VK-A-286-017 | בעומק הפרשה - פרשת שמיני
VK-A-286-017 | בעומק הפרשה - פרשת שמיני יום חנוכת המשכן ,היום השמיני למילואים ,עומד בסימן המתח הנצחי שבין המאמץ האנושי לבין ההתערבות האלוקית" .ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט ,א) ,ופירש רש"י (שם)" :אותו היום נטל עשר עטרות ...והיה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ" .יש להעמיק ברובד הלמדני והמחשבתי: מדוע דווקא ביום…
VK-A-286-017 | בעומק הפרשה - פרשת שמיני יום חנוכת המשכן ,היום השמיני למילואים ,עומד בסימן המתח הנצחי שבין המאמץ האנושי לבין ההתערבות האלוקית" .ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט ,א) ,ופירש רש"י (שם)" :אותו היום נטל עשר עטרות ...והיה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ" .יש להעמיק ברובד הלמדני והמחשבתי: מדוע דווקא ביום זה ,שבו הגיעה השמחה לשיאה ,התרחשה הטרגדיה המטלטלת של מות נדב ואביהו? ומהו עומק המושג "שמיני" ,המייצג את המעבר מחוקי הטבע אל הנהגת הפלא? בגמרא במסכת ערכין (יג ע"ב) מבואר כי כינור של מקדש היה של שבעה נימין ,ושל ימות המשיח יהיה של שמונה .המהר"ל מפראג (תפארת ישראל ,פרק ב) צולל ליסוד זה ומבאר כי המספר שבע מייצג את עולם הטבע שנברא בשבעה ימים – עולם של סדר ,חוקיות וגבול .המספר שמונה ,לעומת זאת ,הוא "מעל הטבע" ,הוא המדרגה שבה האינסוף חודר לתוך הסופי .ביום השמיני למילואים ,המשכן חדל להיות מבנה ארכיטקטוני והפך למרכבה לשכינה .אולם ,המהר"ל מדגיש כי דווקא משום שהשמיני הוא מעל הטבע ,הוא דורש זהירות יתרה; מי שחודר אל הקודש ללא הכלים המתאימים – "אש זרה אשר לא ציווה" – עלול להיאכל באותה אש עצמה ,שכן אין שם מקום לישות פרטית אלא לביטול גמור. האור החיים הקדוש (ויקרא י ,ב) מעמיק בחטאם של בני אהרן ומביא פירוש מרטיט על המילים "וימותו לפני ה'" .הוא מבאר כי מיתתם הייתה בבחינת "נשיקה אלוקית" – תשוקה עילאית של הנפש להידבק במקורה עד שהתנתקה מן הגוף .האור החיים מדגיש כי אף שכוונתם הייתה קדושה ,חטאם היה בכך שהכניסו את רצונם האישי לתוך עבודת הקודש מבלי שנצטוו על כך .התורה מלמדת כאן יסוד למדני כביר :בעבודת השם ,ה"ציווי" הוא הכלי שמחזיק את האור .ללא ציווי ,האור הופך לאש מכלה .בני אהרן ביקשו את ה"רצוא" ללא ה"שוב" ,ואילו התורה דורשת שהקדושה תופיע בתוך גבולות המצווה. בחידושי רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז על הרמב"ם ,הלכות ביאת מקדש) נידונה ההלכה של "שתויי יין" הסמוכה למות בני אהרן .הגרי"ז מדייק כי איסור הכניסה למקדש בשכרות אינו רק בגלל החשש לטעות בהלכה ,אלא הוא דין ב"חפצא" של עבודת הכהן – הכהן חייב לעמוד לפני ה' בדעה צלולה וביישוב הדעת מוחלט .עומק הלמדנות כאן חושף כי הקדושה דורשת הכרה מלאה ואחריות .השכרות מייצגת איבוד גבולות ,ואילו המשכן הוא מקום הדיוק והגבול .העבודה במקדש מחייבת את האדם להיות נוכח בכל ישותו ,מתוך ציות למערכת חוקים שאינה נתונה לפרשנות רגשית חולפת.
גם לנשמה מגיע אוכל
בספר שם משמואל (שמיני ,שנת תרע"א) מרחיב בעניין השתיקה של אהרן – "וידום אהרן". הוא שואל :כיצד ניתן לדרוש מאב ששכל את שני בניו לשתוק? השם משמואל מבאר כי שתיקה זו לא הייתה רק קבלת הדין ,אלא היא הייתה בחינת "ביטול הישות" המוחלט .אהרן הבין כי במקום שבו נגלה האור של היום השמיני ,אין לשכל האנושי יכולת להשיג ולשאול. השתיקה היא הכלי היחיד שיכול להכיל את הסתירה שבין השמחה לקושי .השם משמואל מלמד כי דווקא מתוך השתיקה הזו זכה אהרן שהדיבור האלוקי יופנה אליו לבדו בפרשת שתויי יין ,שכן מי שמבטל את קולו העצמי הופך להיות כלי לדיבור האלוקי. בספר שפת אמת (שמיני ,שנת תרל"ג) צולל אל עומק הקשר שבין חנוכת המשכן לדיני המאכלות האסורות המופיעים בהמשך הפרשה .הוא מסביר כי השראת השכינה תלויה בזיכוך הגוף .התורה מפרטת את סימני הטהרה – מעלה גירה ומפריס פרסה – כדי ללמד שעל האדם להיות "מעלה גירה" ,דהיינו לחזור ולחשוב על מעשיו ולא לפעול מתוך דחף רגעי ,ו"מפריס פרסה" ,דהיינו להציב גבולות ברורים בין טוב לרע .השפת אמת מדגיש כי הקדושה של היום השמיני אינה נשארת במשכן ,אלא היא יורדת אל שולחנו של האדם. הבחירה מה לאכול היא המבחן היומיומי של האדם אם הוא שייך למדרגת ה"שמיני" – המדרגה המקדשת את הטבע. בספר צדקת הצדיק (אות קח) לרבי צדוק הכהן מלובלין מובא כי פרשת שמיני היא התיקון לחטא עץ הדעת ,שהיה חטא של אכילה לא מבוררת .על ידי הקפדה על המאכלות האסורות, האדם מתקן את נפשו ומחזיר את העולם למצב שבו החומר אינו מסתיר על הרוח .רבי צדוק מלמד כי כל סימני הטהרה בחיות ובבהמות הם השתקפות של כוחות הנפש באדם. מי שאוכל בקדושה ,מזכך את דמו ואת מחשבתו ,ובכך הוא נעשה ראוי לראות את כבוד ה' השוכן בתוכו. האקטואליה של פרשת שמיני בימינו היא הקריאה הגדולה לאיזון שבין הלהט הפנימי לבין המחויבות להלכה .בעולם שמקדש את ה"חוויה" והרגש ,באה פרשת שמיני ומזכירה לנו שהאש חייבת להיות "אש המצווה" .הטרגדיה של בני אהרן היא תמרור אזהרה לכל מי שמבקש קדושה ללא משמעת ,ודבקות ללא גבולות .מצד שני" ,וידום אהרן" מלמד אותנו את עוצמת האיפוק והאמונה ברגעים של משבר לא מובן .התובנה המורחבת של הפרשה היא שהקדושה חופפת על כל פרט בחיינו – מהרגעים הנשגבים של "וירא כבוד ה' אל כל העם" ועד לבדיקת סימני הטהרה בצלחת .אנו יוצאים מהפרשה כשאנו נושאים בתוכנו את סוד השמונה – היכולת לחיות בתוך עולם השבעה ,בתוך הטבע והחולין ,אך להאיר אותו תמיד באור של חירות נצחית ,ביראה ,באהבה ובשתיקה המדברת קדושה עילאית המקיפה את כל הווייתנו.