VK-A-286-020 | האם ייתכן שבני אהרן נכנסו שתויי יין למקדש והרי אפילו עם הארץ מדאורייתא לא יעז לעשות כזה דבר?

VK-A-286-020 | האם ייתכן שבני אהרן נכנסו שתויי יין למקדש והרי אפילו עם הארץ מדאורייתא לא יעז לעשות כזה דבר? אל מול הלהבות המתפרצות מהיכל הקודש ,ברגע הנשגב והנורא ביותר של חנוכת המשכן ,אנו עומדים נבוכים ותוהים אל מול המחזה המרעיד את מוסדות עולם .שני נסיכי הכהונה ,נדב ואביהוא ,אשר עליהם העיד הבורא יתברך כי הם קרוביו המקודשים ביותר, נופלים ארצה באש אוכלה בתוך…

VK-A-286-020 | האם ייתכן שבני אהרן נכנסו שתויי יין למקדש והרי אפילו עם הארץ מדאורייתא לא יעז לעשות כזה דבר? אל מול הלהבות המתפרצות מהיכל הקודש ,ברגע הנשגב והנורא ביותר של חנוכת המשכן ,אנו עומדים נבוכים ותוהים אל מול המחזה המרעיד את מוסדות עולם .שני נסיכי הכהונה ,נדב ואביהוא ,אשר עליהם העיד הבורא יתברך כי הם קרוביו המקודשים ביותר, נופלים ארצה באש אוכלה בתוך קודש הקודשים. השאלה זועקת מן הכתובים ומטלטלת כל לב מאמין :כיצד זה ייתכן שדווקא הם ,שזכו לראות פני שכינה ,יכשלו בחטא שנראה כה רחוק אפילו מאדם פשוט וריק? האם יעלה על הדעת שמי שהגיעו למדרגות נבואה עליונות ינהגו בקלות ראש וייכנסו למקדש כשהם שתויי יין ,דבר שאפילו עם הארץ המכבד את קונו לא היה מעז לעשות? הסתירה המבהילה הזו בין עוצם קדושתם לבין השפלות המיוחסת לחטא היין דורשת מאיתנו לצלול לעומק תהומות הנפש ולגלות מהו אותו "יין" ששתקו ומהי אותה "אש זרה" שהבעירו בליבם ,אש של תשוקה כה עזה עד שפרחה נשמתם מגופם בנשיקה אלוקית מתוך כלות הנפש. מתוך הלהבות המלחשות באותה שעה גורלית של חנוכת המשכן ,אנו ניגשים אל לשון הכתובים ואל פניני המפרשים המנסים לפענח את סוד הסתלקותם הנוראה של נדב ואביהוא. רש"י (ויקרא י ב) פירש בשם רבי ישמעאל כי סיבת מיתתם הייתה שנכנסו שתויי יין למקדש, והביא משל למלך שמצא את בן ביתו הנאמן עומד בפתח חנויות והתיז ראשו בשתיקה ,ורק כשמינה אחר תחתיו ציווהו לא להיכנס לחנויות ,ומכאן למדו שגם כאן ,כיוון שמיד לאחר מיתתם הזהיר הכתוב את אהרן "יין ושכר אל תשת" ,הרי שזה היה חטאם של הראשונים. הכתב סופר (ויקרא י ב) הקשה בנהמת ליבו כיצד ייתכן שצדיקים וקדושים כאלו יכנסו למקדש כשהם שתויי יין ,והרי אפילו פחות וריק לא יעשה ככה ,וחס ושלום לחשוב על קדושי עליון שזלזלו במורא מקדש בדרך של שכרות גסה. רבנו בחיי בן אשר (ויקרא י ב) ביאר כי בני אהרן היו בדרגת דבקות עצומה ,וכל מה שעשו היה מתוך רצון להתקרב אל האור האלוקי ,אלא שהיה זה "אש זרה אשר לא ציווה" ,כלומר הנהגה עצמית שאינה נובעת מפקודת המלך אלא מרגש הלב המתפרץ. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא י ב) פירש כי מיתתם הייתה בבחינת "בקרובי אקדש", שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ,ומה שנחשב לאחרים כטעות קלה או כהתלהבות יתרה ,נחשב אצלם לפגם ביראת הרוממות הנדרשת בתוך פנים. רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (ויקרא טז א) חידש כי סיבת מיתתם הייתה גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה ,עד שבאו לידי כלות הנפש ממש ,והפסוק "בקרבתם לפני ה' וימותו" מלמד שהקרבה עצמה היא היא שהביאה לידי יציאת נשמתם מתוך אהבה עזה. מתוך ים התלמוד והמדרש ,אנו דולים את הפנינים המאירות את מהותו של היין הרוחני

גם לנשמה מגיע אוכל

שפעפע בקרבם של נדב ואביהוא ,ומבינים כי לא בשכרות גסה של הוללות מדובר ,אלא בהתלהטות של רזי תורה. בגמרא במסכת עירובין (דף סה ע"א) פירשו חז"ל :נכנס יין יצא סוד ,ומכאן אנו למדים על הזיקה הפנימית שבין השתייה הגשמית לבין חשיפת צפונות הלב ועומקי החכמה ,שכן היין הוא הכוח המניע את האדם להשיל מעליו את מעטפת החומר ולגלות את הטמון בנשמתו. בגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"א) אמרו חז"ל :אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא ,וביארו מפרשי הש"ס במקום כי לעיתים יש צורך ביין כדי לפתוח את סגור הלב ולעורר את כוח הדיבור וההשגה שיהיה בבחינת "מגלה רזין" ,ובכך נפתח הפתח להבין את רצונם של בני אהרן להגיע להשגות עליונות דרך היין. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף יב ע"ב) חידשו חז"ל :הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה היין מפקחו ,ומכאן שהיין משמש ככלי לזיכוך השכל ולפתיחת חסימות הנפש ,כדי שיוכל האדם להתבונן באור השכינה ללא מסכים חוצצים. במדרש ויקרא רבה (פרשה כ סעיף י) פירשו כי בני אהרן היו "שתויי יין" בבחינה רוחנית ,שהיו ששים ושמחים בעשיית המצווה עד שנתעלו מעל גבולות הגוף ,וזוהי השמחה שהביאה אותם לידי הקרבת האש הזרה מתוך רצון להוסיף קדושה על קדושה. בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) אמרו :אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה ,וביארו שם כי השמחה היא התנאי להשראת השכינה ,וזו הייתה כוונתם של בני אהרן להשתמש ביין המשמח לבב אנוש כדי לזכות לאותה שמחה הנדרשת בעבודת המקדש. מתוך היכלי השן של רבותינו הראשונים ,אנו זוכים להבנה מעמיקה ודקה בכוונתם הטהורה של בני אהרן ,שהייתה רחוקה מכל שמץ של הוללות כרחוק מזרח ממערב. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק א הלכה ט) ביאר כי איסור הכניסה למקדש שתויי יין הוא חק עולם ,שכן השכרות משבשת את הדעת הנדרשת לעמידה לפני מלך ,ומכאן שהפגם של בני אהרן לא היה בעצם השמחה אלא בערפול הצלילות המוחלטת המחויבת בקודש הקודשים. רבינו בחיי בן אשר (ויקרא י ב) חידש כי בני אהרן ביקשו להגיע למדרגת דבקות עליונה דרך השמחה ,והיין שימש להם ככלי לעורר את כוחות הנפש ולהשיל את מגבלות הגוף, אלא שהיה זה "אש זרה" כיוון שההתעוררות באה מיוזמתם ולא מציווי מפורש ,ובקודש אין מקום אלא לביטול גמור לרצון העליון. רבנו מנחם ציוני (ספר הציוני ,פרשת שמיני) פירש כי היין ששתקו בני אהרן היה "יינה של תורה" ,רמז לסודות עמוקים ורזי עולם שהשיגו באותה שעה ,ובשל גודל השגתם נתבטלו חושיהם הגשמיים עד שלא חשו כי הם עוברים על גבולות הטבע והציווי. רבנו יעקב בן אשר בעל הטורים (ויקרא י א) כתב כי בני אהרן סברו שהקרבת קטורת

ינימש תשרפ

ביין משמחת את הלב ומביאה להשראת שכינה יתרה ,והיה זה טעות של חסידות יתרה המבקשת לפרוץ את גדרי המצווה כדי להגיע לאהבת השם לוהטת יותר. רבנו יוסף בכור שור (ויקרא י ב) ביאר כי נדב ואביהוא היו כה שקועים בשמחת חנוכת המשכן ,עד שנדמה היה להם שהיין אך יוסיף להם עוצמה בעבודתם ,אך האמת היא ששמחת המצווה עצמה היא שצריכה להחיות את האדם ללא סיוע חיצוני של חומר. מתוך סערת הנפש של גדולי האחרונים ,אנו זוכים למצוא מנוח לקושיה המבהילה, בביאורים המשיבים את כבודם של קדושי עליון אלו למקומו הראוי. רבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו כתב סופר (ויקרא י ב) ביאר כי נדב ואביהוא לשם שמים נתכוונו ,שהרי ידעו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ,והרגישו בעצמם כי אין שמחה בליבם ככל הצורך למעמד נשגב זה ,ולכן שתו יין המשמח לבב אנוש כדי שיהיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם ויזכו להשראת השכינה. עוד כתב הכתב סופר (שם) כי טעותם הייתה בכך שלא השכילו להבין כי המצווה בעצמה היא שתשמח לבב אדם בשעה שעושה אותה ,כפי שאמרו חז"ל "משבח אני את השמחה" – זו שמחה של מצווה ,ובני אהרן רצו להלהיב ליבם על ידי מעשה זר של שתיית יין שאינו שייך למצווה עצמה ,וזהו עומק הפסוק "בהקריבם אש זרה". רבי חיים מקוסוב בספרו באר מים חיים (פרשת אחרי מות) חידש על פי הגמרא כי היין מפקח את הלב ומגלה סודות ,אלא שזהו צורך דוקא ב"דרדקי" ובמי שמוחם אטום וזקוקים לעירור חיצוני ,ואילו בני אהרן שהיו גדולי הדור לא היו צריכים לכך כלל ,ועל כן נחשב להם הדבר לבחינת "אחור" וחיסרון במעלתם. האדמו"ר לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי (פרשת אחרי מות) הקשה בנהמה כיצד יעלה על הדעת שקדושי עליון יחטאו בשכרות ,וביאר כי כל עניינם היה רצון עז להתפשטות הגשמיות ,והיין היה עבורם כלי רוחני לשבירת מחיצות החומר כדי להידבק באור אינסוף ללא גבול. רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בספרו שם משמואל (פרשת שמיני) פירש כי בני אהרן רצו להעלות את עולם הטבע אל הקדושה על ידי שימוש ביין ,שהיא השמחה הגשמית הגבוהה ביותר ,אך נכשלו בכך שהקדימו את רצונם הפרטי להתעלות על פני הציות המוחלט לציווי האלוקי המדויק. מתוך עמקי תורת הסוד והחסידות ,אנו עולים אל רובד שבו היין אינו עוד משקה גשמי, אלא סמל לרזי עולם המשתפכים בלבבם של קדושי עליון. רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת (פרשת שמיני) כתב כי השגת טעמי התורה והרמזים העמוקים שבה נקראת יין ,בבחינת יינה של תורה ,וזהו היין ששתו בני אהרן באותה שעה,

גם לנשמה מגיע אוכל

אלא שגם השגה כזו צריכה להיות רק בפקודת המלך ובגבולות שקצב הבורא ,ולאשר השגתם גברה עליהם לעשות גם מה שלא ציווה ה' ,נקרא הדבר "שתויי יין נכנסו". עוד פירש השפת אמת (שם) כי הפסוק "טובים דודיך מיין" מלמדנו שהתדבקות והתקרבות להשם יתברך כפי שהוא קירבנו אליו ,טובה ונעלה מכל השגת שכל האדם והבנתו העמוקה ביותר ,ובני אהרן בשקיקתם אחר ה"יין" של ההשגה ,החמירו את דבקות המצווה הפשוטה והמצווה. האדמו"ר מליובאוויטש בשיחותיו הקדושות (לקוטי שיחות חלק לב עמוד )871ביאר כי היין מורה על פנימיות התורה ,כפי שאמרו חז"ל נכנס יין יצא סוד ,וכשם שהיין הגשמי מבטל את חושי האדם ,כך "יינה של תורה" שחוו נדב ואביהוא הביא אותם לידי ביטול החושים הגמור ועד למצב של "כלות הנפש" ,שבו הנשמה משתוקקת לפרוח מן הגוף מרוב דבקות באור אינסוף. עוד חידש האדמו"ר מליובאוויטש (שם) כי האזהרה "יין ושכר אל תשת" באה ללמדנו שגם ברוחניות אין לשתות "דרך שכרותו" ,כלומר שצריך הלימוד להיות באופן של נכנס בשלום ויצא בשלום ,נשמות בתוך גופים ,ולא להגיע למצב שבו האדם מאבד את אחיזתו בעולם המעשה מרוב התלהבות ורזים ,שכן רצונו של הבורא הוא דירה בתחתונים. רבי ישעיה הלוי הורוביץ בספרו של"ה הקדוש (שער האותיות) כתב כי קדושים אשר בארץ שותים לפעמים כדי לחזק את הכוח השכלי ולגלות תעלומות חכמה ,ומתוך שמחת היין יוצאים דברי תורה שהם סוד ,וזה מה שאירע אצל נדב ואביהוא ,שהיו קדושים ביותר וע"י שתייה זו נגלו להם רזי תורה עליונים עד שהגיעו לכלות הנפש ומתו בנשיקה. מתוך בירור עומק חטאם של בני אהרן ,העולה מדרגתם הנשגבת ועד לביטול חושיהם ביינה של תורה ,נולדות נפקא מינות מעשיות המנחות את האדם בעבודת קונו בכל דור ודור. ההבנה כי היין שימש ככלי לעורר שמחה והתלהבות מלמדת אותנו על החובה המוסרית וההלכתית של "עבדו את ה' בשמחה" ,אך יחד עם זאת היא מציבה גבול ברור :השמחה צריכה לנבוע מתוך גופה של המצווה ולא מתוך אמצעים חיצוניים המערפלים את הדעת, כפי שפסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן צא) שאין לעמוד להתפלל אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצווה צרופה. נפקא מינא נוספת עולה בעניין סדרי הלימוד והעיסוק בפנימיות התורה ,שהרי למדנו מהאדמו"ר מליובאוויטש כי היין הוא סודות התורה ,והאזהרה "יין ושכר אל תשת" מלמדת שגם בעיסוק ברזין דאורייתא על האדם לשמור על איזון של "נכנס בשלום ויצא בשלום", כדי שעבודתו תהיה בתוך גדרי העולם הזה ולא בבחינת כלות הנפש הפורחת מן הגוף. הזהירות הנדרשת מגדולי הדור ואנשי מעלה ,כפי שביאר הבאר מים חיים ,שדווקא מי שלבו זך ופתוח אינו זקוק לעירור חיצוני כדי להגיע לדבקות ,ומכאן אנו למדים שכל אדם

ינימש תשרפ

צריך למדוד את כוחות נפשו ולהשתמש באמצעי עזר רוחניים רק במידה הנדרשת לפי מדרגתו ,מבלי לפרוץ גדרות שלא לצורך. עצם העובדה שהתורה הסתירה את סיבת מיתתם וגילתה אותה רק דרך הציווי לאהרן ,מלמדת אותנו נפקא מינא גדולה בדרכי הנהגת האדם :לעיתים השתיקה והציות לציווי החדש הם התיקון הגדול ביותר לעבר ,ועל האדם לקבל את גזירות השמיים באהבה ובתמימות כפי שעשה אהרן ב"וידם אהרן" ,מבלי לחפש טעמים המשככים את חומרת הדין. מתוך האש שאכלה את בשרם אך לא את נשמתם ,אנו עומדים על רעיון כביר המהווה אתגר לכל מבקש השם :המאבק שבין ההשתוקקות האינסופית לבין הציות המוגבל .נדב ואביהוא לא היו אנשים שחיפשו הנאה גופנית ביין ,אלא נשמות אחוזות שלהבת שביקשו לפרוץ את גבולות החומר ולהתאחד עם האור האלוקי ללא מחיצות. היין שלהם היה היין של פנימיות התורה ,היין של סודות היקום ,והם שתו ממנו עד כדי אובדן חושים .הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהקדושה אינה רק "טיפוס" למעלה, אלא היכולת להישאר "למטה" בתוך הציווי ,בתוך הגוף ,ובתוך גבולות ההלכה" .יין ושכר אל תשת" אינו רק איסור טכני על כוהן במקדש ,אלא קריאה אלוקית האומרת לאדם: גם בשיא דבקותך ,גם כשסודות התורה מבעירים את ליבך ,עליך לזכור כי רצון השם הוא שתהיה "נכנס בשלום ויוצא בשלום". הבירור הרעיוני מלמד אותנו כי האש הזרה היא כל התלהבות שאינה מעוגנת בציווי המוחלט .בני אהרן ,בקרבתם הגדולה ,חשו כי הם מעל למגבלות ,אך התורה מלמדת שדווקא "בקרובי אקדש" – ככל שהאדם קרוב יותר ,כך נדרשת ממנו משמעת עצמית ודקדוק רב יותר .היין שהם שתו היה הניסיון שלהם להביא שמחה וחיות לעבודה מתוך עצמם ,אך האמת היא שהשכינה שורה דווקא במקום שבו האדם מבטל את יישותו ואת "יינו" הפרטי אל מול רצון המלך .מותם בנשיקה ,כפי שביאר האור החיים הקדוש ,הוא השיא של אותה תשוקה ,אך האזהרה שבאה בעקבותיה היא התמרור המזהיר אותנו לדורות: עבודת השם אינה רק התלהבות של "אש" ,אלא יציבות של "מים" שקטים החותרים בתוך תעלות המצווה. מתוך סערת האש והדבקות של בני אהרן ,אנו יורדים אל נבכי הנפש של כל אדם באשר הוא ,ומוצאים שם את המתח הנצחי שבין הלב המבקש להמריא לבין הגוף הכבול בחוקי המציאות .הנהגת האדם נבחנת בדיוק בנקודה זו שבה ההתלהבות הדתית או הרוחנית פוגשת את ה"יין" – אותו כוח המציף את הרגש ומבטל את שיקול הדעת הצלול. התובנה המחשבתית העולה כאן היא שהתשוקה להשם יתברך ,עזה ככל שתהיה ,חייבת לעבור דרך כור ההיתוך של הציות .נדב ואביהוא ,בדרגתם הנשגבת ,חוו "כלות הנפש", מצב שבו האהבה כה גדולה עד שהנשמה אינה יכולה עוד לשאת את צמצומי העולם הזה .אך התורה מלמדת אותנו שהתכלית אינה המיתה בנשיקה מתוך אקסטזה ,אלא

גם לנשמה מגיע אוכל

החיים בתוך ה"יין ושכר אל תשת" – היכולת למשול ברוח ולהביא את האור הגדול אל תוך כלים של שקט וצניעות. החיבור אל הנפש מלמד אותנו להיזהר מאותה "אש זרה" של התלהבות עצמית שאינה מבוססת על יסודות איתנים .לפעמים האדם מרגיש שהוא "שתוי" מאמונה ,מחדוות יצירה או מהשגה שכלית ,והוא מבקש לפרוץ גדרות ולעשות מעשים שאינם לפי מידתו או לפי הציווי. כאן באה האזהרה של פרשתנו וקובעת כי עבודת האמת היא דווקא בקידוש הגבולות. השמחה היתרה והיין שביקשו בני אהרן להביא למקדש מזכירים לנו שגם הרגשות הנעלה ביותר זקוקים למצפן של הלכה וסדר .הנהגת האדם בתוך סערותיו היא הידיעה שדווקא דרך ה"צמצום" וההליכה בנתיב המצווה הפשוטה ,זוכים להשראת שכינה קבועה ויציבה, שאינה שורפת את הכלים אלא ממלאת אותם באור של חיים ושלום. מתוך עמידה מול להבתם של נדב ואביהוא ,אנו זוכים לבנות מצפן מוסרי המזקק את חובת האדם בעולמו .המוסר העולה כאן הוא כפול :מחד ,ההכרה בערכה העצום של השמחה וההתלהבות ,ומאידך ,הזהירות המופלגת מפני הסתמכות יתרה על תחושות הלב האישיות כאשר הן באות במגע עם הקודש .בני אהרן ,בטהרתם ,ביקשו להביא את ה"יין" – את התמצית המשמחת והמעוררת – כדי להוסיף חיות בעבודה ,אך המצפן המוסרי מורה לנו כי העיקר הוא הציות המוחלט למצווה כפי שהיא .טעותם המוסרית ,אם ניתן לכנותה כך במדרגתם הנשגבת ,הייתה בשיקול הדעת העצמאי במקום שבו נדרש ביטול גמור .המצפן הפנימי שלנו נבנה מתוך ההבנה שגם הכוונות הטובות ביותר ,ואפילו אלו הנובעות מרצון לעורר שמחה עילאית ,חייבות לעמוד במבחן של "אשר ציווה השם". הבנייה המוסרית מתוך דברי חז"ל והמפרשים מלמדת אותנו על האחריות הכבדה המוטלת על גדולי הדור ועל כל אדם לפי ערכו .ככל שהאדם נעלה יותר ,כך ה"יין" שלו – אותה השגה שכלית או רגשית – עלול להטעותו לחשוב שהוא פטור מן הגדרות הפשוטים. המצפן המוסרי מזכיר לנו כי "טובים דודיך מיין" ,שהקשר הישיר והפשוט עם הבורא דרך עשיית רצונו בתמימות ,נעלה מכל פלפול או רגש מתפרץ .היכולת של אהרן לשתוק מול האסון ,והציווי שבא בעקבותיו ,מורים לנו כי המוסר האמיתי הוא השליטה העצמית והידיעה שגבולות הקדושה הם הם המגינים על חיינו .אנו למדים שיראת הרוממות קודמת לכל אהבה והתלהבות ,וכי רק מתוך יציבות וצלילות הדעת ניתן לבנות משכן להשראת השכינה בתוכנו. מתוך ההתבוננות בלהבה הגדולה של נדב ואביהוא וביינה של תורה שפעפע בקרבם, אנו דולים פנינים של הנהגה לחיי המעשה בכל עת ובכל שעה .למדנו כי השמחה היא תנאי הכרחי להשראת שכינה ,אך עליה לנבוע מתוך גופה של המצווה ולא מתוך אמצעים חיצוניים המטשטשים את צלילות הדעת .התובנה היומיומית היא שגם ברגעי התלהבות ודבקות ,על האדם לשמור על משמעת עצמית ועל גבולות ההלכה ,בבחינת "נכנס בשלום ויצא בשלום" ,כדי שעבודתו תהיה בת קיימא בתוך עולם החומר .אנו למדים מגדולי הדור

ינימש תשרפ

כי ככל שההשגה השכלית והרגשית מעמיקה ,כך נדרשת ענווה גדולה יותר לביטול הרצון העצמי אל מול פקודת המלך ,ובכך אנו הופכים את ה"אש" שבליבנו לאור מאיר ומחמם שאינו מכלה את הכלים אלא בונה משכן לשכינה בתוכנו.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו כי חטאם של בני אהרן ,שנכנסו שתויי יין למקדש ,לא היה חלילה שכרות של הוללות כפי שניתן לטעות במבט שטחי ,אלא היה זה "יין" רוחני של השגות עליונות ורזי תורה שגרמו להם לביטול חושים וכלות הנפש .נדב ואביהוא ,בדרגתם הנשגבת כקרובי השם ,השתוקקו לדבקות כה עזה עד שפרצו את גדרי הציווי המדויק ,וביקשו להביא אש של התלהבות עצמית ושמחה שאינה נובעת מהוראה מפורשת .טעותם הייתה בכך שסברו כי ניתן להשתמש באמצעים חיצוניים כמו יין או השגה שכלית כדי לעורר את הלב ,בעוד שהאמת היא שהמצווה עצמה היא שצריכה לשמח את האדם .מיתתם בנשיקה והאזהרה שניתנה לאהרן מיד לאחר מכן ,מלמדות לדורות כי עבודת השם האמיתית דורשת צלילות דעת מוחלטת וביטול גמור של ה"אני" המתלהב אל מול רצון הבורא .בזה אנו למדים שעיקר הקדושה היא היכולת להכיל את האור האינסופי בתוך הכלים המוגבלים של עולם המעשה ,מבלי לאבד את האחיזה במציאות שהשם יתברך חפץ בה.