VK-A-648-056 — האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג, יכול להיחשב כקיים במציאות?
VK-A-648-056 — האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג, יכול להיחשב כקיים במציאות? מעשה ביהודי שערך שולחן מלכים ,קידש על היין והתענג במאכלי פיגול מבלי דעת. כעת ,כשהתברר לו המכשול ,הוא ניצב מול שוקת שבורה – האם כל אותה הנאה דשנה נחשבת כלא הייתה? האם הקידוש ,שחייב להיות צמוד לסעודה של מצווה ,התנדף באוויר והותירו בחובת קידוש מחודשת? אנו יוצאים לברר את גבולות…
VK-A-648-056 — האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג, יכול להיחשב כקיים במציאות? מעשה ביהודי שערך שולחן מלכים ,קידש על היין והתענג במאכלי פיגול מבלי דעת. כעת ,כשהתברר לו המכשול ,הוא ניצב מול שוקת שבורה – האם כל אותה הנאה דשנה נחשבת כלא הייתה? האם הקידוש ,שחייב להיות צמוד לסעודה של מצווה ,התנדף באוויר והותירו בחובת קידוש מחודשת? אנו יוצאים לברר את גבולות השמחה שבין הקיבה ללב, ואת היכולת של צער מאוחר לעקור הנאה שכבר חלפה. נפנה כעת אל היכלם של רבותינו הראשונים ,הרמב"ם והראב"ד ,ונראה כיצד מחלוקתם על ברכת הנהנין באיסור מניחה את אבני היסוד להגדרת "סעודה" כשזו מעורבת בחטא. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה יט) ,פסק בנחרצות שכל האוכל דבר האסור ,בין בזדון ובין בשגגה ,אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף .הרמב"ם למד זאת מהמשנה בברכות הקובעת שאין מזמנין על אכילת איסור ,ומכך הסיק שהאכילה כולה אינה נחשבת למעשה הראוי לבוא לפני השם בברכה ,שכן "אין זה מברך אלא מנאץ". רבנו אברהם בן דוד ,הראב"ד ,השיג עליו בחריפות וחידש כי אי הזימון נובע רק מחסרון ב"קביעות" של הסעודה ,בדומה לאכילת פירות שאינה מחייבת זימון .אך לעניין עצם
ינימש תשרפ
הברכה ,סבר הראב"ד שמאחר שהגוף נהנה ,חובה עליו לברך ,שהרי הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל. מתוך מחלוקת זו עולה ספקנו :לדעת הרמב"ם ,ייתכן שמאחר שאין ברכה ,אין כאן כלל שם "סעודה" לעניין שבת .אולם לדעת הראב"ד ,אף שהאכילה חסרה את חשיבות הזימון ונחשבת כ"אכילת פירות" ,ייתכן שעדיין מתקיים בה היסוד של עונג שבת ,שכן סוף סוף נהנו מעיו וגרונו .השאלה העומדת לפתחנו היא האם "עונג" תלוי בסטטוס ההלכתי של המאכל, או בתחושת השובע הפיזית של האדם. נפנה כעת אל בירור המושג "מצוה הבאה בעבירה" בתוככי סעודת השבת ,ונראה האם החטא שבמאכל פוסל את המצווה מכל וכל ,או שמא התוצאה של השובע והעונג מצילה את הקיום ההלכתי. בשו"ת פני מבין (או"ח סימן רלה) דן בשאלה דומה ומכאיבה :אדם ששלח לחברו משלוח מנות של בשר שהתברר כטריפה .הפני מבין הכריע ,על פי יסודו של תרומת הדשן ,שמאחר ותכלית משלוח המנות היא לספק מאכלים לסעודת פורים ,הרי שברגע שהבשר טריפה, המצווה נעשתה דרך עבירה (אף שבשוגג) ולא יצא השולח ידי חובתו .לכאורה ,הוא הדין