11. האם מותר לחזן ולבעל תפילה לקבל שכר על החזנות שלו? הוכח מפרשת השבוע!

11. האם מותר לחזן ולבעל תפילה לקבל שכר על החזנות שלו? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את החזן הניצב לפני התיבה ,מעטפת של קדושה עוטפת אותו ,וקולו בוקע אל על בתפילה המבקשת לרצות את בורא עולם .ברקע ,ניצבת השאלה המטלטלת :האם המעשה האצילי הזה ,המכוון כולו לרומם את נפש הקהל ולהעלות תפילות ,ראוי שיוכתם בנגיעה של כסף וחשבונות שכר? רבים מבני הקהל עשויים לראות בנטילת שכר על…

11. האם מותר לחזן ולבעל תפילה לקבל שכר על החזנות שלו? הוכח מפרשת השבוע! דמיינו את החזן הניצב לפני התיבה ,מעטפת של קדושה עוטפת אותו ,וקולו בוקע אל על בתפילה המבקשת לרצות את בורא עולם .ברקע ,ניצבת השאלה המטלטלת :האם המעשה האצילי הזה ,המכוון כולו לרומם את נפש הקהל ולהעלות תפילות ,ראוי שיוכתם בנגיעה של כסף וחשבונות שכר? רבים מבני הקהל עשויים לראות בנטילת שכר על תפילה מעשה תמוה ,המנוגד לרוח המצווה שצריכה להיעשות בחינם ,אך מנגד ניצבת המציאות ההלכתית והמעשית – האם חזן שאינו מתפרנס מתפקידו יוכל להקדיש את זמנו ומרצו כראוי? המתח הזה מוליד דיון מרתק ששורשיו נעוצים בפסוקים העוסקים בשכרם של הלויים בעבודתם באוהל מועד .האם השליח ציבור הוא יורשם של הלויים המשוררים ,או שמא הוא ממלא את מקומם של הכוהנים העובדים במקדש? השאלה הזו חושפת עולם ומלואו על תפקידו של השליח ציבור ,על יחסנו לכסף ולרוח ,ועל הדרך שבה התורה מאזנת בין הצורך הקיומי של האדם לבין הערך המוחלט של עבודת השם. בעניין זה מצינו בפרשתנו פסוק מפורש המניח את התשתית לדיון בשכר עבודה רוחנית: "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהל מועד" (במדבר יח ,לא) .פסוק זה נסוב על המעשרות הניתנים ללויים כגמול על שירותם במקדש. רש"י (במדבר יח ,לא) פירש :כי המילה "שכר" מלמדת שהדבר מותר לכם ואינו נחשב כהנאה אסורה ,אלא כזכות המגיעה לכם תמורת עבודתכם .ביאור זה מדגיש כי העבודה באוהל מועד הופכת את התמורה הנלווית אליה לגיטימית וראויה ,ככל שכר עמל ישר. החזקוני (במדבר יח ,לא) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו דאג ללויים שיוכלו לעסוק בעבודתם ללא דאגות פרנסה ,ולכן קבע את המעשר כשכר .הוא מוסיף :כי מתוך שהם פנויים מכל מלאכה אחרת ,הרי שחלף עבודתם זו ניתן להם המעשר כדי לכלכל את ביתם. הספורנו (במדבר יח ,לא) ביאר :כי התורה מדגישה שהמעשר ניתן "חלף עבודתכם" ,כדי ללמד שאין זו מתנת חינם בעלמא ,אלא תשלום מוגדר בעד הטרחה שהם טורחים לשרת לפני ה' במקדש ,ובכך הוא הופך להיות כקניין גמור עבורם. האור זרוע (חלק א ,סימן קיג) ביאר :את הדין הנלמד מפסוקים אלו גם לענייננו ,כי ראוי לשכור חזן ולהשתדל לו סיפוקו חלף עבודתו .הוא מוסיף :כי מטרת השכר היא למנוע את התרשלותו של בעל התפילה ,שכן כשהוא מוטרד בפרנסתו ,נפגעת היכולת שלו להתרכז בכוונה הנדרשת לפני המלך. הדרכי משה (או"ח סימן נג ,ס"ק ח) ביאר :את דברי (שם) בהקשר זה ,וחידש כי החזן ,כשליחם של ישראל ,נמצא במעמד המקביל ללויים המשוררים במקדש .הוא מבאר כי כשם שהלויים היו זקוקים למעשרות כדי להתפנות לעבודתם ,כך גם בקהילות ישראל ,השכר אינו אלא כלי עזר להבטחת תפילה ראויה ומשובחת.

גם לנשמה מגיע אוכל

עתה נצלול אל מעמקי הסוגיה כפי שהם משתקפים באספקלריה המאירה של דברי חז"ל, המבארים את היחס המורכב שבין השליחות הציבורית לבין קבלת השכר ,ומחברים אותנו לשורשי ההלכה הקדומים. בגמרא במסכת נדרים (דף לז ע"א) מובא :עשרים וארבע מתנות כהונה שנאמרו למשה בסיני, אמר רחמנא ברית מלח עולם היא ,ברית כרותה למלח .רש"י מבאר :כי המתנות הללו ניתנו לכהנים כברית קבועה ושכר על עבודתם ,כשם שהמלח משמר את הדבר מלהתקלקל ,כך הברית הזו משמרת את זכויות הכהנים לנצח .הרעיון כאן הוא שהכהונה אינה רק רצון טוב, אלא מערכת מחייבת שהתורה הבטיחה את קיומה הכלכלי כחלק מהגדרתה. בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק ד' הלכה ה') מובא :רבי יודן שאל ,מהו ליתן שכר לשליח ציבור? אמר להם ,עקוב אחר הלויים ,שכפי שהלויים היו מקבלים את שכרם חלף עבודתם באוהל מועד ,כך שליח הציבור ראוי שיינתן לו שכר על טרחתו בציבור .המפרשים שם מבארים :כי הלימוד הוא שהשליח ציבור ,המעתיק את תפילת הציבור לפני המקום ,נחשב כמי שנושא בעול הכלל ,ועול זה מצדיק את קבלת השכר .דברים אלו מציבים את השליח ציבור בדרגה שבה עבודתו אינה פרטית אלא ציבורית ,וממילא היא מצריכה מצע כלכלי שיאפשר לו להמשיך בשליחותו. בגמרא במסכת תענית (דף כז ע"ב) מובא :אנשי משמר היו מתפללים על קרבנותיהם של אחיהם שבמקדש .רש"י מבאר :כי זהו עיקר תפקידו של השליח ציבור ,לעמוד בפרץ ולבקש רחמים בשם הרבים ,ומכיוון שהוא עסוק בצרכי ציבור ,הרי הוא פטור ממלאכתו של עולם כמי שעוסק בעבודת הכהנים .הביאור הוא שברגע שהשליח ציבור לוקח על עצמו את משא הציבור ,הוא נכנס תחת הקטגוריה של אלו שצרכי העם הם עבודתם ,ועל כך יש מקום להיתר קבלת השכר. תוספות במסכת כתובות (דף קה ע"א) מבאר :כי שכר בטלה מותר לכהן שנטלוהו ממנו בגלל מום ,והוא הדין לכל מי שמונע את עצמו מעסקיו הפרטיים כדי לעסוק בצרכי הציבור. המפרשים מבארים :כי מה שנקרא שכר בטלה אינו תשלום על התפילה עצמה ,אלא פיצוי על הזמן שהושקע בצרכי הרבים במקום בעסקיו הפרטיים של האדם .הדיוק כאן הוא שאין כאן מכירת התפילה ,אלא החזר על הזמן שנגזל מהאדם לצורך הכלל. לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל ,אנו פותחים כעת את שערי בית המדרש של הראשונים ,המבקשים לפלס נתיב בהלכה המורכבת הזו ,כשהם שוקלים את כף המאזניים בין קדושת התפילה לבין הצורך המעשי בסידורו של החזן. הרא"ש (מסכת תענית פרק ד ,סימן י) מבאר :את הסוגיה האם מותר לשליח ציבור לקבל שכר. הוא מחדש :כי יש להבחין בין תפילה גרידא לבין העיסוק בצרכי הציבור ,שבו החזן מבטל זמן עבודה יקר ,ועל זמן זה בלבד הוא רשאי לקבל פיצוי ,כדי שלא יזלזל בעבודתו הקדושה. הריטב"א (מסכת תענית דף כז ע"ב) מבאר :את עניין השליחות בתפילה .הוא מחדש :כי שליח

חרק תשרפ

ציבור המקבל שכר נחשב כמי שזמנו קנוי לציבור ,ולכן תפילתו נחשבת כעבודה ממשית ולא כמתנה בעלמא ,וממילא אין כאן איסור של לקיחת שכר על מצווה ,כי השכר ניתן על הכוננות וההתמדה. הרשב"א (שו"ת ,חלק א ,סימן ת"נ) מבאר :איזה חזן עדיף ,זה שמתפלל בשכר או זה שמתפלל בנדבה .הוא מחדש :כי החזן בשכר עדיף בהרבה ,שכן השכר מחייב אותו באחריות וביראת שמים יתרה ,ואילו בנדבה עלול לעלות שליח שאינו הגון ,והתפילה עלולה להפוך למעשה של אדם שאינו ראוי. הבית יוסף (או"ח סימן נ"ג) מביא את דברי הרשב"א ומבאר :את התקנה שהוצרכו להוסיף בימים נוראים .הוא מחדש :כי מאחר וכל אחד רצה לעלות לדוכן ,באו חכמים ותקנו שאין רשות לעלות אלא רק למי שהקהילה שכרה אותו ,ובכך הבטיחו את הסדר והיראה בעת עמידת הציבור לפני הקב"ה. כעת אנו מעמיקים אל דברי האחרונים ,אשר נושאים את משא ההכרעה בתוך בית המדרש המודרני ,ומבררים מתוך פלפול וסברה את גדרי השכר המותר וההשלכות הנובעות מהתקנות שתיקנו חכמי ישראל לאורך הדורות. המהרי"ץ (שו"ת ,סימן ק"ד) מבאר :את סוגיית מתנות כהונה לעומת שכר הלויים .הוא מחדש: כי ישנו הבדל יסודי שאין להתעלם ממנו ,שכן בעוד שהלויים קיבלו שכר מפורש חלף עבודתם ,הכהנים קיבלו מתנות כהונה כמעלה וחשיבות ,ולא כשכר עבודה .הוא מדגיש: כי מכאן יש ללמוד שגם השליח ציבור ,בבואו לדרוש שכר ,עליו להיזהר שלא להפוך את תפילתו למקח וממכר ,אלא לראות בכך אמצעי קיום המאפשר את עבודתו. התורה תמימה (הערות במדבר פרק י"ח ,הערה קכ"ז) מבאר :את דברי האור זרוע (שם) שראה את השליח ציבור כמחליף את הלויים המשוררים .הוא מוסיף :כי יש לחלק בין ימים נוראים לבין שאר ימות השנה ,שכן ביום הכיפורים הרי השליח ציבור עומד במקום הכהן הגדול המקריב את הקרבן ,ובמקום כזה החומרה גדולה יותר והזהירות הנדרשת בקבלת השכר צריכה להיות יתרה. הכהן הגדול מאחיו במשנה ברורה (או"ח סימן נ"ג ,ס"ק כ"א) מבאר :את דברי הבית יוסף (שם)

בנוגע למינוי שליח ציבור .הוא מחדש :כי התקנה לשכור חזן אינה נובעת מתוך רצון למסחר את התפילה ,אלא מתוך הצורך הקיומי לשמור על כבוד הציבור ,שלא כל מי שחפץ בכך יעלה ויתפלל כראות עיניו ,אלא רק מי שנבחר ואושר על ידי הקהילה כראוי לכך. בערוך השולחן (או"ח סימן נ"ג ,סעיף י"א) מבאר :את דברי הפוסקים בעניין השכר .הוא מחדש: כי כיום המנהג המקובל הוא לשכור חזן ובעל תפילה ,ואין בכך חשש של שכר על מצווה, כי השכר אינו משולם על הדיבור בתפילה עצמה ,אלא על הזמן שהחזן מקדיש בבירור הניגונים ,בחזרה ובדאגה לכלל הצרכים של התפילה ,ובכך הוא הופך לשכיר הציבור במישור הטכני והלוגיסטי של התפילה.

גם לנשמה מגיע אוכל

אנו ניגשים כעת אל הדיונים העמוקים של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, המפלסים דרך בשבילי ההלכה המפותלים ,ומביאים לידי ביטוי את ההכרעות המעשיות העולות מתוך שולחן הפוסקים אל חיי המציאות של קהילות ישראל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק ג ,או"ח סימן ח) מבאר :את שאלת השכר לחזן ובעל תפילה בימים נוראים .הוא מחדש :כי למרות האיסור העקרוני של נטילת שכר על מצווה ,הרי שבמינוי שליח ציבור התירו הפוסקים לקבל שכר מדין שכר בטלה ,וזאת משום שהחזן מתחייב להקדיש את זמנו וליבו עבור הציבור ,דבר המונע ממנו לעסוק בענייניו הפרטיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שו"ת שבט הלוי ,חלק ו ,סימן יג) מבאר :כי היסוד לשכר החזן טמון בהסכמת הציבור שקיבלה עליה את האחריות למחייתו .הוא מחדש :כי כאשר הציבור שוכר חזן ,הרי הוא אינו משלם לו תמורה על התפילה עצמה ,שכן היא אינה נמכרת ,אלא השכר משולם כהשתתפות הציבור בהוצאותיו ,כדי שיוכל להתמסר לצרכי הציבור ללא דאגות פרנסה העלולות להפריע לריכוזו בתפילה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף ,הלכות שליח ציבור) מבאר :את דרך המינוי הראויה. הוא מחדש :כי יש להעדיף חזן ירא שמים ,וכאשר הציבור שוכר אותו ,עליו להקפיד שיהיה זה חוזה של שכר עבור טרחה ועמל ,ולא כביטוי למכירת הקדושה ,ובכך תהיה תפילתו של השליח ציבור נשמעת ברצון כקרבן עולה שאין בו דופי. מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ,חלק א ,סימן יט) מבאר :כי השאלה אם התשלום הוא שכר על מצווה או שכר על טרחה היא המפתח להבנת ההיתר .הוא מחדש :כי ההבדל בין חזן שמתפלל בחינם לבין זה שמתפלל בשכר הוא בהתחייבות של החזן לעמוד לרשות הקהל, ובכך הוא הופך לשליח הציבור במובן המלא של המילה ,והשכר הוא האמצעי לשמירה על מחויבותו ותפקודו התקין בתוך המערכת הציבורית. כעת ,משהונחו היסודות בבית המדרש ,אנו יורדים אל המציאות היומיומית ,אל פתחי בתי הכנסת ואל התלבטויותיהם של פרנסי הקהל ,ובודקים כיצד הלכה זו משפיעה על סדרי התפילה והתנהלותנו המעשית. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסדרי העדיפויות בבחירת חזן לימים הנוראים ,שכן מן הסוגיה עולה כי לא רק הקול הוא הקובע .ההלכה דורשת מאיתנו להעדיף אדם ירא שמים שיהיה מחויב לקהל מתוך חוזה מוגדר ,שכן הידיעה שקיימת אחריות הדדית מונעת מצב שבו הרשות ניתנת לכל אדם שאינו ראוי לפרוץ את הגדר ולעלות לתיבה ,ומבטיחה שהתפילה תיערך כסדרה ובכובד ראש. נפקא מינה נוספת עולה בניהול החוזה הכספי עצמו ,שכן עלינו להישמר בלשוננו ובכוונתנו בעת סיכום השכר .המעשה הנכון הוא להגדיר את התשלום כפיצוי על טרחה ,על זמן ההכנה ,ועל הביטול מעסקים אחרים ,ובכך אנו מנטרלים את החשש המחשבתי שמא

חרק תשרפ

מדובר במכירת התפילה עצמה .כאשר המושגים מוגדרים נכון ,הקהל והחזן פועלים בתוך מסגרת של שליחות משותפת ,שבה הכסף הוא רק הכלי המאפשר את הרצף והמסירות. נפקא מינה שלישית נוגעת להבדל בין מקומות שונים שבהם נהוג להתפלל בנדבה לבין מקומות שבהם נהוג לשכור בעל תפילה .אנו למדים שאין זה עניין של מנהג גרידא ,אלא של אחריות הציבור על הקודש .בקהילות שבהן אין תקנה קבועה לשכר ,ישנה סכנה של אי-סדר ,והמסקנה המעשית מכל הדיונים היא שדווקא המינוי הממוסד והמתוקצב הוא זה שמגן על קדושת המעמד ,שכן הוא מאפשר לציבור לדרוש איכות ,דייקנות ויראת שמים מהשליח המייצג אותם. כעת אנו מעמיקים אל שורש הרעיון ,אל המקום שבו העבודה המעשית הופכת למדרגה רוחנית ,ומבררים את עומק הקשר שבין שכר לבין שליחות בעבודת ה' .הרעיון המרכזי העולה מן הסוגיה הוא שאין ניגוד בין גשמיות לרוחניות ,אלא אדרבה – השכר הוא גשר המאפשר לרוח להמריא ללא עכבות .כאשר הציבור מבקש להעניק לחזן את סיפוקו ,הוא אינו קונה את תפילתו ,אלא הוא יוצר מסגרת של שותפות ,שבה כל הקהל לוקח חלק במשא הכלכלי כדי שהשליח יוכל להפנות את כל כולו למשימה הקדושה. עומק העניין נעוץ בהבנה שכל פעולה בעולם הזה ,גם זו הנעשית בשם הכלל ,זקוקה לעיגון במציאות החומרית כדי להתקיים לאורך זמן .החזן ,הניצב בתיבה ,אינו איש פרטי המתפלל לעצמו ,אלא הוא הצינור שדרכו עוברות תחינות הקהל .כאשר הוא נתמך על ידי הקהילה באופן מסודר ,הוא משוחרר מהטרדות הקטנות של היום-יום ,והשחרור הזה הוא שמעניק לו את הפנאי הנפשי להיכנס אל עובי הקורה של התפילה ,לחוש את הניגון ,לדייק בנוסח ולהיות מרוכז באמת ובתמים בבוראו. התפיסה הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב על כוחו של הציבור .האחריות על התפילה אינה מוטלת רק על כתפיו של החזן ,אלא היא אחריות קולקטיבית .בכך שאנו שוכרים בעל תפילה ,אנו מכריזים שתפילתנו חשובה לנו יותר מכל ,עד שאנו מוכנים להשקיע בה משאבים משותפים .בכך ,הופכת התפילה מפעולה אינדיבידואלית למהלך שלם של אומה המתייצבת כאיש אחד בלב אחד לפני אביהם שבשמיים .העומק כאן הוא שדווקא דרך המנגנון הממוסד והמסודר ,מתגלה הקדושה הנעלה ביותר ,שכן השקט הנפשי המושג דרך השכר ,הוא הוא הפותח את השערים הגבוהים ביותר למעלה. בנתיב הנפש והאמונה ,הסוגיה מעוררת אותנו למבט פנימי על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת שליחותנו בעולם .החיים מזמנים לכל אדם רגעי קדושה המשתלבים עם צרכי החומר ,והשאלה אינה כיצד לברוח מהמציאות ,אלא כיצד לקדש אותה .התפילה, כהשתקפות של חיי האדם ,מלמדת אותנו שכאשר אנחנו מחויבים למטרה שגדולה מאיתנו, אנחנו זוכים לסיעתא דשמיא המאפשרת לנו לשלב בין הצרכים הארציים לבין השאיפות הרוחניות .ההכרה בכך שגם צרכי הגוף – כמו פרנסה וסיפוק צרכים – יכולים להפוך לכלי

גם לנשמה מגיע אוכל

עזר לעבודת ה' ,משנה את הלך המחשבה מחיפוש אחר פרישות מנותקת לאימוץ של חיים מלאים של שליחות. במישור האישי ,החזן המקבל שכר הוא משל לאדם הלוקח אחריות על תפקידו בתוך משפחתו או קהילתו .האמונה שהבורא מספק את הצרכים דרך הדרך שבה בחרנו לפעול למען הכלל ,היא המעניקה את השקט הנפשי הנדרש כדי לעשות את העבודה בלב שלם. זהו חיבור עמוק לאמונה :כאשר אדם יודע שהוא עושה את רצון ה' ,הוא לומד לסמוך על כך שגם צרכיו הפיזיים ייענו כחלק בלתי נפרד ממסלול השליחות שלו .הנהגה זו אינה מחפשת את הוויתור על השכר ,אלא את העיגון של השכר כחלק אינטגרלי מהמסירות ,מה שמבטיח עקביות והתמדה גם כשהרוח נחלשת. האדם נדרש להתבונן בתוך תוכו ולשאול :היכן אני מציב את הגבול בין המניע האישי לבין המחויבות הכללית? התשובה העולה מהדברים היא שכאשר המניע הוא אמת וטובת הציבור, הרי שהאמצעים המשרתים את המטרה מתקדשים מאליהם .הנפש שואפת להרמוניה, והשילוב בין הצרכים הגשמיים לבין העלייה הרוחנית בתפילה הוא המקום שבו האדם מוצא את האיזון הנכון .זוהי הזמנה לאמץ גישה של אמון ,שבה אנו מבצעים את המשימה המוטלת עלינו בכל כוחנו ,בידיעה שכל צעד שאנו עושים למען משימה קדושה ,זוכר להשגחה ולתמיכה ,מה שמעצים את האמונה בדרך ואת היכולת להתמיד בה לטווח ארוך. בהביטנו אל מצפוננו הפנימי ,אנו מגלים כי השאלה על שכר החזן אינה רק הלכתית ,אלא מוסרית עמוקה ,הנוגעת למידת האמת והיושרה שבאדם המציב את עצמו לפני התיבה. המצפן הפנימי אינו תר אחר היתרים פורמליים כדי להצדיק רווח כספי ,אלא בוחן את דקות הכוונה :האם המניע העמוק הוא אכן עבודת ה' והתמסרות לכלל ,או שמא הקול והשם האישי הם העומדים במרכז .המוסר הנלמד כאן הוא שהכסף הופך לראוי ולקדוש אך ורק כאשר הוא משמש כדלק למסירות ולא כמטרה בפני עצמה ,ובכך הוא מגן על האדם מפני התדרדרות אל מחוזות של גאווה או של מסחור ערכי הקודש. עומק המוסר טמון בהבנה שהאדם המקבל שכר הופך להיות מחויב לקהל לא רק במישור הטכני ,אלא במישור הנפשי והרוחני .המחויבות המוסרית הזו היא המצפן המנחה את החזן להשקיע את כל מרצו לא רק ברגעים שבהם הציבור צופה בו ,אלא גם בעבודת ההכנה הנסתרת מן העין .כאשר אדם פועל מתוך הכרה שישנם מצפים לו ושעליו לספק מענה רוחני לצרכי הרבים ,הוא מעלה את רף התביעה העצמית שלו .אין כאן מקום לעיגול פינות או להסתפקות במועט ,אלא חתירה מתמדת אל הדיוק והשלמות ,מתוך תחושת אחריות שאינה נותנת מנוח. הסוגיה מאירה לנו שאדם יכול להיות מנוצל על ידי החומריות אם לא יציב לעצמו גבולות של יושרה .המוסר האישי דורש שגם כאשר ההלכה מתירה ליטול שכר ,האדם יבחן האם הוא אכן מביא תמורה אמתית לקהל ,האם הוא מתפלל ביראת שמים ,והאם הוא עומד בסטנדרטים שהציבור מצפה להם .השקיפות הזו היא המצפן המגן עליו מפני