VK-A-286-011 | חברה קדישא שיש לפניהם שני מתים ישראל וכהן האם צריכים לקבור את הכהן ראשון?
VK-A-286-011 | חברה קדישא שיש לפניהם שני מתים ישראל וכהן האם צריכים לקבור את הכהן ראשון? מתוך היראה והוד הקדומים האופפים את רגעי הפרידה של הנשמה מן הגוף ,אנו ניצבים מול שאלה שורשית המרעידה את נימי הלב וההלכה כאחד .בצהרי היום ,בסמטאות ירושלים או בשערי בתי העלמין ,עומדים אנשי החברה קדישא ומשאם הכבד בידם – שני ארונות ,שתי נשמות קדושות המבקשות לשוב אל עפרן…
VK-A-286-011 | חברה קדישא שיש לפניהם שני מתים ישראל וכהן האם צריכים לקבור את הכהן ראשון? מתוך היראה והוד הקדומים האופפים את רגעי הפרידה של הנשמה מן הגוף ,אנו ניצבים מול שאלה שורשית המרעידה את נימי הלב וההלכה כאחד .בצהרי היום ,בסמטאות ירושלים או בשערי בתי העלמין ,עומדים אנשי החברה קדישא ומשאם הכבד בידם – שני ארונות ,שתי נשמות קדושות המבקשות לשוב אל עפרן .בארון האחד נח יהודי פשוט, ובארון השני נח כהן ,נצר לשלשלת המשרתים בקודש שגופו נמשח כביכול בקדושה פנימית עוד מרחם אמו. והנה ,באותה שעה גורלית של "חסד של אמת" ,מתעוררת סערה בבית המדרש :האם ציווי התורה וקדשתו ,המהדהד באוזנינו מדי בוקר בעלייה לתורה ובברכת כהנים ,ממשיך ללוות את הכהן גם אל מעבר לפרגוד החיים? האם אותה קדושת זרע אהרן המרוממת אותו מעל אחיו בעודו מהלך על פני האדמה ,מחייבת אותנו להעניק לו את זכות הקדימה האחרונה עלי אדמות ,או שמא ברגע שהנשמה פורחת מן הגוף ,פוקע כתר הכהונה ומשאיר אחריו גוף השווה בקדושתו לכל ישראל? אנו יוצאים למסע מרתק ומסעיר בנבכי הפרשה ובמעמקי הסוגיות ,לברר האם הכהן הוא כלי שרת שקדושתו עולמית ,או שמא במותו נעשה חפשי מן המצוות ומן הכתרים. מתוך הפליאה הגדולה על סדר הקדימויות ברגעי הפרידה האחרונים ,אנו פונים אל מקורות המים החיים בפרשתנו ,אל הימים המרוממים של חנוכת המשכן ,שם הונח היסוד לקדושת הכהונה לדורות עולם .כאן ,בין פסוקי המילואים ,אנו מוצאים את שורשי ההבדלה שבין הכהן לישראל. בפרשת המילואים נאמר" :ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו ויקדש את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו" (ח ,ל) .התורה מלמדת כאן כי קדושת הכהונה אינה רק רעיון מופשט ,אלא היא פועל יוצא של מעשה קידוש פיזי וממשי .הזיית שמן המשחה ודם המזבח על גוף הכהן ובגדיו הפכה את בשרם ודמם של אהרן ובניו לחלק בלתי נפרד ממערכת הקודש של המשכן. רש"י (ח ,ל) כתב :ויקדש את אהרן ,לעשותו קדוש ומובדל מכל בני ישראל לעבודת הקרבנות .רש"י מדגיש כי פעולת משה רבנו לא הייתה רק טקס של מינוי למשרה ,אלא יצירת הבדלה מהותית .הכהן הופך לישות המופרשת מן החול אל הקודש לצורך עבודה, ומכאן עולה השאלה הגדולה :האם הבדלה זו בטלה כאשר הגוף שוב אינו ראוי לעבודה, או שמא חותם הקודש נותר טבוע בו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כח ,א) פירש :לכהנו לי ,להיות כהנים בשמי ,והטעם שישרתו את השם בשביל ישראל .האבן עזרא מחדד כי הכהונה היא שליחות אלוהית הנעשית בשם
גם לנשמה מגיע אוכל
השם .השליחות הזו מטילה על הכהן מעמד של נציג עליון ,והיא הבסיס לכל דיני הקדימה שאנו נוהגים בו. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (ח ,ל) חידש :והנה בכל מילי שווים כוהנים לכלי שרת .המשך חכמה מבאר כי ישנה הקבלה גמורה ומוחלטת בין קדושת הכהנים לקדושת כלי השרת במקדש .הוא מסביר שכשם שכלי שרת שהתקדשו אינם מאבדים את קדושתם לעולם ,גם אם נשברו או יצאו מכלל שימוש ,כך גם הכהנים – מרגע שנמשחו בשמן המשחה ונתקדשו בדם המזבח ,הפכה קדושתם לקדושה עצמית שאינה פוקעת. לשיטתו ,הכהן הופך ל"חפצא" של קדושה ,ומכאן שגם לעתיד לבוא אין הכהנים צריכים משיחה מחדש ,שכן קדושתם הראשונה עומדת לעד ומלווה את גופם תמיד. אולם ,כקונטרה חריפה ליסוד זה ,ניצבים דברי רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (כא ,א) שביאר :על הפסוק 'אמור אל הכהנים ...לנפש לא יטמא בעמיו' ,שהזהירה התורה את הכהנים דווקא בעודם 'בעמיו' ,כלומר בחייהם .האור החיים הקדוש מדייק מהמילה "בעמיו" כי כל גדרי הקדושה המייחדים את הכהן ,ובמרכזם איסור הטומאה, תלויים ועומדים אך ורק כל עוד הכהן נמצא בתוך עמו כחלק מעולם החיים .ברגע הפטירה, פוקעת הזיקה המעשית למערכת האיסורים של הכהונה ,ומכאן שהקדושה אינה "חפצא" נצחי ככלי שרת ,אלא קדושת מעמד התלויה בחיים. מתוך בירור שורשי הקדושה המקראיים ,הנעים בין קדושת הגוף הנצחית של המשך חכמה לבין סייג החיים של האור החיים הקדוש ,אנו צוללים אל ים התלמוד .כאן אנו מוצאים את חז"ל מלבנים את שאלת הישרדותה של הקדושה במעבר שבין חיים למיתה, ובין מוות לתחייה. בגמרא במסכת גיטין (דף נט ע"ב) שנינו" :וקדשתו" לכל דבר שבקדושה ,לפתוח ראשון, ולברך ראשון ,וליטול מנה יפה ראשון .חז"ל מציבים כאן חובה גמורה של קידוש הכהן והקדמתו בכל עניין של כבוד ושבח .השאלה המנקרת בלב הסוגיה היא האם חובת "וקדשתו" היא מחווה לאדם החי העומד לפנינו ,או שמא היא כבוד ל"חפצא" של הכהונה השוכן בתוך הגוף ,כבוד שאינו בטל גם כשהגוף מוטל דומם. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ ע"ב) שנינו :מניין לתחיית המתים מן התורה ,שנאמר "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" .וכי אהרן לעולם קיים ,אלא שעתיד לחיות, וישראל נותנים לו תרומה .חז"ל מפיקים כאן לימוד נורא הוד :התורה מבטיחה שאהרן הכהן יקבל תרומה גם לאחר תחיית המתים .מכאן עולה ראיה עוצמתית לכך שקדושת הכהונה אינה מתפוגגת במיתה; היא נשמרת ב"הקפאה" רוחנית ,וממתינה לרגע שבו ישוב הגוף לחיים כדי להתעורר מחדש באותה עוצמה ראשונית. בגמרא במסכת ברכות (דף מו ע"א) שנינו :שרבי זירא ורבי אבהו ישבו בסעודה ,ונחלקו
וצ תשרפ
ביניהם מי יברך ,האם בעל הבית או האורח .לכאורה ,סוגיה זו עוסקת בדיני ברכת המזון, אך בתוכה חבוי סוד גדול על ייחוסו של רבי זירא. רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים בספרו האדר"ת (הובא בספר הזיכרון לפחד יצחק) הקשה: מדוע לא בירך רבי זירא ,שהרי כהן היה ,כפי שמוכח בירושלמי ,והיה עליו לברך ראשון משום מצוות "וקדשתו"? האדר"ת העלה סברה מדהימה :אותו מעשה המובא במסכת מגילה (דף ז ע"ב) ,שבו רבה שחט את רבי זירא בסעודת פורים ולאחר מכן החייהו ,גרם לכך שקדושת הכהונה בטלה ממנו .לשיטתו ,המיתה מפקיעה את הקדושה ,וגם כשחוזר האדם לחיות ,הוא נחשב כ"פנים חדשות" ללא המטען הקדוש שנשא בגלגולו הקודם. רבי חיים ברלין במכתבו (שם) השיב :דאיתא בגמרא מפורשת בסנהדרין שלא כדבריו. הגר"ח ברלין דוחה את סברת האדר"ת מתוך הלימוד על תרומת אהרן בתחיית המתים. הוא מוכיח שכהן שמת וחזר וחי ,חוזר לקדושתו המקורית מאליה .לשיטתו ,הקדושה אינה נעלמת ,ואהרן לא יצטרך משיחה מחדש כשיעמוד מקברו ,שכן חותם הכהונה טבוע בנשמתו ובגופו לעד. בגמרא במסכת נדה (דף סא ע"ב) שנינו :אמר רבי יוחנן ,מאי דכתיב במתים חפשי ,כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות .דברים אלו מהווים משקל נגד לראיה מסנהדרין ,שכן אם המת חופשי מן המצוות ,אולי הוא חופשי גם מן הכתרים והמעלות המייחדים אותו. כאן טמון המוקד של חקירת חברה קדישא :האם ה"חופש" מהמצוות כולל גם את הפקעת ה"וקדשתו" שהוטל על אחרים כלפיו. מתוך ים התלמוד המציף אותנו בראיות סותרות על נצחיות הקדושה אל מול הדרור שמעניק המוות מהמצוות ,אנו עולים אל היכלם של הראשונים .כאן מתחדד המאבק המחשבתי בין ראיית הכהן כאישיות משפטית שקדושתה פוקעת ,לבין ראייתו כגוף מקודש שחותמו אינו נמחה. רבינו משה בן נחמן בהשגותיו לספר המצוות (שורש ג) כתב :כי לעתיד לבוא ,בתחיית המתים ,יצטרכו אהרן ובניו להתקדש מחדש בימי המילואים .הרמב"ן מבסס את דבריו על סוגיית הגמרא ביומא (דף ה ע"ב) השואלת כיצד הלביש משה את אהרן ובניו ,ומסיקה "מאי דהוה הוה" ,אלא שהשאלה נשאלה לצורך העתיד .הרמב"ן מחדש חידוש מרעיד: בשעת המיתה פוקעת ומתבטלת משיחת הכהונה מהגוף .הכהנים שיקומו לתחייה ייחשבו כ"אנשים מחודשים" ,בריה חדשה שצריכה ליצוק לתוכה את הקדושה מראשיתה .לשיטתו, המוות אינו רק הפסקה זמנית של הפעילות ,אלא "איפוס" מוחלט של הסטטוס המקודש. רבינו יצחק בר ששת בספרו שו"ת הריב"ש (סימן קכד) ביאר :כי אין הכהן נשאר בקדושת כהונתו לאחר מיתה לעניין הנהגות של הבדלה וטומאה .הריב"ש נשאל האם יש לקבור כהן בנפרד או על גבול בית הקברות כדי שלא יטמא מישראל הסמוך לו .הוא דוחה זאת בתוקף מתוך דברי הגמרא בנדה ש"במתים חפשי" ,וקובע שהמת נעשה חופשי מכל
גם לנשמה מגיע אוכל
המצוות והאיסורים .לדידו ,אין הכהן המת מוזהר מלהיטמא ,שכן הוא עצמו הפך לאבי אבות הטומאה ,ואין כאן מקום להוסיף טומאה על טומאתו .הריב"ש חותם כי לא מצאנו בשום מקום צורך להבדיל את קבורת הכהן בשל מעלתו ,ומכאן ששווים הם כולם בעפר. מנגד ,בתורת כוהנים (פרשת צו פרק יח ס"א) שנינו :רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ,תלמוד לומר 'זאת משחת אהרן ומשחת בניו' .המדרש הזה ניצב כסלע איתן מול שיטת הרמב"ן .לפי רבי יהודה ,משיחת המילואים בפרשתנו היא "חוקת עולם"; היא נחקקה בבשרם של הכהנים באופן כזה שגם המיתה אינה יכולה למחוק אותה .הקדושה היא תכונה עצמית שאינה צריכה "חידוש" לעולם. רבינו יצחק מלאמפרונטי בספרו פחד יצחק (מערכת כ ,ערך כהן) חידש :כי יש מקומות שנהגו להספיד כהן במקום שבו מספידים רק חכמים ,וזאת מתוך תפיסה שקדושת הכהונה שהתקדשה בשמן המשחה ובקדושת הזרע נותרת חקוקה בגוף גם לאחר הפטירה .הוא מביא ראיות לכך שהגוף הכהני שונה במהותו ,שכן הוא הוכשר להיות כלי להשראת שכינה, וחומר כזה אינו חוזר לחולין גמור גם כשהוא דומם. מתוך בירור פולמוס הראשונים ,המציב את הרמב"ן הסובר כי המיתה היא "איפוס" לקדושה מול התורת כוהנים הרואה בה חוקת עולם ,אנו באים אל היכלי האחרונים .כאן נפרסת היריעה אל עבר דקויות המציאות – האם כהן שמת דומה לכלי שרת שנשבר ,והאם כבודו לאחר מותו הוא כבוד לעצמו או כבוד לשבטו. בספר כרם יעקב (סימן יד) הביא ראיה לדברי האדר"ת שכתב כי המיתה מפקיעה את הקדושה ,וזאת מתוך דברי הרמב"ן שראינו .הוא מבאר כי אם לעתיד לבוא יצטרכו אהרן ובניו מילואים מחדש ,הרי זה מפני שהם נחשבים כבריה חדשה לגמרי .לשיטתו ,הקשר שבין הנשמה המקודשת לגוף נותק ,ועל כן אין הגוף הנותר לפנינו נושא עמו את כתר הכהונה. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (ח ל) ביאר :את דברי התורת כוהנים המנוגדים לרמב"ן ,והשווה זאת להלכה הפסוקה ברמב"ם לגבי כלי שרת .מרן רבנו משה בן מימון כתב בהלכות כלי המקדש (פ"א הי"ג) :ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם .המשך חכמה טוען כי זהו בדיוק דינם של הכוהנים – גם אם הגוף "נשבר" במיתה ,קדושתו היא קדושת עולם ואינה מסתלקת ,כשם שמתכת כלי השרת נותרת בקדושתה גם לאחר התכה. אולם ,רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (מנחות סימן ל סק"ב) חידש :שכל מה שכתב הרמב"ם שקדושתן לעולם ,היינו לעניין שיש בהם דין מעילה ,אך מכל מקום הם צריכים חינוך מחדש לעבודה .החזון איש מחלק בין "עצם הקדושה" לבין "הכשר המצווה". לדבריו ,ייתכן שאף כוהנים ,גם אם קדושתם העצמית קיימת ,הרי שהם איבדו את ה"חינוך" וההכשר שלהם במיתה ,ועל כן בזמן הזה שאין עבודה ,אין להם יתרון מעשי. רבי שלמה אייגר בספרו שו"ת רבי שלמה אייגר (יורה דעה סימן מז) דן בשאלה האם יש
וצ תשרפ
להקדים אבל כהן להיות ש"ץ לפני אבלים ישראלים .הוא מבחין הבחנה יסודית במצפן המוסרי של הכהונה :כאשר מדובר במינוי ש"ץ ,שהוא עניין של כבוד לחי ,ודאי שיש בו משום 'וקדשתו' .אך כאשר מדובר בתפילת אבלים שהיא להגנת הנפטר ,כתב הגר"ש אייגר בקושיא :דהיכן מצינו מצוה לכבד כהן אחר מותו .הוא מכריע כי זכות הקדימה של כהן היא חובה המוטלת על הציבור כלפי כהן חי ,ולא מצאנו מקור המחייב כבוד זה כלפי הנפטר. בספר מגדים חדשים (ברכות מו ע"א) כתב לחלק בין כבוד תלמיד חכם לכבוד הכהן ,וביאר: שבתלמיד חכם כבודו אינו מצד הגוף אלא מחמת התורה שהיא קניין רוחני שאינו מתבטל במיתה ,שהרי רק הגוף מת אך התורה נשארת אצלו .משא"כ בכהן שקדושתו היא קדושת הגוף ,וברגע שהגוף שוב אינו חי ,פקעה מעלתו על ישראל .חילוק זה מעמיד אותנו מול השאלה האם הכהונה היא "מדרגה" או "תפקיד" ,וכיצד זה משפיע על סדרי החברה קדישא. מתוך בירור פולמוס הדורות ,הנע בין הדימוי לכלי שרת שאינם פוקעים לבין הראייה שהמוות הוא דרור מן המצוות והכתרים ,אנו באים אל שולחנם של פוסקי זמננו .כאן הופכת השאלה המופשטת על מהות הקדושה להכרעה חתוכה בדיני קדימה ,קבורה וכבוד המת. מרן רבנו יוסף קארו כתב בשולחן ערוך (יו"ד סימן שנד סע' א) את סדרי הקדימויות בהוצאת המת להלוויה :עיר שיש בה שני מתים ,מוציאין את הראשון ואחר כך מוציאין השני .ואם היו מלינים הראשון ,מוציאין השני חכם ות"ח ,מוציאין החכם .ת"ח ועם הארץ ,מוציאין ת"ח .איש ואשה ,מוציאין האשה .והנה ,המעיין בדברי מרן יראה כי השמיט לחלוטין את דין הקדמת הכהן .מאחר שמרן פסק במקומות אחרים (או"ח סי' רא ויו"ד סי' רנא) שיש להקדים כהן בברכה ובצדקה ,הרי שהשמטתו כאן מוכיחה כי לדעתו אין דין 'וקדשתו' נוהג לאחר מיתה ,ואין הכהן קודם לישראל בענייני קבורה. רבינו יוסף חיים הבן איש חי בספרו שו"ת תורה לשמה (סימן תפד) חידש חידוש עצום בשאלה האם יש קדושה בדם הכהן לאחר שיצא מגופו .הדיון שם נוגע בשורש שאלתנו: האם הקדושה היא תכונה פיזית-חומרית הספוגה בבשר ובדם ,או שהיא תלויה בחיבור שבין הנשמה לגוף .בירורו של בעל הבן איש חי מלמד כי אף שיש קדושה בשבט הכהונה, הרי שכשמדובר בחלקים שהופרשו מן החי ,ובפרט לאחר המיתה ,שוב אין אנו נוהגים בהם דיני קדימה וקידוש של 'וקדשתו' ,שכן המצווה היא לקדש את הכהן כאדם שלם המשרת בקודש ,ולא את חומר הגוף כשלעצמו. רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה (חלק ב סימן צז) ביאר :כי אף שיש מעלה לגוף הכהן שנתקדש ,מכל מקום מצוות וקדשתו היא מצווה המוטלת על ה"ישראל" כלפי ה"כהן" ,וברגע שהכהן אינו בחיים ,שוב אין הוא נחשב ל"כהן" לעניין זה שחובה עלינו לנהוג בו גינוני מלכות וקדימה ,שכן התורה ציוותה לקדש את החי המשרת בקודש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קעח ח) כתב :שדווקא בצדקה וכיוצא בזה נאמרו כל הני קדימות ,דזה להחיות .מו"ר הגרש"ה וואזנר מבאר יסוד גדול
גם לנשמה מגיע אוכל
במצפן המוסרי של ההלכה :סדרי הקדימה של כהן ,לוי וישראל נועדו לקבוע למי יש זכות קדימה בחיים ובשימור החיים .אולם בנפטר ,אין הדיון אלא בכבוד הבריות או בכבוד התורה .מאחר שכבוד הכהונה הוא כבוד המעמד המעשי ,הוא אינו שייך לאחר פטירה ,ורק כבוד התורה ,שהוא קניין רוחני של הנפש ,מלווה את האדם גם אל הקבר. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן לה) ביאר באריכות מופלאה את שאלת קבורת הכהן .הוא צולל אל דברי הריב"ש שהבאנו ,ומחזק את שיטתו ביד רמה .מרן הראשל"צ מבאר כי מאחר שמעלת התורה היא הניצבת בראש סדר העדיפויות לאחר הפטירה ,הרי שאין מקום להקדים כהן לישראל אלא אם כן הכהן הוא תלמיד חכם הגדול מחברו .הוא מוכיח מתוך ספרי המנהגים והפוסקים שאין קדימה בקבורה אלא לחכם ותלמיד חכם בלבד ,שכן קדושת התורה היא הקדושה המלווה את הנשמה בדרכה האחרונה ,בעוד שקדושת הכהונה ,ככל שהיא נעלה ,קשורה בטבורה לעולם העשייה והמקדש. מתוך דברי מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף עולה נפקא מינא ברורה לחברה קדישא: גם אם הכהן הוא איש נכבד ועשיר ,ואילו הישראל הוא תלמיד חכם צנוע ,חובה להקדים את התלמיד חכם ,שכן כתר תורה עולה על כתר כהונה לאחר מיתה .ומדברי רבנו יוסף חיים אנו למדים כי אין לגוף הכהן מעמד של "חפץ קדושה" (כמו ספר תורה חלילה) המחייב גניזה או טיפול שונה מהותית מישראל ,אלא כולם שווים בחובת הקבורה והכבוד המוענק לצלם אלוהים שבאדם. מו"ר הגר"י זילברשטיין נשאל בספרו חשוקי חמד (סנהדרין צ ע"ב) על מקרה שבו עמדו לפני חברה קדישא שני מתים ,כהן וישראל ,והשיב כי אין להקדים את הכהן .הוא מבאר כי מאחר שמרן השמיט זאת ,וגם הריב"ש קבע שמת נעשה חופשי מן המצוות ,הרי שברגע המיתה בטלה המצווה המוטלת עלינו לקדשו .מו"ר הגר"י זילברשטיין מוסיף ומחדד כי קדושת הכהן היא קדושת הגוף המיועדת לעבודה ,ומשבטלה היכולת לעבוד ,בטלה חובת הקידוש. בשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן שכב) פסק :שאין לכהן זכות קדימה להוציאו לקבורה ראשון ,כי חיוב 'וקדשתו' נאמר רק בחיי הכהן ולא לאחר מותו .הוא מחזק את דבריו מהעובדה שלא מצינו בשום פוסק קדמון דרישה להקדים את הכהן במותו ,וכל כבוד שנוהגים בו (כמו ארונות שלמים) הוא מדין מנהג וחשיבות המשפחה ,אך לא מדין קדימה גמורה. מתוך בירור הכרעות גדולי דורנו ,המעמידים את כבוד התורה והקניין הרוחני של הנשמה מעל כבוד הכהונה ברגעי הפרידה מן העולם ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות – אותן נפקא מינות המתרגמות את הפולמוס למעשה יום-יום בעבודת החברה קדישא ובחיי האומה. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא קדימות בקבורה ובהלוויה .כפי שדייקנו מדברי
וצ תשרפ
מרן בשולחן ערוך ,ומתוך פסיקתו הנחרצת של מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ,למעשה אין מקדימים כהן לישראל בהוצאה לקבורה .התובנה המעשית כאן היא שברגע המיתה ,המצפן המוסרי משתנה מחשיבות המעמד המורש (כהונה) לחשיבות הקניין האישי (תורה) או למניעת ניוול (אישה) .לכן ,חברה קדישא תפעל לפי סדר הגעת המתים או לפי מעלת תלמודם ,וכהן שאינו תלמיד חכם לא יקדם לישראל שהוא תלמיד חכם. נפקא מינא נוספת מתגלה בצורת הקבורה והטיפול בגוף .מתוך דברי רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה ,אנו למדים כי אין לגוף הכהן מעמד של חפץ קדושה עצמאי המחייב טיפול שונה מהותית מישראל לאחר הפטירה .אמנם ,כפי שהביא הש"ך בשם הלבוש והפרישה ,קיים מנהג לעשות לכוהנים ארונות שלמים עם דף מלמטה משום חשיבותם, אך זוהי נפקא מינא של כבוד ומנהג המשפחה ולא חיוב מעיקר הדין של וקדשתו ,שכן למעשה טוב למת להיקבר בעפר ממש. נפקא מינא שלישית עולה בדיני בית הקברות והטומאה .מדברי הריב"ש למדנו כי אין חובה להפריד בין קברי כוהנים לקברי ישראל מצד קדושת הכהן ,שכן המת חופשי מן המצוות ואינו מוזהר על הטומאה .אולם ,הנפקא מינא המעשית הקיימת כיום היא הקצאת שורת כוהנים סמוך לשביל ,וזאת לא עבור הנפטרים עצמם ,אלא עבור קרוביהם הכוהנים החיים ,כדי שיוכלו לבוא ולהשתטח על קברי אבותיהם מבלי להיטמא משאר הקברים. כאן אנו רואים כיצד וקדשתו של החי משפיע על סידורו של המת. עוד נפקא מינא מתגלה בשאלת ההספד והכבוד האחרון .כפי שראינו בפחד יצחק ,יש המקפידים לחלוק כבוד יתיר בלוויית כהן .למעשה ,אם עומדים לפנינו הספד של כהן והספד של ישראל ,והזמן דחוק ,פסיקת היביע אומר היא שנעדיף את מי שהרביץ תורה ברבים ,שכן קדושת התורה היא נצחית וחודרת אל הנשמה ,בעוד קדושת הכהונה היא קדושת הגוף שחיוניותה פחתה עם הסתלקות הנפש. בדיני תחיית המתים ,כפי שדנו האדר"ת והגר"ח ברלין ,הנפקא מינא תהיה לעתיד לבוא: האם הכהנים שיקומו יחזרו מיד למעמדם ויוכלו לאכול תרומה ,או שמא יצטרכו שהות של שבעת ימי מילואים וחינוך מחדש כדברי הרמב"ן .למעשה ,אנו מחזיקים בציפייה כי קדושתם המקורית תחזור ותיעור עמם ,כדברי הגר"ח ברלין והמשך חכמה. מתוך ים ההלכה והנפקא מינות המעשיות ,אנו מתעלים כעת אל היכל המחשבה וההשקפה ,כדי להבין את עומק הרעיון הטמון בהבדל שבין הכתרים השונים המעטרים את ראשו של היהודי ,וכיצד רגע המיתה משמש כמסננת המפרידה בין החולף לנצחי. ההבדל היסודי שבין קדושת הכהונה לקדושת התורה נעוץ במקור הקדושה ובאופן חלותה על האדם .קדושת הכהונה ,כפי שראינו בפרשתנו ,היא קדושת הגוף .היא עוברת בירושה ,היא תלויה בייחוס ובשלמות פיזית ,והיא מתקדשת על ידי שמן המשחה .זוהי קדושה שהיא בבחינת "מתנה" שניתנה לשבט לוי כדי לשרת בקודש .לעומתה ,קדושת
גם לנשמה מגיע אוכל
התורה היא קדושה שקונה האדם בעמלו ,היא חודרת אל תוך תודעתו ,הופכת לחלק מאישיותו הרוחנית ומזככת את נשמתו. כאשר האדם נמצא בחיים חיותו ,עולם העשייה דורש סדר והיררכיה .לכן ,מצווה אותנו התורה וקדשתו – עלינו לכבד את הכלי שנבחר לשרת במקדש ,את הכהן המייצג את עבודת השם הציבורית .הכבוד כאן אינו רק לאדם הפרטי ,אלא לזרע המקודש ולתפקיד הנעלה. אולם ,ברגע המיתה ,כאשר הנשמה נפרדת מן הגוף ,חלים שינויים מהותיים במפת הקדושה .הגוף ,שהיה כלי לעבודה ,שוב אינו יכול לעבוד .כאן באים לידי ביטוי דברי המגדים חדשים שביאר כי קדושת הגוף ,בהיותה תלויה בתפקיד וביכולת המעשית, נחלשת בפטירה .הגוף הופך ל"חופשי מן המצוות" ,וממילא גם מחובת הקידוש שחלו עליו. הקדושה "נסוגה" לאחור ,ומה שנשאר הוא רק זכר לקדושה שהייתה ,כמו כלי שרת שנשבר. לעומת זאת ,התורה שקנה האדם היא קניין נצחי של הנשמה" .כי בם חיינו ואורך ימינו" – התורה אינה פוקעת במיתה כי היא אינה תלויה במצב הפיזי של הגוף .לכן ,בסדרי הקדימה של חברה קדישא ,אנו מעדיפים את התלמיד חכם .אנו מלמדים בכך שיעור עצום :המעמד המורש ,הייחוס והכתרים החיצוניים שייכים לעולם הזה ,לעולם העשייה .אך בעולם האמת ,מה שמגדיר את האדם הוא רק מה שהוא בנה בתוך עצמו במו ידיו וברוחו. זוהי הסיבה שמו"ר הגרש"ה וואזנר הדגיש שסדרי הקדימה של הכהן הם "להחיות" .התורה רוצה שנכבד את הכהן כדי לתת תוקף לעבודה ולסדר בעולם החי .אך בבית הקברות, מקום שבו נגמרת העשייה הפיזית ומתחילה ההתבוננות בנצח ,הכתר היחיד שזוהר מעבר לעפר הוא כתר תורה .הכהן המת נח בכבודו ,אך הוא אינו קודם לישראל ,כדי להזכיר לנו שהקדושה המהותית ביותר היא זו שהאדם יוצר מתוך בחירתו וחכמתו. מתוך התבוננות בעומק ההבדל שבין כתר כהונה לכתר תורה ,אנו נדרשים להוריד את הדברים אל משכנות הלב .הדיון ההלכתי על חברה קדישא וסדרי הקבורה אינו רק עניין למתים ,אלא הוא שיעור חי ונושם עבורנו ,ההולכים בין משעולי החיים. התורה מלמדת אותנו בפרשת המילואים כי ניתן לקדש חומר .משה רבנו לוקח שמן ודם ומקדש את אהרן ובניו .זהו הכוח של המצווה – היכולת לצקת משמעות נצחית אל תוך גוף בשר ודם .הנפש שלנו מתפעלת מהמחשבה שכהן הוא כלי שרת ,אך החיבור האמיתי לנפשנו טמון בהבנה שכל אחד מאיתנו הוא בבחינת כהן במקדש הפרטי שלו. כאשר אנו דנים בשאלה האם קדושת הכהן פוקעת במותו ,אנו למעשה שואלים את עצמנו :מה יישאר מאיתנו? האם אנחנו משקיעים רק ב"כתרים" חיצוניים ,במעמד ,בייחוס ובמשרה – דברים שכפי שראינו בשולחן ערוך ובדברי הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,אינם מלווים את האדם לקברו כגורם קדימה – או שמא אנו משקיעים בקניין התורה והמידות, אותו מטען רוחני שחודר אל הנשמה ואינו בטל לעולמים. האדם צריך לראות את עצמו ככלי שרת .המשך חכמה לימד אותנו שכלי שרת שנתקדשו
וצ תשרפ
אין קדושתם מסתלקת לעולם .אם האדם מקדש את מעשיו ,את דיבורו ואת מחשבתו, הוא הופך את גופו למשכן להשראת שכינה .ההכנה לרגע שבו נהיה "חופשי מן המצוות" מתחילה עכשיו ,בבניית קומה רוחנית שאינה תלויה בדבר. בכל פעם שאנו נתקלים בכהן המקבל זכות קדימה ,עלינו לזכור כי זוהי תזכורת עבורנו לשאוף לקדושה .אך ברגע האמת של הפרידה מן העולם ,אנו מבינים שכולנו שווים מול בורא עולם ,ורק האור שהדלקנו בתוכנו יאיר לנו את הדרך .החיבור לנפש הוא הידיעה שכל מעשה טוב וכל שורת לימוד הופכים לחלק מהותי מאיתנו ,קדושה שגם המוות אינו יכול לה. מתוך בירור פנימיות הנפש והשאיפה לנצחיות הקדושה ,אנו ניצבים מול המצפן המוסרי המדריך את ידיהם של העוסקים בחסד של אמת .האיזון שבין כבוד הכהונה לבין הקדימות ההלכתית בבית העלמין חושף את סוד הצדק האלוקי ,שבו חסד ודין נפגשים. המצפן המוסרי של התורה מלמדנו כי הכבוד שאנו חולקים לאדם אינו מטרה לעצמה, אלא אמצעי לביטוי ערכים .בחייו של הכהן ,המוסר מחייב אותנו להקדימו – וקדשתו – כדי להזכיר לעם כולו שיש קדושה בעולם ,שיש מי שמובדל לעבודת השם .זהו כבוד המופנה כלפי מעלה .אך ברגע הפטירה ,המצפן המוסרי משנה את כיוונו אל עבר האמת הצרופה של האדם כפי שהוא. כפי שביארו מו"ר הגרש"ה וואזנר ומרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,המוסר ההלכתי קובע כי לאחר מיתה ,הכתר היחיד שנותר הוא כתר תורה .זהו צדק עמוק :התורה אינה מעניקה זכויות יתר בנצח רק על סמך ייחוס משפחתי ,אלא על סמך יגיעתו של האדם. אם היינו מקדימים כהן עם הארץ לתלמיד חכם ישראל ,היינו חוטאים לאמת המוסרית של עמל התורה. מאידך ,רגש החסד המפעפע בקרב החברה קדישא אינו נותר אדיש לייחוס הכהונה. המצפן המוסרי מנחה אותם לנהוג כבוד בכהן דרך מנהגים של חשיבות ,כמו הארונות השלמים שהזכרנו ,ובכך לשמר את הזיכרון לחשיבות שבט הכהונה מבלי לפגוע בסדרי הקדימה ההכרחיים .זהו האיזון העדין :הכרה בערך המורשת מחד ,והצבת עמל האדם כערך עליון מאידך. בסופו של יום ,המצפן המוסרי המשתקף מסוגיה זו קורא לנו לראות את האדם מעבר לתאריו .בבית העלמין ,המקום שבו "נפגשים עשיר ורש" ,ההלכה מזכירה לנו שהקדושה האמיתית היא זו שהאדם חקק בנשמתו .כבוד הכהונה הוא כבוד התפקיד ,אך כבוד התורה הוא כבוד המהות. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :מתוך הבירור המעמיק בסדר הקדימויות של הכהן והישראל בשער המוות ,עולות תובנות מאירות לחיינו כאן ועכשיו .ראשית ,אנו למדים כי ישנו הבדל תהומי בין מתנה שקיבל האדם (ייחוס ,כהונה ,כישרון טבעי) לבין קניין
גם לנשמה מגיע אוכל
שקנה בעמלו (תורה ,מידות ,מעשים טובים) .התובנה היא שעלינו להשקיע את מרב מרצנו במה שמלווה את האדם לנצח – בבניית האישיות הרוחנית שאינה פוקעת עם המיתה .שנית, הסוגיה מלמדת אותנו את חשיבות הכבוד לתפקיד ולשליחות; כל עוד הכהן בחיים ,אנו מקדשים אותו כנציג השכינה ,וזוהי תזכורת לכבד כל אדם הנושא בתפקיד של קודש או חסד בקהילה .שלישית ,האיזון שמצאנו בין פסיקת מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף לבין מנהגי הכבוד לכהן ,מלמד אותנו דרך חיים של פשרה מוסרית :להקפיד על ההלכה והאמת הצרופה ,אך לא לוותר על רגש החסד והכבוד למסורת ולמשפחה.
עיקר העניין : במרכז עיוננו עמדה שאלת חברה קדישא הניצבת מול כהן וישראל הממתינים לקבורה :האם מצוות "וקדשתו" המופיעה בפרשתנו (ח ,ל) ובגמרא בגיטין (נט, ע"ב) ממשיכה לחול על הכהן גם לאחר מותו .פתחנו בחידושו של המשך חכמה המשווה את הכהנים לכלי שרת שקדושתם עולמית ואינה פוקעת במיתה ,אל מול דברי האור החיים הקדוש המדייק כי קדושת הכהן תלויה בהיותו בחיים "בעמיו". המשכנו בפולמוס כביר בין הרמב"ן ,הסובר כי המיתה היא הפקעה מוחלטת של הקדושה המצריכה משיחה מחדש לעתיד לבוא ,לבין התורת כוהנים והגר"ח ברלין המבטיחים כי אהרן יקום לקדושתו הראשונה. במישור ההלכתי ,דייקנו מדברי מרן בשולחן ערוך שהשמיט קדימת כהן בקבורה, וראינו את הכרעתם הנחרצת של גדולי הדור ,מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ומו"ר הגרש"ה וואזנר ,כי לאחר מיתה "במתים חופשי" ,וכתר תורה דוחה כל כתר אחר .למעשה ,חברה קדישא אינה מקדימה את הכהן בזמן הקבורה ,אך נהגו לכבדו במנהגי חשיבות בארון ובמקום הקבר עבור בני משפחתו החיים .הסוגיה מזקקת את התובנה כי בעוד שהכהונה היא קדושת הגוף והתפקיד המיועדת לעולם העשייה ,הרי שהתורה היא קניין הנשמה הנצחי המעניק לאדם את מעמדו האמיתי בעולם האמת.