VK-A-286-025 | האם שיכור מצטרף למניין עשרה ולזימון - בין גוף הנמצא לדעת המופקעת
VK-A-286-025 | האם שיכור מצטרף למניין עשרה ולזימון - בין גוף הנמצא לדעת המופקעת מתוך הדיון הקודם על גנות היין ואיסור העמידה לפני המלך בערפול החושים ,אנו פוסעים כעת אל עבר שאלה הלכתית כבדת משקל ,הנוגעת ללב הפועם של הקהילה היהודית :כוחו של המניין .יום פורים או סעודות מצווה עשירים ביין מעמידים אותנו לא פעם מול המציאות שבה אחד מן המסובים ,או אף כמה מהם ,שרויים…
VK-A-286-025 | האם שיכור מצטרף למניין עשרה ולזימון - בין גוף הנמצא לדעת המופקעת מתוך הדיון הקודם על גנות היין ואיסור העמידה לפני המלך בערפול החושים ,אנו פוסעים כעת אל עבר שאלה הלכתית כבדת משקל ,הנוגעת ללב הפועם של הקהילה היהודית :כוחו של המניין .יום פורים או סעודות מצווה עשירים ביין מעמידים אותנו לא פעם מול המציאות שבה אחד מן המסובים ,או אף כמה מהם ,שרויים במצב של שיכרות. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה :האם המניין ,הדורש עשרה בני חורין ובני דעת
ינימש תשרפ
העומדים יחד כגוף אחד לפני השכינה ,יכול להישען על מי שדעתו משובשת עליו? מצד אחד ,הרי הוא ישראל וקדושתו עליו ,ומצד שני – תפילתו תועבה ודיבורו אינו דיבור .אנו יוצאים לברר האם ה"צירוף" תלוי בנוכחות הפיזית של היהודי בחדר ,או שמא ב"דעת" הנקייה הנדרשת כדי להוות חלק מדבר שבקדושה .זהו בירור מרתק על הגבול הדק שבין "גברא" ל"חפצא" ,בין האדם כיישות משפטית לבין האדם ככלי רוחני. מתוך המתח שבין קדושת המניין לבין ערפול הדעת של היחיד ,אנו ניגשים ליצוק את יסודות הדין כפי שנקבעו בשולחן ערוך ובדברי הרמ"א ,המבחינים בחדות בין סוגי העבודה שבלב ובין כוחה של הברכה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן ק' סעיף א') פסק" :שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו ממנו ,ואם שתה יותר אם הוא יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפילתו תפלה ואם אינו יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו .ואפילו אם עבר זמן התפלה משלים אותה בתפלה שאחריה כדין שוגג" .בדבריו אלו מעמיד מרן את המבחן המרכזי של השכרות – כושר העמידה לפני המלך .הוא מחדש שגם אם האדם איבד את יכולת התפילה באופן שהיא מוגדרת כ"תועבה" ,הרי שביחס לזמן התפילה הוא נחשב כ"שוגג" ולא כ"מזיד" ,ועל כן פתחה לו התורה פתח של תשלומין. רבי משה איסרליש הרמ"א (שם) הוסיף וביאר" :ודין קריאת שמע כדין תפלה ,אבל שאר ברכות יכול לברך אף על פי שהוא שיכור" .הרמ"א יוצר כאן הבחנה יסודית בין קריאת שמע ותפילה ,הדורשות ריכוז עילאי וקבלת עול מלכות שמיים בדעת צלולה, לבין שאר ברכות הנהנין או המצוות .לשיטתו ,הברכה אינה נפסלת בגלל השכרות, שכן הודאה להשם יתברך יכולה להיאמר גם מתוך ערפל היין ,כל עוד לא הגיע האדם לקצה גבול הדעת. כדי להרחיב את היריעה מעבר למקורות שהבאת ,ראוי לציין את דברי רבינו יונה (על הרי"ף ,ברכות יח ).שביאר את הטעם שברכות הנהנין מותרות לשיכור" :שאין הברכה צריכה כוונה כל כך כמו התפילה ,שהתפילה היא רחמים ותחנונים וצריך שיכוון לבו מאוד" .כאן נחשף יסוד דינמי – התפילה היא עבודה שבלב הדורשת צלילות גמורה, בעוד שהברכה היא חובת האדם על הנאתו ,וחובה זו אינה פוקעת ממנו גם כשהוא שתוי. מתוך יסודות אלו עולה השאלה הגדולה :אם השיכור יכול לברך אך אינו יכול להתפלל ,היכן הוא עומד ביחס לציבור? האם הוא נחשב כ"נמצא" המשלים את המניין לדברים שבקדושה ,או שמא הוא כמי שאינו כאן? מתוך היסודות שהונחו בשולחן הערוך בדבר חלוקת הדינים שבין תפילה לברכות, אנו צוללים כעת אל עומק המחלוקת בין גדולי האחרונים ,המבקשים להכריע בשאלה האם ה"גברא" של השיכור נחשב כחלק מן המניין בעוד דעתו אינה עמו.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן צ"ט ס"ק י') כתב בביאור דברי הרמ"א: "יכול לברך ,אבל אין מצרפים אותו למנין עשרה ,ולענין שלשה לזימון אפשר דשרי". בדבריו אלו מציב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן הבחנה מרתקת בין מניין לזימון .הוא מחדש כי המניין ,שנועד לאמירת דברים שבקדושה ותפילת הציבור ,דורש "עשרה בני דעת" ,ושיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך מופקע מגדרי הדעת הללו. לעומת זאת ,בזימון ,שעניינו ברכה משותפת על הסעודה ,ייתכן שדי בעובדה שהוא "בר חיובא" בברכות כדי לצרפו. אולם ,אל מול פסק זה של המשנה ברורה ,אנו מוצאים מערכה כבדת משקל מצד חכמי הספרד .בהגהות איש מצליח (על המשנה ברורה שם) העירו הערה יסודית על מקורות הדין" :עיין להכה"ח (אות טו') שמה שכתבו האחרונים בשם תשובות בית דוד ,אין שם כלום ,וצריך לומר בית יהודה (סימן מה') ,ושם מפורש להפך דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט אף על פי שאינו יכול לדבר לפני המלך מצטרף למנין עשרה" .כאן מתברר כי יסוד ההיתר נשען על דיוק בזהות המשיב ובתוכן תשובתו; לשיטת ה"בית יהודה" ,כל עוד האדם לא איבד את צלם האנוש שלו לחלוטין כלוט ,הוא עדיין מוגדר כ"פיקח" לעניין נוכחותו במניין. הראשל"צ רבינו הגר"ד יוסף בספרו הלכה ברורה (אות יב') פסק להלכה כשיטה זו וכתב" :השיכור מצטרף למניין ,ואפילו אינו יכול לדבר לפני המלך .ומכל מקום אם הוא שיכור כלוט ,שעושה ואינו יודע מה עושה ,שדינו כשוטה ,אינו מצטרף למניין. והוא הדין בכל זה לענין צירוף שיכור לזימון ,שאפילו הוא שיכור שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך ,מצטרף לזימון כל זמן שלא הגיע לשכרותו של לוט" .הראשל"צ רבנו הגר"ד יוסף מרחיב כאן את גבולות הצירוף ומבאר כי המבחן אינו איכות הדיבור או היכולת לעמוד בטקס רשמי לפני מלך בשר ודם ,אלא עצם ההשתייכות לקטגוריה של בני דעת שאינם שוטים. בספרנו "הגות יוסף" נתבאר כי המניין הוא בחינה של "שכינה שרויה ביניהם" ,והשכינה שורה על ישראל אף כשהם בחטאם או בשכרותם ,כל עוד לא יצאו מגדר אנוש. השכרות היא ענן המכסה את המאור ,אך אינה מבטלת את המציאות של היהודי כחלק מן העשרה. מתוך המחלוקת בין הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן לבין גדולי חכמי הספרד והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,אנו באים כעת לברר את הנפקא מינות המעשיות וההלכתיות העולות מחילוקי הדינים ,ומבקשים להבין את הגדר המדויק של המנין והזימון בעולם של יין. הנפקא מינא הראשונה והיסודית עולה מתוך דברי המשנה ברורה (סימן צ"ט ס"ק י')
שכתב "אבל אין מצרפים אותו למנין עשרה" .כאן מתברר חילוק עמוק בין "חובת הגוף" לבין "חובת הציבור" .הנפקא מינא היא שאף אם השיכור חייב במצוות מצד עצמו (בשאר
ינימש תשרפ
ברכות) ,אין הוא יכול להוות חלק מה"מכונה" הרוחנית שנקראת מניין ,הדורשת עשרה בני דעת .לעומת זאת ,לשיטת הבית יהודה והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,הנפקא מינא היא שכל עוד הוא "בר דעת" כללי שאינו שוטה כלוט ,נוכחותו הפיזית והמשפטית כיהודי מספקת כדי להשרות שכינה בעשרה. נפקא מינא נוספת עולה בדין זימון .המשנה ברורה כתב "ולענין שלשה לזימון אפשר דשרי" ,והלכה ברורה (אות יב') פסק שבוודאי מצטרף .החילוק כאן הוא בין "דברים שבקדושה" (קדיש וקדושה) לבין "ברכת הזימון" .הנפקא מינא היא שבסעודת פורים או בחתונה ,גם אם אחד המסובים שתה עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ,לכל הדעות ניתן לסמוך עליו כדי לזמן בשלושה או בעשרה ,כיוון שהזימון הוא המשך ישיר של חובת הברכה שבה הוא חייב. עוד נפקא מינא מרתקת עולה מדברי הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף ,סימן צט) בעניין "יינות שלנו"" :וביינות שלנו שאינן חזקים ואינו מרגיש שתוי ,מותר לו להתפלל גם אם שתה רביעית" .כאן אנו לומדים חילוק יסודי בין "החפצא" של היין לבין "הגברא" השותה .הנפקא מינא היא שבמציאות ימינו ,עצם שתיית הרביעית אינה הופכת את האדם ל"שתוי" באופן אוטומטי לעניין תפילה ,אלא אם כן הוא מרגיש שדעתו נתבלבלה עליו .חילוק זה מקל מאוד על מי שקידש על היין בבוקר ורוצה להתפלל מיד לאחר מכן. בספרנו "הגות יוסף" נתבאר כי יש נפקא מינא בין שכרות שבאה מתוך סעודת מצווה לשכרות שבאה מתוך הוללות .החילוק הוא ביחס הציבור אל השותה :האם הם רואים בו חלק מהחבורה הקדושה או מטרד .הנפקא מינא היא בלבול הדעת של שאר המתפללים – אם השכרות שלו גורמת לאחרים לא לכוון ,ייתכן שגם אם הוא מצטרף מצד הדין ,אין להביאו לידי כך לכתחילה. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות העולות מגדרי השכרות ,אנו פוסעים אל עומק דבריהם של רבותינו האחרונים ,המנתחים את המציאות המשתנה של דורותינו אל מול גדרי השכרות העתיקים ,ומחלקים בין סוגי העבודות השונות המוטלות על האדם. הראשל"צ רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף (סימן צט הערה א' ,במהדורת תשס"ד תפלה כרך א
עמו' שפד) כתב" :שתה יין כדי רביעית בבת אחת ,אם נתן לתוכו מעט מים מותר לו להתפלל ,ואם לאו אין לו להתפלל עד שיסיר יינו .וביינות שלנו שאינן חזקים ואינו מרגיש שתוי ,מותר לו להתפלל גם אם שתה רביעית[ .ולא דומה לנשיאת כפים] .אבל אם שתה הרבה עד שהוא שכור ,אף מיינות שלנו אסור להתפלל" .בביאור דבריו אלו, מלמדנו הראשל"צ יסוד גדול בשינוי הטבעים ובגדר השכרות בזמננו .הוא מחדש שאף על פי שמעיקר הדין רביעית יין אוסרת בתפילה ,הרי שביינות הנפוצים כיום ,שהם חלשים יותר מהיינות שהיו בזמן חז"ל ,אין השתייה יוצרת ערפול דעת האוסר עמידה לפני המלך ,אלא אם כן האדם מרגיש בגופו ובדעתו שהוא שתוי .עם זאת ,הוא מסייג ומבדיל זאת מדין נשיאת כפיים ,שם הגדר חמור יותר בשל דמיונה לעבודת המקדש שבה עצם השתייה פוסלת.
גם לנשמה מגיע אוכל
עוד כתב הראשל"צ רבנו יצחק יוסף (שם)" :שיכור ,אף על פי שאינו רשאי להתפלל, ותפלת שיכור תועבה ,מכל מקום מצטרף למניין עשרה לאמירת דברים שבקדושה, ואפילו אינו יכול לדבר לפני המלך ,ורק אם הוא שיכור כלוט ,שעושה ואינו יודע מה עושה ,דינו כשוטה ,ואינו מצטרף למניין ,ופטור מן המצוות" .כאן מרחיב הראשל"צ את גדרי הצירוף למניין באופן משמעותי .הביאור בזה הוא שיש לחלק בין הכשרות של האדם להתפלל בעצמו ,הדורשת "דעת" של עמידה לפני מלך ,לבין היותו חלק מן המניין .המניין דורש עשרה בני חורין שהם בני מצוות ,וכל עוד השכרות לא הפקיעה מהאדם את עצם הגדרת האנושיות שלו (שיכור כלוט) ,הוא נחשב כ"נמצא" המשלים את השראת השכינה בעשרה. רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה סימן צ"ט ס"ק י') כתב" :יכול לברך ,אבל אין מצרפים אותו למנין עשרה ,ולענין שלשה לזימון אפשר דשרי" .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מציב כאן נפקא מינא יסודית לחומרא לעומת דעת הספרדים .ביאור שיטתו הוא שהמניין לאמירת דברים שבקדושה דורש שהאדם המצטרף יהיה בעל יכולת עקרונית לומר את אותם דברים בקדושה ובטהרה ,ושיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך נחשב כמי שחסר את ה"דעת" המינימלית הנדרשת לצירוף דבר שבקדושה. אולם בזימון ,שהיא ברכה משותפת ,ייתכן שדי בעובדה שהוא חייב בברכה זו מצד עצמו כדי שיצטרף לאחרים. נמצאנו למדים שישנו חילוק עמוק בין הדרגות השונות של השכרות והשפעתן על הצירוף .בעוד שלתפילה אישית אנו מחמירים בכל חשש של בלבול הדעת ,הרי שלעניין צירוף למניין ,בפרט לדעת הראשל"צ ,אנו הולכים אחר הגדרת האדם כבעל דעת כללי, וכל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט ,כוחו יפה להשלים את המניין. מתוך בירור הנפקא מינות בדעת האחרונים ,אנו ניגשים כעת להציב גבולות ברורים ומדידים באזמל המנתחים ההלכתי .השאלה "האם הוא מצטרף" תלויה כולה בהגדרה המדויקת של מצבו התודעתי של השותה ,שכן התורה וההלכה מחלקות את איבוד הדעת לשלוש דרגות שונות ,שלכל אחת מהן השלכה אחרת על כוחו של המניין והזימון. הדרגה הראשונה" :שתוי" – יכול לדבר לפני המלך חז"ל הגדירו (מסכת עירובין דף סד
ע"א) את השתוי כמי ששתה רביעית יין ,אך דעתו עדיין מיושבת עליו דיה כדי לעמוד לפני אישיות רמה .מרן רבי יוסף קארו (שולחן ערוך ,או"ח סימן ק' סעיף א') פסק" :שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו ממנו ...אם הוא יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפילתו תפלה" .בביאור דבריו נראה כי בדרגה זו ,למרות שישנו לכתחילה איסור להתפלל ,האדם עדיין נחשב ל"בר דעת" גמור .מכאן עולה הפסק הברור לכל הדעות, כי השתוי מצטרף למניין עשרה לכל דבר שבקדושה ,ובוודאי שמצטרף לזימון של שלושה ושל עשרה ,שכן אין כאן הפקעה של כוח הדיבור או הכוונה ,אלא רק עכירות קלה שאינה מבטלת את מעמדו כפיקח.
ינימש תשרפ
הדרגה השנייה" :שיכור" – אינו יכול לדבר לפני המלך זוהי הדרגה המורכבת ביותר, שבה האדם מבולבל בשיחתו ואינו ראוי לעמוד לפני המלך .בדרגה זו נחלקו רבותינו האם הוא נחשב כחלק מן הציבור .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה סימן צ"ט ס"ק י') כתב" :אין מצרפים אותו למנין עשרה" .ביאור שיטתו הוא שכיוון שתפילתו של זה היא "תועבה" ואינו ראוי לעמוד לפני המלך ,הרי שהוא מופקע באותה שעה מגדר "קהל" לעניין דברים שבקדושה .אולם ,הראשל"צ רבנו יצחק יוסף (ילקוט יוסף סימן צ"ט) כתב" :מכל מקום מצטרף למניין עשרה לאמירת דברים שבקדושה ,ואפילו אינו יכול לדבר לפני המלך" .ביאור דבריו הוא שהמדד לצירוף למניין אינו הכשרות לעמוד בתפילה אישית ,אלא היותו של האדם "בן ברית" ובעל דעת אנושית בסיסית .כל עוד הוא מבין היכן הוא נמצא ומגיב לסובבים אותו ,הוא נחשב כחלק מהגוף הקיבוצי של עשרה מישראל .לעניין זימון ,גם המשנה ברורה נטה להקל ש"אפשר דשרי" ,שכן חובת הברכה שייכת בו. הדרגה השלישית" :שיכור כלוט" – אובדן דעת מוחלט כאן מגיעה נקודת הקצה ,שבה האדם אינו יודע כלל מה נעשה עמו ,כלוט בשעתו .חז"ל קבעו (מסכת עירובין דף סה ע"א): "הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם" .הראשל"צ רבנו יצחק יוסף (שם) ביאר והרחיב: "שרק אם הוא שיכור כלוט ,שעושה ואינו יודע מה עושה ,דינו כשוטה ,ואינו מצטרף למניין ,ופטור מן המצוות" .בדרגה זו אין כל מחלוקת .האדם אינו נחשב עוד כיישות הלכתית עצמאית אלא כ"שוטה" ,וממילא אינו יכול להצטרף למניין ולא לזימון ,וכל דברים שבקדושה שנאמרו במחיצתו כשהוא המשלים לעשרה – אינם נחשבים. נמצאנו למדים שהמפתח לצירוף למניין ולזימון טמון בהבחנה שבין "חוסר ראויות לעמידה לפני המלך" לבין "אובדן דעת מוחלט" .בעוד שהראשון נתון במחלוקת בין חכמי אשכנז לספרד ,הרי שהשני מפקיע את האדם כליל מעדת השם. מתוך הצבת הגדרים ההלכתיים המדויקים בין המצבים השונים של השכרות ,אנו עולים כעת אל רום המחשבה כדי לחקור את שורש וטעם הדין :מדוע דעת האדם היא המפתח המרכזי המאפשר לו להצטרף אל הכלל ולהוות חלק מ"דבר שבקדושה"? רבנו משה בן מימון (מורה נבוכים ,חלק ג' פרק ח') מבאר יסוד עמוק במהות האדם וכותב כי "השכל הוא הכבוד האמיתי של האדם ,ובו הוא נבדל משאר בעלי החיים ,וכאשר השכל מסתלק – האדם נשאר בבחינת בהמה" .בביאור דבריו נראה כי המניין אינו רק קיבוץ של עשרה גופים פיזיים ,אלא איחוד של עשר דעות המכוונות אל מקור אחד. כאשר אדם משתכר עד כדי אובדן דעת ,הוא מאבד את אותו "כבוד" המייחד אותו כבן אדם ,וממילא אין בכוחו ליצור את אותה אחדות רוחנית הנדרשת להשראת שכינה. השורש של הצירוף הוא ה"דעת" ,ובלעדיה – המניין חסר את המרכיב היסודי של עשרת הניצוצות המצטרפים לאבוקה אחת. רבינו עובדיה ספורנו (בפירושו לויקרא י ,ט) מוסיף נדבך בטעם הדבר וביאר כי "השכרות מבטלת את כוח ההבחנה ,ומי שאינו מבחין בין קודש לחול אינו יכול להיות שותף
גם לנשמה מגיע אוכל
בעבודה שבקדושה" .לפי הספורנו ,שורש הדין של המניין הוא ה"הבדלה" .דברים שבקדושה ,כמו קדיש וקדושה ,עניינם להבדיל את ה' מכל העולמות ולהמליך אותו על הכל .אדם שדעתו משובשת עליו אינו מסוגל לבצע את פעולת ההבחנה הזו ,ולכן לשיטת המחמירים (כמו המשנה ברורה) ,הוא אינו יכול להצטרף למניין שכל מהותו היא קדושה והבדלה. הראשל"צ רבנו יצחק יוסף (ילקוט יוסף ,סימן צט) מבאר מאידך גיסא את הטעם להקל בצירוף לזימון ולמניין כל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט .הביאור בזה הוא שכל עוד קיימת בתוך האדם "דעת אנושית בסיסית" ,הוא עדיין נכלל בתוך כלל ישראל .קדושת ישראל אינה פוקעת מהאדם גם כשהוא שרוי בערפול ,כל עוד לא הופקע ממנו צלם האלוקים לחלוטין .השורש כאן הוא ה"ערבות" :עשרה מישראל המצטרפים יחד יוצרים יישות חדשה של קהל ,והשיכור ,למרות שאינו יכול להנהיג או להתפלל בעצמו ,עדיין מהווה חלק מאותו גוף ציבורי מכוח היותו יהודי בר מצווה ובר דעת עקרוני. נמצאנו למדים משורש הדין כי המאבק על הצירוף למניין הוא המאבק על הגדרת ה"נוכחות" של היהודי .האם נוכחות היא רק פיזית ,או שמא היא דורשת מודעות? הטעמים שהובאו מלמדים כי דעת האדם היא הגשר המחבר בין הגשמיות של הגוף לבין הרוחניות של המניין ,ועל פי מידת צלילותו של גשר זה – נקבע כוחו של הצירוף. מתוך בירור שורשי הדעת המהווים את התשתית להשראת השכינה ,אנו צוללים אל עומקן של חקירות האחרונים ,המבקשים להגדיר את המהות המשפטית של הצירוף: האם המניין הוא אוסף של יחידים המתפללים יחד ,או שמא זוהי יצירה של גוף חדש הדורשת דעת צלולה מכל אחד ממרכיביו? רבי יוסף באב"ד במנחת חינוך (מצווה צ"ה) חוקר חקירה יסודית בגדר המניין ושואל: האם עשרה המצטרפים לדבר שבקדושה צריכים להיות כולם ראויים לאותו דבר ,או שמא די בכך שהם "בני חיובא" עקרוניים? הוא מביא ראיה מהדין שקטן אינו מצטרף למניין כיוון שאינו בר מצווה ,ומוכיח מכאן שהצירוף תלוי ב"גברא" – באדם עצמו וביכולתו העכשווית להיות חלק מהמעמד .לפי חקירה זו ,אם השיכור נמצא במצב שבו תפילתו היא "תועבה" ,הרי שבאותה שעה הוא פגום ב"גברא" שלו ,ואינו יכול להשלים מניין שכל עניינו הוא עמידה לפני השם. מאידך ,רבי אריה לייב גינצבורג בשאגת אריה (סימן פ') דן בחקירה מקבילה לעניין ברכת המזון וזימון ,ומבאר כי יש לחלק בין "עצם החיוב" לבין "אופן הקיום" .הוא מחדש שאדם המחויב במצווה ,אף אם כעת אינו יכול לקיימה בצורה מושלמת מחמת אונס או שכרות ,עדיין נחשב כחלק מהחבורה המחויבת .הנפקא מינא העולה מחקירה זו היא לשיטת הראשל"צ רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף (סימן צ"ט) :כיוון שהשיכור (שאינו כלוט) עדיין מחויב בברכות ובמצוות ,הרי שחובתו העקרונית משייכת אותו למניין ,ואין הליקוי הזמני בכושר הדיבור שלו מפקיע את עצם השתייכותו לקהל.
ינימש תשרפ
עוד חקירה מרתקת עולה בשיטת ה"בית יהודה" (סימן מ"ה) ,כפי שהביא הראשל"צ רבנו יצחק יוסף :האם המניין דורש "דעת פעילה" או שמא די ב"נוכחות של בן דעת"? הביאור בזה הוא שאם המניין הוא יצירה רוחנית הדורשת כוונה משותפת ,השיכור בחוץ; אך אם המניין הוא גזירת הכתוב על נוכחות עשרה מישראל במקום אחד ("ונקדשתי בתוך בני ישראל") ,הרי שהשיכור ,כל עוד אינו שוטה גמור ,הוא בכלל "בני ישראל" ונוכחותו יוצרת את קדושת המקום. נמצאנו למדים מחקירות האחרונים כי מחלוקת המשנה ברורה והראשל"צ תלויה בשאלה יסודית :האם הצירוף למניין הוא פעולה דתית הדורשת דעת ,או שמא הוא מצב משפטי-סגולי הנובע מעצם מציאותם של עשרה יהודים יחד .בעוד שהכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ראה בדעת תנאי הכרחי לכל חלק במניין ,הרי שחכמי הספרד והראשל"צ הדגישו את כוחה של ה"ערבות" והקדושה הקיימת בכל יהודי באשר הוא. מתוך החקירות המשפטיות בדבר גדרי הצירוף והמניין ,אנו מתעלים כעת אל בניית המצפן הפנימי ,המבקש להעניק לנו את המבט הראוי על כבודו של הכלל אל מול חולשתו של הפרט .כאן אנו מגלים כי המאבק על צירוף השיכור למניין אינו רק שאלה של מספרים ,אלא בירור עמוק על גבולות האחריות והערבות ההדדית בתוך עם ישראל. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה סימן צ"ט ס"ק י') המורה כי אין לצרף את השיכור למניין ,מציב לנו מצפן של "מורא מקדש" .המוסר העולה מדבריו הוא שתפילת הציבור איננה רק אוסף של יחידים ,אלא עמידה רשמית לפני מלך מלכי המלכים .המצפן הפנימי כאן מלמדנו שקדושת המניין דורשת רצינות וצלילות ,וכי הכנסת אדם שדעתו משובשת לתוך "דבר שבקדושה" עלולה להיתפס כזלזול במעמד. זהו קול המעורר אותנו לשמור על טהרת התפילה ועל כבוד הציבור ,ולהבין כי לעיתים השמירה על הקודש דורשת מאיתנו להציב גבול ברור בין השמחה האישית לבין העבודה הציבורית. מאידך ,המצפן העולה מתוך פסקיהם של חכמי הספרד והראשל"צ רבנו יצחק יוסף (ילקוט יוסף סימן צ"ט) ,המצרפים את השיכור למניין כל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, מאיר באור יקרות את כוחה של ה"ערבות" .המוסר כאן הוא שקדושת ישראל אינה פוקעת מהאדם גם ברגע של חולשה או ערפול דעת .המצפן הפנימי מזכיר לנו כי "אף על פי שחטא ישראל הוא" ,וכי כל יהודי ,גם כשהוא שרוי ביין ,נושא בקרבו את הניצוץ האלוקי המשלים את השכינה בעשרה .זוהי קריאה לחסד ולחיבור ,המבינה כי הקהילה היהודית היא גוף אחד שבו גם האיברים החלשים או המטושטשים זקוקים להיכלל בתוך הקדושה כדי להתרומם. בספרנו "הגות יוסף" נתבאר יסוד נפלא בבניית המצפן ,שהרי יוסף השקה את אחיו כדי להוציא מהם את הסוד ,ומכאן אנו למדים שהיין יכול להיות כלי של אמת .המצפן המוסרי בזה הוא להבחין בין שכרות של הוללות לבין שכרות של "התפשטות הגשמיות" .אדם
גם לנשמה מגיע אוכל
המבקש להצטרף למניין מתוך היין ,לעיתים דווקא באותה שעה לבו פתוח יותר לקדושה, ואף שדעתו מבולבלת ,נשמתו כמהה לחיבור .המצפן מורה לנו לנהוג ברגישות :מצד אחד לא לפגוע בכבוד התפילה ,ומצד שני לא להוציא יהודי אל מחוץ למחנה השכינה. הבנייה המוסרית העולה מכל המקורות היא שהמניין הוא "תיבת נח" רוחנית המכילה סוגים שונים של בני אדם .המצפן הפנימי דורש מאיתנו את התבונה לדעת מתי להחמיר כדי לשמור על רוממות המעמד ,ומתי להקל כדי שלא לאבד אף נפש מישראל .השילוב בין חומרת המשנה ברורה לבין פסק ההלכה של הראשל"צ יוצר אצל העובד איזון נכון: יראה מפני חילול הקודש ,לצד אהבה ומסירות לכל יהודי באשר הוא. מתוך בירור המצפן הפנימי והאיזון העדין שבין כבוד השכינה לבין קדושת כל פרט מישראל ,אנו מזקקים תובנות יצוקות לחיי המעשה .למדנו כי עמידה לפני השם דורשת אחריות אישית על צלילות הדעת ,אך באותה עת ,היותנו חלק מן הכלל היא סגולה שאינה פוקעת בקלות .התובנה היומיומית העולה מכאן היא שהמניין אינו רק כלי טכני לאמירת קדיש ,אלא הוא גוף חי שבו כל איבר משפיע על השלם; עלינו לשאוף להביא אל הקודש את המיטב שבנו ,אך גם לדעת להכיל ולצרף את מי שדעתו נתערפלה, כל עוד לא איבד את צלם האנוש שלו .האחריות המוטלת עלינו היא לשמור על כבוד בית הכנסת מחד ,ומאידך לא לדחות בשתי ידיים את מי ששמחתו הביאה אותו לידי שכרות ,אלא להעלות את אותה שמחה אל אדני הקדושה והצירוף הראוי.
עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בטוב טעם ודעת פסק ההלכה המעשי בשאלת צירוף השיכור למניין ולזימון ,מתוך דברי רבותינו הפוסקים ראשונים כאחרונים .יסוד הדין הונח בדברי מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,שהבדיל בין תפילה שהיא "תועבה" במי שאינו יכול לדבר לפני המלך ,לבין שאר ברכות המותרות לשיכור .בביאור כוח הצירוף למניין עשרה ,מצאנו את מחלוקתם המרתקת של גדולי האחרונים :הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה נטה להחמיר שאין השיכור מצטרף למניין ,כיוון שחסרה בו הדעת הנדרשת לעמידה לפני המלך .אולם ,חכמי הספרד ובראשם הבית יהודה ורבנו הראשל"צ רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף ובהלכה ברורה ,פסקו כי השיכור מצטרף למניין עשרה ולזימון כל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט .חידוש עצום למדנו בדברי הראשל"צ ,כי ביינות שלנו שאינם חזקים ,אין השתייה פוסלת את התפילה אלא אם כן האדם מרגיש שתוי בפועל, וכי הגדר המבדיל בין פיקח לשוטה הוא הקובע את כוח הצירוף .נמצאנו למדים כי השכינה שורה בתוך בני ישראל גם במצבי חולשה ,וכי המניין הוא כוח קיבוצי המאחד את כלל ישראל לקדושה אחת.