VK-A-286-027 | האם יש דין תפילת תשלומין בשיכור ומה יעשה אם עבר זמן תפילה?
VK-A-286-027 | האם יש דין תפילת תשלומין בשיכור ומה יעשה אם עבר זמן תפילה? מתוך הלהבות הקדושות של חנוכת המשכן בפרשת שמיני ,שם עלתה שוועתם של נדב ואביהוא אל על ,אנו נותרים עם הציווי המהדהד לנצח" :יין ושכר אל תשת" .זוהי דרישה עילאית לצלילות הדעת בעת העמידה לפני המלך ,דרישה המעמידה את היהודי במבחן יומיומי של גבורה וריסון .והנה ,באה השאלה ומטלטלת את המציאות…
VK-A-286-027 | האם יש דין תפילת תשלומין בשיכור ומה יעשה אם עבר זמן תפילה? מתוך הלהבות הקדושות של חנוכת המשכן בפרשת שמיני ,שם עלתה שוועתם של נדב ואביהוא אל על ,אנו נותרים עם הציווי המהדהד לנצח" :יין ושכר אל תשת" .זוהי דרישה עילאית לצלילות הדעת בעת העמידה לפני המלך ,דרישה המעמידה את היהודי במבחן יומיומי של גבורה וריסון .והנה ,באה השאלה ומטלטלת את המציאות :יהודי שנתבסם ביין ,אם במסיבת מרעים ואם בסעודת מצווה ,ומצא עצמו שרוי בערפל חושים עד שלא יכול היה להוציא מפיו מילה כראוי לפני מלך מלכי המלכים ,ובעודו נלחם ביינו – חלף זמן התפילה והזדמנות הקודש נגוזה. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה ודרמטיותה :האם אותן שעות של שכרות יירשמו בפנקסו של מעלה כ"אונס" גמור ,כמי שתקפו חולי או שינה ,ויפתחו לו פתח של תקווה בתפילת התשלומין שאחריה? או שמא עצם הבאת האדם את עצמו לידי איבוד הדעת
גם לנשמה מגיע אוכל
נחשבת כ"מזיד" ופשיעה ,כמי שסגר בעצמו את דלתות ההיכל ואין לו עוד תמורה לעולמים? האם השכינה ,המבקשת את הלב הצלול ,תכיר ב"תפילה שהיא תועבה" כסיבה המצדיקה את האיחור ,או שמא מי שאיבד את דעתו ביין – איבד גם את זכותו לתקן את אשר עוות? אנו יוצאים למסע מרתק בין צלילות היין לקדושת התפילה ,לברר האם יש תקומה למי ששכח את בוראו בתוך כוסו. מתוך הלהבות הקדושות שאכלו את נדב ואביהוא בשל קרבתם היתירה אל הקודש ,בקע הציווי הנצחי המהווה את התשתית לכל עמידה לפני ה' ,ציווי המזהיר על צלילות הדעת ועל ההבדלה המוחלטת שבין ערפול החושים לבין השראת השכינה" .יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם .ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י ,ט-י) .המילים הללו אינן רק הוראה טכנית לכהנים המשרתים במקדש ,אלא הן שורש ובניין לכל תפילה ותחינה ,המלמדות כי הדרך אל הקודש עוברת דרך צלילותו של השכל האנושי. רבנו שלמה יצחקי רש"י (ויקרא י ,ז) כתב "יין ושכר אל תשת .אל תשת יין דרך שכרות". בביאורו הקצר והקולע מלמדנו רש"י כי אין האיסור על עצם השתייה ,אלא על המצב הנפשי של "שכרות" – אותו איבוד שליטה המערפל את היכולת להבחין בין עיקר לטפל .כאשר האדם שרוי בשכרות ,הוא מאבד את כלי הקיבול הנדרש להכיל את הקדושה ,וממילא עמידתו לפני ד' הופכת לסכנה ולא לברכה. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא י ,ט) ביאר "יין ושכר .היין ידוע ,והשכר הוא כל דבר המשכר, וטעם הפרשה דבקה ,בעבור שמתו בני אהרן ,וחשבו המפרשים כי שתו יין" .האבן עזרא קושר בחוט בל ינתק בין הטרגדיה של נדב ואביהוא לבין איסור היין ,ורומז כי השכרות היא אובדן המציאות הגורם לאדם לפרוץ גדרות שלא הורשה להן. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (ויקרא י ,ט) כתב "יין ושכר אל תשת .הזהירם שאם ישתו יין או שאר משכרים לא יבאו אל אהל מועד ...והטעם לפי שהיין מבלבל הדעת ,והעובד את השם המכובד צריך שתהיה דעתו עליו מיושבת עמוק עמוק" .הרמב"ן חודר אל פנימיות הציווי ומלמד שהעמידה לפני "השם המכובד" דורשת יישוב דעת מקסימלי ,והיין פועל ככוח מנגד המבלבל את הריכוז הרוחני הנדרש לשירות בקודש. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא י ,י) חידש "ולהבדיל בין הקדש ובין החול .כי השכרות תמנע את ההבדלה הזאת בדעת ,והמבדיל צריך שיהיה בדעת צלולה" .הספורנו מעמיד את כל מהות עבודת השם על כוח ההבדלה .מי שאינו יכול להבדיל בין קודש לחול בתוך דעתו שלו בשל היין ,אינו יכול להבדיל בין טמא לטהור בעולם ,וממילא תפילתו ופעולתו נפגמות בשרשן. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (ויקרא י ,ט) ביאר "לפי שהיין גורם שכיחה ,והתורה צריכה זכרון ...ועל כן נסמכה פרשה זו למיתת בני אהרן ,לומר לך שצריך האדם להיות
ינימש תשרפ
ביישוב הדעת בכל עסקיו עם קונו" .הכלי יקר מדגיש כי השכרות מביאה לשכחה ,שהיא ההפך הגמור מן המודעות הנדרשת בתפילה. מתוך אזהרת התורה המהדהדת בפרשתנו על החיץ הבלתי עביר שבין שכרות היין לבין עבודת הקודש ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד ,שם הגדירו רבותינו באזמל חד ומדויק את גבולות הדעת הנדרשים מן היהודי העומד בתפילה ,ואת גורלו של מי שהרהיב עוז להוציא מפיו מילים שאינן צלולות לפני המלך. בגמרא במסכת עירובין (דף סד ע"א) שנינו" :אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ,ואם התפלל תפילתו תפילה .שיכור אל יתפלל ,ואם התפלל תפילתו תועבה". רש"י (שם ד"ה תועבה) מבאר בנהירו דעת כי תפילתו אינה נחשבת לכלום והרי הוא כמי שלא התפלל כלל ,שכן העומד לפני המלך בטירוף הדעת אינו אלא מבזה את המעמד .הגמרא מוסיפה ומבחינה במבחן מעשי" :היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך .שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך" .זהו קו הגבול הדק; היכולת לעמוד בדרגת ייצוגיות אנושית בסיסית היא המפרידה בין תפילה שמתקבלת בדיעבד לבין תועבה שצריך לחזור עליה. עוד שנינו בגמרא במסכת עירובין (דף סה ע"א) בברייתא המלמדת על כוחו המשפטי של השיכור" :שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר ,עבר עבירה שיש בה מיתה או מלקות – עונשים אותו .כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה" .אמר רבי חנינא: "לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט ,אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם". הגמרא משרטטת כאן מדרג מופלא :גם מי שמוגדר כ"שיכור" שתפילתו תועבה ,עדיין נושא באחריות על מעשיו ומקחיו ,ורק אובדן דעת מוחלט כשכרות לוט מפקיע ממנו את שם ה"אדם". בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק א הלכה ד) מצאנו זווית נוספת המאירה את ההבדל שבין תפילה לשאר ברכות" :ואכלת ושבעת וברכת – אפילו מדומדם" .הירושלמי מלמד שברכת המזון ושאר ברכות הנהנין מותרות לכתחילה גם למי ששכלו "מדומדם" ומבולבל מהיין ,וזאת משום שבהודיה על האכילה אין את חומרת ה"עמידה לפני המלך" הקיימת בתפילת עמידה. בגמרא במסכת ברכות (דף כב ע"ב) דנו במקרה של המתפלל ונמצאת צואה כנגדו ,ושם הסיקו שמאחר שחטא והתפלל במקום שאינו ראוי "תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל". רש"י ותוספות (שם) מקשרים בין דין זה לדין שיכור ,ומבארים שכל מקום שבו האדם פשע והביא עצמו למצב שבו התפילה אינה ראויה ,אין המעשה נחשב לו והוא מחויב בתפילה חדשה בטהרה ובצלילות. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את קו הגבול שבין ה"שתוי" המדשדש ביינו לבין ה"שיכור" שאינו יכול לעמוד לפני המלך ,אנו באים אל היכלי הראשונים ,שביררו באזמל חד את חובת
גם לנשמה מגיע אוכל
התשלומין של מי שאיבד את זמנו ביין ,ואת ההבדל המהותי שבין עמידה בתפילה לבין שאר ברכות הנהנין והשבח. רבנו אשר במסכת עירובין (פרק ו סימן ה) כתב" :אמר רב אדא בר אהבה שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ,שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה .ולא יצא וצריך לחזור ולהתפלל" .הרא"ש מעמיד כאן יסוד ברור :תפילה שנאמרה בשכרות אינה נחשבת לקיום המצווה כלל ,והרי היא כחסרון גמור .עוד הוסיף הרא"ש ודימה זאת לדין המתפלל כנגד הצואה במסכת ברכות (דף כב ע"ב) ,שכיון שחטא והתפלל במקום ובמצב שאינו ראוי, תפילתו תועבה ועליו לחזור .אולם ,הרא"ש מעורר קושיא ומחלק בין תפילה לברכות ,שכן בירושלמי במסכת תרומות (פרק א הלכה ד) מפורש ששתוי מברך לכתחילה ברכת המזון וכל הברכות ,משום שנאמר "ואכלת ושבעת" – אפילו בדעת מדומדמת ומבולבלת. רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות תפילה פרק ד הלכה יז) כתב" :שיכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה ,ואם התפלל תפילתו תועבה .לפיכך חוזר ומתפלל כשישתהא מיינו" .הרמב"ם מדגיש שהפגם בשכרות הוא חסרון ה"כוונה" המהותית .כאשר השכל מעורפל ,אין כאן פנייה של אדם לקונו אלא דיבורים בעלמא ,ולכן הדין הוא חזרה גמורה. עוד הוסיף הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כט הלכה יח) שאם הגיע לשכרותו של לוט ,הרי הוא כשוטה וקטן הפחות מבן שש ,ואין מעשיו כלום. רבנו מרדכי בן הלל במסכת עירובין (רמז תקיב) כתב בשם רבותיו כי השתוי והשיכור אסורים לא רק בתפילה אלא אף בקריאת שמע .המרדכי סובר שקדושת קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים דורשת צלילות דעת ,ומי שאינו יכול לדבר לפני המלך בשר ודם ,קל וחומר שאינו רשאי להוציא מפיו שמות הקודש ופסוקי ייחוד. רבנו יצחק בן מלכי צדק – הריבמ"ץ בפירושו לירושלמי (תרומות שם) ביאר כי החילוק בין תפילה לברכה הוא שבתפילה אנו עומדים כעבד לפני רבו ,מה שאין כן בברכות שהן הודאה על ההנאה .בברכה ,גם כשהדעת חלושה ו"מדומדמת" ,עצם ההכרה בטובת השם על השובע מספיקה ,ולכן אין השכרות פוסלת בהן לכתחילה כפי שהיא פוסלת בתפילה. מתוך בירור שיטות הראשונים המבדילים בין "עמידה לפני המלך" הדורשת צלילות דעת לבין הודאת הברכה המתאפשרת גם בדעת מדומדמת ,אנו באים אל שולחנם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,שניתחו באזמל חד את שאלת האחריות :האם השכרות היא אונס המצדיק תשלומין ,או שמא פשיעה המפקיעה את זכות התיקון? מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן צט סעיף א) פסק" :שיכור אם אינו יכול לדבר לפני המלך ,אם התפלל תפלתו תועבה ,וצריך לחזור ולהתפלל כשיסור יינו .ואם עבר זמן תפילה ,מתפלל תפילת תשלומין בתפילה שאחריה ,ואף על פי שהתחיל לשתות אחר שהגיע זמן התפילה" .מרן מעמיד כאן יסוד מרעיד; השכרות ,אף שהיא מעשה ידי אדם ,נחשבת לעניין תשלומין כ"שוגג" ולא כמזיד .הטעם לכך ,כפי שביאר מרן בבית יוסף (שם) ,הוא
ינימש תשרפ
שמאחר והיה סבור שיש שהות להפיג יינו קודם שיעבור הזמן ,אין כאן כוונה למרוד במצווה אלא טעות בהערכת המציאות ,ולכן פתוחים לפניו שערי התשלומין. רבי דוד הלוי סגל הט"ז (סימן רלה ס"ק ד) חלק על דברי מרן וכתב כי אם התחיל לשתות לאחר שהגיע זמן התפילה ,הרי הוא נחשב למזיד ואין לו תשלומין .הטעם לכך הוא "שהיה לו להתפלל תחילה" ,ומי שמניח חובתו ועוסק בשתייה ,אינו יכול להיקרא אנוס .כדעה זו הביא גם רבי אליהו שפירא בספרו אליה רבה (ס"ק ב) בשם הלבוש ,המחמיר וסובר שרק אם התחיל בשתייה קודם שהגיע זמן התפילה (בהיתר) יש לו תשלומין. רבי חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף שם) ורבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (ס"ק י) פסקו כדעת מרן השולחן ערוך ,שאין לחלק בין התחיל בהיתר לבין התחיל באיסור ,ולעולם יש לו תשלומין .אולם ,כפי שהביא החסד לאלפים (סימן קח אות ד) ,מחמת המחלוקת הגדולה וספק הברכות ,ראוי שיתפלל תפילת התשלומין בדרך של "נדבה", ויאמר :אם אני חייב – הרי זו לחובתי ,ואם איני חייב – הרי זו נדבה. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ד) ורבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן צט ס"ק ו) העירו סייג חשוב :כל דברי מרן שיש לו תשלומין נאמרו רק כשחשב שיספיק להתפלל ,אך אם שתה סמוך מאוד לסוף זמן התפילה ,באופן שיודע בבירור שלא יספיק להפיג יינו קודם שיעבור הזמן – בזה לכל הדעות נחשב מזיד ואין לו תשלומין כלל ,שכן זו פשיעה גמורה בפריקה מעליו עול מצוות. מתוך בירור פסיקתם של גדולי האחרונים המפלסים נתיב בין שוגג למזיד בשאלת התשלומין ,אנו באים אל היכלי גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,המעמידים למבחן את עצם שייכותו של השיכור אל הציבור ואל המניין ,ואת בירור המציאות הרוחנית שבו בעת שדעתו מעורפלת. רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת משפטים אות יד) פסק לעניין תפילת תשלומין כדעת מרן השולחן ערוך ,שמי שלא התפלל מחמת שכרותו מתפלל תשלומין בתפילה שאחריה. אולם ,מתוך חסידותו וזהירותו בספק ברכות ,הסכים לדברי החסד לאלפים שיש לעשות "תנאי של נדבה" ,כדי לצאת ידי חובת כל השיטות הסוברות שמי ששתה לאחר שהגיע זמן תפילה נחשב כמזיד. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בהליכות עולם (חלק א עמוד פח) העיר על דברי רבנו יוסף חיים בבן איש חי (פרשת ויחי אות ו) שכתב שהשיכור אם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף לעשרה .מרן רבנו עובדיה יוסף ביאר כי נפלה טעות סופר בדברי השלמי ציבור (דף עט עמוד ג) שהעתיק בשם שו"ת בית יהודה (חלק אורח חיים סימן מה) ששיכור אינו מצטרף, בעוד שבמקור דברי הבית יהודה עייאש מבואר להיפך .מרן רבנו עובדיה הוכיח מהגמרא בעירובין (דף סה ע"א) שכל שלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפיקח לכל דבריו ,ואף שתפילתו תועבה ,לעניין צירוף למניין שפיר דמי ,ולא גרע מישן שמצטרף לעשרה.
גם לנשמה מגיע אוכל
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן נה סעיף קטן ח) בביאור הלכה (ד"ה הוא כשוטה) חידש יסוד גדול לעניין צירוף למניין ,וכתב שאפילו שוטה אם הוא יודע לכוון ומבין את הברכות הרי הוא מצטרף לעשרה לתפילה ,שכן תפילה קלה לעניין צירוף יותר מזימון .מכאן למד מו"ר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (סימן צט סעיף ב) שגם השיכור ,כל עוד מבין הוא את המתרחש סביבו ,הרי הוא מצטרף למניין אף שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך ,ודבר זה מצוי וחשוב ביום הפורים שבו מצווה איניש לבסומי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג עמוד תקיא) וכן הראשל"צ הגר"ד יוסף בספרו הלכה ברורה (סימן צט אות ו) סיכמו את שיטת מרן אביו וכתב שאין לחלק בין שתוי לשיכור לעניין תשלומין ,ובכל גוונא יש לו תשלומין בתפילה הבאה .עוד הוסיף בהלכה ברורה (שם סעיף ז) לעניין קריאת שמע ,שעל אף דעת המג"א והמרדכי ששיכור אסור בקריאת שמע ,מכל מקום לכתחילה יקרא קריאת שמע גם כשהוא שיכור כדי שלא יעבור הזמן ,ואם אחר כך פגה שכרותו קודם שעבר זמן קריאת שמע ,יחזור ויקראנה שוב פעם ביישוב הדעת. מתוך בירור פסיקתם של גדולי הדורות ,המאזנים בין חומרת השכרות לבין רחמי התשלומין ,אנו באים לתרגם את הסוגיה למעשה בפועל ,במצבים המצויים בכל בית כנסת ובכל שולחן שבת ומועד .הנפקא מינות העולות מתוך ים ההלכה מעצבות את הנהגתנו אל מול מי שיינו גבר עליו. נפקא מינא ראשונה היא לעניין צירוף למניין ביום הפורים או בסעודות מצווה .למדנו כי כל עוד לא הגיע היהודי לשכרותו של לוט ,הרי הוא נחשב "בר דעת" לעניין הצירוף לעשרה. המשמעות המעשית היא שבשעת הדוחק ,כאשר חסר אדם עשירי למניין ,ניתן לצרף גם את זה שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך .ידיעה זו מסירה מכשול מרבים החוששים שמא התפילה בציבור פגומה בשל נוכחותו של שיכור במניין ,ומלמדת כי קדושת הכלל חלה גם עליו. נפקא מינא שנייה נוגעת למי שנרדם או עבר זמן תפילה בעודו שיכור .עליו לדעת כי שערי תשלומין לא ננעלו בפניו .גם אם התחיל לשתות לאחר שהגיע זמן התפילה ,פסק מרן השולחן ערוך כוחו יפה להחשיבו כשוגג .אולם ,לכתחילה עליו להתפלל את תפילת התשלומין בתפילה שאחריה בתנאי של נדבה ,כדי לחוש לשיטות המחמירות הרואות בו מזיד .עצה זו מעניקה ליהודי דרך לתיקון רוחני מבלי להיכנס לחשש ברכה לבטלה. נפקא מינא שלישית עולה לעניין קריאת שמע בסוף זמנה .יהודי שמרגיש שיינו מבלבלו וזמן קריאת שמע עומד לחלוף ,אל ימתין עד שיתפכח לגמרי ,שמא יפסיד את המצווה מן התורה .עליו לקרוא קריאת שמע מיד ,גם אם הוא במצב של שיכור ,שכן מוטב לקרוא במצב זה מאשר לבטל המצווה כליל .במידה ויתפכח בתוך זמן קריאת שמע ,יחזור ויקראנה בשנית ביישוב הדעת כדי לצאת ידי חובת כל הדעות.
ינימש תשרפ
נפקא מינא רביעית היא ההבחנה בין תפילה לברכות אחרות .שיכור שזקוק לברך ברכת המזון או ברכת הנהנין ,רשאי ואף חייב לברך לכתחילה גם כשהוא שתוי ,ואינו צריך להמתין עד שיפיג יינו כפי שנדרש בתפילת עמידה .הדבר נותן מענה לאלו המסיימים סעודת מצווה בלב שמח ויין ,שיוכלו להודות לבורא על שובם ללא עיכוב. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המורות לנו את הדרך אשר נלך בה ,אנו עולים כעת אל רום המחשבה כדי לחקור את ששורש וטעם האיזון המופלא שבין עבודת המוח הצלול לבין סערת הלב והיין .השאלה העומדת בלב הסוגיה איננה רק משפטית-הלכתית ,אלא היא נוגעת בשורש הגדרת האדם העומד לפני קונו :מהו משקלה של ה"דעת" מול ה"מציאות" של הנשמה? רבנו משה בן מימון במורה נבוכים ביאר כי השכל הוא הקישור היחיד שבין האדם לבוראו, וככל שהשכל צלול יותר ,כך הקשר אמיץ יותר .מכאן מובן מדוע "שיכור אל יתפלל" ,שכן בתפילה אנו מבקשים את קרבת השם דרך הדיבור והמחשבה המיושבת .אולם ,חקירות האחרונים ודברי גדולי הדורות על צירוף השיכור למניין מגלים לנו פן עמוק יותר :גם כשהשכל מעורפל ,ה"גברא" – עצם היותו של היהודי חלק מכנסת ישראל – נותר בעינו. השכרות מעכבת את ה"פעולה" של התפילה ,אך היא אינה מפקיעה את ה"שם" של היהודי כחלק מהמניין. העומק הטמון בדין תפילת התשלומין לשיכור הוא גילוי של רחמים בתוך הדין .התורה מכירה בכך שהאדם הוא יצור מורכב ,ולעיתים היין והשמחה גוברים על הזהירות .הקביעה ששיכור נחשב כ"שוגג" ולא כמזיד מלמדת אותנו שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בדחיית האדם ,אלא בתיקונו .היכולת להשלים את התפילה לאחר שהיין פג מייצגת את האמונה כי ה"אני" האמיתי של היהודי תמיד חפץ בתפילה ,ורק המניעה החיצונית של היין עיכבה אותו. זאת ועוד ,ההבחנה שבין תפילה לברכת המזון ("ואכלת ושבעת – אפילו מדומדם") מלמדת אותנו שיש דרגות בקשר עם השם .יש קשר של "עבד לפני המלך" הדורש גינוני מלכות וצלילות ,ויש קשר של "בן האוכל על שולחן אביו" שבו גם גמגום של שכרות והודיה פשוטה מתקבלים באהבה .הסוגיה מלמדת אותנו שגם ברגעי השכרות והבלבול ,היהודי אינו נותק ממקורו ,ושערי התפילה והתשלומין נותרים פתוחים למי שמבקש לשוב אל צלילות דעתו ואל בוראו. מתוך עומק הרעיון המבחין בין צלילות המוח לבין רחשי הלב השרוי בערפל היין ,אנו באים לחבר את מסכת ההלכות הזו אל נימי הנפש ואל עבודת האמונה המוטלת על כל אדם פנימה .בירור גדרי השיכור בתפילה אינו רק דיון על כמות האלכוהול בדם ,אלא הוא שיקוף של המאבק המתמיד בנפש האדם בין ה"דעת" לבין ה"סערה" ,בין היישוב לבין איבוד השליטה. כאשר אנו לומדים כי השיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך תפילתו תועבה ,אנו מקבלים
גם לנשמה מגיע אוכל
שיעור מוסרי ופסיכולוגי עמוק על ערכה של המודעות .התורה וההלכה מורות לנו שהעבודה האמיתית היא עבודת ה"בחירה" ,וכאשר אדם מסלק את דעתו ביין ,הוא מסלק זמנית את צלם האלוקים שבו – את היכולת להבחין ולהתחבר במודע אל הבורא .החיבור לאמונה כאן הוא ההכרה שהתפילה אינה רצף מילים חיצוני ,אלא היא מפגש של דעת עם דעת ,של שכל אנושי מוגבל עם שכל אלוקי אינסופי ,ועל כן מחויב האדם לשמור על כלי הקיבול שלו צלול ונקי. אולם ,בתוך החומרה הזו של "תפילה שהיא תועבה" ,שוזרת ההלכה חוטים של חסד ואמונה בנפש היהודית .הקביעה של מרן השולחן ערוך כי השיכור נחשב לשוגג ויש לו תשלומין, היא קריאה של חיזוק לכל אדם הנופל בחולשותיו .היא מלמדת אותנו שגם כשאדם טועה, גם כשהוא "משתכר" מהבלי העולם הזה ומאבד את זמנו ואת דעתו ,הקדוש ברוך הוא אינו ממהר להגדירו כ"מזיד" וכמורד .יש כאן אמון עמוק בטוב הבסיסי של היהודי ,מתוך הנחה פנימית שגם בתוך השכרות ,בתוך תוכו הוא חפץ לעמוד לפני המלך ,ורק ה"יין" – היצר או הנסיבות – הוא שבלבלו. זאת ועוד ,ההנהגה העולה מהציווי בפרשתנו "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" ,מחייבת אותנו לבנות בתוך הנפש "קירות של הבדלה" .על האדם לדעת שיש זמנים שבהם עליו לאסוף את כל כוחותיו ולהיות בשיא צלילותו .האמונה נבחנת דווקא שם :האם אני מסוגל למשול ברוחי ולשים מחסום לפי קודם התפילה ,או שאני נסחף אחרי הרגש וההנאה הרגעית. התיקון שבתפילת התשלומין הוא הזדמנות לבנייה מחודשת של הדעת ,מעין "התפקחות" רוחנית שבה האדם מכיר בערך התפילה שהפסיד ושב אליה ביראה גדולה יותר ,כמי שזכה להיכנס מחדש אל היכל המלך לאחר שנפלט ממנו. מתוך ההתבוננות בנבכי הנפש המיטלטלת בין יישוב הדעת לערפול החושים ,אנו עולים אל בניית המצפן המוסרי הפנימי ,המבקש להעניק לנו מבט מזוקק על מושג האחריות האישית אל מול רחמי שמיים .כאן אנו מגלים כי המאבק על צלילות הדעת בתפילה אינו רק גזירת מלך יבשה ,אלא תביעה מוסרית עמוקה מן האדם להיות נוכח במעשיו ובדיבוריו. המצפן המוסרי מורה לנו כי החירות שניתנה לאדם לשתות ולשמוח ,טומנת בחובה חובה כפולה של זהירות .השתיקה שנכפתה על השיכור – "תפילתו תועבה" – אינה עונש חיצוני, אלא שיקוף של מציאות פנימית שבה האדם הפקיר את כלי הקודש המופקד בידו :דעתו ובינתו .המצפן מלמדנו כי אין לך פגם מוסרי גדול יותר מאשר עמידה לפני בורא עולם בלב חצוי ובדעת מעורפלת ,שכן בכך האדם מצהיר כי השעשוע והיין יקרים לו מן השיח עם קונו. אולם ,דווקא מתוך החומרה הזו בוקע אורו של המצפן המוסרי במידת הרחמים .הקביעה ההלכתית המפתיעה כי השיכור נחשב כ"שוגג" לעניין תשלומין ,בונה בנו תפיסה מוסרית של חמלה ולימוד זכות .היא מלמדת אותנו שלא למהר לחרוץ דין על אדם שמעד .המצפן מורה לנו לראות את כוונת הלב הפנימית שייתכן וביקשה להתפלל אך נכנעה לחולשת הגוף.
ינימש תשרפ
זוהי קריאה מוסרית לאדם שלא להתייאש מנפילתו ,אלא לאסוף את שברי דעתו ולבנות מהם תפילת תשלומין מעומק הלב. בניית המצפן הפנימי מתוך הסוגיה דורשת מאיתנו איזון דק :מחד ,יראה גדולה וריסון עצמי קודם שעת התפילה ,ומאידך ,רגישות ופתיחת פתח לתיקון לאחר המעידה .המצפן מלמד שהאחריות המוסרית אינה מסתיימת בטעות ,אלא היא מתחילה בתיקון הטעות. כאשר אדם עומד בתפילת תשלומין בנדבה ,הוא מקבל על עצמו מחדש את עול המלכות שפרק ביינו ,ובכך הוא מקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא דווקא מתוך המקום שבו נכשל. מתוך המבט המוסרי המאזן בין כובד האחריות על צלילות הדעת לבין יד הימין הפשוטה לקבל שבים ,אנו מזקקים את התובנות המעשיות המלוות את עובד השם בנתיבות חייו. למדנו כי התפילה אינה רצף מילים חיצוני אלא עמידה חיה ונוכחת לפני המלך ,ועל כן חובתנו העליונה היא לשמור על כלי הקיבול של השכל נקי מכל ערפול .התובנה היומיומית העולה מכאן היא הזהירות הנדרשת בעת שמחה ומשתה; אל לו לאדם להפקיר את דעתו ביין קודם שיבטיח את עמידתו בתפילה ובקריאת שמע .עם זאת ,התורה מלמדת אותנו שיעור נצחי באופטימיות :גם מי שמעד ויינו גבר עליו ,אל יפול לייאוש .שערי תשלומין פתוחים לפניו כשוגג ,והיכולת לתקן ולהשלים את החסר היא מתנה אלוקית המאפשרת לאדם להתפכח ולשוב אל חיק השכינה בלב שלם ובדעת צלולה.
עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בטוב טעם ודעת פסק ההלכה המעשי בשאלת השיכור שעבר זמן תפלתו ,מתוך דברי רבותינו הפוסקים ראשונים כאחרונים .יסוד הדין הונח בפרשתנו באזהרה "יין ושכר אל תשת" ,ממנה למדו חז"ל במסכת עירובין כי שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך תפלתו תועבה .אולם ,בחידוש מרעיד פסק מרן בשולחן ערוך כי אם עבר זמן תפילה הרי הוא נחשב כשוגג ויש לו תשלומין ,שכן תלו אנו כי סבור היה שיפיג יינו קודם שיעבור הזמן .ביררנו את מחלוקת האחרונים בט"ז ובאליה רבה ,והעלינו כדעת רבנו יוסף חיים בבן איש חי והראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,כי אף שהתחיל לשתות לאחר שהגיע זמן התפילה יש לו תשלומין, וטוב שיעשה כן בתנאי של נדבה .עוד הארנו את דברי הבית יהודה המצרף את השיכור למניין כל שלא הגיע לשכרותו של לוט ,ואת הנהגת המעשה בקריאת שמע שיקראנה גם ביינו אם חושש שיעבור הזמן .נמצאנו למדים כי הדעת היא הגשר אל הקודש ,אך גם כשגשר זה מתערפל ביין ,חסד השם ורחמיו סוללים נתיב של תשלומין ותיקון ,להשיב כל נשמה אל צור מחצבתה בטהרה וביישוב הדעת.