VK-A-286-021 | כיצד ייתכן שנענשו נדב ואביהוא בידי שמיים והרי טרם מלאו להם עשרים שנה?

VK-A-286-021 | כיצד ייתכן שנענשו נדב ואביהוא בידי שמיים והרי טרם מלאו להם עשרים שנה? ימי המילואים המרוממים ,שבהם הוקם המשכן והשכינה מצאה לה דירה בתחתונים, הגיעו לשיאם ביום השמיני הנשגב .כל העם חזו באש היורדת מן השמיים ובכבוד השם הנראה אליהם ,אך בתוך רגעי ההוד הללו התרחשה הטרגדיה המזעזעת :נדב ואביהוא ,בני אהרן הכהן ,מקריבים אש זרה ונהרגים באש שיצאה מלפני השם…

VK-A-286-021 | כיצד ייתכן שנענשו נדב ואביהוא בידי שמיים והרי טרם מלאו להם עשרים שנה? ימי המילואים המרוממים ,שבהם הוקם המשכן והשכינה מצאה לה דירה בתחתונים, הגיעו לשיאם ביום השמיני הנשגב .כל העם חזו באש היורדת מן השמיים ובכבוד השם הנראה אליהם ,אך בתוך רגעי ההוד הללו התרחשה הטרגדיה המזעזעת :נדב ואביהוא ,בני אהרן הכהן ,מקריבים אש זרה ונהרגים באש שיצאה מלפני השם .המקרא מספר לנו על מיתתם המיידית בתוך הקודש ,אירוע שהותיר את אהרן בדממה ואת כל בית ישראל בבכי. אולם ,כאשר אנו מתבוננים בגילם של הקדושים הללו ,עולה תמיהה משפטית ואמונית אדירה המרעידה את אמות הסיפים של הצדק האלוקי :לפי מסורת חז"ל והחישוב המקובל של תולדות בני לוי ,נדב ואביהוא טרם הגיעו לגיל עשרים שנים באותה שעה .והרי ידועה היא ההלכה הקבועה בשמי מרומים ,כפי שמובא בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"ב) ,שבית דין של מעלה אינו מעניש את האדם עד שימלאו לו עשרים שנה .כיצד אם כן יצאה אש ואכלה את נשמתם של צעירים אלו? האם הדין השתנה עבורם ,או שמא מסתתר כאן סוד עמוק המלמד על מהות הענישה והאחריות של גדולי הדור אל מול פני השכינה?

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך עשן הקטורת והאש המלחכת את מזבח הזהב ,אנו פונים אל דברי רבותינו המבארים את פשר העונש הנורא והמהיר שפקד את נדב ואביהוא ,תוך בירור גדרי הדין השמימי. רש"י (ויקרא י ב) כתב "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" ,וביאר שהייתה זו שריפת נשמה וגוף קיים ,ללמדנו שהיה זה עונש אלוקי ישיר שיצא מן הקודש פנימה ,בבחינת דין שמיים המתפרץ אל תוך המציאות הגשמית. הגמרא במסכת שבת (דף פט ע"ב) חידשה את היסוד הידוע כי אין מענישין מן השמים עד עשרים שנה ,וזאת מתוך דבריו של יצחק אבינו המלמד זכות על ישראל ,ומכאן עולה הקושיה המהדהדת על נדב ואביהוא שלפי החשבון היו פחות מגיל זה. רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש (ויקרא י א) ביאר כי מיתתם הייתה בבחינת "בקרבתם לפני ה'" ,ודווקא בגלל מעלתם העצומה וקרבתם היתרה ,נתבעו על חטאם באופן מיידי ,שכן הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ואינו ממתין עד לגיל העונשין הרגיל כאשר מדובר בפגיעה בכבוד השכינה. המהר"ל מפראג בספרו גור אריה (ויקרא י ב) הקשה על גדרי העונש בידי שמיים לפני גיל עשרים ,וביאר כי ישנם מקרים שבהם חומרת המעשה וקרבת המקום גורמים לכך שהדין יחול מיד ,שכן אין הדין השמימי פועל לפי חוקים טכניים בלבד אלא לפי מהות הקשר שבין האדם לבוראו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא י ב) פירש כי מיתתם הייתה "לפני ה'" ,בתוך אוהל מועד ,ומקום הקדושה עצמו אינו סובל חטא ,ולכן האש יצאה מאליה ללא המתנה לבית דין של מעלה הרגיל ,בבחינת "אש אוכלה" המטהרת את המקדש מכל שמץ של אש זרה. מתוך ים התלמוד והמדרש ,אנו דולים את הפנינים המאירות את הקשר שבין בינת הלב לבין האחריות המוטלת על האדם ,וכיצד השכל משנה את סדרי הענישה השמימיים. בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"ב) חידשו חז"ל בשיחתו של יצחק אבינו עם הקדוש ברוך הוא ,כי עד גיל עשרים שנה אין בית דין של מעלה מענישים את האדם ,וזאת מתוך רחמים וחסד על שנות הנעורים שבהן הדעת עדיין אינה מיושבת כל צרכה. בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"ב) סיפרו חז"ל על שמואל הנביא שהיה ילד קטן ,וכאשר ראה את עלי הכהן מחפש כהן שישחט את הפר ,אמר לו כי שחיטה כשרה בזר ,ופסק עלי כי שפיר קאמר אלא שהוא מורה הלכה בפני רבו וחייב מיתה ,והקשו שם המפרשים והרי היה בן שתי שנים בלבד ,ומכאן למדו שהשכל המופלג מחייב את בעליו גם קודם הגיל הרגיל. במדרש רבה (בראשית פד יט) מצינו בעניין ער ואונן שמתו בידי שמיים אף שהיו צעירים לימים ,וביאר שם רש"י בפרשת וישב כי מתו בעוונם ,ומכאן שהדין השמימי אינו ממתין תמיד לגיל עשרים כאשר החטא פוגע ביסודות הקדושה והזרע. בגמרא במסכת סנהדרין (דף נב ע"א) דנו חז"ל בדרכי מיתת בית דין וביארו כי שריפת בני אהרן הייתה שריפת נשמה וגוף קיים ,ומכאן שהיה זה עונש מיוחד במינו שיצא מן הקודש פנימה ,המורה על דין ישיר שאינו כפוף למערכת המשפטית הרגילה של מעלה.

ינימש תשרפ

במדרש תנחומא (פרשת אחרי מות) פירשו חז"ל כי נדב ואביהוא היו חכמים גדולים ובעלי השגה ,ודווקא משום שהיה בהם שכל כה רב ,נתבעו עליו בכל חומרת הדין ,שכן הדעת היא המגדירה את גדר העונש ולא רק מניין השנים. מתוך היכלי השן של רבותינו הראשונים ,אנו זוכים להבנה מזוקקת ומאירה על הקשר שבין בינת הלב לבין האחריות המשפטית בשמי מרומים. רבנו יצחק בן אשר בתוספות הריב"א (פרשת וישב) חידש יסוד כביר בשם רבינו יהודה החסיד ,שביאר כי כל מה שאמרו שאין מענישין בידי שמיים עד גיל עשרים שנה ,אינו חוק בל יעבור התלוי רק במניין השנים הגשמיות ,אלא בדיני שמיים הכל הולך לפי שכל האדם. ומכאן הוכיח כי ער ואונן נענשו אף שהיו פחות מבני עשרים ,כיוון שהיה בהם שכל ובינה להבין את חומרת מעשיהם ,ובכך נתחייבו בבחינת "לפי שכלו יהולל איש". בפירוש מושב זקנים על התוספות (פרשת וישב) ביאר כי גיל עשרים הוא הממוצע שבו דעתו של אדם מתיישבת עליו בדרך כלל ,אך מי שחננו הבורא בשכל מופלג ובינה יתרה כבר בצעירותו ,הרי הוא מקדים את זמן עונשו ,שכן האחריות המוסרית נגזרת מעוצם ההכרה השכלית ולא רק מדפי לוח השנה. רבנו יעקב בן אשר בבעל הטורים (ויקרא י ב) רמז כי המילה "אותם" בכתוב "ותאכל אותם" מורה על כך שהיה בהם עוון של הוראת הלכה בפני רבם ,בדומה לשמואל הנביא ,ומכאן שהשגתם השכלית היא שהביאה לידי חיובם המיידי למרות גילם הצעיר. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות ל יד) בביאורו למניין בני עשרים ,רמז כי גיל זה הוא זמן היציאה לצבא וההצטרפות לעדת ישראל המיושבת ,אך בקודש פנימה ,במקום שבו הנשמות מאירות בשכלן הזך ,הדין פועל לפי המדרגה הרוחנית ולא לפי המניין המדברי. מתוך שבילי החסידות וגנזי הנסתר ,אנו זוכים לביאורים המניחים את הדעת ומיישבים את הלב ,המבחינים בין ימי המקדש המאירים לבין חשכת הגלות. רבי אברהם מרדכי אלתר האמרי אמת (פרשת שמיני) ביאר את עומק דברי הגמרא בעובדא דשמואל הנביא ,שאמר לו עלי הכהן "מיהו מורה הלכה בפני רבך את" ,וביאר המהרש"א והרי לא היה בן עשרים ,ומכאן הוכיח האמרי אמת שכיון ש"מימר שפיר קאמרת" ,הרי שהיה בו השכל הנדרש כדי להתחייב בדין שמיים למרות גילו הצעיר ,ועל כך התפללה חנה "לא חכם ולא טיפש" – שלא יהיה בר עונשין מחמת חוכמתו היתרה. בספר זרע בירך (חלק ג פרשת וירא) תירץ עפ"י דברי הרמ"ע מפאנו יסוד נפלא ,שכל מה שאמרו שאין מענישין בידי שמיים עד גיל עשרים שנה ,נאמר דווקא בזמן הגלות שבו השכינה אינה גלויה ,אולם בזמן שבית המקדש קיים והשכינה שורה בתוכם ,הרי השמיים ירדו לארץ ,ודין שמיים נעשה כבית דין של מטה שמענישין מגיל בר מצווה ,שלוש עשרה שנה. החיד"א בספרו חומת אנך (פרשת שמיני) הביא דברים אלו וביאר שבאמצעותם מתורצת קושיית המהר"ל והחכם צבי בעניין חיוב חטאת לנער פחות מבן עשרים ,שכן בזמן המקדש

גם לנשמה מגיע אוכל

השכינה למטה היא ,וכל מי שהוא בר דעת וגיל מצוות מתחייב בקרבן ובכרת כאילו עמד לפני בית דין של מעלה. האדמו"ר מקוצק (אמת ואמונה) רמז כי נדב ואביהוא היו במדרגה שבה הזמן אינו פועל כבשאר בני אדם ,וכל רגע בחייהם היה שקול לשנים רבות של עבודה ושכל ,ועל כן הגעתם לבשלות רוחנית הקדימה את מניין השנים הגשמי. רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק) ביאר כי במקום שבו הלהבה הפנימית בוערת בבחינת "רשפי אש שלהבתיה" ,שם הדין נעשה מאליו לפי עוצמת הקרבה ,ואין צורך בהמתנה לשנים ,שכן האור השמימי בוחן את כלי הנפש ולא את כלי הזמן. מתוך הבירור המעמיק בשרשי הדין של מעלה ,אנו דולים נפקא מינות יסודיות המאירות את נתיב עבודתנו ואת הבנת האחריות המוטלת על כתפי המאמין. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית עולה מתוך החילוק המהותי שבין עבירות שבין אדם לחברו לבין אדם למקום .יש לומר שכל מה שאמרו חז"ל שאין מענישין בידי שמיים עד גיל עשרים שנה ,נאמר דווקא בעבירות שבין אדם לחברו ,שם הדין השמימי ממתין ליישוב הדעת המלא .אולם בעבירות שבין אדם למקום ,ובוודאי בדברים חמורים כחילול שבת או פגיעה בקודש המקדש ,הדין חל מגיל שלוש עשרה ,שהרי לא ייתכן שבית דין של מטה יענישו על לאו שבת והשמיים יפטרו את האדם בשל גילו .מכאן אנו למדים שחובת האדם כלפי בוראו היא מוחלטת מרגע היותו בר מצווה. נפקא מינא נוספת עולה מדברי הכתב סופר והחיד"א בעניין קרבן חטאת .הידיעה שבזמן הבית השכינה שורה למטה כבית דין של מטה ,מיישבת את הקושי הגדול כיצד מחייבים נער מבן י"ג שנים ועד עשרים להביא קרבן חטאת על זדונו כרת ,והרי כרת הוא עונש בידי שמיים שאינו חל עד עשרים? אלא שבזמן המקדש ,הקרבה לשכינה מחילה את האחריות השמיימית כבר מגיל מצווה ,וזוהי הוראה למעשה על עוצם חומרת המעשים הנעשים אל מול פני ד'. עוד נפקא מינא עולה בעניין חשיבות השכל והבינה .אם הכל הולך אחר השכל כפי שכתבו הריב"א והמושב זקנים ,הרי שעל האדם לדעת כי ככל שמתרבה חכמתו ותבונה ניתנת בליבו ,כך גדלה האחריות המוסרית והלכתית המוטלת עליו .אין החכם יכול להסתתר מאחורי טענות של חוסר ניסיון או גיל צעיר ,שכן השמיים תובעים מן האדם לפי כלי קיבולו השכלי ,וזוהי קריאה לעורר את הדעת ולהישמר מכל שמץ של "מורה הלכה בפני רבו". מתוך הלהבות המלחשות באותה שעה גורלית של חנוכת המשכן ,אנו עולים אל רובד רעיוני עמוק המזקק את המושג "דין שמיים" ומשחרר אותו מכבלי הזמן הטכני .הרעיון המרכזי העולה כאן הוא שהאחריות הרוחנית אינה נמדדת בשנים של צבירת ימים ,אלא בשנים של צבירת דעת .נדב ואביהוא לא היו צעירים במובן הרוחני של המילה; הם היו "גדולי הדור" ,ואצל אישיות כזו ,השכל הוא המגדיר את המציאות .כאשר השכל מגיע לבשלות ,האדם הופך להיות "בר עונשין" מצד האמת הפנימית שלו ,שכן הידיעה וההכרה

ינימש תשרפ

הן המחייבות את האדם .הדין השמימי ,בשונה מהדין האנושי הזקוק לכללים נוקשים של גיל וזמן ,צופה אל לבב האדם ובוחן האם הוא מבין את חומרת עמידתו לפני המלך. הרחבה רעיונית זו מלמדת אותנו על מהות השכינה .בזמן שהמשכן עומד על תילו והשכינה שורה למטה ,הגבול שבין שמיים לארץ מיטשטש .במציאות כזו ,כל מעשה מקבל משמעות נצחית ומיידית .המושג "דין שמיים לפי השכל" מבאר כי הקדושה אינה סובלת שיהוי; במקום שבו האור גלוי ,האחריות היא טוטאלית .נדב ואביהוא ,בקרבתם היתרה ובשכלם המופלג ,חיו במציאות שבה כל רגע הוא "זמן אמת" .לכן ,העונש לא היה פעולה של נקמה חלילה ,אלא תוצאה ישירה של מפגש בין אש זרה לבין אש קודש ,מפגש שאינו תלוי בגיל כרונולוגי אלא במדרגה הנשמתית אליה הגיע האדם. מתוך עמקי הדין והאש המטהרת ,אנו פונים אל פנימיות הנפש פנימה ,אל המקום שבו האדם נדרש לעמוד אל מול שכלו ובינתו בכל רגע של סערה והתעלות .ההרחבה המחשבתית מלמדת אותנו כי ה"גיל" אינו אלא כסות חיצונית ,וכי האחריות האמיתית של האדם על מעשיו מתחילה בנקודה שבה הדעת מאירה .נדב ואביהוא ,בלהט תשוקתם לקודש ,חוו מצב שבו השכל הקדים את השנים ,ובכך לימדו אותנו שיעור נצחי בהנהגת הנפש :ככל שהאדם זוכה להשגות גבוהות יותר ,וככל שבינתו מעמיקה ברזי עולם ,כך עליו להחמיר עם עצמו במידת הזהירות .אין האדם יכול לומר "עדיין צעיר אני" או "טרם הגיע זמני להתחייב", כאשר בליבו פנימה הוא כבר יודע את האמת ואת חומרת המעשה. החיבור אל הנפש בתוך סערותיה מורה לנו כי ברגעי התעלות ,כאשר אדם מרגיש שהשכינה שורה עליו או שהוא נמצא בשיא חיותו הרוחנית ,הוא עלול לשכוח את גבולות הדין .המחשבה ש"הכל הולך לפי השכל" צריכה להיות מצפן המעורר יראה :אם השכל שלי מבין את גודל השעה ,הרי שהדין השמיימי כבר בוחן אותי לפי מדרגה זו .הנהגת האדם בתוך סערותיו היא היכולת לאזן בין הלב הבוער לבין הדעת הצלולה ,ולהבין שדווקא המקום שבו ה"שכינה למטה" – כלומר ברגעי הקרבה הגדולים ביותר – הוא המקום שבו הדין הוא הדק והתובעני ביותר .אנו למדים שצמיחה רוחנית מואצת מחייבת אחריות מואצת ,וכי אין פטור מן הדין למי שעיני שכלו נפקחו לראות את אור המלך. מתוך הלהבה האוכלת והקדושה המצמצמת את המרחק שבין שמיים לארץ ,אנו בונים מצפן מוסרי המזקק את חובת האדם בעולמו ואת יחסו אל הכוחות הכבירים הניתנים לו. המוסר העולה כאן הוא שהמתנה הגדולה ביותר של הבורא לאדם – השכל והבינה – היא גם האחריות הכבדה ביותר המונחת על כתפיו .המצפן הפנימי שלנו מתכייל מתוך ההבנה כי הדין האלוקי אינו מערכת בירוקרטית של תאריכים ,אלא בחינה מהותית של "לפי שכלו יהולל איש" .כאשר אדם זוכה לבינה יתרה ,הוא אינו יכול עוד להסתתר מאחורי פטורים של גיל או חוסר בשלות ,שכן המצפן המוסרי מורה כי הידיעה מחייבת את בעליה מרגע שהיא נחקקה בליבו. הבנייה המוסרית מתוך דברי חז"ל והמפרשים מלמדת אותנו על חומרת הדין דווקא במקומות של קרבה יתרה .הריב"א והמושב זקנים ,בבואם לבאר את עונשם של נדב

גם לנשמה מגיע אוכל

ואביהוא ושל ער ואונן ,מציבים תמרור אזהרה מוסרי :ככל שהאדם נמצא במדרגה גבוהה יותר ,וככל שהשכינה שורה עמו בבחינת "ושכנתי בתוכם" ,כך נדרש ממנו דיוק מוסרי נעלה יותר .המצפן המוסרי מזכיר לנו שזמן המקדש ,שבו השכינה ירדה למטה ,הפך כל נער בן שלוש עשרה לאחראי על גורלו הנצחי בבחינת בית דין של מעלה .אנו למדים מכך לדורות ,כי בכל עת שאנו מרגישים הארה רוחנית או קרבה מיוחדת לקודש ,עלינו לנהוג ביראת רוממות כפולה ומכופלת ,מתוך ידיעה שהשכל המאיר בנו הוא הוא התובע אותנו לדין ולחשבון. מתוך האש שאכלה את נדב ואביהוא והותירה את גופם שלם ונשמתם שרופה ,אנו דולים תובנות יצוקות לחיי המעשה ולביצור עמדתנו המוסרית בכל יום ויום .למדנו כי האחריות המוטלת על האדם אינה נמדדת רק בדפי השנה של תעודת הזהות הגשמית ,אלא בעומק השגת שכלו ובמידת הקרבה שלו אל הקודש .התובנה היומיומית העולה כאן היא שכל אדם שחונן בבינה ובדעת יתרה ,עליו לדעת כי השמיים תובעים ממנו דקדוק וזהירות בהתאם לכלי קיבולו השכלי ,ואין הוא יכול לפטור עצמו בטענות של חוסר ניסיון כאשר ליבו כבר מבין את האמת .אנו למדים מגדולי הדור כי ברגעי הארה וקרבה לשכינה ,הדין הופך להיות מיידי ונוקב יותר ,ולכן דווקא במקומות של התעלות ודבקות ,נדרשת מאיתנו יראת רוממות וצלילות דעת מוחלטת כדי שלא נהפוך את ה"אש" שבתוכנו לאש זרה הפוגעת בנשמה.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו כי עונשם המיידי של נדב ואביהוא ,אף שהיו פחות מבני עשרים שנה ,מיוסד על אדני צדק אלוקי עמוק השוקל את האדם לפי שכלו ובינתו ולא רק לפי מניין שנותיו .רבותינו הראשונים והאחרונים ,ובראשם הריב"א והמושב זקנים ,לימדונו יסוד כביר לפיו בדיני שמיים הכל הולך אחר השכל ,וככל שהאדם חכם ובעל השגה יותר ,כך הוא הופך להיות "בר עונשין" מוקדם יותר ,כפי שמצינו אצל שמואל הנביא וער ואונן .עוד נתחדש לנו כי בזמן המקדש ,כאשר השכינה שרתה למטה בתוך עם ישראל ,הדין השמימי פעל כבית דין של מטה המעניש מגיל שלוש עשרה ,שכן הקרבה היתרה לשכינה מחייבת אחריות טוטאלית ומיידית .נמצאנו למדים כי חומרת החטא בין אדם למקום והמעמד הנשגב של ימי המילואים ,יצרו מציאות שבה הדין לא המתין לגיל עשרים ,אלא תבע מהקדושים נדב ואביהוא לע"בסטנדרט של המדרגה השכלית והרוחנית העצומה אליה הגיעו. בסופו של דבר ,פרשה זו מלמדת אותנו כי הידיעה מחייבת ,וכי קרבת אלוקים דורשת ציות מוחלט ויראת כבוד המקדימה כל רגש והתלהבות.