VK-A-286-029 | האם מותר למורה הוראה לשתות קפה בחלב קודם הוראה?
VK-A-286-029 | האם מותר למורה הוראה לשתות קפה בחלב קודם הוראה? הזיכרון והדעת. מתוך אזהרת התורה המהדהדת בפרשתנו ,הקושרת בעבותות של ברזל בין פרישת היין לבין היכולת להורות משפט בישראל ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד .שם ,בין כותלי בית המדרש ,זוקקו הגדרים המדויקים של השכרות ,והתברר כי לא רק הכרם מניב משקאות המערפלים את הדעת ,אלא אף המרעה והדבש בכוחם להטיל דופי…
VK-A-286-029 | האם מותר למורה הוראה לשתות קפה בחלב קודם הוראה? הזיכרון והדעת. מתוך אזהרת התורה המהדהדת בפרשתנו ,הקושרת בעבותות של ברזל בין פרישת היין לבין היכולת להורות משפט בישראל ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד .שם ,בין כותלי בית המדרש ,זוקקו הגדרים המדויקים של השכרות ,והתברר כי לא רק הכרם מניב משקאות המערפלים את הדעת ,אלא אף המרעה והדבש בכוחם להטיל דופי בצלילות המחשבה הנדרשת מן המורה והכהן. בגמרא במסכת כריתות (דף יג ע"ב) הניחו רבותינו את היסוד המבהיל" :אכל דבילה קעילית, ושתה דבש או חלב ,ונכנס למקדש ושימש – לוקה" .חז"ל מלמדים אותנו כי השכרות אינה תלויה אך ורק באלכוהול המצוי ביין ,אלא היא תלויה בתוצאה הסופית על מוחו ודעתו של האדם .מי שאכל תאנים משובחות מקעילה או ששתה חלב בכמות כזו שגרמה לו לנינוחות יתרה ולטשטוש חושים ,נחשב כשתוי לעניין עבודת המקדש. הגמרא שם ממשיכה וקושרת את דין המקדש לדין ההוראה ,ומלמדת כי כשם שאסור לכהן לעבוד כשהוא שתוי מחלב ,כך אסור לחכם להורות הלכה לאחר ששתה חלב ששיבש את דעתו .הלימוד נובע מהציווי "ולהורות את בני ישראל" ,המופיע בסמיכות לאיסור היין, ומרחיב את היריעה לכל דבר המשכר ומערבב את המחשבה .כאן מתעוררת השאלה במלוא
ינימש תשרפ
חריפותה :אם חלב נחשב כמשכר בגמרא ,כיצד פתחו רבותינו את יומם בכוס קפה וחלב קודם הפסיקה? בגמרא במסכת ברכות (דף נז ע"ב) מצאנו היבט נוסף ומרתק על החלב .שם נאמר כי החלב הוא אחד מהדברים ש"מחזירים את החולי" או מועילים לבריאותו של האדם .לכאורה ,יש כאן סתירה פנימית :מצד אחד החלב משכר ופוסל להוראה ,ומצד שני הוא מרפא ומחזק. סתירה זו היא המפתח להבנת שינוי הטבעים שנדון בו בהמשך ,שכן מה שהיה בזמן חז"ל משקה עז ומשכר ,הפך בימינו למשקה מזין ומרגיע שאינו פוגע ביישוב הדעת. חז"ל במסכת עבודה זרה (דף לה ע"ב) דנו רבות בגזירות על החלב ,אך לא מצאנו שם איסור גורף על שתייתו לפני לימוד או הוראה ,אלא אם כן הגיע האדם למצב של "שכרות" .מכאן אנו למדים שחכמינו הבחינו בין שתיית חלב סתמית לבין שתייה המביאה לידי בלבול. ההבחנה הדקה הזו היא שעמדה לנגד עיני רבותינו בבואם להתיר את מנהג העולם לשתות חלב קודם ההוראה. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות השכרות המתרחבת מעבר לכרם אל עבר המרעה והדבורים ,אנו באים אל היכלי הראשונים ,שם עוצבה ההלכה כחומה בצורה המגינה על טהרת ההוראה בישראל .כאן מתברר כי השאלה אינה רק מה שתה האדם ,אלא מהי התוצאה שנחרתה בנפשו ובשכלו באותה שעה גורלית של פסיקת הדין. רבנו משה בן מימון – הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"א ה"ג) פסק בנחרצות כי "כשם שאסור לכהן להיכנס למקדש מפני השכרות ,כך אסור לכל אדם להורות כשהוא שתוי" .הרמב"ם אינו עוצר ביין ,אלא מוסיף בפירוש" :ואפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט – אל יורה" .בדבריו אלו מעמיד הרמב"ם את המושג "נשתבשה דעתו מעט" כקו האדום .אין צורך בשכרות גמורה של איבוד חושים כדי לאסור את ההוראה; די בשיבוש קל ,בערפול דק הנובע מחלב או מתמרים ,כדי להפקיע מן החכם את רשות הדיבור בהלכה. רבנו שלמה בן אדרת – הרשב"א (בתורת הבית ,בית ז' שער א') ביאר כי איסור ההוראה בשכרות חל על כל דבר המביא לידי טעות .הרשב"א מדגיש כי התורה לא אסרה חפצא מסוים בלבד, אלא אסרה את המצב הנפשי של חוסר ריכוז ובלבול .לשיטתו ,החלב והדבש שהוזכרו בגמרא הם דוגמאות למאכלים שבימיהם היו בעלי כוח משכר ומכביד ,וממילא נכללו תחת האזהרה "ולהורות את בני ישראל". בעלי התוספות במסכת עבודה זרה (דף לה ע"ב) דנו בגזירת חלב נוכרי ,אך בהקשר של שכרות ציינו כי השפעת המאכלים משתנה לפי כמותם ולפי טבעו של האדם .מתוך דבריהם עולה יסוד חשוב :השכרות אינה מידה קבועה לכל ,אלא היא תלויה במציאות המשתנה .אם החלב בזמנם היה מביא לידי שיבוש הדעת ,הרי שדינו היה חמור כיין לעניין הוראה. רבנו אשר – הרא"ש (בפירושו למסכת נזיר לח ע"א) כתב כי כל שאינו יכול להשיב לשואלו כהוגן מחמת מה ששתה ,הרי הוא בכלל שתוי .הרא"ש מציב מבחן מעשי לדיין ולמורה: האם המחשבה זורמת בבהירות? האם הזיכרון פועל ללא לאות? אם החלב או הדבש גרמו
גם לנשמה מגיע אוכל
לעצלות המחשבה ,הרי שהם הופכים למחסום הלכתי המונע את החכם מלגשת אל הקודש ולהשיב דבר השם. מתוך דברי הראשונים והרמב"ם ,המציבים את חובת צלילות הדעת כחומה בצורה בפני כל שמץ של טשטוש ,אנו באים אל שולחנו של המלך – מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך .כאן מתגבשת ההלכה למעשה ,המאחדת את עבודת המקדש עם עבודת ההוראה בבית המדרש, ומזהירה את החכם פן יקרב אל הקודש ודעתו מעורפלת עליו. מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמב סעיף יג) פסק בנחרצות" :אסור לחכם להורות כשהוא שתוי, לא יין ולא שאר דברים המשכרים" .מרן אינו מסתפק באיסור היין הידוע ,אלא מרחיב את היריעה לכל דבר המביא לידי שכרות וערפול .בביאורו שם ובכסף משנה על הרמב"ם ,מדגיש מרן כי יסוד האיסור הוא הכתוב "ולהורות את בני ישראל" ,המלמד כי ההוראה דורשת יישוב דעת מוחלט. זאת ועוד ,מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צט סעיף א) לעניין תפילה ,וכן בהלכות נשיאת כפיים (סימן קכח סעיף לח) ,מביא את הדין שכל המשתכר משאר משקאות – וביניהם חלב ודבש כפי שמובא במפרשים – הרי הוא בכלל שתוי .אף שבדיני תפילה החמירו פחות מאשר בדיני הוראה ,הרי שבעצם הגדרת ה"שתוי" מחלב ודבש ,מרן צועד בעקבות הגמרא בכריתות ופוסק כי יש בהם כדי לשבש את הדעת. מרן בבית יוסף (חו"מ סימן ז) מציין כי החשש בשאר משקאות אינו נובע מכמות האלכוהול, אלא מ"שיבוש הדעת" .מכאן עולה פסק ההלכה הברור :כל עוד החלב או הדבש גורמים לאדם לתחושת כבדות או ערפול המונעים ממנו להשיב לשואלו כהוגן ,הרי הוא מוזהר מן השמיים "יין ושכר אל תשת ...ולהורות". עם זאת ,מרן בשולחן ערוך אינו מגדיר שיעור מדויק לחלב כפי שהגדיר "רביעית" ליין, וזאת משום שהשפעת החלב תלויה בטבעו של כל אדם ואדם ובאיכותו של המשקה .פסיקה זו מותירה את כובד המשקל על כתפי החכם ,המצווה לבחון את עצמו בכל עת :האם דעתו צלולה עליו להבדיל בין קודש לחול? מתוך שולחנו הערוך של מרן ,המציב את גדר השכרות כחומה בפני כל ערפול דעת ,אנו באים אל היכלי האחרונים ואל פסקיהם המאירים של גדולי הדור האחרון .כאן מתעוררת השאלה בכל חריפותה :אם הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שחלב משכר ופוסל להוראה ,כיצד נהגו רבני ישראל ומורי ההוראה לשתות את כוס הקפה והחלב בפתחו של יום קודם רדתם אל עומק ההלכה? הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד' אורח חיים סימן י"ב) נדרש לשאלה זו והעלה מרגלית מופלאה מתחת ידו .הוא נשען על דברי שו"ת שם משמעון (פאלאק או"ח סימן י"ד) ,המבאר מדוע אין מקדשים על חלב אף שהוא "משכר" כביכול .היסוד הוא כי נשתנו הטבעים בעולם .החלב שבימי חז"ל ,שהיה עז ובעל תכונות של שכרות וערפול ,אינו
ינימש תשרפ
דומה כלל לחלב שבימינו .החלב של דורותינו אינו מרווה ואינו משכר ,וממילא בטל ממנו דין "שתוי" הפוסל להוראה. רבי שמואל ענגיל בספרו שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב' או"ח סימן מ"ה) הוסיף נדבך חשוב וביאר כי אנו רואים בחוש שהרופאים ממליצים על חלב דווקא למי שהאלכוהול מזיק לו. אם החלב היה משכר ,לא היו הרופאים מתירים אותו כחלופה למשקאות חריפים .הוא מציין כי כשם שמצינו בתוספות ובמגן אברהם שמשתנים הטבעים ברפואות ובמאכלים ,כך גם בחלב – המציאות מוכיחה שבימינו הוא משקה מזין ומרגיע ,ואינו גורם לשום שיבוש בדעתו של המורה. רבי מנחם מנדל קירשבוים בספרו שו"ת מנחם משיב (חלק ב' סימן ל"ה) דן באזהרה לחתן וכלה שלא ישתו חלב ביום חופתם משום שכרות ,אך הוא מכריע כי לעניין מורי הוראה אין לחוש לכך כלל .לשיטתו ,כיוון שבימינו אין החלב משכר את האדם הממוצע ,הרי שאין כאן חשש ל"ולהורות את בני ישראל". רבי שמואל יצחק שטרן בספרו שו"ת תשורת שי (ח"א סימן שס"ז) מציע חילוק דק ומרתק: גם אם נחשוש לחלב כשהוא לעצמו ,הרי שקפה עם חלב וסוכר הוא תערובת שבה החלב אינו בא אלא להמתיק את המרירות .במצב כזה ,שהחלב אינו "בעינו" ,אין בו כוח לשכר כלל. הקפה המעורר פועל את פעולתו ההפוכה מן השכרות ,וממילא השילוב שבין השניים אינו אלא כלי עזר ליישוב הדעת ולא לשיבושה. מתוך הבירור המרתק בדבר השתנות הטבעים וכוחה של התערובת לבטל את חשש השכרות ,אנו באים לדלות את הפנינים המעשיות העולות מן הסוגיה ,המורות לאדם את הדרך אשר ילך בה בבואו להורות הלכה או לעמוד לפני קונו בתפילה. נפקא מינא ראשונה ויסודית היא ההיתר הגמור למורי הוראה לשתות קפה עם חלב קודם שהם ניגשים להשיב לשואליהם .כיוון שבימינו החלב אינו משכר ,ובפרט כשהוא מעורב בקפה שעיקר עניינו הוא לעורר את הדעת ולהסיר את תנומת השינה ,הרי שאין בזה שום חשש של "אל יורה" .אדרבה ,פעמים רבות השתייה הזו היא שמביאה את החכם לידי יישוב הדעת הנדרש כדי להעמיק בסברות הפוסקים ולהוציא דין אמת לאמיתו. נפקא מינא שנייה נוגעת לשתיית חלב קודם התפילה .על פי דברי ה"תשורת שי" וה"אפרקסתא דעניא" ,כיוון שהחלב בזמננו נחשב כמשקה המשיב את הנפש ומחזק את הגוף, ואין בו שמץ של שכרות המשבשת את התפילה ,הרי שמותר לשתותו גם למי שמקפיד שלא לאכול קודם התפילה במקום צורך רפואי או חולשה .החלב אינו נחשב כ"גאוות אדם" האסורה לפני העמידה מול מלך מלכי המלכים ,אלא כצורך הכרחי לצלילות המחשבה בתפילה. נפקא מינא שלישית עולה בשאלת החתן והכלה ביום חופתם .אף שיש שהזהירו בשם ה"מנחם משיב" שלא ישתו חלב ביום החתונה פן ישתכרו ,הרי שלמעשה בזמננו ,שאין החלב משכר ,אין לחוש לכך כלל .למי שאינו מתענה ביום חופתו (כגון בימים שאין בהם תחנון) ,מותר
גם לנשמה מגיע אוכל
לשתות חלב ללא חשש ,שכן השמחה וההתרגשות ממילא ממלאות את הלב ,והחלב המודרני אינו מוסיף עליהן ערפול חושים כלשהו. נפקא מינא רביעית היא ההבחנה בין חלב בעינו לבין תערובת .גם למי שמבקש להחמיר על עצמו כשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך כפשוטם ,הרי שבתערובת קפה או תה ,שבה החלב אינו אלא טפל למשקה המרכזי ונועד לדחות את המרירות ,לכל הדעות אין בזה משום שכרות. חומרה זו ,אם קיימת ,שייכת אולי רק בשתיית כמות גדולה של חלב מרוכז וקר מאוד בבת אחת ,שעלולה לגרום לתחושת כבדות רגעית. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המכשירות את החלב בבואו אל כוס הקפה של מורה ההוראה ,אנו עולים להתבונן בשורש הרעיוני המבחין בין היין האדום והסוער לבין החלב הלבן והמזין .השאלה המחשבתית אינה רק האם החלב משכר מבחינה פיזיולוגית ,אלא מהו היחס שבין כוחות הנפש השונים לבין המשימה העליונה של בירור האמת ההלכתית. העומק הטמון בחילוק שבין יין לחלב נעוץ בשתי תנועות נפשיות קוטביות .היין מייצג את מידת הגבורה ,את ההתפשטות והיציאה מן הגבולות .הוא "משמח אלוקים ואנשים" אך בד בבד הוא עלול להוציא את האדם מריכוזו הצלול ולערבב את השכל בתוך סערת הרגשות. לעומתו ,החלב מייצג את מידת החסד ,את ההזנה השקטה והלבנה .החלב הוא המשקה הראשון של האדם ,הוא מבטא את הקשר היסודי לחיים ואת היכולת לגדול ולהתפתח בנחת. כאשר חז"ל הזהירו מחלב המשכר ,הם כיוונו לרגע שבו גם החסד והנינוחות הופכים לכבדות המקהה את חדות הדין. זאת ועוד ,היסוד של "נשתנו הטבעים" בסוגיית החלב מלמדנו שיעור עמוק בהשגחה האלוקית על התורה .ככל שהדורות מתקדמים והעולם הופך מורכב יותר ,כך הקדוש ברוך הוא "מרכך" עבורנו את המכשולים הטבעיים .העובדה שהחלב בימינו אינו משכר עוד, מאפשרת לחכמי ישראל להשתמש בכוחות החיים ובמאכלים המזינים כדי לחזק את גופם לקראת עמלה של תורה ,מבלי לחשוש שמא החומר יעיב על הרוח .זוהי מתנה של "יישוב הדעת" הניתנת ללומדים ,שיוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבה ולא מתוך צמצום. ההיתר לשתות קפה עם חלב קודם ההוראה מבטא את האיזון הנדרש מן החכם :עליו להיות "מעורר" כקפה ו"מזין" כחלב .ההוראה אינה יכולה להיות יבשה וקרה ,היא זקוקה לחסד של החלב כדי להתקבל על הלב ,אך היא זקוקה לצלילות ולערנות כדי שלא לטעות בדבר הלכה .החיבור הזה שבין המשקאות הופך למשל למזיגה הראויה בכל פסק הלכה – שילוב של דין צרוף וחד עם חסד והבנה לנפש השואל. מתוך המבט אל המזיגה הראויה בין הקפה המעורר לחלב המזין ,אנו צוללים אל תוך עמקי הנפש הפרטית ,שם מתנהל המאבק המתמיד על "יישוב הדעת" .בסוגיה זו ,החלב אינו רק משקה פיזי ,אלא הוא משל לכל אותם כוחות המבקשים להרגיע את האדם ,להשרות עליו
ינימש תשרפ
נינוחות ולעיתים אף כבדות ,בעוד הקפה מייצג את הערנות הדרוכה של השכל המבקש לפענח את רצון השם. החיבור לאדם ולנפש בסוגיה זו מלמדנו על ערכה של ה"צלילות" כערך רוחני .האדם המבקש להורות לאחרים ,או אף להורות לעצמו את הדרך הנכונה בחיים ,חייב לשאול את עצמו בכל עת :האם ה"חלב" ששתיתי – אותה נינוחות יתרה ,אותה תחושת סיפוק עצמי – אינה משבשת את ראיית האמת שלי? השכרות מחלב ,כפי שתיארוה חז"ל ,היא שכרות של "שובע" ,מצב שבו האדם מרגיש כל כך טוב עם עצמו עד שהוא מאבד את חדות הביקורת העצמית ואת הדיוק הנדרש בעבודת השם. זאת ועוד ,היסוד של "נשתנו הטבעים" מעניק לנו כלי עוצמתי בבניין האישיות .הוא מלמדנו שהכלים ששימשו את הדורות הקודמים ,או הקשיים שעמדו בפניהם ,אינם בהכרח אלו שעומדים בפנינו היום .עלינו לבחון את המציאות בעיניים פקוחות ולא להיצמד לפחדים עתיקים שאינם רלוונטיים ,אך בד בבד לשמור על ה"גרעין" של האיסור – החובה להיות ביישוב דעת .החיבור לנפש כאן הוא היכולת להשתמש בעולם הזה ,בחלב ובקפה ,לא כגורמים המטשטשים את הרוח ,אלא ככלים המאפשרים לה לפעול מתוך עוצמה ובריאות. בסופו של דבר ,המורה והדיין ,וכל אדם באשר הוא ,צריכים לשאוף למצב של "מיושב בדעתו" .לא מבוהל ודרוך מדי ,אך גם לא רגוע ושבע מדי עד כדי שיבוש .האיזון הדק הזה, שבו החלב משלים את הקפה והקפה מאזן את החלב ,הוא המתכון לנפש בריאה המסוגלת להבדיל בין קודש לחול ולכוון לאמיתה של תורה .המצפן הפנימי קורא לנו לנצל את הרגעים של צלילות הדעת כדי להכריע את הכרעות החיים החשובות ,ולא להשאירן לשעות שבהן אנו "שתויים" מעייפות ,מהצלחה או מרצון לנוחות. מתוך המבט אל האיזון העדין שבין המרצת הקפה לנינוחות החלב ,אנו באים לעצב את המצפן המוסרי המנחה את מורה ההוראה ואת המנהיג בבואם לשאת באחריות כבדה כלפי הציבור .יסוד המוסר העולה מסוגיה זו הוא חובת הדיווח העצמי והביקורת הפנימית; המצפן מורה לנו כי אין לאדם לסמוך על הרגלו או על היתרים כלליים ,אלא עליו לבחון ביראה ובכובד ראש את מצבו השכלי והנפשי בכל רגע של הכרעה .אם חש המורה כי דעתו משובשת עליו – ולו במעט ,ולו מחמת כבדותו של החלב – המוסר התורני מחייבו לעצור ולהמתין, שכן האמת אינה שייכת לו אלא היא פיקדון בידיו. המצפן המוסרי מלמדנו כי האחריות הציבורית דורשת מהאדם להכיר בשנויי הזמן והמציאות מבלי לאבד את עמוד השדרה של ההלכה .היכולת להורות היתר על פי "נשתנו הטבעים" אינה ביטוי לקלות ראש ,אלא היא עדות ליושרה מוסרית המביטה נכוחה אל המציאות כמות שהיא .מנהיג מוסרי הוא זה היודע להבחין בין מסורת מקודשת לבין מציאות פיזיולוגית שהשתנתה ,ובכך הוא מונע חומרות מיותרות המעיקות על הציבור ,תוך שהוא שומר מכל משמר על קדושת הדין וצלילותו.
גם לנשמה מגיע אוכל
זאת ועוד ,המצפן המוסרי מדגיש את ערך ה"הכנה" .כשם שהכהן נזהר בשתייתו קודם בואו אל הקודש ,כך על כל אדם המופקד על שלומם ורוחם של אחרים להכין את כלי קיבולו השכליים למשימה .המצפן הפנימי דורש מאיתנו לראות בכל פסק הלכה ובכל עצה מוסרית "עבודת מקדש" ממש ,המחייבת פרישה מכל שמץ של טשטוש ופנייה אל האמת מתוך צלילות גמורה ויראת רוממות .בניית המצפן הזה בלב האדם יוצרת מנהיגות שאינה פועלת מתוך אינרציה ,אלא מתוך מודעות מתמדת לשליחותה האלוקית. מתוך בירור המעבר ההיסטורי והפיזיולוגי שבין חלב קדמונים לחלב שבימינו ,אנו מזקקים את תובנות החיים המאירות את דרכו של כל אדם המבקש לנהוג באחריות ובצלילות .למדנו כי ה"מציאות" אינה קפואה ,וכי חובתנו לבחון את הכלים שבידינו – המאכלים ,המשקאות והרגלי החיים – אל מול המשימות הרוחניות המוטלות עלינו .התובנה המלווה אותנו היא שיישוב הדעת הוא תנאי סף לכל הכרעה מוסרית והלכתית ,אך בד בבד עלינו לדעת להשתמש בכוחות החיים המזינים כדי לחזק את גופנו מבלי לחשוש מפחדים שאינם קיימים עוד במציאותנו .בחיי היום יום ,עלינו לאמץ את מידת הדיוק והביקורת העצמית ,לדעת מתי אנו זקוקים ל"קפה" המעורר ומתי ל"חלב" המרגיע ,ולהבטיח שכל פעולה שלנו הנוגעת לזולת תנבע מתוך מחשבה נקייה ,ברורה ומיושבת ,המקדשת את חיי החומר והופכת אותם לכלי שרת לעבודת הבורא.
עיקר העניין: הנה כי כן נתבאר לנו בטוב טעם ודעת היתר המורים והפוסקים לשתות קפה בחלב קודם הוראתם ,מתוך בירור מקורות ההלכה והשתנות הטבעים .יסוד האיסור הונח בדברי הגמרא במסכת כריתות ובפסק הרמב"ם והשולחן ערוך ,שקבעו כי חלב ודבש משכרים ופוסלים את החכם מהוראה ואת הכהן מעבודה בשל שיבוש הדעת .אולם ,ביררנו את המהפכה המחשבתית שהובילו האחרונים ובראשם הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ,שהוכיח כי בזמננו נשתנו הטבעים והחלב אינו מרווה ומשכר כבימי קדם .הוספנו לכך את דברי ה"אפרקסתא דעניא" וה"תשורת שי" ,שביארו כי בתערובת קפה שנועדה לעורר ולהפיג מרירות, בטל כוחו של החלב מלשבש את המחשבה .נמצאנו למדים כי דווקא השילוב שבין הזנת הגוף לצלילות המוח מאפשר לחכמי ישראל להורות בבטחה וביישוב דעת, מתוך הכרה כי תורת חיים היא ,המשתלבת במציאות המשתנה ושומרת על טהרת הדין ודיוקו בכל דור ודור.