תפדה ,לשון כפול להורות על הדחיפות של המצווה ,ועל כך שאין להשתהות בה ,שכן היא מביאה טהרה על הילד ועל הבית .מבאר שהכפילות מעידה על ההתמסרות הנדרשת מן האב ,שאינו מחפש דרכים קלות אלא מבקש להוציא את המצווה מן הכוח אל הפועל בהידור רב. כעת ,אנו צוללים אל דברי חז"ל והגמרות ,המבקשים לברר את גדרי הזכייה והקניין ההלכתי ,ולראות כיצד אדני התלמוד מונחים תחת רגלי סוגייתנו ,תוך הבאת המקורות המאירים את הדרך. בגמרא במסכת ביצה (דף טז ע"ב) מבואר :דאבוה דשמואל היה מניח עירוב תבשילין עבור כל מי ששכח בנהרדעא ,ורב אמי ורב אסי היו מניחין עירוב עבור מי ששכח בטבריה. הגמרא מלמדת כי ניתן לזכות לאדם אחר גם מבלי שיהיה נוכח ,ומכאן אנו למדים על עוצמת כוח הזכייה שניתן להפעיל לטובת הזולת ,גם בהיעדר ידיעתו המפורשת. בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ה הלכה ב) מבואר :כי האכילה בקודש ובדברים המיועדים למקדש דורשת כוונה מיוחדת ,וכי אין זה מעשה טכני בעלמא ,אלא פעולה המקדשת את המציאות כולה .הביאור הישיבתי לכך הוא שכל פעולה בענייני קודש מחייבת זיקה הדוקה בין המעשה לבין מהותו הפנימית של המקיים. הגמרא במסכת שקלים (דף ה ע"א) אומרת :תורמין על הגבוי ועל העתיד להגבות .הסבר הדברים הוא שיש בכוחנו לזכות ולייחד חפצים גם עבור מציאות שטרם התבררה במלואה, וזאת מתוך הבנה שהקדושה משתרעת מעבר למגבלות הזמן והידיעה האנושית המיידית. כעת ,מתוך דברי חז"ל ,אנו ממשיכים אל דברי הראשונים ,המעמיקים לחקור את מושגי הקניינים וההשלכות של פעולות הנעשות כלפי אדם שזהותו אינה ידועה או שאינו מודע לזכייתו ,ובוחנים כיצד הדברים מתיישבים עם עקרונות היסוד של ההלכה. בתוספות במסכת בבא מציעא (דף כו ע"א ד"ה דשתיך) ביאר :כי במקום שבו אין דעת הבעלים להעלות על הדעת כי יבוא הדבר לידם ,לא מועיל קניין חצר .מחדד התוספות כי הקניין אינו תהליך מכני אלא תלוי בהלך הנפש ובידיעת האדם ,ובהיעדרם ,מתערערת התשתית לקניין שלם ומבורר. במרדכי (סימן קח) כתב :שבדבר שלא עולה על דעת הבעלים שייכנס לחצירו ,לא מועיל קניין חצר .מבאר המרדכי כי גדר הקניין מחייב חיבור בין החצר לבעליה ,וכאשר הקשר הזה מנותק או אינו קיים במחשבה ,החפץ אינו נבלע ברשותו של האדם ,גם אם הוא מונח פיזית בתוך תחום בעלותו. ברמ"א בחושן משפט (סימן רסח סעיף ג) פסק :כדברי הראשונים שאין קנין חצר בדבר שאין הבעלים יודעים ממנו כלל .מחדש הרמ"א כי עקרון הידיעה והדעת הוא תנאי בל יעבור ביצירת בעלות ,ובלעדיו המעשה נותר כפעולה שאין לה תוקף משפטי מלא.

חרק תשרפ

בנתיבות המשפט (שם סק"ג) ביאר :כי העדר הדעת מונע את יצירת הקניין ,כיוון שהבעלים אינם תופסים את החפץ כחלק מעולמם או כחלק מרשותם .מוסיף הנתיבות כי זהו יסוד שורשי בדיני ממונות ,שנועד למנוע זכייה בדברים שאין לאדם זיקה אליהם ,ובכך הוא מחדד את התנאים הנדרשים לזכייה בנכסי אחרים. כעת ,אנו ניגשים אל גולת הכותרת של עיוננו ,בו נדון בדברי האחרונים אשר צללו לעומקן של שאלות אלו ,ונשלב את דבריך המופלאים והצ"ע שהצבת בפנינו ,המעוררים אותנו להעמיק עוד ועוד בסוגיה כבירה זו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במנחת חינוך (מצוה שנז אות טו) ביאר :כי בחרמי כהנים ,אף שאין לנו כהנים מיוחסים ודאיים ,ניתן להפקיע את הקדושה על ידי נתינה לכהן וזכייה לכהן מיוחס בעולם ,שכן ודאי קיים כהן אמיתי ובכך נפקע ההקדש .הוא מחדש שהזכייה פועלת גם כאשר המזכה אינו יודע את זהות הזוכה והזוכה אינו יודע שזכה ,כיוון שהמעשה יוצר את התוצאה המשפטית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במנחת חינוך (מצוה שצב אות ט) שנה ושילש: בדבריו לגבי פדיון הבן ,ששייך לזכות לכהן אלמוני .כאן מתעוררת השאלה ששאלת :קודם כל ולענ"ד ,האם שייך זכייה לאדם עלום שזהותו אינה ידועה כלל? הרי בדרך כלל זכייה נשענת על זיקה אישית ,ואילו כאן הכל לוט בערפל ,ואשמח מאוד לשמוע מה דעת הת"ח היקרים הקוראים ולומדים עכשיו את הדברים. האמרי בינה בהלכות פדיון הבן (סוף סימן ח) ביאר :את מנהג אחינו האשכנזים בירושלים להניח מעות לפני עשרה כהנים ,וערער על כך משום שאין זה נתינה מלאה לכהן אחד ,וכן משום שאין ראוי לערער על כהני חזקה .ואולם ,לענ"ד ניתן ליישב כי המנחת חינוך עסק בנתינה מופשטת שאינה תלויה בנוכחות הכהנים שלפנינו ,ובכך הוא מנטרל את החשש מהתפשרות עם כהנים אחרים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן כו) ביאר :כי אכן יש לסמוך על כהני חזקה בזמנינו ,ולא לצאת לדרכים חדשות העלולות לעורר ספקות מיותרים ,אלא אם כן האדם מהדר במיוחד אחר קיום המצווה בדרך המיוחסת ,תוך זהירות יתרה שלא לפגוע בכבודם של כהני חזקה. כעת ,אנו פונים אל דברי גדולי הדורות האחרונים והפוסקים בני זמננו ,המבקשים להאיר את הסוגיה מתוך המבט התורני המקיף והעמוק שלהם ,המשלב יראת שמיים עם חריפות למדנית ,תוך בחינת הישימות של הצעת המנחת חינוך במציאות ימינו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כו) ביאר :כי על אף חומרת הספק ,מנהג ישראל תורה הוא להסתמך על חזקת כהונה המוחזקת בידינו דורות ,ואין לנו לערער על כהני חזקה אלו .בדבריו הוא מחדש כי ההידור בנתינה לכהן מיוחס עלום עשוי

גם לנשמה מגיע אוכל

להיראות כפרישה מן הציבור או כערעור על אמינותם של הכהנים הקיימים ,ועל כן יש לנהוג בזהירות רבה בטרם מאמצים הליכים כאלו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן עא) חידש :כי גם במקום שיש ספק בייחוס, הקב"ה חפץ במצווה הנעשית בלב שלם ובחפץ לב ,ואין אנו נדרשים לפתרונות דחוקים המפקיעים את המצווה מגדריה המקובלים .הוא מבאר כי כוחה של חזקה בהלכה אינו רק פשרה ,אלא הוא מהווה בסיס משפטי מלא המאפשר לנו לקיים את המצוות בביטחון גמור, כיוון שההלכה קבעה שכך עלינו לנהוג בזמן הזה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י ,סימן קנז) ביאר :כי הניסיון לזכות ממון לכהן עלום הוא רעיון למדני מבריק ,אך למעשה הדין נוטה שלא לסטות ממסלול הנתינה המקובל .הוא מדגיש כי המצווה צריכה להיעשות בגלוי ובפשטות ,וכי השאיפה לטהרה מוחלטת בייחוס עלולה להוביל לשאלות של "גזל" או "העדר קניין" אם הדבר לא נעשה בדיוק מרבי לפי כל תנאי הקניין המורכבים שצוינו במנחת חינוך. כעת ,מתוך העמקה בדברי הפוסקים ,אנו ניגשים לבירור הנפקא מינות העולות מן הסוגיה לחיי המעשה ,וכיצד ניתן לתרגם את השאיפה התורנית למציאות שאינה תמיד בהירה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם האפשרות לקיים מתנות כהונה בזמן הזה :על פי דברי הפלתי (סימן סא סק"ו) ,תמוה הדבר מדוע נמנעים אנשי מעשה מלהדר במצוות התלויות בכהונה שנוהגות בחוץ לארץ לדעת רוב הפוסקים .הנפקא מינה המעשית היא האם החשש מהעדר כהן מיוחס מונע מאיתנו את קיום המצווה ,או שמא עלינו להשתמש בכלים הלכתיים כגון זכייה לכהן מיוחס עלום כדי להוציא את המצווה מן הכוח אל הפועל. נפקא מינה נוספת עולה מתוך הדיון בשאלת ה"זכייה לאדם עלום" :כפי שציינו ,המנחת חינוך מציע פתרון זה כדי להימנע מנתינה לכהני חזקה שמא אינם כהנים ודאיים .אולם כאן עולה שאלה קריטית :האם ניתן להסתפק בנתינה שאינה מגיעה לידיו של הכהן בפועל, אלא רק בדרך של "זכייה"? אם נחמיר כדעת האמרי בינה ,שנתינה דורשת העברה פיזית של הממון ,הרי שהצעת המנחת חינוך נותרת כעיון למדני בלבד .קודם כל ולענ"ד ,נראה כי אם אנו חוששים לחסרון בנתינה לכהן שאינו מיוחס ,הרי שגם ה"זכייה" היא סוג של קיום מצווה שאינו מושלם ,כיוון שהכהן האמיתי אינו יודע על כך .אשמח מאוד לשמוע מה דעת הת"ח היקרים הקוראים ולומדים עכשיו את הדברים ,האם יש מקום להקל בנתינה לכהן עלום בשעה שאין לנו דרך אחרת לקיים את המצווה בוודאות. הנפקא מינה השלישית נוגעת לגבולות ה"חזקה" בהלכה :האם מותר לנו כיום לנהוג בחומרה יתרה שמשמעותה המעשית היא ערעור על יוחסיהם של כהני חזקה? הפוסקים שהבאנו לעיל ,כגון הש"ך והחתם סופר ,מזהירים מפני ערעור זה .הדיון כאן אינו רק הלכתי-

חרק תשרפ

טכני ,אלא הוא נוגע בערך של אחדות עם ישראל וכיבוד הכהונה ,שהם יסודות שאינם פחותים בחשיבותם מהדיוק ההלכתי בקיום מצוות הפדיון. כעת ,בבואנו אל לב הסוגיה ,נבקש להרחיב את היריעה ולגעת ברעיון העומק הטמון במתח שבין ודאות לבין אמונה ,ובשאיפה המזוקקת של היהודי לקיים את רצון בוראו באופן המזוקק ביותר. הרעיון העמוק העולה מן הדברים הוא שהחיפוש אחר הכהן המיוחס ,גם בדרך של זכייה לכהן עלום ,אינו רק הליך משפטי-הלכתי ,אלא ביטוי לנפש המשתוקקת אל האמת המוחלטת .כשאדם ניצב מול המציאות המורכבת של זמננו ,שבה חלק מהדברים נשארים תחת מעטה של חזקה בלבד ,הוא עומד מול בחירה :האם להסתפק בקיים ובהסכמת הכלל ,או לחפש את הניצוץ הטהור שמעבר לערפל .השאיפה לזכות מעות לכהן שכלפי שמיא גליא שהוא מיוחס ,היא ביטוי להכרה שהקדושה אינה תלויה בהכרח בראייה האנושית המוגבלת שלנו ,אלא היא קיימת כעובדה מוחלטת בתוך העולם ,גם אם היא חבויה מן העין. עוד נראה כי הציווי לפדות את הבכור ,בתוך המעמד המיוחד הזה ,מלמד על הערך העליון של החיבור אל הכהונה ,שהיא בבחינת שלשלת נצחית שלא נקטעה .אדם המבקש לזכות את המעות לכהן מיוחס ,מעיד בזה שהוא אינו מוותר על שייכותו אל אותה שלשלת ,ושהוא רואה בכהן לא רק שליח ציבור ,אלא גורם מקדש המייצג את העמידה לפני ולפנים .החיבור הזה בין הקבוע לבין הנעלם ,בין המבנה ההלכתי של קניין וזכייה לבין הכמיהה הפנימית לטהרה ,הוא השורש של האמונה :ההכרה בכך שרצון ה' חודר לכל פינה ,גם למקומות שבהם אנחנו ,במוגבלותנו ,איננו מסוגלים להצביע על הכהן בשמו ובייחוסו המבורר. בבואנו להביא את הדברים אל נבכי הנפש פנימה ,אנו מגלים כי השאיפה לדיוק במצוות פדיון הבן אינה עניין טכני גרידא ,אלא ביטוי לצורך של הנשמה לפגוש את הקדושה במצבה הטהור ביותר ,ללא חציצות וללא ספקות המעיבים על הבהירות. החיבור למצוות הפדיון בדרך של זכייה לכהן עלום מיוחס ,פותח צוהר למקום נפשי שבו האדם נדרש להתמודד עם הפער בין השאיפה לשלמות לבין המציאות המטושטשת. לעיתים ,גם בחיינו הפרטיים ,אנו חשים צורך עמוק לפעול מתוך יראת שמיים טהורה, גם כשאין לנו ודאות חיצונית שמעשינו נתפסים או מובנים כראוי בעיני הסובבים .הלקח המחשבתי הוא שהיראה האמיתית אינה נמדדת רק בתוצאה הנראית לעין ,אלא בנכונות של האדם להשקיע מאמץ כביר כדי לכוון את מעשיו אל האמת המוחלטת ,גם כשהדרך נראית כניסיון לבלתי אפשרי. במישור האישי ,הסוגיה מלמדת אותנו על העבודה הפנימית של אדם השואף למצוינות. כשאנו פועלים בתוך העולם ,אנו פוגשים לעיתים קרובות את הצורך להתפשר או להסתמך

גם לנשמה מגיע אוכל

על חזקות מקובלות ,אך המפגש עם האתגר שבמצווה זו מזכיר לנו שיש מקום בלב שבו עלינו לשמר את "הכהן המיוחס" שלנו – את אותם עקרונות של אמת וטהרה שאיננו מוכנים להתפשר עליהם בשום אופן .היראה הנובעת מן השאיפה הזו אינה עוצרת את האדם ,אלא מדרבנת אותו לחפש עוד ועוד את הקשר הישיר לבורא עולם ,מתוך ביטחון שגם כשמעשינו נראים כפעולה עבור "אלמוני" ,הקדוש ברוך הוא ,היודע תעלומות לב ,רואה את רצוננו הכן והוא הנותן שכר לעמלינו. כשאנו מבקשים לשרטט את המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו ,אנו מוצאים עצמנו עומדים אל מול האחריות המוסרית הכבדה הטמונה בחיפוש הטהרה בתוך עולם של חזקות .הסוגיה מאירה באור יקרות את ההבדל הדק אך המכריע שבין ציות טכני לבין רצון עמוק לדבוק באמת המוחלטת ,גם כשזו אינה נגלית לעין. המצפן הפנימי מורה לנו כי כאשר האדם ניצב בפני מצוות התורה ,הוא נדרש לבדוק את כנותו הפנימית .האם אנו פועלים מתוך הרגל ונוחות ,או שמא אנו מחפשים את עבודת ה' הזכה ,זו שאינה זקוקה לחיזוקים חיצוניים כדי להרגיש בטוחה בדרכה .המוסר היסודי כאן הוא ההבנה שהנסיבות החיצוניות – חוסר הידיעה או העדר הוודאות – אינן פוטרות אותנו מהחתירה אל האידיאל .הניסיון למצוא היתרים או פתרונות בתוך מציאות מורכבת מחדד את התובנה שגם במצב של ספק ,עלינו לפעול מתוך תחושת חובה וחרדת קודש ,ולא מתוך תחושת השתחררות. יתירה מזו ,המצפן שלנו מלמד כי גדלותו של האדם נמדדת ביכולתו להישאר נאמן לאמת הפנימית שלו גם כאשר הוא נאלץ לתמרן במרחבים שאינם מציעים פתרונות קלים. העמידה בסיטואציה של זכייה לכהן עלום היא עמידה בשיא הכנות העצמית ,שבה אנו נדרשים לשאול את עצמנו האם המעשים שלנו מונעים מרצון לקיים את דבר ה' כהלכתו בדרך הנקייה ביותר ,או שמא אלו הליכים שנועדו להרגיע את המצפון בלבד .הדיוק המוסרי דורש מאיתנו לזכור שגם כאשר הפעולה נראית כניסיון לבלתי אפשרי ,הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ,והוא המעריך את הניסיון המושקע בבירור הדרך הנכונה. כשאנו נועלים את שערי הסוגיה הזו ,אנו מבקשים לאסוף את הניצוצות אל תוך חיי היום יום שלנו .הלקח המעשי הוא היכולת לחיות בתוך המתח שבין המציאות המורכבת לבין השאיפה הטהורה לקדושה .בכל פעם שאנו ניצבים בפני צומת דרכים – אם בהחלטה עסקית ,בחינוך הבית או בהתמודדות עם החלטות גורליות – עלינו לזכור כי המקום שבו אנו נמצאים אינו רק שטח גיאוגרפי או מצב טכני ,אלא זירה של עבודת ה' .השאלה המנחה אותנו אינה רק מה מותר ומה אסור לפי המקובל ,אלא כיצד הפעולה שלנו ,גם בתוך עולם של ספקות וערפל ,יכולה לשאת עמה את ניחוח הקדושה של האמת הצרופה .עלינו לשאוף להפוך כל פינה בחיינו למקום שבו השכינה יכולה לשכון ,על ידי התנהלות ביושר ,ביראת כבוד ובכוונה טהורה ללא פשרות ,גם כאשר הנסיבות סביבנו דורשות מאיתנו מאמץ רוחני מיוחד כדי להגיע אל האמת.