VK-A-286-023 | מדוע לא נטמאו כל כלי המשכן כשמתו נדב ואביהוא בתוך המקדש והלא מת מטמא באוהל?

VK-A-286-023 | מדוע לא נטמאו כל כלי המשכן כשמתו נדב ואביהוא בתוך המקדש והלא מת מטמא באוהל? ביום השמיני למילואים ,בעוד השכינה יורדת באש מן השמיים לאשר את חפץ הבורא במשכן כפיו של משה ואהרן ,נבקע פתאום רגע של חרדה נוראה המערבב קודש וחול ,חיים ומוות .נדב ואביהוא ,שני בניו של אהרן הכהן ,מופלים ארצה בתוך המקום המקודש ביותר עלי אדמות ,ודממה דקה עוטפת את המזבח…

VK-A-286-023 | מדוע לא נטמאו כל כלי המשכן כשמתו נדב ואביהוא בתוך המקדש והלא מת מטמא באוהל? ביום השמיני למילואים ,בעוד השכינה יורדת באש מן השמיים לאשר את חפץ הבורא במשכן כפיו של משה ואהרן ,נבקע פתאום רגע של חרדה נוראה המערבב קודש וחול ,חיים ומוות .נדב ואביהוא ,שני בניו של אהרן הכהן ,מופלים ארצה בתוך המקום המקודש ביותר עלי אדמות ,ודממה דקה עוטפת את המזבח והכלים. אך מתוך השתיקה עולה זעקה הלכתית ורוחנית המרעידה את כותלי המשכן :הרי התורה העידה כי "מת מטמא באוהל" ,ואם מתו הקדושים הללו בתוך אוהל מועד ,כיצד לא נהפך המשכן כולו על כליו היקרים – השולחן ,המנורה ומזבח הזהב – למקור של טומאה חמורה? איך ייתכן שהעבודה המשיכה כסדרה וכהנים לא נצטוו לצאת ולטהר את כלי השרת? התמיהה הזו אינה רק שאלה בדיני טומאה וטהרה ,אלא היא נוגעת בלב ליבו של המפגש בין המוות האנושי לבין הנצח האלוקי ,ומחייבת אותנו לברר האם חוקי הטבע של התורה חלים גם ברגע שבו הבורא בעצמו פועל בתוך משכנו.

ינימש תשרפ

מתוך הלהבה הגדולה שלימדה אותנו פרק ביראה ובצלילות הדעת ,אנו פונים אל בירור מקום המעשה והשלכותיו ההלכתיות על טהרת הקודש ,ומבקשים להבין את עומק המחלוקת בין התנאים בספרא על רגעי פטירתם של בני אהרן. בספרא (פרשת שמיני) נחלקו התנאים בשאלה היכן בדיוק מתו נדב ואביהוא ,כאשר רבי אליעזר אומר שכיון שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנותם" ,הרי שלא מתו אלא בחוץ ,במקום שהלוויים מותרים להיכנס לשם ,ומה שנאמר "וימותו לפני ה'" בא ללמד שנגפם מלאך ודחפם לחוץ והוציאם קודם שיצאה נשמתם .לעומתו ,רבי עקיבא אומר שלא מתו אלא בפנים ,כפשוטו של מקרא "וימותו לפני ה'" ,ומה שנאמר "וישאום בכתנותם" מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאם לחוץ כדי שלא להיכנס למקום האסור. הראשונים הקשו על שיטת רבי עקיבא קושיה עצומה :אם אכן מתו נדב ואביהוא בתוך הפנים ,הרי שאוהל המשכן וכל כליו הקדושים – השולחן ,המנורה ומזבח הזהב – נטמאו מיד בטומאת אוהל ,ולא מצאנו בתורה שפסקו מעבודתם או שחטאו בטומאה .אדרבה, נאמר להם "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" ,ואיך ייתכן שהוזהרו שלא לצאת בעוד המקום כולו טמא בטומאת מת מחמת המיתה שאירעה בו? בספר בית אברהם (הובא בזית רענן) ביאר כי באותה שעה עדיין לא נאמרה פרשת טמאים, שהיא טומאת מת ,ולכן לא חל איסור על הכהנים לשהות במשכן .אולם הזית רענן הקשה על תירוץ זה מהגמרא במסכת סוכה (דף כה ע"א) המזהה את האנשים שהיו טמאים לנפש אדם כמישאל ואלצפן שעסקו בנדב ואביהוא ,ואם לא נאמרה פרשת טמאים ,מדוע נטמאו ואיך ידעו שהם טמאים? הזית רענן (על המדרש) חידש וביאר שטומאת מגע מת נאמרה קודם לכן ,אך טומאת אוהל, שהיא המטמאת את הכלים שבתוך המבנה ,נאמרה רק לאחר מיתת נדב ואביהוא ,ולכן האנשים שנגעו בהם נטמאו אך המשכן והכלים נותרו בטהרתם. מתוך הבירור המעמיק בשיטות התנאים ,אנו פונים אל דברי רבותינו האחרונים המבקשים ליישב את פלא טהרת הכלים אל מול מציאות המוות בתוך המשכן ,ומגלים כיצד גדולי הדורות צללו אל עומק הדין כדי להאיר את נתיבות הקודש. רבי יחזקאל לנדא בספרו צל"ח (מסכת פסחים דף צ ע"ב) תמה על תירוצו של הזית רענן וכתב שדבריו דחוקים מאוד ,שכן קשה להפריד בין טומאת מגע לטומאת אוהל שנאמרו בפרשה אחת .הצל"ח ביאר כי באותה שעה שנשאו מישאל ואלצפן את נדב ואביהוא והוציאו אותם מחוץ לקודש הקודשים ,רק אז נאמרה הפרשה למשה ,ולפיכך האנשים שנגעו בהם נטמאו מכאן ולהבא .אולם האוהל והכלים ששהו במחיצת המת קודם אמירת הפרשה, נותרו בטהרתם ,שכן מה שהיה היה ,והתורה לא גזרה טומאה למפרע על מה שנעשה קודם הציווי ,אלא רק על העתיד לבוא. רבי שלום מרדכי שבדרון בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן צ"ד) הביא את דברי הפנים יפות בפרשת תרומה ,שכתב בפשטות שהמשכן והכלים אכן נטמאו באמת באותה שעה ולא

גם לנשמה מגיע אוכל

נטהרו עד שחלפו שבעה ימים .לפי דבריו ,הסיבה שהמשיכו בעבודה ולא פרשו היא משום שקיימא לן ש"טומאה הותרה בציבור" או לפחות "נדחתה בציבור" ,וכיון שהיה זה קרבן מצווה של כלל ישראל ביום חנוכת המשכן ,הותרה העבודה גם בתוך הטומאה. עוד הוסיף המהרש"ם ביאור נוסף ,לפיו הכלים והמשכן אמנם נטמאו באוהל ,אך הם נטהרו מיד על ידי פירוקם .היות וטומאת אוהל בכלים קיימת רק בעודם כלי ,הרי שברגע שפירקו את קרשי המשכן ופירקו את הכלים לחלקיהם ,פקעה מהם הטומאה ,ולאחר מכן הרכיבו אותם מחדש בטהרה גמורה ככלים חדשים. האדמו"ר מקוזמיר בספר קומץ המנחה (על המנחת חינוך מצווה רסד) הביא בשם רבנו אשר בן יחיאל בפירושו הטור על התורה ,שהקשה אף הוא על טומאת המשכן וחידש תירוץ מפתיע :כיוון שנאמר "ועל פי ה' יחנו" ,הרי שהמשכן נחשב כקבוע ומחובר לקרקע ,ודינו כבית המחובר לאדמה שאינו מקבל טומאה בבשרו אלא רק האוהל המאכיל עליו .אולם רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך תמה על דברי הטור ,שהרי גם אם המשכן עצמו נחשב כקבוע ואינו מקבל טומאה ,עדיין הכלים שבתוכו הם כלים מיטלטלים ,ופשיטא שגם בתוך מבנה קבוע הם חייבים להיטמא בטומאת אוהל המת. מתוך סערת הבירור ההלכתי והמחשבתי על אודות מציאות הטומאה בתוך הקודש ,אנו עולים אל רובד פנימי ומוסרי הנוגע להנהגת הבורא בעולמו ולשמירת מצוותיו עוד בטרם ניתנו לבני אדם .הרחבה מוסרית זו מבקשת ליישב את המתח שבין הדין השמימי לבין המציאות הגשמית שבה השכינה שורה. רבי משה טייטלבוים בספרו ישמח משה תמה תמיהה רבה על תירוצו של הבית אברהם, שביאר כי המשכן לא נטמא כיוון שבאותה שעה טרם נאמרה פרשת טמאים .הישמח משה כתב כי תירוץ זה אינו מספיק כלל ,שהרי פלא עצום הוא על הקדוש ברוך הוא ,איך עבר כביכול על הלאו של טימוי המשכן? הוא הביא ראיה מהגמרא בירושלמי במסכת ראש השנה (פרק א) על הפסוק "ושמרו את משמרתי" ,שהקדוש ברוך הוא בעצמו שומר את תורתו ומקיים את מצוותיו ,והרי לפניו היה גלוי דין התורה עוד קודם שניתנה לעם ישראל ,ואם כן איך טימא את משכנו במיתת נדב ואביהוא בתוכו? המצפן הפנימי של הישמח משה מורה כי התורה היא מהות נצחית המחייבת את המציאות כולה ,כולל את הנהגת הבורא עצמו. אולם כאן אנו נדרשים לעמוד אל מול קושיה עצומה ונוקבת על דבריו אלו של הישמח משה :כיצד ניתן לתמוה על הבורא יתברך מצד שמירת התורה בעניין זה? הרי כל המושג של טומאה וטהרה אינו חוק טבע פיזיקלי ,אלא הוא גזירת הכתוב ורצון הבורא המוחלט. אם הקדוש ברוך הוא ,שהוא בעל התורה ומחוקק חוקיה ,רצה שבשעה זו ובמקום הספציפי הזה לא תחול טומאה על המשכן ,הרי שזהו עצמו רצון התורה וזוהי התורה באותה השעה. אין כאן עבירה על חוק ,אלא הגדרת החוק מחדש על ידי המחוקק ,שקבע כי ברגע ההוא של השראת השכינה ,מיתת הקדושים אינה מטמאת את הכלים .הקושיה הזו מורה לנו כי

ינימש תשרפ

המצפן המוסרי האמיתי הוא הידיעה שהתורה היא ביטוי לרצונו ,ולא כוח העומד כביכול מעליו ומגביל את הנהגתו. הבנייה המוסרית העולה מכאן מלמדת אותנו כי לעיתים אנו מנסים להלביש את המושגים האנושיים של "חוק" ו"סדר" על הנהגת השמיים ,ושוכחים כי הקדושה והטומאה הן הגדרות רוחניות הנובעות ממקור אחד .אנו למדים שבעת הצורך ,רצון הבורא הוא הוא המגדיר מהו טהור ומהו טמא ,וכי היכולת של הבורא לקיים את מצוותיו היא בתוך המסגרת שהוא קבע לעצמו באותו הרגע ,מתוך ידיעה שהכלים והמשכן הם שלו ונועדו לשמשו ברחמים ובחסד גם ברגעי הדין הקשים ביותר. מתוך בירור הלהבה הגדולה שלימדה אותנו פרק ביראה ובצלילות הדעת ,אנו שואבים תובנות יצוקות לחיי היום יום המלוות את צעדינו בכל עת שאנו ניגשים לעבודת הקודש הפרטית שלנו .למדנו כי הקדושה אינה מושג מופשט ומנותק ,אלא מציאות חיה הדורשת מאיתנו תשומת לב לכל פרט ופרט ,עד כדי בחינת טהרת הכלים שבהם אנו משתמשים בעבודתנו .התובנה היומיומית היא שגם כאשר מתרחשים אירועים מטלטלים וקשים, עלינו לבחון את הדרך להמשיך בעשייה מתוך הקפדה על גדרי ההלכה וטהרת המעשה .אנו למדים מגדולי הדור כי לעיתים הפתרון למצוקה רוחנית נמצא בפירוק המציאות והרכבתה מחדש בטהרה ,או בהבנה שהשמחה והעבודה במצווה הן הכוח המטהר את האדם ואת כליו מכל סיג וטומאה.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בבירור גמור פשר הפלא כיצד לא נטמאו כלי המשכן במיתת נדב ואביהוא לשיטת רבי עקיבא הסובר שמתו בפנים .רבותינו הראשונים והאחרונים האירו את עינינו בכמה נתיבים :הבית אברהם והזית רענן ביארו כי באותה שעה טרם נאמרה פרשת טומאת אוהל ,בעוד הצל"ח חידש כי התורה נאמרה על להבא ודין "מה דהוה הוה" הותיר את העבר בטהרתו .המהרש"ם בשם הפנים יפות העמיד את הדברים על יסוד "טומאה הותרה בציבור" ,או על התיקון המעשי שבפירוק המשכן וכלים המטהרם מטומאתם .עוד נתברר לנו דברי הטור כי המשכן כקבוע דמי ואינו מקבל טומאה ,לצד תמיהת המנחת חינוך על הכלים שבתוכו .אולם עיקר העניין והשיא של הבירור המחשבתי הגיע אל מול תמיהת הישמח משה על הנהגת הבורא ,כאשר העלינו את הקושיה המהותית :כיצד ניתן לתמוה על בעל הבירה מצד חוקי התורה ,והרי התורה היא רצונו המוחלט ,ואם רצון הבורא היה שברגע זה ובמקום זה לא תחול טומאה – הרי שזוהי התורה בעצמה באותה השעה .נמצאנו למדים כי חוקי הקדושה והטומאה הם כלי שרת ביד המכונן אותם ,וכי רצונו יתברך הוא המגדיר את המציאות בכל רגע ורגע.