VK-A-286-012 | האם יש קדושת כהונה בכהן שמת וקם לתחייה?

VK-A-286-012 | האם יש קדושת כהונה בכהן שמת וקם לתחייה? דמיינו בנפשכם את המעמד המרטיט המתרחש בין כותלי הבית בנהרדעא ,בעיצומה של סעודת פורים שבה הגבולות בין שמים לארץ מיטשטשים והיין משכר לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה .שם ,ברגע של גילוי שכינה וביטול היש ,נשחט רבי זירא – אותו קדוש עליון שעלה מבבל וצם מאה צומות כדי לזכך את גופו – על ידי רבה. הנשמה הכהנית…

VK-A-286-012 | האם יש קדושת כהונה בכהן שמת וקם לתחייה? דמיינו בנפשכם את המעמד המרטיט המתרחש בין כותלי הבית בנהרדעא ,בעיצומה של סעודת פורים שבה הגבולות בין שמים לארץ מיטשטשים והיין משכר לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה .שם ,ברגע של גילוי שכינה וביטול היש ,נשחט רבי זירא – אותו קדוש עליון שעלה מבבל וצם מאה צומות כדי לזכך את גופו – על ידי רבה. הנשמה הכהנית ,המופקדת על עבודת הקודש ,פרחה לה לאלתר ,והגוף נותר מוטל

וצ תשרפ

ככלי שבור ,ריק מחיות ומקדושה .אך הנה ,בתפילה שבקעה רקיעים ,חזרה הנשמה אל נרתקה ,ורבי זירא קם והתנער מעפרו כבריה חדשה ממש. כאן מתפרצת אל חלל בית המדרש שאלה הלכתית ורעיונית שאין לה אח ורע :האם אותו כתר כהונה שנמשח בו אהרן ובניו בפרשתנו ,אותו חותם נצחי של "וקדשתו", נותר חקוק בבשרו של רבי זירא גם לאחר שחצה את גבול החיים והמוות? האם המוות פועל ככור היתוך המאפס את הזהות והייחוס ,או שמא הכהונה היא מהות נשגבת שאינה נמחית גם במעמקי השאול? זהו מסע למידה מרתק אל עומק הגדרת האדם ,אל כוחה של התחייה ואל גבולותיה של הקדושה ,החוצה את גבולות הזמן וההיגיון האנושי. מתוך הפליאה על חזרתו של רבי זירא אל עולם החיים ,אנו פונים אל פסוקי המילואים בפרשתנו ,שם נטבעו לראשונה חותמות הקדושה בבשרם של אהרן ובניו ,כדי לבחון האם התורה ראתה בכהונה מתנה חלוטה או שמא קדושה הדורשת רצף של חיים. "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו ויקדש את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו" (ויקרא ח ,ל) .התורה מלמדת כאן כי קדושת הכהונה אינה מתחילה ונגמרת בייחוס משפחתי בלבד ,אלא היא פועל יוצא של מעשה קידוש אקטיבי – הזיית שמן ודם ,אשר יצרו בכהן מהות חדשה של קדושה בגופו ובבגדיו. רש"י (ויקרא ח ,ל) כתב :ויקדש את אהרן ,לעשותו קדוש ומובדל מכל בני ישראל לעבודת הקרבנות .רש"י מחדד כי תכלית הקידוש היא ההבדלה לצורך עבודה ,ומכאן עולה הספק האם ברגע שהכהן מת והופך להיות כלי שאינו ראוי לעבודה ,שמא פקעה אותה הבדלה ,וכשחזר לחיים הוא זקוק להזייה מחודשת כדי לשוב ולהיות מובדל לעבודה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כח ,א) פירש :לכהנו לי ,להיות כהנים בשמי ,והטעם שישרתו את השם בשביל ישראל .האבן עזרא רואה בכהונה שליחות המייצגת את השם, והשאלה היא האם השליחות הזו היא מינוי אישי המתבטל עם פטירת השליח ,או שמא היא קדושה עצמית שנטבעה בנשמתו. הרמב"ן (במדבר יח ,ז) כתב :כי עבודת הכהונה היא מתנה שנתן להם השם ,וכל הזר מן המתנה הזאת יומת .הרמב"ן רואה בכהונה מתנה שניתנה לזרע אהרן ,ויש לחקור האם המתנה הזו ניתנה לאדם כיישות חיה ,או שהיא חלה על הגוף הפיזי כחפץ המוקדש לשמים שאינו יוצא לחולין לעולם. רבי דוד קמחי ,הרד"ק (ספר השרשים שרש כהן) ,פירש :כי הכהן הוא המשרת הגדול, והשם הזה נופל על כל המקרב דבר אל השם .לפי דבריו ,הכהונה תלויה בפעולת הקירוב והשירות ,וכל עוד האדם אינו במצב של שירות ,שמא פוקע ממנו שם זה. רבי לוי בן גרשום ,הרלב"ג (ויקרא ח ,ל) ,ביאר :כי הקידוש הזה היה כדי להכין את כוחם

גם לנשמה מגיע אוכל

של הכהנים שיוכלו לקבל את השפע האלוהי בעבודתם .לפי דבריו ,הכהונה היא "הכנה" רוחנית ,ושאלה היא האם הכנה זו נשמרת בגוף גם לאחר שפסקה ממנו החיות וחזרה. החזקוני (ויקרא ח ,ל) כתב :ויקדש את אהרן ,על ידי הזייה זו נתקדשו לכהונה גדולה וכהונה הדיוט .החזקוני מדגיש את כוחה של ההזייה החד פעמית ליצור קדושה לדורות, ומכאן יש לדון האם כוחה של אותה הזייה ראשונית ממשיך לפעום גם בגוף שחזר מן המוות. רבי עובדיה ספורנו (ויקרא ח ,ל) פירש :ויקדש את אהרן ,שיהיה ראוי להיכנס לפני ולפנים .הספורנו מקשר את הקדושה ליכולת הכניסה למקומות המקודשים ביותר, ומעלה את השאלה האם רבי זירא ,לאחר שחזר לחיים ,שמר על זכות הכניסה הזו. אונקלוס (ויקרא ח ,ל) תרגם :וקדש ית אהרן ית לבושוי .התרגום מדגיש את קידוש הגוף והלבוש כאחד ,מה שמחזק את ההבנה שהקדושה היא "חפצא" הרובץ על הגוף הפיזי. הכלי יקר (ויקרא ח ,ל) חידש :שהזיית הדם והשמן באה לקדש גם את הגוף וגם את הבגדים ,להראות שהכהן כולו קודש לה' .לפי דבריו ,אם הגוף עצמו נתקדש ,הרי שקדושה זו היא חלק בלתי נפרד ממהותו הפיזית ואינה תלויה רק בנשימת החיים. מתוך בירור המעמקים בפסוקי המילואים ,אנו באים אל היכל השמעתא ,שם מתגוששות הסוגיות בין כותלי בית המדרש ומציירות תמונה מרתקת של תחייה, קדושה והפקעתה. בגמרא במסכת מגילה (דף ז ע"ב) נאמר :רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי ,איבסום ,קם רבה שחטיה לרבי זירא .למחר בעי רחמי ואחייה .הגמרא חושפת את האירוע המסעיר שבו נלקחה נשמתו של רבי זירא והוחזרה בתפילת רבה .כאן נולד היסוד לדיון הכביר :האם בשעת המיתה פרחה לה קדושת הכהונה ,וכששבה הנשמה אל הגוף ,הגוף אמנם חזר לחיים אך ללא אותו כתר כהונה המצריך הזייה וקידוש מחדש. בגמרא במסכת ברכות (דף מו ע"א) מובא :רב אבהו עבד סעודתא לרבי זירא לאחר דאיתפח ,כי מטא לבצוע אמר ליה ליבצע מר .הגמרא מספרת על סעודה שערך רב אבהו לכבוד רבי זירא ,והאדר"ת בחידושו המרעיש מקשר בין שתי הגמרות ותוהה :מדוע רב אבהו ,שהיה בעל הבית ,ביקש מרבי זירא לבצוע? הרי רבי זירא היה כהן ,ומצד הדין היה עליו להקדימו מדין וקדשתו בלי קשר לרצונו של רב אבהו .מכאן הוכיח האדר"ת שבאותה שעה כבר בטלה מרבי זירא קדושת כהונה בעקבות המעשה של רבה ששחטו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ ע"ב) מובא :מנין לתחיית המתים מן התורה ,שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן ,וכי אהרן לעולם קיים ,והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנים בה תרומה ,אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה. הרי לנו גמרא מפורשת המוכיחה לכאורה כי אהרן הכהן ישמור על קדושתו גם לאחר

וצ תשרפ

התחייה ,שהרי ישראל יתנו לו תרומה האסורה לזרים .גמרא זו שימשה כמענה חריף של הגר"ח ברלין נגד דברי האדר"ת. בגמרא במסכת יומא (דף ה ע"ב) דנה הגמרא בפרטי לבישת הבגדים של אהרן ובניו בימי המילואים ,ותמהה :כיצד הלבישן ,מאי דהוה הוה? ומשיבה הגמרא :אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא .דברי הגמרא כאן מהווים יסוד לשיטת הרמב"ן ,הסובר שלעתיד לבוא יצטרכו אהרן ובניו קידוש ומילואים מחדש ,מה שמעלה את השאלה האם הקדושה המקורית אכן פקעה במיתה. בגמרא במסכת כתובות (דף סב ע"ב) מובא המעשה ברבי חנינה בן חכינאי שחזר לביתו לאחר שתים עשרה שנה ,ואשתו שראתה אותו פרחה נשמתה ומתה ,וביקש עליה רחמים וחייתה .הגמרא אינה מציינת שרבי חנינה היה צריך לקדשה מחדש ,ומכאן למדו האחרונים יסוד בדיני אישות במי שמת וחזר לחיים ,שיש לו השלכה ישירה גם לענייננו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קיד ע"ב) מסופר שרבה בר אבוה מצא את אליהו הנביא עומד בבית הקברות של נוכרים ושאל אותו :ולאו כהן הוא מר? מהגמרא משמע שגם במצבו של אליהו הנביא ,שדינו כמת לעניינים מסוימים ,עדיין שם כהן עליו וקדושתו קיימת. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ז הלכה א) נאמר :כהן שהוא עומד ומקריב על גבי המזבח ויצאת נשמתו ,מיד נפסלה עבודתו .הירושלמי מדגיש את הפסק הקדושה המעשית ברגע המוות ,ומהווה נדבך בדיון האם מדובר בפסול זמני של הגוף או בהפקעה גמורה של המהות הכהנית. בתלמוד ירושלמי במסכת גיטין (פרק ז הלכה ג) מובא דיון במי שנתן גט לאשתו על תנאי שאם ימות יחול הגט ,ומת וחזר לחיים בדרך נס ,האם הגט חל .רבי יוסי אומר שאסורה להינשא שמא יחיה ,ומכאן למדו על רציפות הזיקה המשפטית גם במצבי מיתה ותחייה. מתוך בירור דברי חז"ל והסוגיות המרטיטות בתלמוד הבבלי והירושלמי ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,שם מתלבנות הסוגיות בכור המבחן של הגדרות הקדושה והפקעתה במעבר שבין חיים למוות. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש ג) ,כתב יסוד המרעיד את אמות הסיפים של הדיון :נאמר בגמרא במסכת יומא כיצד הלבישן לאהרן ולבניו בימי המילואים ,ותמהו כיצד הלבישן מאי דהוה הוה ,אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא, לעולם הבא נמי כשיבואו אהרן ובניו ומשה רבינו עמהם נשאל לו .הרמב"ן מבאר כי לתחיית המתים יקדשו אהרן ובניו עצמן במילואים מחדש ,לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ,ויהיו אנשים מחודשים הצריכים להתקדש כראשונה. דבריו אלו מהווים סעד כביר לשיטת האדר"ת ,שהמיתה פועלת כהפקעה גמורה של קדושת הכהונה הקודמת.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבינו אשר ,הרא"ש (ברכות מו ע"א) ,ביאר בסוגיית בציעת הפת :דבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה .הרא"ש מעמיד את יסוד בציעת הפת על נדיבות הלב של המארח. מדבריו בסוגיה זו עולה כי השאלה האם רב אבהו היה צריך לכבד את רבי זירא ככהן נדחקת מפני סדר הקדימויות המשפחתי ,אך אין בדבריו התייחסות ישירה לשאלת פקיעת הכהונה ,מה שהשאיר לאחרונים מקום לדון האם שתיקתו מעידה על כך שהכהונה אכן פקעה. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (מגילה ז ע"ב) ,פירש על המעשה ברבה ורבי זירא: ואחייה – פירש רש"י שביקש עליו רחמים וחיה ,ואין זה נס חוץ מן המנהג אלא כעין רפואה .הרשב"א נוטה להוריד את האירוע מדרגת תחיית מתים גמורה לדרגת הצלה רפואית .לפי דרכו ,ייתכן שכלל לא נכנסנו לשאלת פקיעת הכהונה ברבי זירא ,שכן הוא מעולם לא הוגדר כ"מת" הלכתי שקדושתו פרחה ,אלא כפצוע אנוש שחזר לאיתנו. רבינו נסים ,הר"ן (על הרי"ף מגילה ג ע"א) ,ביאר :דשחטיה – לאו שחיטה ממש אלא שהשקהו יותר מדי עד שנטה למות .הר"ן מחזק את כיוונו של הרשב"א ,ומכאן עולה תובנה עמוקה :הפולמוס על כהונת רבי זירא תלוי בשאלה המציאותית – האם הייתה שם מיתה גמורה או רק "נטייה למות" .אם זו רק נטייה ,הרי שקדושתו נותרה עליו ללא פקפוק. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ד הלכה א) ,כתב :הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות ...ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהבינם לקרבן שנאמר וקדשתו .הרמב"ם מגדיר את "וקדשתו" לא כחובת כיבוד גרידא ,אלא כדין "הבדלה" וקידוש לצורך עבודה .יסוד זה משמש את האחרונים להסביר מדוע במיתה ,כשאין עוד שייכות לעבודה ,פוקע דין ההבדלה הזה. רבינו יצחק בר ששת ,הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן צד) ,כתב :שהמת נעשה חופשי מן המצוות ,ושוב אין עליו תורת כהן כלל לעניין טומאה .הריב"ש מניח את התשתית להבנה שבשעת המיתה הגוף משנה את הסטטוס ההלכתי שלו מ"גברא" קדוש ל"חפץ" חופשי ממצוות ,וזהו הבסיס לטענה שקדושה שפרחה צריכה מעשה חדש כדי לחזור. מתוך בירור דברי הראשונים ,אנו באים אל היכל השמעתא של האחרונים ,שם מתלקח פולמוס כביר המנסה להגדיר מחדש את גבולות הקדושה והזהות של הכהן שחזר מגיא צלמוות. רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים בספר הזיכרון למרן הגר"י הוטנר (עמוד תרנט) ,המוכר בכינויו האדר"ת ,חידש חידוש מרעיש :שלאחר שרבי זירא קם לתחייה אין בו קדושת כהונה ,משום שבשעת מיתתו פרחה ממנו קדושתו .האדר"ת תמה מדוע רב אבהו ביקש מרבי זירא לבצוע ,הרי מצד "וקדשתו" היה עליו להקדימו ,ומכאן הוכיח שבאותה שעה בטלה ממנו הכהונה והיה נחשב כ"בריה חדשה".

וצ תשרפ

מו"ר הגר"ח ברלין (במכתבו לאדר"ת) השיב לו בחדות ישיבתית כי דבריו עומדים בניגוד לגמרא מפורשת בסנהדרין (צ ע"ב) .הגר"ח ברלין כתב כי מהוכחת הגמרא שאהרן הכהן עתיד לחיות ולאכול תרומה ,מוכח שכהן שמת וחזר וחי – חוזר לקדושתו הראשונה ללא צורך בקידוש מחדש .לשיטתו ,הקדושה היא חותם שאינו נמחה. רבי מאיר דן פלוצקי בספרו כלי חמדה (סוף פרשת בראשית) תמה אף הוא על האדר"ת וביאר יסוד כביר :הכהונה אינה רק "חלות" חיצונית ,אלא תוצאה של ייחוס וקירבת משפחה" .פשיטא שכל זמן שלא נפקע הקורבה אינו נפקע הכהונה" ,כתב הכלי חמדה. עם זאת ,הוא חידש חילוק מרכזי :ייתכן שלעניין עבודה בבית המקדש יצטרך הכהן "חינוך" או משיחה מחדש ,אך לעניין קדושתו האישית ואכילת תרומה – הרי הוא כהן כבתחילה. בספר כרם יעקב (סימן יד) הביא סיוע לאדר"ת מדברי הרמב"ן שראינו ,הסובר שאהרן ובניו יצטרכו מילואים לעתיד לבוא .אך האחרונים דחו ראיה זו בביאור עמוק :הצורך במשיחה חדשה אינו נובע מפקיעת הקדושה ,אלא מהלכות סדר עבודת הכהנים .כפי שכהן המתחיל לעבוד צריך חינוך ,כך גם הקמים לתחייה ,אך אין זה גורע מהיותם כוהנים לכל דבר בסטטוס האישי שלהם. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה רסד) ורבי אריה ליב גינצבורג בספרו שאגת אריה (סימן ס) דנו ביסוד של "בריה חדשה" .השאגת אריה סובר שאדם שמת וחזר לחיים נחשב כמי שנולד מחדש ,מה שמחזק את צד האדר"ת – אם הוא נולד מחדש, הרי שנותקו קשריו עם העבר ,כולל הכהונה שירש מאביו. בספר קנין תורה (חלק ג סימן יא) תמה על המייחסים לרמב"ן פקיעת כהונה לכל הכוהנים ,וביאר שהרמב"ן דיבר רק על אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה לצורך המילואים ,אך שאר הכוהנים שקדושתם היא מצד תולדותם – "ברית כהונת עולם" כתיב בהם ,וקדושתם אינה פוקעת לעולם. מתוך בירור המחלוקת בין האדר"ת לכלי חמדה ,אנו עוברים לבחון את יציבותה של הזיקה ההלכתית דרך משקפיים מפתיעות – דיני אישות ואשת איש .כאן אנו שואלים: האם המוות הוא "מספריים" המנתקים כל קשר משפטי ,או שמא ישנן זיקות השורדות גם את הפרידה מן הגוף? בספר באר היטב (אהע"ז סימן יז סק"א) מובא בשם תרומת הדשן (פסקים סימן קב) דיון מרתק באשת אליהו הנביא ואשת רבי יהושע בן לוי .השאלה הייתה האם הן מותרות להינשא לאחרים ,שכן בעליהן עלו לשמים .התשובה שם היא שהן מותרות ,שכן אליהו נחשב במצבו הנוכחי כ"מלאך" ולא כ"אדם" ,ובמתים חופשי כתיב .אך הבאר היטב מוסיף נדבך קריטי לענייננו :אם אישה מתה מיתה ודאית וחזרה לחיים על ידי נביא ,כמו בן הצרפית או בן השונמית ,לא פקעה זיקת הבעל ממנה והיא נשארת אשתו כבתחילה.

גם לנשמה מגיע אוכל

ראיה ניצחת לכך מובאת מהגמרא במסכת כתובות (סב ע"ב) במעשה של רבי חנינה בן חכינאי .אשתו מתה מרוב התרגשות כשראתה אותו לאחר שנים ,והוא ביקש עליה רחמים וחייתה .לא מצינו שרבי חנינה היה צריך לקדשה מחדש .מכאן עולה תובנה כבירה :המוות אינו פועל כ"גט" אם הנפטר חוזר לחיים .אם הזיקה האישית של הנישואין אינה פוקעת בתחייה כזו ,מדוע שזיקת הכהונה תפקע? בפתחי תשובה (אהע"ז סימן יז סק"א) הביא בשם הברכי יוסף דיון על מקרה הפוך – בעל שמת וחי למחרת ,כפי שאירע לרבי זירא .הוא מביא סעד מהתלמוד ירושלמי במסכת גיטין (פ"ז ה"ג) שגם אם אדם מת ודאי ,כיוון שלבסוף חי בנס ,מתברר למפרע שזיקת אשתו אליו מעולם לא נותקה .זהו "איגלאי מילתא" שהמיתה הזו לא הייתה כדרך כל האדם ,וממילא כל קשרייו המשפטיים נותרו בעינם. כאן אנו חוזרים לאליהו הנביא .הגמרא בבבא מציעא (קיד ע"ב) שואלת את אליהו "ולאו כהן הוא מר?" .החתם סופר (ח"ו סימן צח) מבאר יסוד נפלא :אליהו הנביא ,כשהוא מתגלה בלבוש גוף ,הרי הוא ככל אדם מחכמי ישראל וחייב במצוות ,וקדושת כהונתו עליו .רק כשהוא מתגלה בנשמה בלא גוף הוא פטור .מדבריו עולה בבירור שלאליהו לא פקעה קדושת הכהונה למרות שעבר מצב של "מיתה" (פרידת הנשמה מהגוף בעלייתו). הסתירה בין דברי האדר"ת לבין המציאות של אליהו הנביא ורבי חנינה בן חכינאי זועקת :אם רבי זירא אינו צריך קידושין שניים לאשתו ,הרי שהזהות שלו נשמרה .ואם הזהות נשמרה – קדושת הכהונה ,שהיא חלק מזהותו כ"בנו של כהן" ,צריכה להישמר גם היא. מתוך בירור הראיות המרתקות מדיני אישות וממעמדו של אליהו הנביא ,אנו עולים לקומה נוספת בבניין הלמדני – ההבחנה הדקה בין סוגי התחייה השונים .כאן אנו מגלים כי ייתכן ורבי זירא ואהרן הכהן אינם דומים זה לזה במבחן הקדושה. הגר"א גערליצקי בספרו ימות המשיח בהלכה (עמוד שמה) מציע חילוק יסודי המושתת על דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל בליקוטי שיחות (חלק יח) .היסוד הוא ההבדל בין תחייה פרטית לבין תחיית המתים הכללית .בתחיית המתים הכללית ,הגוף מלכתחילה נברא עם תכונה פנימית שהוא עתיד לחיות ,וזהו חלק מהסדר המובנה של הבריאה. במצב כזה ,ישנו המשך ישיר ובלתי פוסק בין הגוף המת לגוף החי ,וממילא קדושת הכהונה שהיא חלק מן הגוף אינה פוקעת. לעומת זאת ,התחייה של רבי זירא או של בן הצרפתית היא תחייה פרטית שנעשתה בדרך נס וחידוש .במקרה כזה ,הגוף מצד עצמו היה מת גמור ,והחזרה לחיים היא "מציאות חדשה" שאין לה המשך ישיר למציאות הקודמת .על פי זה ניתן ליישב את דברי האדר"ת :ייתכן שרבי זירא אכן איבד את כהונתו כי תחייתו הייתה נסית ופרטית,

וצ תשרפ

בעוד שאהרן הכהן ,שיקום בתחיית המתים הכללית ,יחזור עם קדושתו המקורית כי גופו נועד לכך מראש. בספר קנין תורה (סימן יא) מוסיף נדבך נוסף להבנת קדושת הכהונה לעתיד לבוא .הוא מבאר כי דברי הרמב"ן על הצורך במשיחה חדשה אינם אמורים על עצם הכהונה ,אלא על מעשה ה"מילואים" – מעמד חגיגי של חנוכת המקדש כפי שהיה בימי משה ועזרא. הכהנים יישארו כהנים מכוח הייחוס שלהם ("ברית כהונת עולם") ,אך לצורך חידוש העבודה בבית המקדש השלישי ,יתקיים טקס מילואים שיקדש אותם לתפקידם המעשי. מכאן אנו למדים כי הכהונה מורכבת משני רבדים :קדושת הגוף הנובעת מהייחוס, וכושר העבודה הנובע מהקידוש והמשיחה .גם אם המוות פוגע ביכולת העבודה ,הוא אינו מצליח לערער את הקדושה העצמית של "זרע אהרן" ,בפרט בתחייה הכללית שלעתיד לבוא. מתוך בירור החילוקים הדקים בין תחייה פרטית לכללית ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,שם השאלות הגבוהות על נצחיות הקדושה נפגשות עם רגעי החסד והאמת של הטיפול במת והלווייתו. נפקא מינא ראשונה ובוערת עולה בסדר הקבורה .כאשר מונחים לפני חברה קדישא שני מתים ,האחד ישראל והשני כהן ,האם עליהם להקדים את הכהן מדין "וקדשתו"? הגר"ח מבריסק (הובא בדברי סופרים אבלות יב) חידש יסוד המנתק את הקשר בין קדושת הכהן לסדר הקבורה .לשיטתו ,הקדמת מת אחד לאחר אינה נובעת מ"זכויות הנפטר", אלא מדין "אין מעבירין על המצוות" .המצווה המוטלת על החיים היא קבורה ,ומי שבאה מצוותו לידך ראשון – הוא קודם .לכן ,לדעת הגר"ח ,אין לכהן עדיפות בקבורה מצד עצם כהונתו ,שכן מצוות "וקדשתו" נאמרה בחיים ולא במתים. נפקא מינא שנייה נוגעת לחובת הליווי וההספד .האם מוטלת עלינו חובה יתירה ללכת להלוויית כהן משום "וקדשתו"? הגר"ש אייגר (המובא בחיבורך) סובר כי מאחר שבמיתה פקעה קדושת הכהונה ,שוב אין חיוב להקדימו או לכבדו מצד מצווה זו .אולם ,מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (דרך שיחה ח"ב) חלק על כך בתוקף .לשיטתו ,הכהן עתיד לחזור לעבודתו בתחיית המתים ,והעבודה רק "נפקעה לעת עתה" ,ולכן הוא עדיין עדיף מכהן קטן שקדושתו עליו אף שטרם עבד .הגר"ח קנייבסקי הכריע כי לכל דבר כהן קודם – גם להלוואה ,לצדקה ולקבורה – משום ש"וקדשתו" כולל כל דבר שבו ניתן להבדיל את הכהן לטובה. נפקא מינא שלישית עוסקת בהבדל בין כיבוד אב לכיבוד כהן .אנו מוצאים כי אדם חייב בכבוד אביו גם לאחר מיתה ,ואילו בכהן יש הסוברים שהחיוב פוקע .הגרי"ד סולובייצ'יק (מסורה טו) מבאר זאת ביסוד נפלא :כיבוד אב נובע מחובת הכרת הטובה על שהביאוהו לעולם ,חובה שהיא נצחית ואינה תלויה בחיים או במוות .לעומת זאת,

גם לנשמה מגיע אוכל

"וקדשתו" אינו דין של "כיבוד הגברא" (כבוד האישיות) ,אלא דין "הבדלה" – להבדיל את שבט הכהונה משאר העם .הבדלה זו ,במהותה ,שייכת רק בעולם שבו הכהן מובדל לעבודה ,ולכן לאחר מיתה ,כשהוא "חופשי מן המצוות" ,שוב אין שייכות להבדלה זו. עוד נפקא מינא עולה בזהות הכהן שחזר לחיים לעניין מצוותיו האישיות .אם נקבל את דעת האדר"ת שרבי זירא הפך ל"בריה חדשה" ,הרי שאם נולד לו בן לאחר תחייתו, הוא יהיה חייב בפדיון הבן .אך לפי הכלי חמדה והגר"ח ברלין ,מאחר שהייחוס לא נפקע ,הוא נותר פטור .כך גם לגבי נשיאת כפיים – האם הוא רשאי לעלות לדוכן מיד, או שמא הוא "זר" עד שיעבור מעשה קידוש חדש. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המציבות את הכהן שקם לתחייה בצומת שבין חוקי הטבע לנצחיות ההלכה ,אנו מתעלים כעת אל מרחבי המחשבה כדי להבין את עומק הרעיון הטמון במחלוקתם של האדר"ת והגר"ח ברלין. בשורש העניין עומדת שאלה פילוסופית-הלכתית על מהותו של האדם :האם האדם הוא רצף אחד בלתי פוסק ,או שמא הוא אוסף של רגעים וסטטוסים? האדר"ת תופס את המוות כ"מפץ גדול" רוחני .ברגע שהאדם עובר את סף העולם הזה ,כל ההגדרות הארציות שלו – כולל הכהונה – מתפוגגות .הכהונה לשיטתו היא "דין בחיים" ,כתר המונח על ראשו של החי כדי שישרת בקודש .כשאין חיים ,אין כתר .לכן ,התחייה היא למעשה "בריאה חדשה" ,יצירה יש מאין של אדם ללא עבר הלכתי .זהו מבט המדגיש את שבריריות המעמד האנושי מול עוצמת המיתה המאפסת הכל. לעומת זאת ,הגר"ח ברלין והכלי חמדה מציבים תפיסה של "קדושה גנטית" .הכהונה לשיטתם אינה רק תפקיד או משרה ,אלא היא מהות הנסוכה בבשר ובנשמה .אם הכהונה עוברת בירושה מאב לבן ,הרי שהיא טבועה בעצם הישות של האדם .המוות יכול להפסיק את הלב מלפעום ,אך הוא אינו יכול למחוק את העובדה שהאדם הזה הוא "זרע אהרן" .הקדושה כאן מוצגת ככוח חזק מהמוות – "עזה כמות אהבה" ,קדושה שאינה פוקעת גם כשהגוף מוטל דומם. הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהתורה רואה בכהן "כלי שרת" של השכינה .כפי שכלי המקדש שנתקדשו בקדושת הגוף אינם יוצאים לחולין לעולם ,כך גם הכהן. המאבק של הגר"ח ברלין על קדושת אהרן הכהן בתחיית המתים הוא למעשה מאבק על נצחיות הבחירה האלוקית .אם השם בחר בשבט מסויים ,הבחירה הזו אינה "פוקעת" בגלל מאורע ביולוגי כמו מיתה .היא מחכה בסבלנות ,חבויה בתוך העפר ,עד לרגע שבו "הקיצו ורננו שוכני עפר" ,ואז היא שבה ומתפרצת במלוא עוזה. האדר"ת ,מאידך ,מלמד אותנו שיעור בענווה :הקדושה דורשת רציפות .האדם צריך "להחזיק" בכתר בכל רגע ורגע .לפי תפיסה זו ,רבי זירא שקם לתחייה מזכיר לנו שכל

וצ תשרפ

יום הוא חיים חדשים ,ואין לאדם להישען על "זכויות העבר" או על כתרים שניתנו לו פעם ,אלא עליו להתקדש בכל עת מחדש כבריה חדשה ממש. מתוך החיבור אל עומקי הנשמה וההתחדשות ,אנו קרבים אל המצפן המוסרי המנחה את צעדינו בין עולם האמת לעולם המעשה .הסוגיה של רבי זירא והכהונה לאחר התחייה אינה רק מחקר ב"חפצא" של קדושה ,אלא היא מעמידה לנגד עינינו מבחן מוסרי של ענווה ,כבוד לזולת ויושר פנימי. המצפן המוסרי של התורה מלמדנו כי הכבוד שאנו חולקים לאדם – ובמקרה זה לכהן – אינו רק זכות שלו ,אלא חובה מוסרית שלנו .בשיח שבין רב אבהו לרבי זירא, אנו רואים עדינות מוסרית מופלאה :רב אבהו מבקש לכבד את רבי זירא ככהן ,מתוך רגש של הוקרה למעלתו הפנימית ולמורשת הקדושה שבו .מנגד ,רבי זירא נוהג בענווה מוסרית עילאית .לפי הבנת האדר"ת ,רבי זירא מרגיש שאינו יכול "לגזול" כבוד שאינו שייך לו עוד; אם המיתה הפקיעה את קדושתו ,הרי שנטילת הכבוד בבציעת הפת תהיה חוסר יושר כלפי המציאות החדשה שלו כ"בריה חדשה". יש כאן קריאה מוסרית מהדהדת לכל אדם :אל תחזיק בכתר שאינו הולם את מצבך הנוכחי .המצפן הפנימי דורש מאיתנו לבחון את עצמנו בכל עת – האם אנו נשענים על תארים מהעבר ,על ייחוס אבות או על הישגים שייתכן ופג תוקפם המוסרי? המוסר האמיתי הוא היכולת לעמוד כ"ישראל" פשוט ,כפי שנהג רבי זירא ,ולהכיר בכך שהקדושה האמיתית נובעת מהאמת העכשווית של האדם וממעשיו ברגע זה. במקביל ,המצפן המוסרי בשיטת הגר"ח ברלין ,הכלי חמדה ומרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי ,מלמד אותנו על חשיבותה של הכרת הטוב והתמדה בכבוד .אם אדם נבחר להיות קדוש ,עלינו להתייחס אליו בכבוד זה גם אם עבר טלטלות עזות או רגעים של "ביטול" .המוסר כאן הוא לראות את ה"נשמה" של האדם ,את הכתר הנצחי שבו ,ולא לתת למאורעות חיצוניים וזמניים למחוק את הערך היסודי שאנו מייחסים לו .זהו מצפן של חסד המזהה את הנקודה הטובה שאינה בטלה לעולמים. יתרה מכך ,דברי הספורנו על הכהונה כהכנה ל"כניסה לפני ולפנים" מלמדים אותנו אחריות מוסרית :הקדושה אינה פריבילגיה ,היא הכנה לשירות .המצפן המוסרי דוחף אותנו לשאול – האם אנו מנצלים את ה"קדושה" או המעמד שניתנו לנו כדי לשרת את הזולת ולהיכנס לפני ולפנים של עשיית הטוב ,או שמא אנו רואים בהם יעד בפני עצמו? ומתוך סערת המחלוקת והעמקים ההלכתיים שסקרנו ,אנו שבים אל קרקע המציאות עם תובנות המאירות את חיינו באור יקרות .ראשית ,אנו למדים כי ישנה קדושה שהיא מעל לזמן ומעל למציאות הפיזית; גם כשאדם מרגיש שפרחה נשמתו מעייפות או ממשבר ,עליו לזכור את קביעתם של הגר"ח ברלין ומרן הגר"ח קנייבסקי – הכתר הפנימי שלך ,ה"וקדשתו" הפרטי ,הוא חותם נצחי שממתין לך שתשוב ותתעורר אליו.

גם לנשמה מגיע אוכל

שנית ,אנו שואבים כוח מענוותו של רבי זירא – היכולת להתחיל מחדש כבריה חדשה, מבלי להישען על הישגי עבר ,אלא לבנות את קדושת היום מתוך בחירה מחודשת בכל בוקר .שלישית ,המפגש בין רב אבהו לרבי זירא מזכיר לנו כי כבוד לזולת והכרת הטוב לאבותינו ולמורשתנו הם ערכים השורדים גם את תהפוכות הגורל והזמן.

עיקר העניין: בלב דברינו עמדה תעלומת קדושת הכהונה של רבי זירא לאחר שחזר לחיים, תעלומה המקפלת בתוכה את שאלת נצחיות הנשמה מול שבריריות הגוף .פתחנו בתיאור הדרמטי של התחייה הפלאית בסעודת הפורים ,ויצאנו למסע בפרשתנו (ח, ל) שם ראינו את שמן המשחה והזיית הדם היוצרים קדושת גוף בכהנים .העמקנו במחלוקת הכבירה שבין הגאון האדר"ת ,שראה במיתה הפקעה מוחלטת של הסטטוס הקודם והפיכת האדם לבריה חדשה ,לבין הגר"ח ברלין והכלי חמדה שקבעו כי הכהונה היא מהות תולדתית וייחוס שאינו פוקע לעולם ,כפי שמוכח מאהרן הכהן שיאכל בתרומה בתחיית המתים. והבחנו בין תחייה פרטית ַ זיקקנו את הדיון דרך סוגיות של אשת איש ואליהו הנביא, נסית לתחייה כללית המובנית בטבע הגוף .ראינו כיצד דברי הרמב"ן על המילואים לעתיד לבוא עוסקים בסדרי העבודה ולא בעצם הקדושה ,וסיימנו בנפקא מינות המעשיות – מהעדפת כהן בקבורה ובלוויה ועד להבדל המהותי שבין חובת כיבוד אב הנובעת מהכרת הטוב לבין דין וקדשתו המהווה הבדלה לשירות בקודש .בסופו של יום ,רבי זירא שעמד בבית רב אבהו מלמדנו כי הקדושה היא חוט המקשר בין עבר לנצח ,וכי גם לאחר פרידה מן החיים ,כתר הכהונה נותר חקוק בנשמה ,מצפה לרגע שבו ישוב האדם לשרת לפני ולפנים.