VK-A-286-028 | איזה היתר יש לדיין לפסוק בדיני ממונות אחר ששתה יין?

VK-A-286-028 | איזה היתר יש לדיין לפסוק בדיני ממונות אחר ששתה יין? בלבה של פרשת שמיני ,מתוך דממת האלם שאפפה את המשכן לאחר מיתת נדב ואביהוא ,בוקע קולו של הבורא ומציב גבולות עולם לכל הבא אל הקודש פנימה. הציווי המרעיד "יין ושכר אל תשת ...ולהורות את בני ישראל" אינו רק הדרכה טכנית לכהנים המשרתים בקרבן ,אלא הוא יסוד היסודות לכל מי שדבר המשפט וההוראה הופקדו…

VK-A-286-028 | איזה היתר יש לדיין לפסוק בדיני ממונות אחר ששתה יין? בלבה של פרשת שמיני ,מתוך דממת האלם שאפפה את המשכן לאחר מיתת נדב ואביהוא ,בוקע קולו של הבורא ומציב גבולות עולם לכל הבא אל הקודש פנימה. הציווי המרעיד "יין ושכר אל תשת ...ולהורות את בני ישראל" אינו רק הדרכה טכנית לכהנים המשרתים בקרבן ,אלא הוא יסוד היסודות לכל מי שדבר המשפט וההוראה הופקדו בידיו. והנה ,כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה ודרמטיותה :דיין אשר יינו משמחו ודעתו נתבסמה עליו ,האם רשאי הוא בשעה זו לשבת על מדין ולחתוך גורלות של ממונות? האם החשש המנקר שמא תשתבש דעתו ויטה את המשפט ,גובר על הצורך בשלום הציבור ובדין אמת? מדוע מצאו רבותינו לחלק בין עולם האיסור והיתר החמור לבין עולם הממונות ,והאם באמת דמם של ממונות סמוק פחות מדמה של טריפה או של נפש חיה? אנו יוצאים לברר את סוד צלילות הדעת הנדרשת מן הדיין ,ואת ההיתרים המופלאים המאפשרים לו ,למרות יינו ,להוציא דין אמת לאמיתו מבלי לחשוש לתקלה נוראה שתצא תחת ידו. מתוך דממת האלם שאפפה את המשכן לאחר מיתת נדב ואביהוא ,בוקע הציווי האלוקי המעמיד את צלילות הדעת כתנאי בל יעבור לכל הבא בשערי ההוראה בישראל. "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו ...ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור .ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ד' אליהם ביד משה" (ויקרא י ,ט-יא) .פסוקים אלו אינם רק גזירת הכתוב לכהנים המשרתים ,אלא הם יסוד ובניין לכל חכם ודיין בישראל ,המלמדים כי אמת התורה והיין אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. רבנו שלמה יצחקי רש"י (ויקרא י ,יא) ביאר "ולהורות .למד שאסור להורות בשכרות". רש"י בקיצור לשונו מניח את התשתית להלכה הפסוקה בכל הדורות :השכרות אינה רק פגם בעבודה בבית המקדש ,אלא היא מחסום המונע מן החכם להוציא הוראה נכונה לעם ישראל .כאשר הדעת מעורפלת ,שוב אין היא כלי ראוי להעברת "חוקי השם". רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (ויקרא י ,ט) חידש "וטעם הפרשה דבקה ...כי היין מבלבל הדעת ,והמורה את העם צריך שתהיה דעתו עליו מיושבת עמוק עמוק" .הרמב"ן חושף את המכניקה הנפשית של האיסור :ההוראה אינה מעשה טכני אלא צלילה אל עומק הדין ,ומעמקים אלו דורשים יישוב דעת מוחלט שאינו סובל את טשטוש היין. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא י ,י-יא) פירש "ולהבדיל .כי השכרות תמנע את ההבדלה בדעת ...ולהורות ,כי המורה צריך שיבין היטב בין דין לדין ובין נגע לנגע" .הספורנו מדגיש כי מלאכת הדיין היא מלאכת ההבחנה הדקה .מי שיינו גבר עליו מאבד את הראייה החדה הנדרשת כדי להבחין בין האסור למותר ובין הזכאי לחייב.

ינימש תשרפ

רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (ויקרא י ,ט) ביאר "לפי שהיין גורם שכיחה... והתורה תלויה בזכרון ...ומי ששכח דברי תורה איך יורה?" .הכלי יקר מצביע על פגיעה נוספת של היין – השכחה .הדיין נדרש להקיף בדעתו את כל חלקי התורה בשעה שהוא פוסק ,והיין משכיח ממנו את המקורות ואת פרטי הדינים. מתוך אזהרת התורה המהדהדת בפרשתנו ,הקושרת בעבותות של ברזל בין פרישת היין לבין היכולת להורות משפט בישראל ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד .שם ,בין כותלי בית המדרש ,זוקקו הגדרים המדויקים של אותה "רביעית יין" והשפעתה על כס המשפט ,תוך חשיפת המורכבות שבין הוראת איסור והיתר לבין עולם הדין והממונות. בגמרא במסכת עירובין (דף סד ע"א) ובמסכת נזיר (דף לח ע"א) הניחו רבותינו את היסוד המעשי" :שתה רביעית יין – אל יורה" .הלכה זו נלמדת ישירות מסמיכות הפרשיות בפרשת שמיני ,שם נסמך איסור היין לציווי "ולהורות את בני ישראל" .הגמרא מלמדת כי די בכמות קטנה של רביעית יין כדי להטיל דופי ביכולת ההחלטה של החכם, וממילא להפקיע ממנו את רשות ההוראה באותה שעה. בגמרא במסכת כריתות (דף יג ע"ב) העמיקו חז"ל בבירור סוגי ההוראה האסורים על השתוי .שם מבואר כי האיסור אינו מצטמצם רק לכהן בבית המקדש ,אלא הוא חל על כל חכם המבקש להורות הלכה למעשה .הגמרא שם מדייקת כי היין מבלבל את היכולת להבחין בין טמא לטהור ובין מותר לאסור ,ולכן כל זמן שלא הפיג החכם את יינו ,שפתיו חתומות מהוראה. חקירה מרתקת עולה מתוך המדרש רבה (בפרשת נשא) ,שם משמע כי חומרת האיסור חובקת לא רק את עולם האיסור והיתר ,אלא גם את שולחן הדיונים של דיני הממונות. המדרש קובע בנחרצות" :יין ששתה רביעית יין – אל ידין; חכם ששתה רביעית יין – אל יורה" .כאן מתגלה השוואה גמורה בין ה"דיין" העוסק בממונות לבין ה"חכם" המורה באיסור והיתר ,מתוך הבנה שכל הטיית משפט ,ולו בממון קל ,היא פגיעה באמת האלוקית. אמנם ,בגמרא במסכת סנהדרין (דף מב ע"א) מצאנו הבחנה דקה בשם "העוסקים ברזו של עולם" ,שם נדונה השאלה מי הם אלו האסורים בשתיית יין באופן תמידי או זמני. מתוך דברי הגמרא שם עולה צד לחלק בין דיני נפשות ,הדורשים צלילות עילאית וחסרת פשרות בשל חוסר היכולת לתקן טעות בחיי אדם ,לבין שאר תחומי המשפט, מה שפתח פתח לדיון רחב בדברי רבותינו הראשונים והפוסקים. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות היין בשערי ההוראה ,אנו באים אל היכלי הראשונים ,שם נחלקו המאורות בשאלה האם חומרת היין חובקת את כל מרחבי המשפט ,או שמא ישנו היתר מיוחד לדיין הממונות גם כשהוא שרוי בביסומו. רבנו יונה גירונדי בספרו ספר היראה כתב באזהרה חמורה כי אסור לעשות שום

גם לנשמה מגיע אוכל

הוראה ,בין בדין ובין באיסור והיתר ,לאחר שאכל ושתה .רבנו יונה אינו מחלק בין עולם הממונות לעולם הטריפות ,שכן לשיטתו כל נגיעה בקודש ובמשפט דורשת פרישה גמורה מכל שמץ של שכרות ,שמא תצא תקלה תחת יד החכם ויעוות את הדין הצרוף. בעלי התוספות במסכת סנהדרין (דף מב ע"א ד"ה העוסקים) חלוקים על גישה זו וכתבו כי האיסור החמור לשתות יין לעוסקים ב"רזו של עולם" נאמר דווקא על דיני נפשות, שם הטעות היא בלתי הפיכה .אולם ,בדיני ממונות לא החמירו עד כדי כך .לשיטתם, האמור בגמרא ששתה רביעית יין אל יורה ,מכוון אך ורק להוראה של איסור והיתר, אך אין הוא פוסל את הדיין מלדון בשאלות של ממון בין אדם לחברו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן ז סעיף ה) הביא את שתי השיטות ופסק: "ויש אומרים דשתויי יין מותר לדון דיני ממונות" .מרן נוטה להקל בדיני ממונות ,וזאת מתוך הבנה שישנו הבדל מהותי בין הכרעה הלכתית באיסור והיתר לבין בירור משפטי ממוני ,כפי שנראה בהמשך בדברי האחרונים. תוספות חכמי אנגליה על מסכת סנהדרין (דף מב) הוסיפו נדבך חשוב וביארו את טעם ההיתר בדיני ממונות .לשיטתם ,מכיוון שבדיני נפשות ובאיסור והיתר (כגון שחיטה או

טריפות) אם חלילה טעה החכם – אי אפשר לתקן את המעוות ,לכן החמירו בו מאוד. מה שאין כן בדיני ממונות ,שהרי זה דבר שניתן לחזור בו ולתקן את הממון שנלקח שלא כדין ,ולכן לא גזרו איסור גורף על שתיית יין. מתוך בירור מחלוקת המאורות הגדולים בראשונים ,אנו באים אל היכלי האחרונים, המעמיקים לחקור מדוע נשתנה דין הממונות מכל איסורי התורה וחומרת היין שבהם. השאלה המהדהדת בבית המדרש היא פשוטה ונוקבת :וכי בגלל שניתן להחזיר את הממון ,נתיר לדיין להסתכן בטעות מראש? הלא גם בממונות אנו מצווים על "דין אמת לאמיתו" ,וכיצד ייתכן שאין אנו חוששים לשכרות המשבשת את הדעת? רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אורים ותומים (חו"מ סימן ז ס"ק ו) מפלס נתיב מופלא ליישוב הקושיא .הוא מבחין הבחנה יסודית בין ה"חכם" המורה באיסור והיתר לבין ה"דיין" היושב בדין .בהוראת איסור והיתר ,החכם עומד לבדו מול השאלה ,ואין מי שיעצור בעדו אם טעה ביינו .אולם בדיני ממונות ,הרי הדין נחתך בשלושה דיינים. חידש התומים כי לא שכיח כלל שכל שלושת הדיינים ישתו וישתכרו כאחד .ממילא, גם אם אחד מהם מעט נתערפלה דעתו מחמת היין ,חבריו הצלולים יזכירו לו את הדין ויעמידוהו על האמת .אם יראו שדעתו אינה צלולה כלל ,ודאי שיזהירו אותו להמתין ולא לחתוך את הדין בחיפזון. תוספות חכמי אנגליה על מסכת סנהדרין (דף מב ע"א) הוסיפו נדבך משלהם ביישוב הדברים ,וחילקו בין עולם המעשה לעולם הממון .לשיטתם ,חומרת היין באיסור והיתר ובדיני נפשות נובעת מהיותם דברים שאינם חוזרים .שחיטה שנפסלה או נפש שיצאה –

ינימש תשרפ

אין להן תקנה .אך בממונות ,כיוון שהטעות ניתנת לתיקון והכסף יכול לחזור לבעליו, לא החמירו חכמים לאסור את הדין מלכתחילה לאחר שתיית רביעית יין ,שכן החשש לטעות אינו סופי ומוחלט. רבי יצחק אייזיק מקומרנא בספרו ישמח משה (פרשת שמיני) העלה אף הוא את הקושיא וביאר כי בממונות ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת לדיינים המבקשים לעשות שלום בין אדם לחברו .עם זאת ,התומים מדגיש סייג חמור :כל ההיתר לדון בשכרות נאמר רק בבית דין של שלושה .אולם "יחיד מומחה" ,הדן יחידי מכוח קבלת הניצים או מומחיותו ,דינו שווה לדין חכם המורה באיסור והיתר ,ובוודאי שאסור לו לשתות יין ולדון ,שהרי אין מי שיציל אותו מן הטעות. מתוך בירור טעמי המקלים בבית דין של שלושה ,שם דעת חבריו של הדיין משמשת לו כמשענת ומצילה אותו מן הטעות ,אנו פוסעים אל עבר שיטת המחמירים .אלו אינם מביטים על האפשרות לתקן את הממון ,אלא על עצם קדושת הדין ועל הסכנה המוסרית הכרוכה בטשטוש הדעת בשעה שהדיין חותך גורלות של בני אדם. רבי יואל סירקיש בספרו שו"ת הב"ח (סימן מא) פסק בנחרצות כדעת המדרש ,ולשיטתו אין לחלק בין הוראת איסור והיתר לבין דיני ממונות .הב"ח סובר כי התורה כרכה את "ולהבדיל" יחד עם "ולהורות" ,ללמדנו שכל מקום שבו נדרשת הבחנה שכלית צרופה – היין הוא אויב למעשה הדין .לשיטתו ,גם אם ניתן להשיב את הממון ,עצם הוצאת פסק דין מוטעה תחת ידו של דיין שתוי היא פגיעה בכבוד התורה ובאמת האלוקית. רבי יעקב ריישר בספרו שו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קמ) הצטרף לקריאת ההחמרה וביאר כי אין לנו לסמוך על כך שחבריו יזכירו לו ,שכן שכיח הדבר שבסעודות מצווה או בנסיבות מסוימות כל הדיינים שותים יחד ,וממילא בטלה ההגנה של "שלושה". השבות יעקב מדגיש כי הדיין מייצג את השכינה בדין ,ואין זה ראוי שהשכינה תשרה במקום של שכרות וערפול חושים. רבי חיים בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה (חו"מ סימן ז) הביא ראיה ניצחת מדברי המדרש בפרשת נשא ,שם נאמר במפורש" :יין ששתה רביעית יין – אל ידין" .הכנסת הגדולה מדייק בלשון "אל ידין" המכוונת דווקא לעולם הדיינות והממונות ,ומכאן שאין להקל בדבר כלל .דבריו אלו הובאו גם להלכה בפתחי תשובה (חו"מ סימן ז ס"ק ו) ,המציין כי רבים מגדולי האחרונים חששו לדעת המדרש והב"ח ולא סמכו על ההיתר המובא בשולחן ערוך לכתחילה. רבי יצחק אייזיק מקומרנא בספרו ישמח משה (פרשת שמיני) העיר כי אף שיש מקום להקל בדיני ממונות מצד הדין היבש ,הרי שמצד חסידות וזהירות הדין – ראוי לכל דיין המכבד את תורתו למשוך ידו מן הדין עד שיסור יינו לגמרי .הוא מבאר כי היין

גם לנשמה מגיע אוכל

מעורר את מידת הגבורה בנפש ,והדיין צריך להיות במידת החסד והרחמים המאוזנת בשכל צלול ,כדי לכוון לאמיתה של תורה. מתוך בירור המחלוקת המהדהדת בין המקלים בדיני ממונות לבין המחמירים החוששים לביזוי כבוד הדין ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות ולהורות את הדרך אשר ילכו בה הדיינים והבוררים בעת שבאה שאלה לידם לאחר סעודת מצווה או שמחת מרעות. נפקא מינא ראשונה ויסודית היא ההבחנה בין הרכב של שלושה דיינים לבין דיין יחידי .למדנו כי עיקר טעם ההיתר בשולחן ערוך נשען על סברת ה"אורים ותומים", שחבריו של הדיין יצילוהו מטעות .לפיכך ,במקרים של בוררות שבהם מקבלים הצדדים על עצמם דיין יחיד שיפסוק ביניהם ,או במקרה של רב קהילה הפוסק לבדו בענייני ממון – לכל הדעות אסור לו להורות לאחר ששתה רביעית יין .במצב זה ,אין לו ה"הגנה" של חבריו ,ודינו חמור כהוראת איסור והיתר ממש. נפקא מינא שנייה נוגעת לדיונים המתקיימים בליל שבת או במועדים לאחר סעודה דשנה שכללה יין .על פי דעת ה"שבות יעקב" ,יש להיזהר מאוד במצבים אלו ,שכן שכיח שכל חברי בית הדין שתו יחד בסעודה .במקרה כזה ,בטלה הסברא ש"אחד יזכיר לחברו" ,ועל הדיינים להמתין עד שיפיגו את יינם לגמרי קודם שישבו לחתוך את הדין .מן הראוי שראש בית הדין ייתן דעתו על צלילותם של כל היושבים עמו קודם פתיחת הדיון. נפקא מינא שלישית עולה בשאלת תוקפו של פסק דין שיצא תחת ידי דיין שתוי בדיעבד .לשיטת התוספות וחכמי אנגליה ,כיוון שממונות ניתנים לחזרה ,אם התברר לאחר מכן שטעה הדיין מחמת יינו – חוזר הדין והממון מושב לבעליו .עם זאת, לשיטת המחמירים בב"ח ,ישנו פגם בעצם הדיון ,וייתכן שיהיה צורך לפסול את כל ההליך ולקיים דיון מחדש בפני דיינים צלולים ,כדי להבטיח שהאמת תצא לאור ללא רבב של שכרות. נפקא מינא רביעית היא ההנהגה הראויה לדיין המרגיש שיינו מעט בלבלו ,אף אם לא הגיע לדרגת "שיכור" גמור .עליו לזכור את דברי ה"ישמח משה" על מידת החסידות והזהירות .עדיף לדחות את הדיון בשעה קלה או ליום המחרת מאשר להסתכן בהטיית משפט ולו במעט ,שכן "דין פרוטה כדין מאה" וקדושת הממון בישראל היא כקדושת הנפש ממש. מתוך המשא והמתן ההלכתי ,המבחין בין חומרת האיסור לקולת הממון ,אנו עולים להתבונן בשורש הרעיוני המזין את החילוק המופלא הזה .השאלה העמוקה אינה רק טכנית – האם הכסף חוזר – אלא מהו היחס שבין עולם הדין לעולם החסד ,וכיצד השכרות ,המייצגת את פריצת הגבולות ,משתלבת במערכת המשפט הישראלית.

ינימש תשרפ

העומק הטמון בחילוק שבין דיני נפשות ואיסור והיתר לבין דיני ממונות ,נעוץ במהות הטעות .בעולם האיסור ,הטעות היא "מציאותית" – דבר שנטרף או נפש שיצאה אינם יכולים לשוב לקדמותם ,שכן המציאות השתנתה ללא הפיך .לעומת זאת ,בעולם הממונות ,הדין פועל במישור ה"זכויות" וה"חובות" .הממון הוא כלי עובר לסוחר ,וכל עוד ניתן להשיבו ,הרי שהדין לא נחתם בטעות מוחלטת אלא בטעות הניתנת לתיקון. מכאן אנו למדים שיעור באמונה :בעולם החומר והממון ,הקדוש ברוך הוא השאיר פתח לתיקון ולתשובה ,מה שאין כן בעניינים הנוגעים בנשמה ובקדושה עצמית של חפצא, שם הזהירות צריכה להיות עילאית. זאת ועוד ,היסוד של ה"אורים ותומים" על צירוף השלושה מגלה לנו את כוחה של הקהילה .השכרות היא מצב של יחיד – האדם שוקע בתוך עצמו ויינו .אך המשפט בישראל ,הנעשה בשלושה ,מוציא את האדם מבדידותו .גם אם דיין אחד מעד ביינו, כוחם של חבריו הצלולים מחזיר אותו אל המרכז ואל האמת .זהו סודו של עם ישראל: הערבות ההדדית והחיבור בין בני האדם הם המגן החזק ביותר מפני טעויות הנובעות מחולשות אנושיות. ההיתר לדון בממונות לאחר שתיית יין ,על פי שיטת המקלים ,מבטא גם את האמון שהתורה נותנת בדיינים .התורה מכירה בכך שהדיינים הם בני אדם ,וכי שמחת החיים והיין הם חלק מעולמם .במקום להדירם מן הדין לחלוטין ,יצרה ההלכה מנגנון של איזונים ובלמים המאפשר לחיים להמשיך ולזרום – תוך הבטחה שהאמת המשפטית לא תיפגע .האיזון הזה שבין "יין" ל"דין" הוא השתקפות של האיזון הנדרש מכל אדם בנפשו :לדעת לשמוח ,אך לעולם לא לאבד את הקשר עם האמת הצרופה. מתוך המבט אל המבנה החברתי המגן על הדיין מפני טעותו ,אנו צוללים אל תוך עמקי הנפש הפרטית ,שם מתחולל המאבק הנצחי בין ה"יין" לבין ה"דין" .במישור המחשבתי ,השכרות אינה רק מצב פיזיולוגי ,אלא היא משל לכל אותם רגעים שבהם הרגש ,התאווה או השמחה המתפרצת מערפלים את כושר השיפוט המוסרי שלנו. החיבור לאדם ולנפש בסוגיה זו מלמדנו על ערכה של ה"התבוננות" .הדיין המצווה שלא להורות לאחר ששתה ,מקבל שיעור בענווה :עליו להכיר במגבלותיו האנושיות ולדעת שגם חכמתו הגדולה עלולה להשתבש ברביעית אחת של יין .האמונה כאן מתבטאת ביכולת של האדם לומר לעצמו "עצור" .העובדה שדיני ממונות קלים יותר מאיסור והיתר ,אינה נותנת לדיין היתר לזלזל ,אלא היא מטילה עליו אחריות נפשית כבדה יותר – לדעת מתי הוא סומך על חבריו ומתי עליו לפרוש מן הדין משום שדעתו אינה עמו. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת בשורש ה"תיקון" .בעולם הנפש ,אנו חוששים מאוד מצעדים שאין מהם חזרה – כמו דיני נפשות או איסור שאכלו האדם .אך בממונות ,התורה פותחת לנו צוהר של תקווה :הטעות אינה סוף פסוק .החיבור לנפש כאן הוא ההבנה שגם אם

גם לנשמה מגיע אוכל

אדם "שתה" וטעה בשיקול דעתו בחיים ,כל עוד מדובר בעניינים שבין אדם לחברו, התיקון תמיד אפשרי .השבת הגזלה או הפיצוי על הטעות הם חלק מעבודת השם ,והם אלו שמשיבים את האיזון שהופר בשעת השכרות. בסופו של דבר ,המאבק בין היין לדין הוא המאבק על ה"נוכחות" .להיות דיין פירושו להיות נוכח בשיא הצלילות מול כאבו וצדקתו של הזולת .היין מבקש להשכיח מהאדם את נוכחותו ,וההלכה קוראת לו לשוב אל עצמו .המצפן הפנימי של כל אחד מאיתנו צריך להיות מכוון אל אותה נקודת אמת שבה אנו יודעים להבחין בין הקודש לבין החול ,בין הדין הצרוף לבין הערפל המשכר של הנגיעות האישיות. מתוך בירור המאבק הפנימי שבין התרחבות הלב ביין לבין צמצום הדעת בדין, אנו באים לעצב את המצפן המוסרי המנחה את האדם בשבתו על כס המשפט ובחייו האישיים .יסוד המוסר העולה מסוגיה זו הוא הערך העליון של הצלילות והנוכחות; המצפן מורה לנו כי בכל רגע של הכרעה המשפיעה על הזולת ,מחויב האדם להיות בשיא כוחו השכלי ,וכל פגיעה מדעת באותה צלילות היא פגם ביושרה המוסרית של המורה והדיין. המצפן המוסרי מלמדנו כי האחריות אינה מסתיימת ברגע השתייה ,אלא היא נבחנת דווקא לאחריה .דיין המכיר בכך שיינו בלבלו ובוחר להמתין ,מגלה עוצמה מוסרית גבוהה יותר מאשר זה המבקש להפגין שליטה עצמית מדומה .הידיעה כי "ממונות ניתנים להשב" אינה היתר לזלזול ,אלא היא קריאה מוסרית לענווה – להודות בטעות אם קרתה ולפעול לתיקונה המיידי .המצפן הפנימי דורש מאיתנו לראות בממון חברו של אדם קודש קדשים ,שאין לגעת בו אלא בדעת נקייה וברורה כקריסטל. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מדגיש את חשיבות ה"ביחד" ככלי לתיקון המידות .העובדה ששלושה דיינים מצילים זה את זה מטעות בשכרות ,היא מופת מוסרי לחיי חברה מתוקנים .האדם המוסרי יודע כי הוא זקוק לביקורת ולעין בוחנת של חבריו ,וכי דווקא במקומות שבהם דעתו עלולה להשתבש ,שם הוא נדרש להישען על חכמת הרבים. בניית המצפן הזה בלב האדם יוצרת דיין שאינו רק פוסק הלכות יבשות ,אלא דיין השוקל את צדקתו במאזני המוסר והאמת ,מתוך הכרה עמוקה באחריותו כלפי שמיא וכלפי בריות. מתוך השקלא וטריא בין חובת צלילות המוח לבין רחמי שמיים המאפשרים תיקון בממון ,אנו מזקקים את פניני ההנהגה לחיי המעשה .למדנו כי ה"דעת" היא הכלי המקודש ביותר שניתן לאדם ,וכי עליו לשמור עליו מכל משמר ,בפרט כאשר גורל חברו מונח על כף המאזניים .התובנה המלווה אותנו היא שאין היתר לזלזל ביישובי הדעת בשם השמחה ,אך מאידך ,התורה מלמדת אותנו את סוד ה"ביחד" – שדווקא הצירוף של שלושה דיינים יוצר רשת ביטחון רוחנית המצילה את היחיד מטעותו .בחיי היום יום ,עלינו לאמץ את מידת הענווה להכיר במגבלותינו ,לבקש את עצת החברים

ינימש תשרפ

ברגעי סערה ,ולדעת שגם אם מעדנו בשיקול דעתנו ,כל עוד לא נחתם הדין בנפשות, תמיד פתוחה הדרך להשיב את המעוות ולתקן את אשר קלקלנו בייננו.

עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בטוב טעם ודעת היתר הדיינים לדון בדיני ממונות לאחר שתיית יין ,מתוך בירור מקורות ההלכה והרעיון .יסוד האיסור הונח בפרשתנו "יין ושכר אל תשת ...ולהורות" ,ממנו למדו חז"ל בעירובין ובנזיר שמי ששתה רביעית יין אל יורה .ביררנו את מחלוקת המאורות בראשונים ,כאשר רבנו יונה בספר היראה החמיר בכל הוראה ,ואילו בעלי התוספות בסנהדרין חילקו בין איסור והיתר לדיני ממונות .מרן בשולחן ערוך פסק להקל בדיני ממונות ,והאחרונים ובראשם האורים ותומים ביארו את טעם ההיתר בשניים :האחד ,שבממונות הטעות חוזרת וניתנת לתיקון ,והשני והעיקרי ,שבבית דין של שלושה לא שכיח שכולם ישתכרו ויש חברים המזכירים זה לזה את האמת .מנגד ,הבאנו את דעת המחמירים בב"ח ובשבות יעקב שחששו לדעת המדרש "אל ידין" ,וקבענו כי ב"יחיד מומחה" לכל הדעות אסור לדון בשכרות .נמצאנו למדים כי אף שיש פתח להקל בממון בשל כוחו של הציבור ומרחב התיקון ,תפארתו של דיין היא עמידתו בצלילות דעת גמורה ,המקדשת את שם שמיים בדין אמת לאמיתו.