6. האם אומרים נפילת אפיים במקום שיש פדיון הבן?

6. האם אומרים נפילת אפיים במקום שיש פדיון הבן? האוויר בבית הכנסת בתפילת המנחה טעון ציפייה דרוכה ,שעה שאבי הבן מתכונן למעמד המרומם של פדיון הבן העומד להתרחש בפתח .הלב נמשך אל הכניעה של נפילת האפיים, אל הוידוי והבקשה ,אך בו בזמן עולה התהייה הנוקבת :האם ביום שבו מתקדש הבכור, ביום של מצווה כבירה המאירה את הבית ואת הקהילה כולה ,ראוי לגשת אל התיבה בלב נשבר ,או…

6. האם אומרים נפילת אפיים במקום שיש פדיון הבן? האוויר בבית הכנסת בתפילת המנחה טעון ציפייה דרוכה ,שעה שאבי הבן מתכונן למעמד המרומם של פדיון הבן העומד להתרחש בפתח .הלב נמשך אל הכניעה של נפילת האפיים, אל הוידוי והבקשה ,אך בו בזמן עולה התהייה הנוקבת :האם ביום שבו מתקדש הבכור, ביום של מצווה כבירה המאירה את הבית ואת הקהילה כולה ,ראוי לגשת אל התיבה בלב נשבר ,או שמא השמחה הזכה של המצווה דוחה את הבקשה השפלה ומרוממת אותנו אל מדרגה של חג ומועד? המתח הזה בין ענוות התפילה לבין רוממות המצווה מציב אותנו אל מול שאלת יסוד בהבנת מהותו של יום פדיון הבן – האם הוא נחשב כ"זמן שמחה" המפקיע את אמירת התחנון ,בדומה למעמד ברית המילה ,או שמא דינו שונה בתכלית ,ומחייב אותנו להמשיך בדרכנו הרגילה בתפילה? נפתח בחיפוש השורשים בפרשת השבוע ,שכן התורה הקדושה טומנת בחובה את הגרעין לכל דין ודין ,ובמצוות פדיון הבן אנו מוצאים את היסוד להבחנה בין מעשה המצווה לבין הלך הרוח המלווה אותה ,וכיצד היא משפיעה על סדרי התפילה שלנו.

גם לנשמה מגיע אוכל

נאמר בתורה בפרשת קרח" :אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח ,טו) .פסוק זה מציב את חובת הפדיון כחובה מוחלטת המנתקת את הבכור מסטטוס הקדושה שבו היה נתון ,ומחזירה אותו לבעלות הוריו ,ומתוך כך אנו דנים האם העברת בעלות זו יוצרת יום של שמחה המפקיע את נפילת האפיים. אונקלוס (שם) תרגם :ברם מפרק תפרוק ית בכור אנשא וית בכור בעירא מסאבא תפרוק. הוא מחדש שהפדיון הוא פעולה אקטיבית של שחרור ,פעולה שמעמידה את הבכור במקומו הטבעי והאנושי מחדש ,מה שמרמז על אופיו של היום כיום של השבת הבן אל ביתו. רש"י (שם) כתב :אך פדה תפדה -לרבות הכל .מפרש שאין כאן אופציה אלא חיוב מוחלט, ודבריו מדגישים את החובה הישירה והבלתי מתפשרת של האב ,המייצרת סביבה של מעשה מצווה מובהק. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :בעבור שהבכורות היו לה' במצרים ,על כן הם חלף הלוים. הוא מחדש שהפדיון הוא מעשה של חילוף וקניין ,פעולה שמשמעותה יציאה מסטטוס של הקדש אל סטטוס של חולין מותרים ,דבר המעניק ליום זה צביון מיוחד של שחרור. הרמב"ן (שם) כתב :כי הבכורות היו קדש לה' מיום הכה ה' כל בכור בארץ מצרים ,ולכן צוה עתה שיפדום הכהנים .מוסיף כי המצווה היא זיכרון עולם לנס הגדול ,ומשם נובעת השמחה הטמונה ביום זה ,המלווה את הילד ואת משפחתו. הרד"ק (שם) ביאר :פדה תפדה -לשון כפול להורות על החיוב המוחלט .מחדש שהכפילות נועדה לחדד את האחריות המוטלת על האב להשלים את המצווה בשלמותה ,ללא עיכובים, כפי שנהוג ביום שמחה שאין להשתהות בו. הרלב"ג (שם) כתב :שפדיון זה הוא המעשה המסיים את תהליך הקידוש של הבכור .מבאר כי ברגע שהמצווה נעשית ,היא משלימה את ייעודו של הבכור בתוך עם ישראל ,ובכך היא הופכת לאירוע מכונן בחיי המשפחה. החזקוני (שם) ביאר :לפי שהיו הלוים חלף הבכורות ,ואי אפשר לפדות הלוים עצמם ,אלא צריך פדיון כספי .מוסיף שהפדיון הוא המכשיר המאפשר את חזרת הבכור אל הווייתו כבן ישראל מן המניין ,פעולה המביאה רווחה ושמחה ללב ההורים. הספורנו (שם) כתב :אך פדה תפדה -אף על פי שאתה חייב בבכור בהמה ,אל תחשוב שדי בכך ,אלא עליך לפדות גם את בכור האדם .מבאר שאין כאן עניין של בחירה ,אלא מצווה עצמאית ומוחלטת שמחייבת התייחסות ספציפית לכל בכור ובכור ,מה שמדגיש את ייחודו של המעמד. הכלי יקר (שם) ביאר :לשון כפול להורות על הדחיפות של המצווה ,ועל כך שאין להשתהות בה ,שכן היא מביאה טהרה על הילד ועל הבית .מוסיף שהכפילות מעידה על ההתמסרות

חרק תשרפ

הנדרשת מן האב ,שאינו מחפש דרכים קלות אלא מבקש להוציא את המצווה מן הכוח אל הפועל בהידור רב ,מה שמעצים את תחושת החג ביום זה. כעת ,אנו צוללים אל דברי חז"ל והגמרות ,המבקשים לברר את גדרי המנהג שבתפילה והאם כוחה של מצוות פדיון הבן רב ככוחה של ברית מילה לעניין ביטול נפילת אפיים. הגמרא במסכת ברכות (דף לד ע"ב) ביאר :כי אדם שצריך לומר תחנון והוא נמצא במקום של שמחה או ביום מיוחד ,פטור הוא מכך .ההסבר הישיבתי הוא שביום שבו השכינה מאירה באור מיוחד ,נפילת האפיים אינה מתאימה לאווירת היום. הגמרא במסכת סופרים (פרק יט הלכה ו) ביאר :כי אין אומרים תחנון בימים שיש בהם ברית מילה ,משום דהוי יומא דחגא לבעלי הברית .המפרשים עמדו על כך שיום ברית המילה הוגדר כיום שמחה ,ולכן הציבור כולו מתעלה בו מעל הצורך בוידוי ובנפילת אפיים. הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ח ע"א) כתב :תנו רבנן ,ימי חנוכה שאין מספידין בהן ואין מתענין בהן .ביאר המפרש כי ימים אלו מוגדרים כזמני שמחה ,וההלכה קובעת כי בזמנים אלו השמחה דוחה את מנהגי האבלות או את הכניעה המיוצגת בנפילת אפיים ,וניתן להשליך מכאן על פדיון הבן אם אכן נחשב הוא כזמן שמחה. במדרש תנחומא (פרשת לך לך ,סימן כ) ביאר :שיום הכנסת הבן לברית מילה הוא יום שבו כל ישראל שמחים ,והקב"ה אמר שאין אומרים בו נפילת אפיים .מחדש המדרש כי לא רק בעלי הברית שמחים ,אלא כל הציבור השותף למצווה ,מה שמעורר את הקושי :האם גם פדיון הבן ,שאינו חל על כלל הציבור באותה עוצמה ,מוגדר כיום כזה? כעת ,אנו מעמיקים אל דברי הראשונים ,הבוחנים את חשיבות הסעודה כגורם המגדיר את אופיו של היום ,ומתוך כך אנו מנסים להבין האם פדיון הבן אכן מגיע לדרגת "יום שמחה" המפקיע את אמירת התחנון. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רסה סעיף יב) כתב :מצות פדיון הבן ,מצוה היא שיעשה סעודה בשעת פדיון הבן .וכתב הרמ"א (שם סעיף י) בשם ויש מי שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון .ביאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו יביע אומר חלק ט יו"ד סימן כו) כי סעודה זו אינה חובה גמורה לכל הדעות ,ואף על פי כן ,הנהיגו ישראל לעשותה משום חביבות המצווה ,מה שיוצר סביבה אווירה של שמחה וקדושה. המרדכי במסכת שבת (סימן רצ) כתב :דבריו בשבח סעודת מצווה ,ומבאר כי סעודה שנעשית לכבודה של מצווה ,כגון ברית מילה או פדיון הבן ,נחשבת כיום חג לבעליה .הוא מחדש שגם אם אין חיוב גמור בכל המקומות ,הרי שהעושים אותה קובעים לעצמם יום של התעלות ,ושאלה גדולה לפנינו – האם התעלות זו של בעלי הסעודה משליכה על הציבור המתפלל עמם. האור זרוע (חלק ב סימן קנז) ביאר :את טעם השמחה בסעודות אלו ,שהן מקדשות את האדם

גם לנשמה מגיע אוכל

ומרבות את אהבת ה' בקרב ישראל .הוא כותב כי במקום שבו נערכת סעודה ,הרי זה כאילו הוקרב קרבן ,וכשם שביום הקרבת קרבן אין אומרים תחנון ,כך ביום שבו נעשית מצוות הפדיון בסעודה גדולה ,יש מקום לדון בפטור מתחנון. ספר מנהגים דבי מהר"ם (דיני פדיון הבן) כתב :שנהגו אבותינו ורבותינו לשמוח ביום הפדיון כאילו היה יום טוב .הוא מבאר כי השמחה היא פנימית ,ונובעת מההכרה בגדלות המצווה, אך מדגיש כי הדבר תלוי במנהג המקום ובקביעות הסעודה ,שכן ללא סעודה הרי זה יום רגיל לכל דבר ועניין. כעת אנו ניגשים אל דברי האחרונים אשר פרסו את משנתם בסוגיה זו ,תוך שאנו בוחנים את המתח שבין מנהג המקומות לבין הכרעות הפוסקים ,ושילוב השאלה המרתקת שהצבת בפנינו. הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בהליכות שלמה (תפילה פרק יא אות ט) כתב :כשיש בבית הכנסת פדיון הבן אין אומרים תחנון כמו בברית מילה .הוא מבאר כי עצם המעמד המרומם של הפדיון יוצר סביבו הילה של יום מיוחד ,ועל כן אין זה מתאים לומר בו וידוי ונפילת אפיים ,שכן היום כולו מוקדש לשמחת המצווה. הגאון רבי יוסף וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן יא) ביאר :את הטעם שאין אומרים נפילת אפיים בברית מילה משום שמצווה זו קבלו עליהם בשמחה ,או משום שאליהו הנביא מלאך הברית בא לעיר (שם) .הוא מחדש כי טעמים אלו אינם קיימים בפדיון הבן ,וכי בברית מילה הסעודה היא סעודת מצווה לכל הדעות כפי שכתב הרמ"א (שם) ,בעוד שבפדיון הבן הסעודה היא מנהג שאינו מוזכר אצל כל הראשונים ,ומכאן הוא מסיק שמעיקר הדין יש לומר תחנון. מו"ר הגרש"ה וואזנר זצוק"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק יא סימן רמח סק"ג) ביאר :את דברי מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן קלא) שרק ברית מילה וחתן וכיוצא בזה שייך פטור מתחנון ,ומחדש כי הטעמים שנאמרו במילה אינם שייכים בפדיון הבן ,וכי אף שיש עדות שמוסיפות דברים לפטור תחנון ,אנו לא קבלנו מגדולי וצדיקי הדורות את הנהגה זו ,ועל כן יש לנהוג כרגיל. אני מבקש להוסיף ולשאול :האם ייתכן שההבדל נובע מכך שברית מילה היא חובה גורפת וקבועה ביום השמיני ,בעוד שפדיון הבן תלוי בסיבות משתנות ,ולכן הטבענו בו פחות את אופי ה"חג" הפוטר מהתחנון? אשמח מאוד לשמוע מה דעת הת"ח היקרים המלווים את העיון הזה ,האם ניתן לגשר בין גישת הגרש"ז לבין דעת הפוסקים המחמירים? כעת אנו פונים אל הכרעתו של הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,אשר מנווט עבורנו את דרך הפסיקה המעשית בתוך המבוך ההלכתי ,תוך יצירת איזון עדין בין הקפדה על דיני התפילה לבין מניעת מחלוקות מיותרות בתוך הקהל הקדוש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד ,הלכות תפלה כרך ב ,סימן קלא,

הערה ל ,עמוד תכד) כתב :ביום שעורכים פדיון הבן ,אפילו אם אבי הבן נמצא בבית הכנסת,

חרק תשרפ

יש לומר וידוי ותחנונים כרגיל .הוא מבאר כי אין דין פדיון הבן כדין ברית מילה לעניין הפטור מתחנון ,שכן טעמי הפטור המקוריים אינם חלים כאן בעוצמה מספקת ,ולכן ההלכה הפסוקה היא להמשיך באמירתם כסדרם בכל יום. בספרו שובע שמחות (ח"ב ,עמוד שנ) כתב :יש שאין אומרים וידוי ונפילת אפים במנחה ביום שעושים פדיון בבית הכנסת ,דהיינו שאבי הבן מתפלל מנחה בבית הכנסת ,ומיד לאחר התפלה מקיימים את פדיון הבן .ויש אומרים שצריך לומר תחנון ,אפילו אם עורכים את הפדיון סמוך למנחה ממש .וכן נראה .הוא מוסיף כי גם במקום שיש מנהג להקל ,הדבר נתון במחלוקת ,ועל כן העמדה ההלכתית המבוררת היא שאין לבטל את התחנון. עוד (שם) כתב :אך על כל פנים אין לעשות מזה מחלוקת ,ואם יש בצבור כאלה שרוצים להימנע מאמירת וידוי ותחנונים בתפלת מנחה הסמוכה לפדיון ,ימנעו מלומר וידוי ,ומי שירצה להחמיר על עצמו יוכל לומר אחר התפלה וידוי ותחנונים לבדו ,ויאמר י"ג מדות בניגון כקורא בתורה .הוא מחדש כאן את היסוד החשוב של השלום בציבור ,ומבאר כיצד היחיד יכול לנהוג כפי הכרעתו בלי לפגוע באחדות הקהילה ,פעולה שמעידה על גדלות בתורה ובמידות כאחד. כעת ,מתוך דברי הפוסקים והכרעת רבנו הגר"י יוסף ,אנו ניגשים לבירור הנפקא מינות העולות מן הסוגיה לחיי המעשה ,וכיצד ניתן לתרגם את הדין למציאות השוטפת בבית הכנסת ,תוך שמירה על אחדות הקהילה. נפקא מינה ראשונה נוגעת למיקום התפילה ביחס לזמן הפדיון :על פי דברי שובע שמחות (שם) ,אם מתפללים מנחה בתוך מקום הסעודה ממש ,יש מקום להקל שלא לומר וידוי. הנפקא מינה המעשית היא האם הקרבה הפיזית לסעודה יוצרת "זמן שמחה" המפקיע את התחנון ,או שמא כל עוד התפילה אינה חלק בלתי נפרד מהסעודה ,אין להשליך מכך על הפטור. נפקא מינה נוספת עולה מתוך הדיון בשאלת "אבי הבן הנמצא בבית הכנסת" :כפי שציינו ,גם כשאבי הבן נוכח בתפילה ,אין הדבר הופך את התפילה ליום שכולו שמחה עבור כל הציבור .הנפקא מינה היא האם מותר לאבי הבן עצמו להימנע מאמירת תחנון בעוד הציבור אומר ,והאם הדבר נחשב כיוהרה או כקיום מנהג אישי .קודם כל ולענ"ד, נראה כי היחיד רשאי להחמיר על עצמו ולומר תחנון בלחש ,אך עליו לעשות זאת בצורה שלא תעורר תשומת לב ,כפי שהדגיש רבנו הגר"י יוסף (שם) ,כדי שלא לגרום למחלוקת מיותרת בתוך הציבור. הנפקא מינה השלישית נוגעת לאמירת י"ג מידות :במקום שבו הציבור החליט להימנע מתחנון בשל קירבת הפדיון ,האם ראוי ליחיד שרוצה בכל זאת לומר תחנון להמשיך לומר י"ג מידות בניגון? הנפקא מינה כאן היא האם המניעה של הציבור היא רק מהוידוי (נפילת

גם לנשמה מגיע אוכל

אפיים) או מכל חלק שקשור ליום של רצינות .הפוסקים מלמדים אותנו שהיכולת לומר י"ג מידות בלחש ובניגון של קורא בתורה מאפשרת לאדם לשמור על נשמתו ועל דרכו מבלי להפר את שלוות הציבור. כעת ,בבואנו אל לב הסוגיה ,נבקש להרחיב את היריעה ולגעת ברעיון העומק הטמון במתח שבין הענווה המשתקפת בנפילת האפיים לבין השמחה המתפרצת במצווה ,וכיצד כל אלו מתיישבים בלב האדם המבקש לעבוד את בוראו. הרעיון העמוק העולה מן הדברים הוא שהתפילה ,ובמרכזה נפילת האפיים ,אינה מנוגדת לשמחה של מצווה ,אלא היא המצע שעליו היא נבנית .כשאדם ניצב מול ה', ביום של פדיון בכורו ,הוא עומד במקום שבו הוא מכיר בכך שכל חייו וכל הישגיו הם מתנה מאת השם יתברך .הנפילה לאפיים היא ביטוי לעומק ההכרה שאין בנו כלום מצד עצמנו ,בעוד השמחה היא ביטוי להודיה על כך שהבורא זיכה אותנו להיות שותפים ליצירה ולקיום מצוותיו .השילוב הזה הוא המביא את האדם לשלמות :ההכרה בחסרון שמביאה לנפילה ,וההודאה בשפע שמביאה לשמחה ,שניהם זרמים שונים המזינים את אותה נשמה. עוד נראה כי הציווי לפדות את הבכור מלמד על הערך העליון של ההכרה בכך שכל מה ששייך לנו באמת שייך לקדושה ,והפדיון הוא המאפשר לנו להשתמש בדברים אלו בעולם הזה .אדם המבקש להכריע בשאלת התחנון ,אינו מנסה רק למצוא פתרון הלכתי ,אלא מחפש את הדרך המדויקת שבה נפשו יכולה לעבוד את ה' באותו יום :האם מתוך שירה וניגון ,או מתוך דמעה והכנעה .ההבנה ששני דרכים אלו לגיטימיות ,ואף משלימות זו את זו, היא השורש של האמונה :ההכרה בכך שרצון ה' נמצא בכל פינה ,גם בתוך הסתירות הנראות לעין בין מנהגי התפילה השונים. בבואנו להביא את הדברים אל נבכי הנפש פנימה ,אנו מגלים כי השאלה על נפילת האפיים אינה נוגעת רק לטכניקה של התפילה ,אלא למקום העמוק שבו הנשמה פוגשת את הקדושה. ביום שבו אנו מקיימים את מצוות פדיון הבן ,אנו חווים רגע של התעלות שבו הכרת תודה עצומה מציפה את הלב ,שכן הבכור שלנו ,שכמעט היה שייך כולו למרום ,ניתן לנו במתנה מחדש .הנפש שואפת ביום כזה לפרוח בשמחה ,לצאת מתוך גבולותיה הצרים של ההכנעה היומיומית ולהמריא אל מחוזות של הודיה טהורה. עם זאת ,הנפש הישראלית מכירה גם בכך שדווקא ברגעי השמחה הגדולים ביותר ,עלינו להישאר קשורים לארץ ,אל הענווה ואל הכרת האפסות מול בורא כל העולמים .נפילת האפיים היא השורש שמאפשר לעץ השמחה להמשיך לצמוח מבלי להתנתק מהאדמה. הלקח המחשבתי הוא שהתחנון אינו סותר את השמחה ,אלא מעניק לה עומק ומשמעות; השמחה ללא התחנון עלולה להפוך להתפרצות רגעית ,ואילו השמחה המהולה בענווה הופכת לעבודת ה' יציבה ובריאה.

חרק תשרפ

במישור האישי ,הסוגיה הזו מלמדת אותנו על היכולת לשאת את שני ההפכים בלב אחד. כשאנו פועלים בעולם ומשיגים הישגים ,אנו חשים לפעמים שאין מקום לכניעה ,שההישג מחייב אותנו לזקוף קומה .אך הדיוק הנפשי שנלמד מכאן הוא שהזקיפות האמיתית היא דווקא כשאנו יודעים להשתחוות לפני הקדוש ברוך הוא ,גם בשיא שמחתנו .ההכרה שפדיון הבן הוא זמן של מצווה דורשת מאיתנו לזהות בתוכנו את הנקודה שבה אנו מסוגלים לומר תודה ,לא רק על המתנה ,אלא על עצם היכולת להיות מחוברים לבורא ,גם כשאנו שמחים וגם כשאנו כורעים בתפילה. כאשר אנו מבקשים לשרטט את המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגיה זו ,אנו ניצבים אל מול שאלת האחריות המוסרית שבשמירה על גבולות הקהילה והלכותיה .הסוגיה מאירה באור יקרות את האחריות המוטלת על הכתפיים של כל אחד מאיתנו ,לדעת לא רק מהי האמת ההלכתית המוחלטת ,אלא כיצד ליישם אותה בעדינות ובאהבה בתוך חברה של עובדי ה’. המצפן הפנימי מורה לנו כי גדלותו של האדם אינה נמדדת רק בהחמרותיו הפרטיות ,אלא ביכולתו להכיל את שונותם של אחרים ולמנוע מחלוקת .המוסר היסודי כאן הוא ההבנה כי גם כאשר אדם חש דחף פנימי להנהגה מסוימת – בין אם הוא מרגיש צורך לומר תחנון ביום שמחה ובין אם הוא מבקש להימנע מכך – הכבוד כלפי זולתו והשאיפה לאחדות הציבור עומדים מעל לכל .אנו נדרשים לפתח רגישות המאפשרת לנו לשמור על עקרונותינו הפנימיים מבלי להפוך אותם לסיבה למריבה ,ומבלי לזלזל במנהגם של אחרים. יתירה מזו ,המצפן שלנו מלמד כי הקדושה צריכה להתבטא גם ביכולתנו להשתלב בתוך הציבור .עבודת ה' אינה מתקיימת רק בתוך ד' אמותיו של האדם ,אלא גם בתוך המרחב הקהילתי .היכולת להחמיר על עצמנו בחדרי חדרים ,או להקל בתוך מכלול הנהגות הקהל כדי לשמור על שלום ,היא המעמידה אותנו בשיא הכנות העצמית .הדיוק המוסרי דורש מאיתנו לזכור שכל החלטה שלנו ,אם היא נובעת מיראת שמים טהורה ומרצון אמיתי לעבוד את הבורא ,צריכה להיבחן גם במידת השפעתה על סביבתנו .בסופו של יום ,הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ,והוא המעריך את המאמץ שלנו לאזן בין הדבקות באמת האישית לבין השמירה על כבודם ואחדותם של ישראל. כשאנו נועלים את שערי הסוגיה הזו ,אנו מבקשים לאסוף את הניצוצות אל תוך חיי היום יום שלנו .הלקח המעשי הוא היכולת לחיות בתוך המתח שבין המציאות המורכבת לבין השאיפה הטהורה לקדושה .בכל פעם שאנו ניצבים בפני צומת דרכים – אם בהחלטה עסקית ,בחינוך הבית או בהתמודדות עם החלטות גורליות – עלינו לזכור כי המקום שבו אנו נמצאים אינו רק שטח גיאוגרפי או מצב טכני ,אלא זירה של עבודת ה' .השאלה המנחה אותנו אינה רק מה מותר ומה אסור לפי המקובל ,אלא כיצד הפעולה שלנו ,גם בתוך עולם של ספקות וערפל ,יכולה לשאת עמה את ניחוח הקדושה של האמת הצרופה .עלינו לשאוף להפוך כל פינה בחיינו למקום שבו השכינה יכולה לשכון ,על ידי התנהלות ביושר ,ביראת