VK-A-286-019 | האם בעגל שעשו ישראל במדבר היה רוח חיים ממשי, או שמא אך גולם דומם היה?

VK-A-286-019 | האם בעגל שעשו ישראל במדבר היה רוח חיים ממשי, או שמא אך גולם דומם היה? עומדים אנו נרעשים ומרעידים אל מול אחת הפרשיות הסתומות והמבהילות ביותר בתולדות האומה ,אותו רגע נורא שבו חרד ההר וחשכו המאורות ,וישראל המתינו למשה רבנו שיחזור מן ההר .והנה ,מתוך כור האש וערפל הכשפים ,מגיח לעיניהם אותו עגל זהב, מחזה המטלטל את דעתנו עד היום הזה .לב יודע מרת…

VK-A-286-019 | האם בעגל שעשו ישראל במדבר היה רוח חיים ממשי, או שמא אך גולם דומם היה? עומדים אנו נרעשים ומרעידים אל מול אחת הפרשיות הסתומות והמבהילות ביותר בתולדות האומה ,אותו רגע נורא שבו חרד ההר וחשכו המאורות ,וישראל המתינו למשה רבנו שיחזור מן ההר .והנה ,מתוך כור האש וערפל הכשפים ,מגיח לעיניהם אותו עגל זהב, מחזה המטלטל את דעתנו עד היום הזה .לב יודע מרת נפשו תוהה בחרדה :מה ראו עיניהם של יוצאי מצרים באותו רגע? האם היה זה פסל זהב דומם וקר ,גוש מתכת חסר פשר שעבדו לו בטעותם ,או שמא התחוללה שם דרמה קוסמית נוראה שבה פחה האש רוח חיים בתוך החומר? השאלה זועקת מבין דפי ההיסטוריה ודורשת מאיתנו להבין את עומק הנפילה: האם עמדו ישראל מול דומם חסר ישע ,או שמא נתקלו ביצור המפזז ורוקד לנגד עיניהם, נוער וקורא בקול ,עד שנדמה היה להם כי כוח אלוקי שורה בתוכו? הספק הזה אינו רק היסטורי ,אלא הוא נוגע בשורש הבנת כוחו של הרע בעולם ובמלחמה המתמדת שבין אחיזת העיניים לבין האמת הצרופה. מתוך הערפל האופף את אותו חטא קדמון ,אנו פונים אל פסוקי המראות בפרשתנו ,שבהם נצטווה אהרון הכהן ביום השמיני למילואים לקחת עמו קורבן מיוחד המשיב אותנו אל שורשי המעשה "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'" (ויקרא ט ב) .בקשה זו להביא דווקא עגל ,חיה רכה בשנים ,נושאת בחובה את הזיכרון הצורב של אותו רגע בכור האש ,ומכאן אנו יוצאים לברר את טיבו של אותו יצור שהגיח מן הזהב. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא ט ב) כתב :קח לך עגל ,להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה .מדבריו אנו למדים כי ישנה זיקה ישירה ומהותית בין הקורבן החי לבין אותו מעשה נורא ,וכי העגל ההוא דרש כפרה של דם וחיים. רבי יעקב בן אשר בעל הטורים (ויקרא ט ב) חידש שאהרן הביא גם כן איל לעולה משום שהעגל היה מרקד לפניהם כאיל ,והיינו דכתיב "וירקידם כמו עגל" (תהלים כט ו) ,ומכאן נפתח לנו צוהר להבנה שהעגל לא היה פסל דומם המונח על מקומו ,אלא יצור בעל תנועה פלאית המרקד ומפזז כחי ממש. רבינו בחיי בן אשר (שמות לב ד) ביאר כי על ידי כישופי הערב רב והטסת הציץ שעליו היה חקוק "עלה שור" ,נכנס כוח של טומאה בתוך הזהב עד שיצא העגל כשהוא נוער ,ובכך הטעו את העם לחשוב שיש בו ממשות של חיים. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות לב ד) פירש כי אהרון עשה צורה של עגל כדי להשרות בו כוח עליון כפי שהיה במראה המרכבה ,אך הערב רב הפכו זאת לעבודה זרה גמורה ,ומתוך דבריו ניכר שהייתה שם צורה מכוונת שנועדה למשוך כוחות רוחניים לתוך החומר. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות לב ד) כתב כי ישראל לא ביקשו לעבוד עבודה זרה אלא

גם לנשמה מגיע אוכל

חיפשו תחליף למנהיגות של משה ,והעגל נראה להם ככוח מנהיג חי הפועל מכוח עליון ,מה שמעיד על כך שהייתה בו לפחות חזות של חיוניות שהטעתה את רואיו. מתוך דפי המדרש ודברי חז"ל הקדושים ,אנו נחשפים לתיאור המצמרר של אותו רגע בו הפך הזהב הדומם ליצור בעל חיוניות מבהילה ,המטעה את עין רואיו ומערבב את תחומיה של הקדושה והטומאה. במדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימן יט) פירש :ויצא העגל נוער כשהוא מקרטע .ומכאן אנו למדים שלא גולם דומם יצא מן הכור ,אלא יצור בעל קול ותנועה ,שכן המילה "נוער" מלמדת על קולו של החמור או העגל ,והמילה "מקרטע" מורה על הריקוד והקפיצה ,ובכך נדמה היה לישראל כי רוח חיים נשבה בתוכו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל על הפסוק "ויאמרו אלה אלהיך ישראל", מלמד שהיו שם כמה עגלים ,ויש אומרים שהשטן הוא שנתן בו רוח חיים כדי להטעות את ישראל .חידש שם רש"י (על הגמרא) שהערב רב עשו כשפים ונתנו בתוכו רוה"ח עד שהיה נראה כחי ממש ,וכל זה היה ניסיון נורא להעמיד את ישראל בבחינה של בחירה אל מול אחיזת עיניים כה חזקה. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף נג ע"ב) דנו חז"ל בעניין עבודת העגל ,וביארו מפרשי הש"ס במקום שהעגל לא היה זקוק להשתחוויה בלבד אלא היה נראה כמי שפועל ומנהיג ,וזאת משום שכוחות הטומאה שבידי הערב רב הצליחו לצקת לתוך הזהב חיוניות כזו שערפלה את דעתם של הממתינים למשה רבנו. בתלמוד ירושלמי במסכת תענית (פרק ד הלכה ה) מובא כי בשעה שעשו את העגל היו ישראל רואים אותו כשהוא מהלך לפניהם ,ופירשו מפרשי הירושלמי במקום שהליכה זו היא שגרמה להם לומר "אלה אלהיך" ,שכן ראו בו כוח מנהיג ותנועה עצמית ,דבר שאינו מצוי בדומם מעשה ידי אדם. מתוך הלהבות של כור האש אנו עולים אל היכלי הראשונים ,המנתחים באזמל של אמת את טיבם של אותם חיים שנראו בעגל וכיצד נוצרו. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מה) ביאר כי כל מעשה העגל לא היה אלא אחיזת עיניים וכשפים שעשו הערב רב כדי להטעות את ישראל ,וכל אותה תנועה וחיות שראו לא הייתה רוח חיים אמתית אלא כוח של דמיון וטומאה שנתנו בזהב. רבינו בחיי בן אשר (שמות לב ד) כתב כי על ידי שהשליכו את הציץ שעליו היה חקוק "עלה שור" לתוך האש ,נכנס כוח רוחני בזהב עד שיצא העגל כשהוא חי ונוער ,והיה זה כוח עליון מצד הטומאה שהתלבש בדמות עגל כדי להעמיד את ישראל בניסיון נורא. רבי יצחק אברבנאל (שמות לב ד) פירש כי העגל לא היה בו רוח חיים מצד עצמו ,אלא

ינימש תשרפ

שהמכשפים והחרטומים השתמשו בכוחות של כוכבים ומזלות כדי לגרום לזהב להיראות כנע ונד ,ובכך גרמו לעם להאמין שיש בו ממשות של מנהיגות אלוקית. רבנו מנחם ציוני (ספר הציוני ,פרשת כי תשא) חידש כי העגל היה פועל מכוח השם הקדוש שהיה חקוק בציץ ,ועל ידי כך היה הולך ורוקד לפניהם ,וכל זה נעשה כדי לברר את ליבותיהם של ישראל ולראות אם ימשיכו לדבוק בבורא גם כשנראה לפניהם מחזה כה מבהיל של חומר המתעורר לחיים. מתוך עומק העיון בדברי רבותינו האחרונים ,אנו דולים פנינים המאירות את מהותו של אותו יצור מופלא ומבעית ,המשלב בקרבו חומר דומם עם תנועה של חיים. המהר"ל בספרו גור אריה (שמות לב כד) כתב כי אהרן הכהן סבור היה שאין בעגל ממש ולא ישתחוו למת ,אלא שמכשפי הערב רב עשו בכשפים בשעה שהשליך את הזהב לכור, עד שיהיה בו חיים ממש אחרי שנעשתה צורתו ,ובכך נתנו פתחון פה לטועים לומר שיש בו כוח אלוהי. האדמו"ר מקומראנא בספרו היכל הברכה (כי תשא) חידש כי העגל היה פועל ונוער מכוח הסטרא אחרא שהתלבשה בו ,והיה זה ניסיון עצום שהועמד בפני ישראל לראות אם יבחינו בין חיות דקדושה לבין חיות דטומאה שהיא כצל עובר ,שכן החיים שבעגל לא היו חיים עצמיים אלא יניקה מן החיצוניים. רבנו שמשון רפאל הירש (שמות לב ד) ביאר כי השלכת הציץ והזהב יצרה מצג שווא של כוח חיוני בתוך הטבע ,וכביכול התעורר החומר לחיים עצמאיים ללא תלות בבורא ,וזוהי תמצית עבודה זרה לראות בכוח הטבע והחומר ישות חיה ופועלת המסוגלת להנהיג את האדם. רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שמות לב ד) פירש כי העגל יצא כשהוא חי ומרקד משום שהתערבו בו כוחות הטומאה של מצרים ,אותם כוחות המבקשים לתת ממשות של חיים למה שאינו אלא גולם ,ובכך הטעו את ישראל לחשוב שהשכינה שורה בתוך העגל הזהב. מתוך דבריהם של מאורי דורותינו האחרונים ,אנו למדים על המאבק הנצחי שבין חיות של קדושה לבין חיות של טומאה ,וכיצד אותו עגל מקרטע משמש לנו כסימן ואזהרה עד היום הזה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה פרשת כי תשא) כתב כי עיקר החיות שהייתה בעגל לא הייתה אלא כוח של דמיון ואחיזת עיניים שניתן להם מן השמים כניסיון ,שכן ללא אותה תנועה ונוער לא היו ישראל נכשלים בדבר כה חמור ,ומכאן שהחיות הזו נועדה לברר את אמונתם הצרופה בבורא שמעל לכל חומר. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת שמיני) חידש כי כפרת אהרן ביום השמיני על ידי עגל בן בקר באה לתקן את השורש של הטעות ,שהרי העגל במדבר היה נראה כבעל כוח

גם לנשמה מגיע אוכל

ומנהיגות עצמית ,ועל ידי הקרבת עגל לה' אנו מכריזים שכל החיות והתנועה שבעולם ,גם זו שנראית כעצמאית ,אינה אלא שליח של רצון הבורא יתברך. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) ביאר כי המעשה של הערב רב שהפיחו רוח חיים בעגל היה שימוש בכוחות של טומאה עמוקה ביותר ,וכל מטרתם הייתה לנתק את ישראל מן המקור החי האמיתי על ידי יצירת תחליף הנראה כחי ,וזהו הלקח לדורות להיזהר מכל מה שנראה כבעל חיות אך חסר נשמה אלוקית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי פירש כי העגל היה מקרטע ורוקד כדי להראות לישראל כאילו יש בו רוח ממללא ,אך באמת לא היה זה אלא גולם המופעל על ידי כשפים, ולכן נצטווה אהרן להקריב עגל תמים ,כדי להראות שהתמימות והפשטות של קדושת ישראל היא התשובה המוחצת לכל ריקודי הטומאה והכשפים. מתוך בירור המציאות של אותו עגל מקרטע ,עולות תובנות הלכתיות ומעשיות המלוות את היהודי בכל דור ,בבואו להבחין בין חיות של אמת לבין אחיזת עיניים של חומריות. ההבנה שהעגל היה בעל תנועה וקול מלמדת אותנו על חומרת האיסור של הליכה אחר כשפים ואחיזת עיניים ,שכן התורה אסרה זאת אף כשהדבר נראה כחי ופועל ממש ,ומכאן ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך (יו"ד סימן קעט) האוסרת כל שימוש בכוחות טומאה וניחוש, גם אם הם מראים תוצאות מוחשיות בעולם. נפקא מינא נוספת עולה בעניין היחס לחפצי עבודה זרה ,שהרי אם היה בעגל רוח חיים מצד הכשפים ,הרי שהביטול שלו היה צריך להיות גמור כפי שעשה משה רבנו שטחנו עד אשר דק ,ללמדנו שחומר שספג טומאה של "חיות" זרה דורש כליה מוחלטת ואין לו תקנה בביטול רגיל. הזהירות המופלגת הנדרשת מאדם בבואו להכריע בשאלות של הנהגה ,שכן ראינו שאפילו דור המדבר ,דור דעה ,הוטעה על ידי מראה עיניים של עגל רוקד ,ומכאן החובה ההלכתית להתייעץ עם גדולי הדור ולא לסמוך על תחושות הלב או על מחזות פלאיים שנראים כבעלי חיות. חיובו של אהרן להביא עגל לחטאת ביום השמיני מלמד לדורות שתיקון החטא חייב להיות במינה ובמידתה של העבירה ,שאם העגל ההוא היה מקרטע וחי ,הרי שהתיקון הוא בקורבן חי המוקדש כולו לשמיים ,ובכך אנו למדים שכל כוח של חיות שניתן באדם חייב להיות מופנה אל המקור ולא אל ההשתקפות החומרית. מתוך עומק הסוגיה המרעידה ,אנו עומדים על רעיון כביר המאיר את מהות הניסיון האנושי אל מול כוחות הרע והדמיון בעולם .מתברר כי הקדוש ברוך הוא איפשר לכוחות הטומאה להפיח רוח חיים של שקר בתוך עגל הזהב ,לא כדי להכשיל את ישראל חלילה, אלא כדי לברר את אמונתם הצרופה מעבר לכל מראה עיניים .החיות שבעגל – הריקוד, הקרטוע והקול – הייתה "חיות מושאלת" ,כוח שניתן לחומר הדומם כדי ליצור אשליה של

ינימש תשרפ

ישות עצמאית המנהיגה את העולם .המאבק של דור המדבר היה המאבק של כל אדם בכל דור :האם ללכת שבי אחר ה"חיות" החיצונית המרשימה ,אחר הטכנולוגיה ,הכוח או הכשף שנראה כחי ופועל ,או לדבוק במקור החיים האמיתי שאינו נראה לעין בשר. הבירור הרעיוני מלמד שהעגל המקרטע הוא סמל לכל מה שבעולם הזה נראה כמלא חיות אך הוא חלול מתוכן אלוקי .התורה מספרת לנו על העגל הנוער כדי להזהירנו שגם כאשר הרע נראה חיוני ,רוקד ומשכנע ,אין הוא אלא גולם המופעל על ידי כשפים זמניים .חירות האמת שקיבלנו ביציאת מצרים היא היכולת לבטל את ה"עגל" החי שבדמיוננו ולדעת שאין עוד מלבדו ,וכי כל תנועה בעולם ,גם זו שנראית כמרד בבורא, יונקת את כוחה בסופו של דבר ממנו יתברך לצורך הניסיון והבירור .כך הופכת הקרבת העגל בפרשתנו להצהרה חגיגית של אהרן ושל כלל ישראל :אנו לוקחים את אותה חיות גשמית ומחזירים אותה אל הקודש ,ובזה אנו מכניעים את ריקוד השקר של העגל אל מול עבודת השם התמימה. בהעמקה לתוך נבכי הנפש ,אנו מגלים כי המלחמה בעגל אינה אירוע היסטורי שחלף ,אלא היא מאבק יומיומי המתרחש בתוך ליבו של כל אדם ,במקום שבו הוא פוגש את ה"חיות" המדומה של העולם הזה .האדם המאמין נתקל לעיתים בסיטואציות שבהן נראה כי החומר מנהל את המציאות ,כי הכסף ,הכבוד או התאווה הם כוחות חיים המקרטעים ורוקדים לפניו ומבטיחים לו הנהגה ויציבות .החידוש הנורא שהיה בעגל ,שבו הזהב קיבל רוח חיים של שקר ,בא ללמדנו שיש בעולם "חיות של טומאה" – כוח מניע שנראה אמיתי ומרשים ,אך הוא חסר נשמה אלוקית .הנהגת האדם נבחנת ביכולתו לזהות את אחיזת העיניים הזו ,ולא להיבהל מן ה"נוער" וה"מקרטע" של כוחות הרע ,אלא לדעת שכל תנועתם אינה אלא ניסיון שנועד לזכך את אמונתו הצרופה. הקשר שבין הקרבת העגל על ידי אהרן בפרשתנו לבין חטא העגל מלמדנו שיעור עמוק בתיקון הנפש :כדי לתקן נפילה למדרגה נמוכה של "חיות זרה" ,על האדם לקחת את אותו כוח חיים ממש ולהקדיש אותו להשם יתברך .האמונה אינה בריחה מן החיים או מהחומר, אלא היא היכולת לקחת את העגל – את כוח העשייה ,המרץ והתנועה – ולהקריב אותו "לפני ה'" .כאשר אדם פועל בעולם מתוך הכרה שכל חיותו יונקת ממקור עליון ,הוא מבטל את השפעת העגל שבקרבו והופך את גופו ורצונותיו למרכבה לשכינה .זוהי עבודת הזיכוך שבה אנו הופכים את ה"עגל המרקד" ל"עגל חטאת" ,ומגלים שגם בתוך מעמקי החומר והדמיון מסתתר ניצוץ קדוש המבקש לשוב אל שורשו בבורא עולם. מתוך התבוננות פנימית אל המצפן המוסרי הנבנה בקרבנו ,אנו למדים כי שאלת חיותו של העגל היא שאלת האחריות המוסרית של האדם על כוחות היצירה שלו .האדם נברא בצלם אלוהים עם כוח להפיח "חיים" במעשיו ,אך המוסר העולה מפרשתנו מזהיר כי כאשר האדם משתמש בכוחותיו כדי לתת ממשות וחיות לדברים ריקים וחסרי ערך ,הוא יוצר לעצמו "עגל מקרטע" המשתלט על חייו .המצפן הפנימי דורש מאיתנו לבחון בכל עת :האם

גם לנשמה מגיע אוכל

ה"חיות" שאנו חשים במירוץ החיים ,בהישגים החומריים ובשאון העולם ,היא חיות אמתית של קדושה ,או שמא היא רק רעש של "נוער ומקרטע" המטעה את דעתנו. בניין המצפן המוסרי מחייב אותנו להבין שגם כשהרע נראה חזק ,תוסס וחי ,אין זה אומר שיש בו אמת ,ועל האדם לגייס עוצמה נפשית שלא להשתחוות לכל מה ש"רוקד" לפניו. המוסר של אהרון הכהן ביום השמיני מלמדנו שהתיקון המוסרי הגבוה ביותר הוא ההכרה בטעות והיכולת לקחת את אותו "עגל" – אותו יצר שהיה נראה כה חי ותוסס – ולהכניע אותו תחת רצון הבורא .זוהי עבודה של יושרה עמוקה שבה האדם אינו מתפעל מן החיצוניות המרשימה והמבטיחה של עגלי הזהב המודרניים ,אלא מחפש את הנשמה הפנימית ואת הציווי האלוקי השוכן מעבר לחומר ,ובכך הוא בונה בתוכו עמוד שדרה מוסרי שאינו כורע בפני אלילי הזמן. מתוך העמקה בדברי רבותינו על טיבו של אותו עגל מבהיר ,אנו יוצאים עם תובנות יציבות לחיי המעשה ,המלמדות אותנו כיצד להישמר מן האשליות המקרטעות של העולם הזה. למדנו כי ה"חיות" שנראתה בעגל לא הייתה אלא כוח של טומאה ואחיזת עיניים שנועדו להעמיד את האדם בניסיון ,וכי גם כאשר הרע נראה חיוני ,רוקד ומשכנע ,אין הוא אלא גולם נטול נשמה .התובנה המלווה אותנו ביום-יום היא החובה לבחון כל "חיות" וכל התלהבות – האם היא יונקת ממקור הקדושה והאמת ,או שמא היא רק רעש וצלצולים של זהב וכשפים. אנו למדים מאהרון הכהן כי הדרך לתקן את הנפילות היא לקחת את אותו מרץ וכוח חיים שהושקעו בהבל ,ולהקדישם בבחינת "קח לך עגל" לעבודת השם בתמימות ובטהרה ,ובכך להפוך את תנועת החומר לסולם של התעלות רוחנית.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו כי העגל שעשו ישראל במדבר לא היה פסל דומם וקר, אלא יצור שהופחה בו רוח חיים של טומאה עד שהיה נוער ומקרטע לפניהם כחי ממש .כוחם של הכשפים והטסת הציץ לתוך הכור יצרו מציאות מבהילה של חומר המקבל חיוניות עצמאית ,וזאת כדי לנסות את ישראל אם ידבקו בבורא הנעלם או שמא ילכו אחר המראה המוחשי והרוקד של הזהב .בפרשתנו ,כאשר אהרון מצטווה לקחת עגל לחטאת ,הוא בא לתקן בדיוק את הנקודה הזו :להוכיח שכל אותה "חיות" שראו בעגל אינה אלא כוח מושאל מאת הבורא ,וכי החיים האמיתיים נמצאים רק בהתבטלות אליו יתברך .המסר לדורות הוא שאין להתפעל מן הברק החיצוני והתנועה המרשימה של כוחות הפירוד בעולם ,אלא לדעת שרק בחיבור אל המקור האלוקי נמצאת החיות האמיתית ,ועל ידי הקרבת ה"עגל" האישי שלנו אנו זוכים להשראת השכינה ולהבנה שאין עוד מלבדו.