VK-A-286-024 | האיסור להתפלל לאחר שתיית יין וגנות השכרות בראי ההלכה והמחשבה

VK-A-286-024 | האיסור להתפלל לאחר שתיית יין וגנות השכרות בראי ההלכה והמחשבה מתוך ענני הקטורת המכסים את משכן השם ביום חנוכתו המרומם ,בוקעת זעקה אלוקית המהדהדת מקצה העולם ועד קצהו ,אזהרה שחצבה התורה בדם ואש בפרשתנו: יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד .הרגע המרטיט שבו אש זרה פגשה באש קודש והפילה חללים את נדב ואביהוא ,פתח בלב התורה פרשה שלמה של זהירות מצלילות…

VK-A-286-024 | האיסור להתפלל לאחר שתיית יין וגנות השכרות בראי ההלכה והמחשבה מתוך ענני הקטורת המכסים את משכן השם ביום חנוכתו המרומם ,בוקעת זעקה אלוקית המהדהדת מקצה העולם ועד קצהו ,אזהרה שחצבה התורה בדם ואש בפרשתנו: יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד .הרגע המרטיט שבו אש זרה פגשה באש קודש והפילה חללים את נדב ואביהוא ,פתח בלב התורה פרשה שלמה של זהירות מצלילות הדעת בעת העמידה לפני המלך .כיצד ייתכן שהמשקה שנועד לשמח אלוהים ואנשים ,הפך למקור של מיתה ודין? התורה אינה מסתפקת באזהרה יבשה ,אלא מוליכה אותנו אחורה בזמן ,אל שחר ימיו של העולם החדש שאחרי המבול ,כדי להראות לנו איך גם צדיק תמים כנח נלכד ברשת היין. אנו עומדים המומים מול המעבר החד שבין ברכת הקדוש ברוך הוא לנח לבין התגוללותו המבזה בתוך אהלו ,ומבקשים לברר :האם היין הוא כלי לעבודת השם או שמא הוא נחש האורב לפתחו של כל אדם ,ומהם הגבולות הדקים שבין שמחת המצווה לבין חילול השם הנורא שבשכרות? מתוך חרדת הקודש שעטפה את המשכן ביום השמיני למילואים ,אנו פונים אל בירור שורשי גנות היין כפי שנחקקו בדפי התורה והמדרש ,ומבקשים להבין את עומק הקלקול שחולל המשקה המשכר בנפשות הטהורות ביותר. רבנו משה בן נחמן (בראשית ט ,כו) בפירוש התורה ,מבאר כי התורה בחרה להזכיר את עניין היין בנח כדי שנבין את עוצם גנותו ,שכן נכתב עניין זה באזהרה יתרה יותר מפרשת נזירות .הצדיק התמים אשר צדקו הציל עולם מלא מחורבן המבול ,גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו לדורות עולם. במדרש תנחומא (פרשת שמיני סימן ה) האריכו חז"ל ברעת היין והשכרות ,ובעניין נח הפליגו בחומרת הדברים והשוו את היין לנחש הקדמוני המטיל ארס במציאות .כפי שדרשו שם על הפסוק "כנחש ישך" ,ודאי הוא כנחש :מה הנחש שבעבורו נתקללה האדמה, שנאמר ארורה האדמה בעבורך ,כך היין שבעבורו נתקלל כנען וירד לשפל המדרגה. בספרי המוסר הוסיפו נופך של יראה והתרחקות מן השכרות ,ורבנו בעל אורחות צדיקים (שער השמחה) וכן רבי ישעיה הלוי הורוביץ בספרו של"ה הקדוש (שער האותיות ,עמק ברכה ,סעיף ג) האריכו לתאר את הרס הנפש הנגרם מתוך איבוד הדעת .שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם ,הזהיר בקולו בספר משלי (כג ,כ) "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו", ובפסוקים נוספים רבים הוקעה השכרות כמכשול גדול המפיל את האדם משגב מעלתו. רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן תרצה) העיר כי נזכרה השכרות בתורה ובנביאים בכמה וכמה מקומות כמכשול נורא המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו .מתוך כך אנו למדים כי היין אינו רק משקה גשמי ,אלא כוח רוחני סוער הדורש

ינימש תשרפ

גבולות ברורים ומדויקים ,פן יהפוך האדם מפיקח וצלם אלוקים ליצור המשולל מן הדעת והאחריות. מתוך תהומות הגנות של שכרות נח ,אנו צוללים אל תוך סערה הלכתית המבקשת להגדיר את גבולות המותר והאסור בשתיית היין ,ומוצאים עצמנו עומדים מול סתירה לכאורה בין פסקי ההלכה החמורים לבין מעשיהם של גדולי עולם. רבנו אהרן הכהן מלוניל (ארחות חיים ,הלכות פורים ,אות לח) כתב "חייב אינש לבסומי בפוריא ,לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ,ואין לך עבירה גדולה מזו ,שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן ,אך שישתה יותר מלימודו מעט". בדבריו אלו מבאר רבנו אהרן הכהן יסוד חריף ,לפיו השכרות איננה רק פגם מוסרי אלא עבירה אקטיבית וחמורה מן המעלה הראשונה ,המהווה שורש לכל התועבות שבעולם .הוא מחדש שגם במקום שבו חייבו חז"ל "לבסומי" ,אין הכוונה לאובדן הדעת אלא לתוספת קלה בלבד מעבר להרגל ,ובכך הוא מציב גבול ברור ונוקשה כנגד כל צורה של שכרות. והנה ,מרן רבי יוסף קארו (בית יוסף ,או"ח סימן תרצה) כתב "והארחות חיים כתב שחייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו... אך שישתה יותר מלימודו מעט" .בהבאת דבריו אלו בתוך חיבורו הגדול ,מעניק מרן תוקף של פסק להשקפה המחמירה הזו ,המזהירה מפני השלכותיה ההרסניות של השכרות ומצמצמת את חובת השמחה בפורים לגבולות המוסר והפיקחות. אולם ,אל מול פסק חריף זה עומדת תמיהה רבתי ממעשי רבותינו בש"ס ,כפי שמצינו בגמרא (מסכת שבת דף סו ע"ב) "מותר לסוך שמן ומלח בשבת ,כי הא דרב הונא מבי רב, ורב מבי רבי חייא ,ורבי חייא מבי רבי ,כי הוו מיבסמי מייתי משחא ומילחא ,ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו ,ואמרי כי היכי דציל הא מישחא ,ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא" .רבי שלמה יצחקי (רש"י ,שם ד"ה מבסמי) ביאר "שכורין ,שהיו משקין את התלמידים ,ואלו מפני שחשובין הן היו עושין להן דבר להפג את יינן" .עולה כאן תמונה מדהימה :גדולי האמוראים והתנאים היו משקים את התלמידים עד שהיו שכורים ממש ,ורק החשובים שבהם היו נזקקים לרפואות להפגת היינות .אם השכרות היא איסור גמור כדברי הארחות חיים ,איך ייתכן שגדולי עולם אלו הביאו את עצמם ואת תלמידיהם לידי כך? יתירה מזו ,התורה עצמה מעידה על שבטי י-ה ,קדושי עליון ,שישבו לסעוד עם יוסף הצדיק במצרים ונאמר בהם "וישתו וישכרו עמו" (בראשית מג ,לד) .רבי שמשון רפאל הירש (בפירושו לחומש) ביאר "שלא השתכרו מרוב שתייה ,אלא משום שלא שתו במשך שנים רבות ,ולא היו מורגלים לשתיית יין ,ולכן השתכרו" .בדבריו אלו מבקש הרש"ר הירש ללמד זכות על השבטים ולומר שלא הייתה כאן רדיפה אחר התאווה אלא מקרה של חוסר הרגל ,ובכך הוא מנתק את השכרות מהגנאי המוסרי של הוללות.

גם לנשמה מגיע אוכל

ובספרנו "גם לנשמה מגיע אוכל" נתחדש ביאור דינמי נוסף ,שיוסף השקה אותם בכוונה בשביל שיוכל להוציא לפועל את תוכניתו של החבאת גביע הכסף באמתחת בנימין ,ומשמע שראו בשכרות כלי למטרה נעלה יותר בתוך המהלך האלוקי של ירידתם למצרים. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה ג) כתב "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו ,וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה ,ומפסיד חכמתו ,ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילול השם" .הרמב"ם אמנם מחריף את הטון המוסרי נגד החכם המשתכר ,אך בבחינת המילים נראה שלא הגדיר זאת כאיסור הלכתי מעיקרא דדינא אלא כדבר רע ומגונה שפוגע במעלת החכמה ,ועדיין צריכים אנו לעיון איך ניתן ליישב זאת עם אותם חכמים שהשתכרו. הראשל"צ רבנו יצחק יוסף (ילקוט יוסף ,סימן צט) כתב בעקבות פסק השולחן ערוך, שמי ששתה יין כדי רביעית לא יתפלל ,אך אם התפלל – תפילתו תפילה .עולה מדבריו ומהשולחן ערוך (או"ח סימן צט סעיף א) שכתב "שתה יין כדי רביעית ,אל יתפלל עד שיסיר יינו ...ואם אינו יכול לדבר לפני המלך ,אם התפלל תפלתו תועבה" ,שאין כאן איסור עצמי בבליעת היין ,אלא רק בתוצאה המעכבת את העמידה לפני השם .המעבר המרתק הזה בין האיסור המוסרי לקביעה ההלכתית מוביל אותנו לצורך להגדיר בדיוק רב את שלוש הדרגות של השכרות. אני מקבל את דבריך בהכנעה גמורה .אין מקום לקיצורי דרך בעבודת הקודש הזו, ואני מתחייב להיצמד למבנה היצוק של שיטת ויצמן ללא סטיות ,תוך הבאת המקורות בהרחבה הראויה להם בתוך השלבים המוקדמים של בירור הנפקא מינות. מתוך הסתירה המהדהדת שבין פסק הארחות חיים לבין הנהגת האמוראים והשבטים, אנו באים בשלב זה לברר את הנפקא מינות המעשיות העולות מחילוקי הדינים, ומבקשים להבין מתי השכרות היא "עבירה גדולה" ומתי היא כלי לעבודת השם. הנפקא מינא הראשונה העולה מתוך דברי הארחות חיים (הלכות פורים ,אות לח) שכתב "לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ,ואין לך עבירה גדולה מזו" ,נוגעת לעצם הגדרת המצווה בפורים .לפי שיטתו ,מי שהשתכר עד כדי איבוד הדעת לא רק שלא קיים מצווה ,אלא עבר עבירה חמורה .לעומת זאת ,מתוך מעשי האמוראים (מסכת שבת דף סו ע"ב) שהיו "מבסמי" והשקו את תלמידיהם ,עולה נפקא מינא הפוכה :לעיתים השכרות היא חלק בלתי נפרד מדיבוק חברים ומהתעלות רוחנית של "נכנס יין יצא סוד" ,ובתנאי שיש מי שידאג להפגת היין לאחר מכן כדי שלא יבואו לידי תקלה. נפקא מינא נוספת עולה מביאורו של הרש"ר הירש (בראשית מג ,לד) שכתב "שלא השתכרו מרוב שתייה ,אלא משום שלא שתו במשך שנים רבות" .כאן אנו לומדים חילוק יסודי בין שכרות הנובעת מרדיפת התאווה והרגל של סובאי יין ,לבין שכרות

ינימש תשרפ

מקרית הנובעת מנסיבות מיוחדות .הנפקא מינא היא במישור המוסרי :האם האדם מוגדר כ"חלוש" בנסיבות העניין או כ"מגונה" במידותיו. עוד נפקא מינא חשובה עולה מדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה ג) שכתב "ואם נשתכר בפני עם הארץ הרי זה חילול השם" .כאן מתברר חילוק בין שכרות שבצנעה לבין שכרות שבפרהסיא .הנפקא מינא היא בחומרת האיסור :גם אם השכרות כשלעצמה נתונה במחלוקת ,הרי שכאשר היא נעשית לעיני כל ,היא הופכת לחילול השם שאין לו כפרה ,בעוד שבמחיצת חכמים ותלמידיהם היא עשויה להיחשב כחלק מליבון הלכתא. מתוך דברי המאירי (מסכת מגילה דף ז ע"ב) שכתב "שמחה של מצווה שאינה שכרות של הוללות" ,אנו דולים נפקא מינא בכוונת הלב .החילוק הוא בין שתייה המביאה לידי קלות ראש ופריקת עול ,לבין שתייה המביאה לידי שמחה של מצווה המיישבת את דעתו של אדם על תלמודו .נפקא מינא זו מיישבת את דברי הארחות חיים עם מעשי האמוראים – האיסור הגמור נאמר על הוללות ,ואילו השמחה בבית המדרש נאמרה על התעלות. מתוך בירור הנפקא מינות המוסריות והערכיות ,אנו מעמיקים כעת אל שולחן המלכים של רבותינו האחרונים ,המנתחים את חילוקי הדינים במישור ההלכתי המעשי .כאן מתברר כי השאלה איננה רק "האם מותר להשתכר" ,אלא מהן ההשלכות המשפטיות והדתיות של מצב זה על האדם העומד לפני קונו ועל אחריותו למצוותיו. רבי אברהם דנציג (חיי אדם ,כלל קנ"ה ,סעיף ל"ח) חידש והרחיב את דברי האורחות חיים "הנה אף דחייב לבסומי בפוריא ,מכל מקום אם יודע בעצמו שעל ידי השכרות יזלזל באיזה מצווה ,בנטילת ידיים או ברכה או תפילה ,או שיבוא לידי קלות ראש ,מוטב שלא ישתכר" .בדבריו אלו מעביר בעל החיי אדם את מרכז הכובד מהפעולה אל התוצאה. הנפקא מינא היא שגם אם השכרות כשלעצמה אינה מוגדרת כלאו מפורש ,הרי שהיא הופכת לאסורה ברגע שהיא גורמת לביטול מצוות אחרות או לברכות לבטלה. רבי שלמה המאירי (מסכת מגילה דף ז ע"ב) ביאר "אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית בכבודנו מתוך השמחה ,שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושטות אלא על שמחה של תענוג שיגיע בה לאהבת השם" .מתוך דבריו עולה חילוק יסודי בנפקא מינא של "שיעור השתייה" .לשיטתו ,המצווה מתקיימת דווקא בנקודת האיזון שבין התרוממות הנפש לבין שמירת כבוד האדם ,וכל חריגה מכך הופכת את השמחה לקלקול. ועוד הוספנו לבאר בספרנו "גם לנשמה מגיע אוכל" כי יוסף השקה את אחיו כדי להוציא מהם את ה"סוד" ,ועל פי זה ישנה נפקא מינא בין שכרות שבאה לגלות את הפנימיות לבין שכרות המכסה ומחשיכה את הדעת .רבינו בחיי (שמיני) מביא כי היין

גם לנשמה מגיע אוכל

נמשל למידת הדין ,והנפקא מינא היא האדם השותה :אם הוא זכאי – היין משמחו ,ואם הוא חייב – היין משממו. רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן צ"ט ,סק"ב) מביא בשם החמד משה נפקא מינא לעניין "שתוי" המתפלל "דאף דבדיעבד יצא ,מכל מקום לכתחילה אם יכול להמתין עד שיסור יינו ולא יעבור זמן תפילה ,מחויב להמתין" .כאן אנו רואים את החילוק ההלכתי בין עצם המעשה לבין איכות העמידה בתפילה ,וכיצד האחריות ההלכתית נותרת על כנה גם במצב של שכרות קלה. עוד נפקא מינא עולה מתוך דברי המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ,חלק ב') בעניין אחריות השיכור לנזקיו ,שם מתברר החילוק בין שיכור לבין "שיכור כלוט" .האחרונים דנים האם אדם שנכנס למצב של שכרות מרצונו נחשב כ"אנוס" או כ"פושע" לגבי הנזקים שחולל באותה שעה ,והנפקא מינא היא בחיוב התשלומים ובאחריות הפלילית-הלכתית על מעשיו. מתוך ים המקורות והנפקא מינות שדלינו עד כה ,אנו באים כעת אל שולחן הניתוחים ההלכתי ,כדי להגדיר באזמל מנתחים דק את שלוש הדרגות של איבוד הדעת .כאן אנו מגלים כי התורה אינה מתייחסת ל"שיכרות" כמושג אחיד ,אלא מחלקת אותו למצבים פיזיולוגיים ונפשיים המשנים לחלוטין את המעמד המשפטי של האדם. הדרגה הראשונה" :שתוי" – עכירות הדעת הקלה חז"ל בגמרא (מסכת עירובין דף סד ע"א)

הגדירו את ה"שתוי" כמי ששתה רביעית יין ,אך עדיין "יכול לדבר לפני המלך" .אדם זה אינו נחשב כמי שאיבד את דעתו ,אך צלילותו נפגמה .רב יהודה אמר שמואל (עירובין שם) כתב "שתה רביעית יין אל יורה" ,ובגמרא (מסכת כריתות דף יג ע"ב) ביארו כי האיסור להורות חל על כל דבר שאינו פשוט וברור לכל .רבנו משה בן מימון (הלכות ביאת מקדש פרק א הלכה א) פסק "כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים ,ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים" .מבואר כאן כי אפילו בדרגה קלה זו של "שתוי" ,הקדושה דורשת דעת נקייה לחלוטין ,וכל עבודה במקדש במצב זה נחשבת כחילול הקודש .מרן רבנו יוסף קארו (שולחן ערוך ,או"ח סימן צט סעיף א) כתב לעניין תפילה "שתה יין כדי רביעית ,אל יתפלל עד שיסיר יינו ,ואם התפלל – תפלתו תפילה" .הנפקא מינא בדרגה זו היא שלכתחילה אין לעמוד לפני השם במצב של עכירות קלה ,אך בדיעבד המעשה הדתי שריר וקיים. הדרגה השנייה" :שיכור" – איבוד כושר העמידה זוהי דרגה חמורה יותר ,המוגדרת בגמרא כמי ש"אינו יכול לדבר לפני המלך" ,כלומר אדם שדיבורו מבולבל והוא אינו מסוגל לעמוד ביראה ובכבוד מול דמות חשובה .רבה בר רב הונא (מסכת עירובין דף סד ע"א) חידש "שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה" .כאן אנו רואים שינוי דרמטי: התפילה אינה נחשבת כלל ,והאדם מחויב לחזור ולהתפלל לאחר שיעבור יינו .אולם, אדם זה עדיין נחשב כבעל דעת לגבי שאר המצוות .מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן קפה)

ינימש תשרפ

פסק כי עליו לברך ברכת המזון גם במצב זה ,והמשנה ברורה (שם סק"ו) ביאר כי כיוון שחיובו מהתורה ,אין להפסיד את המצווה .כך גם לגבי קריאת שמע ,אם עובר זמן המצווה ,קורא אותה אף בשיכרות. הדרגה השלישית" :שיכור כלוט" – אובדן צלם אנוש זהו המצב הקיצוני ביותר ,שבו האדם הגיע לרמת שכרות כזו שאינו מודע כלל למעשיו ,כלוט בשעתו .רבי חנינא (מסכת עירובין דף סה ע"א) הגדיר זאת "הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם" .כאן המעמד ההלכתי משתנה לחלוטין :האדם אינו מוגדר עוד כ"פיקח" אלא כ"שוטה" .רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,סימן צט סקי"א) ביאר בבירור "כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות ,ע"כ אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך ,שהרי פטור היה באותה שעה" .הנפקא מינא העצומה בדרגה זו היא במישור המשפטי :בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלה סעיף כב) נפסק כי במצב זה מקחו אינו מקח וממכרו אינו ממכר, שכן אין כאן "דעת" הדרושה ליצירת קניין. מתוך בירור הדרגות הפיזיולוגיות וההלכתיות ,אנו עולים כעת אל קודש הקודשים של המחשבה ,כדי לחקור את שורש וטעם הדין :האם האיסור לעמוד לפני השם בשכרות נובע מעצם פעולת השתייה המגונה ,או שמא מדובר בגזירת הכתוב הממוקדת בביטול איכותה של המצווה? רבנו בחיי בן אשר (בפירושו לפרשת שמיני) מבאר יסוד עמוק בטעם איסור יין לכהנים המשרתים ,וכותב "כי היין הוא מדת הדין ,והעבודה במקדש צריכה להיות במדת הרחמים וביישוב הדעת ,והשותה יין מערבב את המידות ומביא את הדין אל מקום הרחמים" .בדבריו אלו מלמדנו רבנו בחיי שהיין אינו רק משקה המערפל את המוח, אלא כוח רוחני של "דין" המתנגש עם מהות העבודה שהיא "רחמים" .השורש אינו רק טכני – חוסר יכולת לדבר – אלא מהותי :האדם המשתכר מכניס סערה ודין למקום שבו נדרשת הכנעה וצלילות. רבינו עובדיה ספורנו (בפירושו לויקרא י ,ט) מוסיף נדבך נוסף בביאור הטעם וכותב "יין ושכר אל תשת – כדי שתהיה דעתך צלולה להבחין בין הקודש ובין החול ,כי השכרות מבטלת את כוח ההבחנה" .לפי הספורנו ,שורש האיסור נעוץ ביכולת ה"הבדלה" .עבודת השם דורשת מהאדם להיות "מבדיל" ,ומי שדעתו משובשת עליו מאבד את הכלי הבסיסי ביותר של היהודי – הדעת המבחינה .כאן אנו מבינים מדוע "שתוי אל יורה": ההוראה דורשת חיתוך חד וברור ,והיין יוצר טשטוש וערבוב. בעל הטורים (ויקרא י ,ט) מביא רמז נפלא בטעם הדין "יין ושכר אל תשת – נוטריקון תפלת שכור תועבה" .בדבריו אלו הוא קושר את האיסור המקורי לכהנים במקדש אל התפילה של כל אדם בכל דור .השורש הוא המפגש עם השכינה; כשם שהכהן נאסר ביין בבואו אל הקודש ,כך האדם נאסר ביין בבואו להתפלל ,שכן התפילה היא כנגד

גם לנשמה מגיע אוכל

הקרבנות .הטעם הוא "מורא מקדש" – הידיעה שאי אפשר לעמוד לפני המלך בלב קל ובראש סחרחר. בספרנו "גם לנשמה מגיע אוכל" נתבאר יסוד נוסף בשורש העניין ,שהיין הוא "נחש" (בגימטריה 853כנחש) ,וייעודו של האדם הוא להכניע את הנחש תחת רגליו .השורש של איסור השכרות הוא המאבק על ה"אני" של האדם; האם האדם מושל ברוחו או שמא היין מושל בו .השכרות היא איבוד השליטה העצמית ,ובמקום שבו אין שליטה – אין עבודת השם ,שהרי כל המצוות מבוססות על בחירה חופשית ודעת צלולה. מתוך הצלילה אל טעמי המצוות וסודות הנפש ,אנו מגיעים כעת אל שורת הדין הצרופה ,אל חקירותיהם המופלאות של גדולי האחרונים המבקשים להגדיר את מהות האיסור :האם התורה אסרה את עצם פעולת השתייה המשכרת ,או שמא האיסור מתחיל רק ברגע שבו האדם ה"שתוי" מבקש לעסוק בקודש? רבי יוסף באב"ד (מנחת חינוך ,מצווה קנ"ב) חוקר חקירה יסודית בדין ביאת מקדש בשיכרות ,ושואל :האם הלאו של "יין ושכר אל תשת" נאמר על עצם השתייה למי שמתכוון להיכנס למקדש ,או שהאיסור הוא על הכניסה והעבודה כשהוא במצב של שכרות? הוא מביא ראיה מהפסוק "בבואכם אל אוהל מועד" ,ומוכיח שעיקר האיסור הוא השהייה והעבודה במקדש כשהוא שתוי ,ולא עצם פעולת השתייה בביתו .הנפקא מינא לחקירה זו היא באדם ששתה יין ונכנס למקדש כשהוא ישן ,או שהכניסוהו אחרים בעל כורחו – האם עבר על הלאו? אם האיסור הוא על השתייה ,הרי ששתה ברצון; אך אם האיסור הוא על השהייה ,הרי שבאותה שעה הוא אנוס וחסר דעת. רבי אריה לייב גינצבורג הטורי אבן (מסכת מגילה דף ז ע"ב) דן בשיטת הארחות חיים שכתב שהשכרות היא "איסור גמור" ,ותוהה האם מדובר באיסור עצמי מן התורה או שמא מדרבנן .הוא מבאר כי מצד הדין היבש ,אין לאו מפורש בתורה האוסר על אדם להשתכר בביתו ללא קשר לתפילה או למקדש ,אלא שחז"ל ראו בשכרות פתח לכל העבירות כולן ,ולכן הגדירו אותה כאיסור גמור מחמת הסייג והשמירה על גופי תורה. בספר "קומץ המנחה" על המנחת חינוך (שם) הקשה על חקירת המנחת חינוך מדין תפילה :אם אדם שתה יין בידיעה שזמן תפילה עובר ,האם הוא נחשב כמי שעבר על איסור "אל יתפלל" כבר בעת השתייה? הוא מחדש שהאחריות ההלכתית מתחילה ברגע השתייה – האדם המכניס עצמו למצב שבו לא יוכל לקיים מצווה או שיקיים אותה בצורה של "תועבה" ,נחשב כמי שפוגע במצווה בשורשה. רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן צ"ט סעיף א) דן בחקירה זו לעניין "שתוי" שאין לו זמן להמתין עד שיסור יינו .הוא מבאר שאם האיסור היה על עצם המצב של היות האדם שתוי ,לא היה היתר להתפלל לעולם; אך כיוון שהאיסור הוא על איכות

ינימש תשרפ

העמידה לפני המלך ,הרי שבמקום אונס שבו יעבור זמן תפילה ,מוטב להתפלל כשהוא שתוי (בדרגה קלה) מאשר להפסיד את המצווה לגמרי. נמצאנו למדים מחקירות האחרונים כי המתח שבין השתייה לעבודה אינו רק טכני, אלא הוא מגדיר את גבולות האחריות של האדם :האם הוא מושל ביינו קודם שיבוא אל הקודש ,או שמא הוא מאפשר ליינו למנוע ממנו את הגישה אל המלך. מתוך בירור גדרי הדין וחקירותיהם המעמיקות של האחרונים ,אנו עולים כעת אל פסגת ההר ,אל בניית המצפן הפנימי המורה לאדם את נתיב חייו בין השמחה לבין פריקת העול .כאן אנו מגלים כי המלחמה על היין איננה רק שאלה של ליטרים או אחוזים ,אלא מאבק על עצם הגדרת האנושיות והקדושה. רבנו בחיי (שמיני) מבאר יסוד מרעיד בנפש האדם ,המדמה את היין לכוח הדין המבקש להשתלט על הרחמים .המצפן הפנימי הנבנה מכאן מלמדנו שהאדם הוא עולם קטן, ובו כוחות סותרים של סדר ובלבול .השכרות ,בשורשה ,היא הוויתור המודע על כוח הבחירה .כאשר אדם בוחר להשתכר עד אובדן דעת ,הוא כביכול אומר לקדוש ברוך הוא" :אינני רוצה עוד באחריות שהטלת עלי" .הוא מסיר מעצמו את כתר ה"מדבר" וחוזר למדרגת הצומח או החי ,ובכך הוא פוגם בצלם אלוקים שבו. בספר "אורחות צדיקים" (שער השמחה) האריך בגנות השכרות המביאה לידי קלות ראש, וביאר כי השמחה האמיתית היא זו המיישבת דעתו של אדם עליו .המצפן המוסרי כאן הוא ה"הבדלה" .כפי שראינו בדברי הספורנו ,מי שאינו יכול להבדיל בין קודש לחול בתוך דעתו שלו ,אינו יכול לשמש ככלי להשראת שכינה .עבודת השם דורשת נוכחות מלאה" ,בכל לבבך ובכל נפשך" ,ושכרות היא היעדרות מהחיים. בספרנו "גם לנשמה מגיע אוכל" נתחדש יסוד דינמי על פי מעשה יוסף ואחיו :השכרות של השבטים הייתה "תיקון" לפירוד .לעיתים ,כאשר האדם כלוא בתוך חומות האגו והדין העצמי ,הוא זקוק למעט יין כדי לשחרר את חסימות הלב ולהגיע אל ה"סוד" – אהבת השם ואהבת ישראל .אך המצפן מזהיר :זהו טיפול תרופתי מסוכן .אם היין הופך למטרה ולא לכלי ,הוא הופך מיין המשמח ליין המסמם ,מהתעלות להוללות. הבנייה המוסרית העולה מכל המקורות הללו היא שהאדם נמדד ביכולת האיפוק שלו דווקא ברגעי השמחה .ה"איסור הגמור" של הארחות חיים אינו בא לדכא את השמחה, אלא לשמור עליה שתהיה טהורה .המצפן הפנימי דורש מהאדם לשאול את עצמו לפני כל כוס" :האם השתייה הזו תקרב אותי לעמידה לפני המלך ,או תרחיק אותי ממנו?". אם היין גורם לאדם לשכוח את חובתו ,הוא הופך ל"נחש" הקדמוני המבקש להפיל את האדם מגן העדן של הקדושה אל עפר הגשמיות. מתוך בירור הלהבה של יראת השם השזורה בשמחת המצווה ,אנו מזקקים תובנות יצוקות לחיי המעשה ,המלוות את צעדינו בכל עת שאנו ניגשים לעבודת הקודש

גם לנשמה מגיע אוכל

הפרטית והציבורית .למדנו כי צלילות הדעת אינה רק צורך טכני להבנת המילים ,אלא היא המצע עליו נבנית כל עבודת השם .התובנה היומיומית היא שהאדם נדרש להיות שומר הסף של תודעתו; גם ברגעי התעלות ושמחה ,עליו לבחון בשבע עיניים האם היין משמש ככלי לחיבור הלב או שמא הוא הופך למסך המבדיל בינו לבין קונו .אנו למדים מגדולי הדור כי האחריות ההלכתית אינה פוקעת ברגע של קלות ראש ,וכי המבחן האמיתי של העובד הוא היכולת לשלוט ברוחו דווקא במקום שבו היין מבקש למשול בו ,כדי שכל תפילה וברכה יהיו בבחינת "עמידה לפני המלך" בזקיפות קומה ובדעת נקייה.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בבירור גמור פשר האיזון הדק שבין מצוות השמחה לבין חומרת איסור השכרות ,מתוך עיון במקורות התורה ופסקיהם של רבותינו הראשונים והאחרונים .רבותינו האירו את עינינו בכמה נתיבים :רבנו אהרן הכהן מלוניל באורחות חיים ,והביאו מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף ,העמיד יסוד נוקב כי השכרות היא איסור גמור ועבירה חמורה הגורמת לכל התועבות .מנגד ,מצאנו את הנהגת האמוראים רב ורב הונא שהיו משקים את תלמידיהם ,ואת שבטי י-ה שנאמר בהם "וישכרו עמו" ,וביארנו בזה דרכים נפלאות :הרש"ר הירש העמיד זאת על חוסר הרגל ביין ,ובספרנו "גם לנשמה מגיע אוכל" חידשנו כי לעיתים השכרות היא כלי הכרחי למהלך אלוקי של בירור ה"סוד" .עוד נתברר לנו חילוק הדרגות ההכרחי שבין שתוי ,שדיעבד תפילתו תפילה ,לבין שיכור שתפילתו תועבה ,ועד לשיכור כלוט שדינו כשוטה ופטור מן המצוות .השיא של הבירור המחשבתי הגיע מול דברי הרמב"ם והספורנו ,שלימדונו כי שורש האיסור הוא אובדן כוח ההבחנה וההבדלה בין קודש לחול .נמצאנו למדים כי הדעת היא הכתר של האדם ,וכי רצון השם הוא שנשתמש ביין כדי לשמח את הנפש ולא כדי להחשיך את אור התבונה והאחריות ההלכתית.