VK-A-286-022 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על כניסה למקדש בשכרות והלא עדיין לא נצטוו על כך כלל?

VK-A-286-022 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על כניסה למקדש בשכרות והלא עדיין לא נצטוו על כך כלל? פרשת שמיני פותחת ביום השמיני והחגיגי למילואים ,יום שבו אהרן ובניו נכנסים לכהונתם ותהילת השם נראית אל כל העם .השכינה שורה בישראל והשמחה גדולה ,אך בשיא המעמד המרומם בוקעת אש מן השמיים ואוכלת את נדב ואביהוא .התורה חושפת את סיבת מיתתם רק בדרך של רמז ,כאשר מיד לאחר האסון…

VK-A-286-022 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על כניסה למקדש בשכרות והלא עדיין לא נצטוו על כך כלל? פרשת שמיני פותחת ביום השמיני והחגיגי למילואים ,יום שבו אהרן ובניו נכנסים לכהונתם ותהילת השם נראית אל כל העם .השכינה שורה בישראל והשמחה גדולה ,אך בשיא המעמד המרומם בוקעת אש מן השמיים ואוכלת את נדב ואביהוא .התורה חושפת את סיבת מיתתם רק בדרך של רמז ,כאשר מיד לאחר האסון הקדוש ברוך הוא מצווה את אהרן הכהן :יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד .מכאן למדו חז"ל במדרש שרש"י הקדוש מביא ,שסיבת מיתתם הייתה שנכנסו שתויי יין למקדש. אולם כאן מתעוררת קושיה מוסרית ומשפטית המרעידה את הלב :כיצד ניתן להעניש את קדושי עליון הללו במיתה בידי שמיים על מעשה שעדיין לא נאסר עליהם בפירוש? הרי התורה היא תורת אמת ודין ,ואיך ייתכן עונש ללא אזהרה מוקדמת? האם שורת הדין האלוקית תובעת מהאדם צלילות דעת ויראת כבוד גם בדברים שטרם נכתבו עלי ספר ,או שמא מסתתר כאן עומק פנימי המלמד על האחריות של העומדים לפני המלך? מתוך הלהבה המכלה שפרצה מן הקודש ,אנו פונים אל המקורות המאירים את סמיכות הפרשיות שבין מות נדב ואביהוא לבין הציווי על איסור היין ,ומבקשים להבין את שורש הדין והאזהרה. רש"י (ויקרא י ב) הביא את דברי רבי ישמעאל שביאר כי מיתת בני אהרן הייתה משום שנכנסו שתויי יין למקדש ,ודבר זה נלמד מכך שמיד לאחר מכן הזהיר הכתוב את אהרן "יין ושכר אל תשת" ,משל למלך שהרג את בן ביתו ורק אחר כך הזהיר את המחליף ,ומכאן שהסיבה למיתה הראשונה הייתה השכרות. הגמרא במסכת זבחים (דף קא ע"א) דנה בקרבנות המילואים וביארה כי חטאת של מילואים נשרפה מפני טומאה ,ומכאן למדו המפרשים כי כל הדינים המעכבים את העבודה היו ידועים לכהנים עוד לפני שהחלו בעבודתם בפועל ,בבחינת הלכה למעשה שנמסרה למשה מסיני. רבנו אשר בן יחיאל בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סימן כ"א) כתב כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, וביאר שכל פרשיות העבודה ומומים הפוסלים וכן דין שתויי יין ,נאמרו למשה עוד קודם ימי המילואים ,אלא שלא נכתבו בסדר הכרונולוגי שבו אירעו הדברים ,ולכן נדב ואביהוא ידעו גם ידעו על האיסור בטרם נכנסו. רבי דוד בן זמרא בשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תרט"ו) פירש כי שתיית היין היא דבר המגונה מצד עצמו בעמידה לפני המלך ,והביא ראיה מנח ומאדם הראשון שגרמו תקלה לעולם על ידי היין ,ומכאן שהזלזול בכניסה למקדש בשכרות הוא חטא מובנה שאינו זקוק לאזהרה מפורשת כדי להתחייב עליו. הכתב סופר (פרשת שמיני) ביאר כי חלילה לנו לחשוד בנדב ואביהוא שנכנסו כשכרות של הוללות ,אלא שחידשו בדעתם שהיין יעזור להם להגיע לשמחה הנדרשת בעבודת השם,

גם לנשמה מגיע אוכל

וטעותם הייתה בכך שלא השכילו להבין כי המצווה עצמה היא המשמחת את הלב ללא צורך בעזרים חיצוניים. מתוך רזי התלמוד ומעמקי אגדות חז"ל ,אנו שואבים את ההבנה על טבעו המורכב של היין ועל המתח המתמיד שבין שמחת הלב לבין צלילות הדעת הנדרשת בעומדנו לפני מלך מלכי המלכים. בגמרא במסכת עירובין (דף סה ע"א) אמרו חז"ל כי כל השותה יין ודעתו מיושבת עליו, יש בו מבינת קונו ,אך מיד סייגו שאל לו לאדם להתפלל כשהוא שתוי ,שכן התפילה והעבודה דורשות ריכוז מוחלט וביטול היש ,והיין עלול להביא את האדם לידי גבהות הלב וערפול המחשבה. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ע ע"א) פירשה את הפסוק "וייקרע נח" וביארה את גנות השכרות שהביאה קללה לעולם ,ומכאן למדו חז"ל שהיין הוא בחינת "יין תרעלה" כאשר הוא נצרך שלא לשמו ,וכי כל הנכנס למקדש במצב כזה מחלל את הקדושה בעצם נוכחותו הבלתי ראויה. במדרש תנחומא (פרשת שמיני) מובא המשל על המלך והבן בית ,וביארו שם חז"ל כי נדב ואביהוא ביקשו להוסיף שמחה על שמחת היום ,אך השמחה שחיפשו הייתה חיצונית למהות המצווה ,ובכך פגמו בעיקר העבודה שהיא הכניעה וההתבטלות. הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"ב) בעניין תפילת חנה ,ביארה כי מתוך היין יצאה חנה בתפילה זכה ,אך הכהן חשב שהיא שיכורה ,ללמדנו שהגבול בין דבקות עילאית לבין שכרות גשמית הוא דק כחוט השערה ,ומי שאינו נזהר בו עלול לאבד את עולמו ברגע אחד של חוסר צלילות. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כב) חידשו חז"ל כי היין שסחטה חוה לאדם הראשון היה שורש המיתה בעולם ,כיוון שהסיט את דעתו מעבודת יוצרו אל הנאת עצמו ,וזהו עומק חטאם של בני אהרן שביקשו להשתמש בכוח זה במקום שאסור היה להם להשתמש בו. מתוך בירור דבריהם המזוקקים של גדולי הראשונים ,אנו זורמים אל השורש המשפטי והמוסרי המבאר כיצד חל עונש המיתה על נדב ואביהוא ,ומגלים כי התורה ודרכיה קדמו לכל מעשה גשמי. רבנו אשר בן יחיאל בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סימן כ"א) חידש יסוד מרכזי בכללי לימוד התורה ,בקובעו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה .הוא ביאר שכל הדינים הנחוצים לעבודת המשכן ,ובכללם איסור שתויי יין ומומי הכהנים ,נאמרו למשה רבנו בהר סיני עוד לפני ימי המילואים .אלא שהתורה בחרה לכתוב את הפרשייה לאחר המעשה כדי להסמיך את האזהרה לסיבת המוות .לשיטתו ,נדב ואביהוא היו מודעים היטב לאיסור עוד קודם שנכנסו, ועל כן העונש היה מוצדק מבחינה משפטית מוחלטת ,שכן האזהרה קדמה למעשה במישור הרוחני והלימודי. רבי דוד בן זמרא בשו"ת הרדב"ז (חלק ב סימן תרט"ו) העמיק את הביאור במישור המוסרי

ינימש תשרפ

והערכי .הוא ביאר כי שתיית יין לפני כניסה לקודש היא פגם מולד ביראת הרוממות ,זלזול שבמהותו אינו זקוק לאזהרה מפורשת כדי להתחייב עליו .הרדב"ז השווה זאת לעמידה לפני מלך בשר ודם ,שבה השכרות נחשבת לעבירה חמורה מצד עצמה .הוא הוסיף ופירש כי נדב ואביהוא עזבו את היין המשומר בענביו ,שהוא סוד השמחה הרוחנית הצרופה ,ובחרו ביין המשכר המערפל את הדעת ,ובכך פגמו בכבוד השכינה ששרתה במשכן. רבנו בחיי (ויקרא י ב) כתב כי היין נמשל למידת הדין ,והכניסה בשכרות לקודש הקודשים הייתה בחינת ערבוב כוחות שאינם ראויים לעמוד יחד .הוא ביאר כי נדב ואביהוא ידעו בנבואתם את כוחו של היין ,אך טעו בהערכת יכולתם לשלוט בו בתוך עומק הקדושה, ובכך נתחייבו מיתה על עצם הפגיעה בסדר האלוקי המדויק. מתוך שלהבת משנתם של גדולי הדורות ,אנו זוכים להבנה עמוקה ומלטפת על המניע הפנימי של בני אהרן ,וכיצד רצונם הטהור בשמחה הפך לפתח של טעות דקה במדרגתם הרמה. רבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו כתב סופר (פרשת שמיני) חידש דבר נפלא המנקה את זכרם של נדב ואביהוא מכל צל של שכרות גופנית נמוכה .הוא ביאר כי חס ושלום לחשוד בקדושי עליון אלו שנכנסו למקדש כשהם מעורפלי חושים מיין כדרך ההוללים. אדרבה ,כל כוונתם הייתה לקיים את המצווה בשיא השמחה וההתקשרות ,וסברו בדעתם הרחבה כי היין יעזור להם לפתוח את סגור ליבם ולהגיע לדבקות עילאית .אך כאן הייתה טעותם המרה :הם שכחו כי פקודי השם ישרים משמחי לב מצד עצמם ,ואין המצווה זקוקה ל"סיוע" חיצוני של יין כדי לעורר את חדוות הקודש .המצווה היא היא השמחה ,וכל המוסיף עליה בדרך של שכרות גשמית ,הרי הוא פוגם בטהרת השמחה הפנימית הנובעת מן הציות המוחלט. רבנו משה סופר בספרו חתם סופר (פרשת שמיני) העמיק עוד יותר בביאור הפסוק "יין ושכר אל תשת ...ולהורות" .הוא ביאר את המצוקה הנוראה של אהרן הכהן שאיבד את שני בניו ביום חגיו ,והרי מוטלת עליו חובה להיות בשמחה בעבודת המקדש .כיצד יוכל אדם לשמוח ביום אבלו ללא יין שישמח את לבבו? על כך עונה התורה :השמחה האמיתית תבוא "להורות" – מתוך עמלה של תורה ובירור ההלכה .היין נאסר דווקא כדי ללמדנו שהתורה היא המשקה המשמח ביותר ,והיא זו שנותנת לאדם את הכוח לעמוד מעל ייסורי העולם הזה ולשמוח בשמחת בוראו בלב צלול וטהור. האדמו"ר מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה בספרו מי השילוח ביאר כי נדב ואביהוא רצו להקדים את התיקון השלם של לעתיד לבוא ,שבו היין יהיה מותר בקודש בבחינת "יין המשומר" .הם חשו את אור העתיד והשתוקקו אליו ,אך טעותם הייתה ב"דחיקת הקץ" ובשימוש בכוחות שטרם הגיע זמן גילויים בעולם הזה ,ובמקום שבו אין גבולות הדין שולט. מתוך המבט הבוחן בדברי רבותינו על חטא היין של בני אהרן ,אנו מזקקים נפקא מינות יסודיות המתוות את דרך עבודת השם בפיקחות ובצלילות הדעת ,תוך הבחנה בין שמחה אמיתית לבין ריגוש חיצוני.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנפקא מינא הראשונה והמהותית עולה מתוך דברי הכתב סופר בעניין מקור השמחה במצווה .עלינו לדעת כי השמחה בעבודת הבורא אינה צריכה להישען על גורמים חיצוניים, בין אם מדובר ביין ובין אם מדובר בגירויים רגשיים מעוררים שאינם מגוף העבודה .מי שמבקש להגיע לדבקות דרך אמצעים המטשטשים את הדעת ,עלול למצוא עצמו בבחינת "אש זרה" .התובנה למעשה היא שעל האדם לעמול למצוא את החיות והחדווה בתוך אותיות התורה ופרטי המעשה המצוותי עצמם ,שכן פקודי השם משמחי לב מצד מהותם. נפקא מינא נוספת עולה מתוך דברי הרא"ש בעניין הידיעה המוקדמת .היסוד שכל פרשיות העבודה היו ידועות לכהנים עוד לפני שנכתבו ,מלמדנו שאין לאדם להמתין לציווי מפורש או לאזהרה כתובה כדי לנהוג ביראת רוממות במקומות הקדושים לו .האחריות על צלילות הדעת והתנהגות ראויה לפני המלך היא חובה פנימית הקודמת לכל ספר חוקים .עלינו לבחון את מעשינו לא רק לפי היבש שבהלכה ,אלא לפי המהות של עמידה לפני השכינה ,מתוך הבנה שישנם דברים שהם "מגונים מצד עצמם" כדברי הרדב"ז. עוד נפקא מינא יסודית לדורות עולה מדברי החתם סופר בעניין הנהגת האדם בשעת צער .דווקא במקום שבו הלב נשבר והאדם מבקש למצוא מנוח ביין כדי להקהות את הכאב, מורה לנו התורה כי הדרך להשבת השמחה והשלמת העבודה היא דרך עמלה של תורה – "ולהורות" .היכולת להורות הלכה ולעסוק בבירור האמת היא המשקה המשמח והמייצב ביותר את נפש האדם ,והיא זו שמאפשרת להמשיך בעבודת הקודש גם מתוך הניסיונות הקשים ביותר. מתוך ההתבוננות בדרכם של נדב ואביהוא ,אנו עולים אל רובד רעיוני עמוק המבחין בין שני כוחות של שמחה הקיימים בעולם ובנפש האדם :היין המשמח והיין המשכר .הרעיון המרכזי כאן הוא שהיין ברוחניות מייצג את כוח ההתפשטות ,את היכולת של האדם לפרוץ את גבולות העצמי ולהתחבר אל האינסוף .נדב ואביהוא ,בדרגתם הרמה ,השתוקקו אל היין המשמר בענביו ,אל אותה שמחה נבואית שמעל הטבע .אולם ,הרחבה רעיונית זו מלמדת אותנו כי בעולם הזה ,שבו השכינה שורה בתוך משכן של קרשים ויריעות ,ישנו צורך בגבולות ובצמצום .השמחה אינה יכולה להיות פראית או פורצת גדר; היא חייבת להיות מבוקרת על ידי הדעת הצלולה. המושג "יין ושכר אל תשת" בא ללמדנו כי העבודה במקדש היא עבודה של סדר ודיוק. במקום שבו ה"אש" של האדם פוגשת את ה"אש" של גבוה ,כל תנודה קלה של חוסר ריכוז עלולה להפוך לזרה .המדרש המדמה את נדב ואביהוא לבני בית שנכנסו לחנויות יין ,רומז לכך שהם חיפשו את השמחה במקום שבו היא הופכת לחיצונית ולאמצעי של התלהבות אישית ,במקום שתהיה נובעת מתוך ביטול מוחלט לרצון ד' .הרעיון המוסר לנו לדורות הוא שדווקא המקום הקדוש ביותר דורש את הפיקחות הגדולה ביותר ,ושכל שמחה שאינה מיוסדת על אדני התורה וההלכה בבחינת "ולהורות" ,סופה שהיא מטשטשת את הגבולות שבין הקודש לחול.

ינימש תשרפ

מתוך עמקי המחשבה על אודות סערת נפשם של בני אהרן ,אנו קרבים אל בירור פנימי הנוגע לכל עובד השם בכל דור ודור ,בבואו אל הקודש פנימה בתוך נבכי נשמתו .ההרחבה המחשבתית כאן מלמדת כי בתוך כל אדם פועם רצון עז לפרוץ את גבולות המציאות, להשתכר מאור אלוקי ולשכוח את כבלי הגוף והחומר .נדב ואביהוא ביטאו את שיא ההשתוקקות הזו ,אך התורה עוצרת אותנו ומורה כי עבודת השם האמיתית אינה בביטול הדעת אלא בזיכוך הדעת .החיבור אל הנפש בתוך סערותיה מגלה כי ה"יין" הוא משל לכל התלהבות המבטלת את שיקול הדעת; לפעמים האדם מרגיש רצון עז לעשות "יותר" ממה שנצטווה ,להביא אש משלו ,אך דווקא שם הוא נדרש לצלילות הגדולה ביותר. הנהגת האדם בתוך סערותיו צריכה להיות מונהגת על ידי הידיעה כי השכינה שורה דווקא במקום שבו האדם מכפיף את רגשותיו הסוערים אל ה"הוראה" הצלולה .אנו למדים כי אין עבודה בלא מודעות ,ואין דבקות בלא אחריות .השכרות ,גם אם היא רוחנית וגבוהה ,עלולה להוביל לערבוב בין ה"אני" לבין ה"קודש" ,ובכך להפוך את העבודה לסיפוק צורך אישי של התעלות במקום עשיית נחת רוח ליוצרו .המחשבה הזו מלווה אותנו בבניית עולם פנימי יציב ,שבו הלב בוער באהבה אך המוח שולט ובוחן בכל רגע האם האש שאנו מביאים היא אכן אש המזבח או שמא היא אש זרה הנובעת מחוסר הכנעה. מתוך המבט הנוקב במיתתם של נדב ואביהוא ,אנו זוכים לבנות מצפן מוסרי המורה לנו את הדרך בין אש קודש לאש זרה ,ובין רגש מתפרץ לבין צייתנות עמוקה .המוסר העולה כאן הוא שאין האדם יכול להישען על "כוונות טובות" בלבד כאשר הוא ניגש אל הקודש. המצפן הפנימי שלנו מתכייל מתוך ההבנה כי הדין האלוקי תובע אחריות מוחלטת על צלילות הדעת ,וכי השכרות – בין אם היא גשמית ובין אם היא רוחנית של שיכרון חושים מהתעלות – עלולה להוביל לטשטוש הגבול שבין ה"אני" לבין "רצון השם" .בניית המצפן המוסרי מתוך דברי חז"ל והמפרשים מלמדת אותנו שהאזהרה על היין ,אף שנכתבה לאחר המעשה ,הייתה צרובה במהות העבודה עוד קודם לכן; שכן היראה והכבוד הם תנאי סף לכל קרבה אל השכינה. ההרחבה המוסרית כאן נוגעת בשורש הנהגת האדם בעולמו :היכולת להכפיף את השמחה ואת ההתלהבות האישית אל מסגרת הציווי .נדב ואביהוא ,בדרגתם העצומה ,ביקשו להוסיף נופך של שמחה משלהם ,אך המצפן המוסרי מורה כי במקום שבו "כבוד השם מלא את המשכן" ,כל תוספת אנושית שאינה מצווה הופכת לזלזול .אנו למדים מכך לדורות ,כי המוסר האמיתי אינו נמדד בעוצמת הרגש אלא במידת הביטול ,וכי הדרך הבטוחה ביותר לעבוד את הבורא היא מתוך צלילות דעת גמורה ,המזהה כי המצווה עצמה היא מקור השמחה והאור ,וכל סיוע חיצוני רק מעיב על זוהרה. מתוך הלהבה הגדולה שלימדה אותנו פרק ביראה ובצלילות הדעת ,אנו שואבים תובנות יצוקות לחיי היום יום ,המלוות את צעדינו בכל עת שאנו ניגשים לעבודת הקודש הפרטית שלנו .למדנו כי השמחה האמיתית אינה זקוקה לעזרים חיצוניים המטשטשים את המציאות, אלא היא נובעת מתוך גוף המעשה והחיבור למצווה .התובנה היומיומית היא שעל האדם

גם לנשמה מגיע אוכל

לשמור על פיקחות וערנות רוחנית דווקא ברגעי שיא של רגש והתלהבות ,ולהבין שחובת הזהירות והכבוד לקדושה קודמת לכל רצון אישי להוסיף "נופך" משלו .אנו למדים מגדולי הדור כי התורה היא המשקה המשמח ביותר ,וכי בעת צרה או סערה ,הדרך ליציבות ולשמחה עוברת דרך עמלה של תורה ובירור ההלכה בבחינת "ולהורות" ,המיישרת את הלב ומאירה את הנתיב בתוך החשיכה.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו כי עונשם של נדב ואביהוא על כניסתם שתויי יין למקדש ,אף שטרם נכתב הציווי המפורש בתורה ,מיוסד על אדני אמת וצדק אלוקי .רבותינו הראשונים והאחרונים ,ובראשם הרא"ש והרדב"ז ,לימדונו יסודות כבירים :ראשית, כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וכל הלכות העבודה היו ידועות למשה ולכהנים עוד קודם לכן בבחינת הלכה למעשה; ושנית ,כי השכרות בעמידה לפני המלך היא פגם מהותי ביראת הרוממות המגונה מצד עצמו ,ואינו זקוק לאזהרה כתובה כדי להתחייב עליו .עוד נתחדש לנו בדברי הכתב סופר והחתם סופר ,כי חלילה לנו לחשוד בבני אהרן בשכרות של הוללות ,אלא שטעותם הייתה בניסיון להשתמש ביין כאמצעי להשגת שמחה רוחנית ,בעוד שהמצווה עצמה היא היא מקור השמחה והאור .נמצאנו למדים כי במקום שבו השכינה שורה ,נדרש מהאדם ביטול מוחלט וצלילות דעת מוחלטת ,וכי כל סטייה מהסדר האלוקי המדויק ,גם אם היא נובעת מתוך רצון להתעלות ,נחשבת כ"אש זרה" שאינה מתקבלת לפני המלך.