VK-A-286-018 | מדוע אחרי חג הפסח קוראים פרשת שמיני?

VK-A-286-018 | מדוע אחרי חג הפסח קוראים פרשת שמיני? עומדים אנו נפעמים אל מול הסדר המופלא של לוח השנה העברי ,המרקיד את פרשיות השבוע בריקוד של קדושה המתואם בדיוק נמרץ עם זמני השנה ,והנה ברוב השנים ,כאשר אך פנו הלהבות של קרבן הפסח וחלפה לה קדושת המצה ,מוצאים אנו את עצמנו בפתחה של פרשת שמיני העוסקת בטהרת המאכלות .לב יודע מרת נפשו ותוהה ,מה הקשר הפנימי והעמוק…

VK-A-286-018 | מדוע אחרי חג הפסח קוראים פרשת שמיני? עומדים אנו נפעמים אל מול הסדר המופלא של לוח השנה העברי ,המרקיד את פרשיות השבוע בריקוד של קדושה המתואם בדיוק נמרץ עם זמני השנה ,והנה ברוב השנים ,כאשר אך פנו הלהבות של קרבן הפסח וחלפה לה קדושת המצה ,מוצאים אנו את עצמנו בפתחה של פרשת שמיני העוסקת בטהרת המאכלות .לב יודע מרת נפשו ותוהה ,מה הקשר הפנימי והעמוק בין זמן חירותנו לבין איסורי השרצים והבהמות הטמאות ,וכיצד ייתכן שדווקא לאחר שזכינו להתעלות נשגבת של "מצה -מיכלא דמהימנותא" ,אנו צונחים חזרה אל בירורי המטבח והמאכל? השאלה זועקת מבין השיטין ,שכן לכאורה היה ראוי להמשיך בקו של רוממות הרוח והשגות נשגבות ,ולא לחזור ולהזהיר על טומאת הפה והגרון .האם ישנו חוט סמוי המקשר בין פה-סח של ליל הסדר לבין הזהירות ממאכלות אסורות ,וכיצד הופכת אכילת המצה לבסיס ויסוד שעליו נבנית כל טהרת הגוף והנפש המשתקפת בפרשה זו? כאשר אנו פוסעים בנתיבי התורה ומבקשים למצוא את המקור והשורש לאותה אזהרה חמורה על טומאת הגוף והנפש ,עינינו נשואות אל הפרשה המגדירה את גבולות המאכל והקדושה "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ .כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (ויקרא יא ב-ג). בהמשך הדברים ,לאחר פירוט החיות והשרצים האסורים ,התורה חותמת בקריאה נשגבת המקשרת בין פרישת המאכל ליציאת מצרים "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא יא מה). רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא יא ב) ביאר כי המאכלות האסורות מטמאים את הנפש ומולידים עובי וקשיות בלב ,ובכך הם מונעים מן האדם להשיג את מושגי הקדושה והתבונה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחיבורו "חפץ חיים" (על התורה) כתב כי הקשר בין יציאת מצרים למאכלות אסורות מלמד שכל תכלית הגאולה הייתה כדי שישראל יהיו עם קדוש ,וקדושה זו מתחילה בשמירת הפה ,שכן המאכל הופך לדם ובשר מבשרו של האדם ,ואם המאכל טמא הרי שכל גופו הופך למשכן לטומאה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יא יג) פירש כי האיסור בשרצים ובחיות הטמאות נובע מכך שהן בעלות מזג רע ואכזרי ,והאוכל אותן סופג אל קרבו את אותן תכונות שליליות ,מה שנוגד את תכלית יציאת מצרים שהיא זיכוך המידות והכנת הכלי לקבלת התורה. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא יא מה) חידש על הפסוק "המעלה אתכם" שדרשו חז"ל שאילו לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שלא יטמאו בשרצים דיי ,ומבאר שם שהלשון "מעלה" מורה על רוממות ,שעל ידי פרישה מן השרצים האדם מתעלה למדרגת מלאכי השרת. מתוך הנהרות המפכים של תורתנו הקדושה ,אנו שואבים את ההבנה העמוקה על הקשר שבין יציאת מצרים לבין טהרת הגוף ,והנה חז"ל במבטם הטהור האירו את עינינו בסוד הדברים.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף סא ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל אמר הקדוש ברוך הוא אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי. ביאור הדברים הוא ,שיציאת מצרים לא הייתה רק גאולה פיזית משעבוד הגוף ,אלא תהליך של התעלות רוחנית שנועדה להכין את ישראל להיות כלי קיבול לשכינה ,ועיקר המניעה מהשראת השכינה היא הטומאה הנגרמת מאכילת דברים המתעבים את הנפש. בגמרא במסכת יומא (דף לט ע"א) דרשו חז"ל על הפסוק ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ,אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם .חידש שם רש"י (בפירושו על הגמרא) שהעבירה מטמטמת לבו של אדם ומכסה עליו מן החכמה ,שאין האמת נכנסת בו ואין לבו פתוח להבין דברים .מכאן אנו למדים שהזהירות ממאכלות אסורות אינה רק "גזירת מלך" חיצונית ,אלא היא תנאי הכרחי ליכולת השכלית והרגשית של היהודי לקלוט את אור התורה שקיבלנו לאחר הפסח. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק יג הלכה ג) מובא כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו לחינם ,אך ישנם ברואים שהם מחוץ לתחום אכילתו של אדם מישראל כדי לשמור על מעלתו .פירשו מפרשי הירושלמי במקום שההקפדה על סוגי המאכלים היא המבדילה בין ישראל לעמים ,והיא זו שמאפשרת את הדיבור הקדוש ,שכן הפה שאוכל מאכלים טהורים הוא הפה שיכול להוציא דברי תורה וזמרה לפני בוראו. מתוך ים התלמוד והמדרש אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובעומק שכלם התוו לנו את הנתיב להבין כיצד המאכל החומרי הופך למחסום או לגשר בעבודת השם. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מח) כתב כי כל המאכלות שאסרה התורה מזונם רע וגרוע מאוד ,והם מולידים בגוף ליחות רעות ומשבשים את בריאותו של האדם ,אך עיקר האיסור הוא כדי להרגיל את האדם לשלוט בתאוותיו ולזכך את מידותיו, שמי שאינו שולט על פיו לא יוכל לשלוט על שאר כוחות נפשו. רבינו בחיי בן אשר (ויקרא יא ב) ביאר כי המאכלות האסורות מטמאים את הנפש השכלית ומולידים בה אטימות ,שכן הנפש תלויה בדם והדם נוצר מן המאכל ,וכאשר המאכל הוא מן הדברים האסורים הרי שהנפש הופכת להיות עבה וגסה ,ואינה יכולה לקלוט את אור החכמה והנבואה. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער ס) חידש כי התורה לא אסרה את המאכלות רק מחמת נזק גופני ,שהרי אנו רואים אומות העולם אוכלים אותם ובריאותם איתנה ,אלא האיסור הוא חולי נפשי ,שהמאכלים הללו מתעבים את הנפש הטהורה של ישראל ומבדילים בינה לבין אביה שבשמים. רבנו אהרן הלוי בספר החינוך (מצוה קס) כתב כי גוף האדם הוא הכלי של הנפש ודרכו היא פועלת את פעולותיה ,ואם הכלי נפגם על ידי מאכלות רעים ,הרי שהנפש אינה יכולה להוציא אל הפועל את כוחותיה הרוחניים ,וזהו הקשר ליציאת מצרים שנועדה ליצור עם שכולו קודש ומכשיר את גופו להיות מרכבה לשכינה .מרחבי השדה של רבותינו האחרונים

ינימש תשרפ

מאירים לנו באור יקרות את הקשר הפנימי שבין המאכל לבין בניין הנפש ,ומראים לנו כיצד יסודות אלו הופכים למסד של חיי התורה שלנו. האדמו"ר מקומראנא בספרו היכל הברכה (ויקרא יא ב) כתב שהמאכלות האסורים מטמטמים את הלב עד שאינו יכול להרגיש במתיקות התורה ונעימותה ,והוא היפך הגמור מאכילת המצה שהיא "מיכלא דמהימנותא" המאירה את הנשמה באור האמונה ,ולכן הסמיכות לפרשת שמיני נצרכת כדי לשמור על האור שנקנה בפסח. רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (ויקרא יא מד) ביאר שהנפש הבהמית נזונת מהניצוצות הקדושים שבתוך המאכל ,וכאשר האדם אוכל מאכל אסור הוא מכניס לקרבו כוחות של טומאה המתגברים על קדושת נשמתו ,ובזה הוא פוגע בתכלית הגדולה של "והייתם קדושים" שנאמרה לאחר יציאת מצרים. רבי שלמה גנצפריד בספר קיצור שולחן ערוך (סימן מו סעיף א) כתב כי צריך האדם להיזהר מאוד במאכלות אסורות כי הם גורמים לטמטום הלב ומרחיקים את האדם מהשכינה, ואפילו אם הוא אוכל דבר המותר אך אינו מכוון לשם שמים יש בזה פגם ,קל וחומר בדבר שנאסר מן התורה שהוא הורס את כל בניין הקדושה של היהודי. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק א דרוש ב) חידש שהסיבה שמרבים לדבר על מאכלות אסורות היא מפני שהם משנים את טבעו של האדם לאכזרי ולגס רוח ,והדרך היחידה להגיע למידת הענווה והיראה היא על ידי זיכוך החומר והקפדה יתירה על כל מה שנכנס לתוך המעיים. מתוך היכלי המחשבה והחסידות של דורותינו האחרונים ,אנו דולים פנינים המאירות את הקשר שבין מצה למאכלות אסורות ,וכיצד רגעי החירות של פסח הופכים למנוף של קדושה בשאר ימות השנה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה (פרשת שמיני) כתב כי הקדוש ברוך הוא העלה אותנו ממצרים כדי שנהיה לו לעם קדוש ,ועיקר הקדושה תלויה בטהרת המאכל ,שכן המאכל נהפך לדם ובשר מבשרו של האדם ,ואם המאכל טמא הרי שכל גופו נעשה טמא ואין השכינה יכולה לשרות עליו. האדמו"ר רבי שמואל מסוכטשוב בספרו שם משמואל (שמיני) חידש שברוב השנים קוראים פרשה זו בשבת הראשונה אחר הפסח כדי ללמדנו שאחרי אכילת המצה שהיא "מיכלא דמהימנותא" ורפואה לנפש ,מקבל היהודי כוח להתחדש ולהיכנס תחת כנפי השכינה, ודווקא אז הוא זקוק לאזהרה על מאכלות אסורות כדי לשמר את אותה קדושה שזכה לה בחג ולא לאבד אותה על ידי פיתויי היצר והחומר. רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה בספרו מאור ושמש (שמיני) ביאר שאכילת המצה בפסח מקדשת את פיו של היהודי ,וכדי שלא ירד ממדרגתו הנשגבת לאחר החג ,באה פרשת שמיני ומזהירה אותו לשמור על ניקיון הפה ,שכן בלי שמירה מעולה ממאכלות אסורות ומכל שמץ של טומאה ,אי אפשר לאדם לבוא להשגות אמיתיות בתורה ולדבקות בבורא.

גם לנשמה מגיע אוכל

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ה) כתב כי יציאת מצרים הייתה יסוד לכל המצוות כולן ,ובעיקר למצוות התלויות בפה ובדיבור ,שכן פיו של היהודי נועד להלל ולשבח ,ואם הוא מטמא אותו במאכלות אסורות הוא פוגם בכוח הדיבור שלו, ולכן הסמיכות בין הפסח לפרשת שמיני מלמדת שהחירות האמיתית היא היכולת לשלוט על תאוות המאכל למען רוממות הנשמה. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (שמיני) ביאר כי התורה הדגישה "המעלה אתכם מארץ מצרים" בעניין השרצים ,ללמדנו שההבדלה בין הטמא לטהור היא היא תמצית המעלה של עם ישראל ,שגם בתוך עולם החומר והאכילה הם יודעים להבדיל ולהתקדש ,וזוהי התכלית של כל גאולתנו ממצרים להיות עם נבחר ומרומם. כעת ,כאשר אנו מבקשים לתרגם את האורות הגבוהים הללו לשפת המעשה ולחיי היומיום של היהודי המבקש לשמר את קדושת הפסח בקרבו ,עולות כמה נפקא מינות הלכתיות ומעשיות המבטאות את הקשר שבין המאכל לרוממות הנפש. הזהירות המופלגת בבדיקת תולעים ושרצים בירקות ובפירות אינה רק הידור מצווה ,אלא היא השמירה הישירה על אותה "מעלה" שקיבלנו ביציאת מצרים ,שכן כפי שראינו ,אילו לא העלה אותנו הבורא אלא כדי שלא נטמא בשרצים דיינו ,ומכאן שיש להשקיע מאמץ מיוחד בלימוד הלכות אלו וביישומן המעשי במטבח הביתי. הקפדה על כשרות המאכלים גם כאשר מדובר בחומרות בלבד או בספקות רחוקים, הופכת להיות כלי עבודה רוחני לאחר הפסח ,שכן מי שזכה לאכול "מיכלא דמהימנותא" מבין שכל פירור שנכנס לגופו משפיע על היכולת שלו להבין דברי תורה ועל הזכות להתפלל בכוונה ,ולכן הידור בכשרות הוא בעצם הידור בקדושת המחשבה. חינוך הילדים למאכלות טהורים מקבל משנה תוקף בימים אלו ,שכן אם כל תכלית הגאולה היא הטהרה ,הרי שהזנת הילדים במאכלים המותרים בלבד בונה את קומתם הרוחנית ואת עדינות נפשם מגיל צעיר ,ומכינה אותם להיות ראויים לקבלת התורה בחג השבועות הקרב ובא. ההבנה ש"פי שח" של פסח דורש מאיתנו שמירה על הפה לא רק ממה שיוצא ממנו בדברי לשון הרע ,אלא גם ממה שנכנס אליו ,מחייבת אותנו לעצור רגע לפני האכילה ולחשוב האם המאכל הזה מקדם אותנו אל עבר הקדושה או חלילה חוסם את הלב ,ובכך אנו הופכים כל סעודה רגילה להמשך ישיר של שולחן הסדר. מתוך עמקי הסוגיה עולה רעיון כביר המאיר את מהות הקשר שבין חירות מצרים לבין כבלי המאכל ,שכן לכאורה נראה כי חג הפסח עניינו רוחניות עילאית וניסית ואילו פרשת שמיני עוסקת בזוטות החומר ובפרטי המטבח .אך בעומק הדברים מתברר כי אין כאן שני עולמות נפרדים אלא רצף אחד של בניין האדם ,שכן החירות האמיתית שזכינו לה ביציאת מצרים אינה חופש לעשות ככל העולה על רוחנו אלא היכולת המופלאה למשול בחומר ולרומם אותו אל הקדושה .כאשר אדם אוכל מצה הוא מכניס לקרבו אמונה צרופה וביטול

ינימש תשרפ

אל הבורא ,ודווקא מכוח אותה הארה נשגבת הוא מקבל את התביעה והיכולת להבדיל בין הטמא לטהור בשאר ימות השנה ,שכן מי שטעם טעם של מאכל מצווה אינו יכול עוד להשלים עם מאכל המטמטם את הלב. הבירור הרעיוני מלמד שכל מערכת המאכלות האסורות היא בעצם המשך ישיר של "פה סח" ,שכן הפה שדיבר בשבחי המקום בליל הסדר חייב להישאר כלי שרת נקי וטהור כדי שיוכל להמשיך ולהוציא דברי תורה ותפילה .המאכל אינו רק דלק לגוף אלא הוא הופך להיות המהות של האדם ,ואם נגאלנו ממצרים כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש הרי שנקודת המבחן של אותה גאולה נמצאת בצלחת שלנו ,שם אנו מוכיחים כי אנו בני חורין השולטים ביצרנו ולא עבדים לתאוות המאכל .כך הופכת פרשת שמיני למבחן המעשי של השגות חג הפסח ,המבררת האם הקדושה שנגעה בנו בחג נשארה כחוויה חולפת או שהיא חלחלה אל תוך המעמקים הכי חומריים של קיומנו. בהעמקה לתוך נבכי הנפש ,אנו מגלים כי המאכל אינו רק צורך קיומי אלא הוא המפגש היסודי ביותר בין הרוח לחומר ,בין הנשמה האלוקית לבין הגוף הבהמי .האדם הוא היצור היחיד בעולם המסוגל לעצור אל מול דחף האכילה הראשוני ולומר "זה אסור לי" ,ובכך הוא מפקיע את עצמו מממלכת החי ומתחבר אל מלכות שמים .היכולת הזו שנזרעה בנו בליל הפסח ,כאשר אכלנו מצה לשם מצווה ולא לשם הנאה בלבד ,היא הכוח המניע של האמונה בחיי היום יום ,שכן האמונה אינה רק רעיון מופשט במוח אלא היא הנהגה חיה החודרת אל תוך המעיים .מי שמתקדש במאכלו מעיד על כך שהבורא נוכח גם ברגעים הכי אישיים והכי פשוטים שלו ,ובכך הוא הופך את גופו למשכן להשראת השכינה. הקשר בין "פה סח" לבין הזהירות ממאכלות אסורות מלמדנו שיעור עמוק בהנהגת הנפש: הדיבור והאכילה משתמשים באותו כלי ,בפה ,והם משפיעים זה על זה ללא הרף .אדם המבקש שדבריו יהיו נשמעים ,שתפילתו תבקע רקיעים ושתורתו תהיה זכה ,חייב לוודא שהכלי המוציא את המילים הללו לא נטמא במאכלים שאינם ראויים לו .זוהי עבודה פנימית של זיכוך שבה אנו הופכים את ה"עמל" הגשמי לעבודה רוחנית ,ומבינים שכל ביס שאנו נמנעים ממנו בשל איסור או חומרה ,הוא צעד נוסף בבניית קומה של חירות אמתית .האדם המאמין יודע שקדושתו תלויה במידת השליטה שלו על פתחו של עולם ,ובכך הוא שומר על הכתר שקיבל ביציאת מצרים שלא יתפלש בעפר החומריות הגסה. מתוך התבוננות פנימית אל המצפן המוסרי הנבנה בקרבנו ,אנו למדים כי הזהירות במאכלות אסורות היא אבן הבוחן ליושרה הפנימית של האדם אל מול קונו .בעוד שמצוות שבין אדם לחברו ניתנות לשיפוט חברתי ,הרי שהאכילה בחדרי חדרים היא המקום שבו האדם ניצב לבדו עם מצפונו ועם אמונתו ,ובו הוא מכריע האם הוא משועבד ליצריו או בן חורין לערכיו .המוסר העולה מפרשת שמיני המחוברת לפסח מלמד שאין קדושה ללא גבולות ,ואין חירות ללא משמעת עצמית עמוקה ,שכן האדם המפקיר את פיו לכל תאווה מאבד את הרגישות המוסרית והרוחנית שלו והופך אטום לסבלו של הזולת ולדקיקות של עבודת השם.

גם לנשמה מגיע אוכל

בניין המצפן הפנימי דורש מאיתנו להבין שהגוף אינו אויב שיש לדכא ,אלא כלי קודש שיש לזכך ,וכל פעולה של פרישה מן האסור היא בעצם פעולה של כבוד עצמי ויראת רוממות כלפי הנשמה השוכנת בתוכנו .כאשר אנו נמנעים ממאכל שאינו טהור ,אנו בונים בתוכנו כוח רצון איתן המקרין על כל תחומי החיים ,ומפתחים עדינות נפש שאינה יכולה לסבול שום פגם של טומאה או חוסר יושר .זוהי התביעה המוסרית של יציאת מצרים – להיות עם שחי מתוך מודעות מתמדת לכל מעשה ומעשה ,ולהפוך את רגעי החומר הפשוטים ביותר לסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ,מתוך הכרה שכל פירור של קדושה במאכל בונה קומה שלמה של אמת בנפש. בצאתנו ממרחבי הקדושה של חג הפסח אל ימי החולין ,אנו נושאים עמנו צידה לדרך הכוללת תובנות עמוקות השזורות בתוך רקמת החיים .למדנו כי החירות שזכינו לה במצרים אינה חופש מהתחייבות ,אלא חופש לבחור ברוממות ,וכי המבחן האמיתי של ה"פה סח" נמצא ביכולתנו לשמור על טהרת אותו הפה גם אל מול פיתויי המאכל והחומר .כל יהודי בביתו ובשולחנו הופך לכהן המקריב קורבן ,כאשר הזהירות בבדיקת המזון וההקפדה על כשרות צרופה אינן רק פעולות טכניות ,אלא הן השמירה על כלי הקיבול של הנשמה שלא יאטם מאור התורה .התובנה המלווה אותנו היא שאין פרט קטן מדי בעבודת השם ,וכי דווקא דרך המעיים והגרון אנו בונים את היכולת להשיג השגות אלוקיות ולחיות חיי אמונה זכים ,מתוך הבנה שגופנו הוא משכן לשכינה וכל מאכל טהור מוסיף קומה של קדושה בבניין אישיותנו.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו הסוד הטמון בסמיכותן של פרשת שמיני וחג הפסח ,המלמדנו כי הגאולה השלמה של האדם מתחילה ונגמרת בזיכוך החומר והפיכתו לכלי שרת לקודש .כאשר אכלנו את המצה ,לחם האמונה והרפואה ,נזרע בקרבנו כוח רוחני כביר המאפשר לנו לשלוט על יצרינו ולבחור בחיים של הבדלה בין הטמא לטהור. הקשר שבין יציאת מצרים לבין איסור השרצים אינו מקרי ,אלא הוא בא להורות לנו כי תכלית כל הניסים והנפלאות הייתה ליצור עם שחי במדרגה של מלאכים ,עם שפיו נקי מכל שמץ טומאה וליבו פתוח להבין ולהשכיל .בפרשת שמיני אנו מקבלים את המפתח לשימור אור הפסח לאורך השנה כולה ,מתוך הכרה שמי ששומר על פיו ממאכלות אסורות ,זוכה שתורתו תהיה בתוך מעיו וכל הווייתו תהיה שירת קודש אחת ארוכה ומרוממת לפני בורא עולם.