VK-A-286-032 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על הוראת הלכה בפני רבם, הרי מותר להורות כדי להפריש מאיסור?

VK-A-286-032 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על הוראת הלכה בפני רבם, הרי מותר להורות כדי להפריש מאיסור? כיצד הפך רצונם להדר במצווה לחטא חמור של מיתה בידי שמים? מדוע לא נחשבה הוראתם כמעשה של קנאות חיובית למען כבוד שמים? אנו עומדים תמהים מול דמותם של אצילי בני ישראל ,ומבקשים להבין את הגבול הדק והמסוכן שבין פלפול תורני לבין גאווה רוחנית ,ובין חובת הציות לרב לבין הלהט…

VK-A-286-032 | מדוע נענשו נדב ואביהוא על הוראת הלכה בפני רבם, הרי מותר להורות כדי להפריש מאיסור? כיצד הפך רצונם להדר במצווה לחטא חמור של מיתה בידי שמים? מדוע לא נחשבה הוראתם כמעשה של קנאות חיובית למען כבוד שמים? אנו עומדים תמהים מול דמותם של אצילי בני ישראל ,ומבקשים להבין את הגבול הדק והמסוכן שבין פלפול תורני לבין גאווה רוחנית ,ובין חובת הציות לרב לבין הלהט להורות הלכה למעשה. אל מול פני הקודש ,אנו צוללים אל המקורות המשרטטים את קווי המתאר של אותה הוראה גורלית ,ומגלים כיצד מילים של תורה הפכו לאש אוכלת" .וייתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א ז). בפסוק זה נעוץ השורש לדרשתם של נדב ואביהוא .לכאורה ,הפסוק מטיל חובה על הכוהנים להשתתף באופן פעיל בהבאת האש ,וזאת על אף הנס הגלוי של אש שירדה מן השמיים .מכאן למדו בני אהרן את העיקרון שאין לסמוך על הנס בלבד ,אלא יש צורך ב"אתערותא דלתתא" ,בהתעוררות של הדיוט. בגמרא במסכת עירובין (דף סג ע"א) מובא התיאור המרתק של הפלפול בבית המדרש של המדבר "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן .מאי דרוש? ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ,אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים ,מצווה להביא מן ההדיוט" .הגמרא חושפת כי חטאם לא היה זלזול חלילה ,אלא לימוד תורה שהוביל למעשה ללא נטילת רשות מהרב המובהק. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא י א) פירש "אשר לא ציווה אותם -רבי אליעזר אומר לא מתו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן" רש"י מדגיש כי המילים "אשר לא ציווה" אינן מתייחסות רק לעצם הקורבן ,אלא לעובדה שההחלטה התקבלה ללא ציווי מפורש ממשה, שהוא מקור הסמכות. תוספות רבנו פרץ (עירובין סג ע"א) הקשה "מדוע נענשו נדב ואביהו ,הרי קיימא לן דלאפרושי מאיסורה מותר להורות הלכה בפני רבו ,ואם כן מדוע נענשו הרי גם כאן הייתה הוראה לאפרושי מאיסורה ,דאם לא הם הרי לא היו מקיימים המצווה?" בתוספות זה טמונה זעקת הלומדים :אם יש כאן חשש לביטול מצוות עשה של הבאת אש ,מדוע נאסר עליהם לפעול? הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נה) עמד על גדר הוראה בפני רבו וביאר כי אף שבאופן עקרוני מותר להפריש מאיסור ,הרי שבמקום שבו משה רבנו עומד וצופה ,הכללים משתנים .הוא מביא את דברי הגמרא בעירובין ומבאר שהחומרה נובעת מכך שהם קבעו הלכה לעצמם ביום כה גורלי של השראת שכינה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמב סעיף יא) פסק "בכל מקום שיש חילול השם, מורה ובא אפילו בפני רבו ...וכן אם ראהו עובר על דברי תורה ,או שרצה לעבור -מפרישו" פסק זה מחריף את השאלה על בני אהרן ,שכן לכאורה הם פעלו בדיוק לפי הכלל הזה כדי למנוע ביטול מצווה.

גם לנשמה מגיע אוכל

בעומקם של דברי חז"ל בסוגיה זו ,אנו מגלים כי היחס שבין הרב לתלמיד אינו רק עניין של נימוס או סדר חברתי ,אלא הוא עמוד השדרה של העברת התורה מדור לדור .חומרת העונש של נדב ואביהוא מלמדת אותנו כי פגיעה בסמכותו של משה רבנו היא פגיעה בצינור דרכו עובר דבר השם לעולם. בגמרא במסכת עירובין (דף סג ע"א) מובא המעשה בתלמיד אחד שהורה הלכה בפני רבי אליעזר ,ולאחר זמן קצר מת אותו תלמיד .אמרה אשתו של רבי אליעזר" :וכי נביא אתה שידעת שימות?" אמר לה" :לא נביא אני ולא בן נביא ,אלא כך מקובלני – כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" .חז"ל מעמידים כאן קביעה נוראה המדגישה כי ההוראה בפני הרב נחשבת כדחיקת רגלי השכינה ,שכן הרב הוא המייצג את דבר השם לתלמידו. עוד מצינו בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"ב) בעניינו של שמואל הנביא ,שאמר לעלי הכהן "שחיטה בזר כשרה" ,והורה בכך הלכה בפניו .אף ששמואל צדק בהלכה זו ,כעס עליו עלי ואמר לו "ראוי אתה להיהרג" ,ורק תחנוניה של חנה הצילוהו .אנו רואים כי גם כאשר התלמיד קולע אל האמת ההלכתית ,עצם היותו מכריע ופוסק במקום רבו נחשב לעוון חמור. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ה ע"ב) מבוארים הגדרים של רשות להורות ,ושם מודגש כי גם תלמיד שהגיע להוראה ,כל עוד הוא נמצא בתחומו של רבו ,אין לו רשות לפסוק מבלי ליטול רשות מפורשת .חז"ל רואים בזה סוג של מרידה ,שכן התורה שבעל פה מבוססת על שלשלת הקבלה ,ומי שקוטע את השלשלת ופוסק מדעתו במקום רבו ,מעמיד את שכלו האישי מעל המסורת האלוקית. מתוך דברי חז"ל המבהירים את חומרת ההוראה בפני הרב ,אנו קרבים אל שולחנם של הראשונים ,אשר עמלו ליישב את הסתירה שבין חובת ההפרשה מאיסור לבין העונש הנורא שנגזר על נדב ואביהוא. תוספות רבנו פרץ (עירובין סג ע"א) מעמיק בחקירה זו ומציע שלושה נתיבים שונים לביאור העניין .בנתיבו הראשון הוא מחדש כי ההיתר להורות בפני רבו כדי להפריש מאיסור נאמר דווקא בהלכה שהיא "מדרשא שקיבל מרבו" ,כלומר דבר המוסכם וידוע במסורת .אולם, נדב ואביהוא חידשו "גזירה חדשה" – דרשה שלא שמעו ממשה רבנו אלא פלפלו בה מעצמם. במקרה כזה ,חובה היה עליהם לשאול את משה ,שכן ייתכן והיה משיב על דבריהם ומפריך את דרשתם. עוד מתרץ תוספות רבנו פרץ כי הייתה כאן טעות מעשית ביישום ההלכה .אף שדרשו נכון שיש מצווה להביא אש מן ההדיוט ,המצווה היא להביא מהאש של מערכות המזבח החיצון ,והם שינו ונהגו שלא כדין בכך שהביאו אש "מבתיהם" .במקרה של טעות במציאות או בהלכה ,לא נאמר הכלל של "לאפרושי מאיסורה" ,שכן במקום להפריש הם גרמו לתקלה. בתירוצו השלישי ,תוספות רבנו פרץ מאיר את הייחודיות של יום חנוכת המשכן .הוא מבאר כי אף שבשאר ימים מצווה להביא מן ההדיוט ,הרי שביום השמיני למילואים היה המצב שונה בתכלית .באותו יום נשגב ,האש הייתה אמורה לרדת מן השמיים ולאכול את

ינימש תשרפ

כל הקורבנות כאות גלוי ל"וירא אליכם כבוד השם" .ביום כזה ,הבאת אש אנושית נחשבה כפגיעה בכבוד השכינה וכחוסר אמונה בהתגלות הצפויה ,ולכן לא היה כאן חשש לאיסור אלא חוסר הבנה של גודל השעה. בחידושי הריטב"א (עירובין סג ע"א) בשם הראב"ד ז"ל מוסיף נדבך נוסף ומבאר כי טעותם הייתה שורשית יותר .הם השוו בין המזבח החיצון למזבח הפנימי ,בעוד שההלכה קובעת כי להקטרת קטורת על המזבח הפנימי אין להביא אש מן ההדיוט אלא ליטול מהמערכה המיוחדת שעל המזבח החיצון .הריטב"א מחדש כי על עצם הטעות בשוגג לא היו נענשים במיתה ,אלא שחטאם המכריע היה שקיבלו החלטה כזו "בפני רבם" מבלי להתייעץ ,ובכך הפכו טעות הלכתית למרידה בסמכות. מתוך דברי הראשונים המעמיקים בשורש טעותם של בני אהרן ,אנו באים אל היכלי האחרונים ,אשר בדקו בדקדוק רב את הגבול הדק שבין חובת המחאה והפרשה מאיסור לבין איסור ההוראה בפני הרב ,והאירו פנים חדשות בביאור מיתתם. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ב ס"ק י"א) אמנם פסק שכל מקום שיש בו חילול השם מורה ובא אפילו בפני רבו ,אך האחרונים מבארים כי נדב ואביהוא חרגו מגדר זה .רבינו שמואל בנו של הכתב סופר מבאר ,כי ההיתר להורות בפני רבו הוא רק כאשר האיסור ברור ומוחלט ,אך במקום שהדבר תלוי בדרשה ובעיון ,אין לתלמיד לסמוך על דעתו ולהכריע במקום שרבו נמצא .נדב ואביהוא ,בפלפולם על הבאת אש מן ההדיוט ,עסקו בסוגיה מורכבת של סדרי העבודה ,וביום כזה של חנוכת המשכן ,כל הנהגה הייתה צריכה לעבור דרך "פי השם" באמצעות משה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (עירובין שם) עומד על כך שמהות חטאם הייתה חוסר הסבלנות והעדר הביטול .הוא מסביר שגם אם הצדק היה עמם מבחינה הלכתית יבשה ,עצם העובדה שלא המתינו לראות כיצד משה רבנו מנהיג את הקהל באותו רגע היסטורי ,מעידה על פגם ביראת הרב .בעולם של תורה ,ההלכה אינה רק אוסף של חוקים אלא היא עוברת דרך השלשלת ,ומי שקופץ בראש ומורה הלכה מדעתו, מנתק את עצמו מהקדושה המנחה את הדור. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר מוסיף נדבך יסודי וכותב ,כי נדב ואביהוא לא באו למנוע איסור שקיים במציאות ,אלא הם יצרו "מציאות של איסור" על ידי הדרשה שלהם .הכלל של "לאפרושי מאיסורה" נאמר כשרואים אדם עובר עבירה ,אך כאן משה רבנו לא עבר שום עבירה; הוא המתין לאש שתצא מלפני השם .בני אהרן ,בדרשתם החדשה ,קבעו שיש כאן איסור של ביטול מצווה ,ובכך כפו את דעתם על המציאות .הוראה כזו ,שאינה נשענת על מסורת ברורה אלא על חידוש של התלמיד ,היא המרידה הגדולה ביותר ברב. מתוך בירור דברי האחרונים ,אנו קרבים אל שולחנם של מאורי דורנו ,המאירים את הסוגיה באור של הנהגה והשקפה צרופה ,ומבארים את עומק המחיצה שבין קנאות חיובית לבין פריצת גדרי ההיררכיה התורנית.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר מחדד את הנקודה המוסרית וההלכתית ואומר ,כי יסוד איסור הוראה בפני רבו אינו רק עניין של כבוד ,אלא יסוד בדרכי קבלת התורה .הוא מסביר כי נדב ואביהוא ,ברוב גדלותם ,היו בטוחים בדרשתם ,אך שכחו כי ביום חנוכת המשכן משה רבנו הוא הצינור היחידי לדבר השם .ההיתר של "לאפרושי מאיסורה" שייך כאשר הדבר ברור כשמש ,אך כאשר מדובר במציאות חדשה ומורכבת ,הסתמכות על הסברה האישית נחשבת כביטול סמכותו של הרב ,ועל כך היה עיקר הקטרוג. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בענף עץ עבות מבאר כי דקדקו עם נדב ואביהוא כחוט השערה דווקא מפני שהיו במדרגה כה גבוהה .הוא כותב כי המורה הלכה בפני רבו מראה בזה ששכלו שלו מספיק להכרעה ,ובכך הוא מחליש את הקשר של כלל ישראל למסורת התורה. לשיטתו ,נדב ואביהוא היו צריכים להבין כי יום השמיני למילואים הוא יום של הנהגה אלוקית ניסית ,ובמקום כזה אין מקום לפלפול של הדיוט ללא רשות מפורשת מהמנהיג. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בעין יצחק מרחיב בביאור דברי השולחן ערוך ומסביר כי גם במקום שיש בו חשש איסור ,אם הרב נוכח במקום ,חובה להפנות אליו את השאלה .הוא מציין כי נדב ואביהוא לא עשו זאת מתוך זלזול ,אלא מתוך רצון עז לעבודת השם ,אך התורה מלמדת אותנו שדווקא המעצור הזה – לשאול את הרב לפני שפועלים – הוא חלק בלתי נפרד מעבודת השם עצמה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי עומד על דברי תוספות רבנו פרץ בעניין הדרשה החדשה. הוא מסביר כי מי שמחדש דרשה מדעתו ומורה אותה בפני רבו ,הרי הוא כמי שבונה מזבח לעצמו בתוך היכלו של רבו .לשיטתו ,הקדוש ברוך הוא רצה ללמד את ישראל לדורות כי גם גדולי עולם כנדב ואביהוא חייבים בכפיפות גמורה למשה רבנו ,שכן ללא הכפיפות הזו, כל אדם יוכל להמציא "אש זרה" תחת אצטלה של פלפול תורני. מתוך הלהבות המלמדות של נדב ואביהוא והדיוק המופלא בגדרי הוראת הלכה ,אנו דולים פנינים של הנהגה מעשית לחיי היום יום ,המשרטטות את הגבול שבין אחריות אישית לבין כפיפות לתלמידי חכמים. נפקא מינא ראשונה ויסודית היא הקביעה כי אין די בכך שהאדם צודק בהלכה כדי להצדיק פעולה עצמאית במקום שבו נמצא רבו .למדנו כי גם אם התלמיד דורש אל נכון ורואה איסור לנגד עיניו ,עליו לבחון האם האיסור הוא מוחלט ומפורסם ,או שמא הוא תלוי בשיקול דעת וחידוש .המסקנה למעשה היא שבכל מקרה של ספק או חידוש הנהגה ,גם אם הדבר נראה כהידור מצווה או כהצלה מאיסור ,חובה גמורה להיוועץ ברב ולא להכריע לבד ,שכן עצם ההכרעה העצמאית במקום סמכות היא שורש של קלקול. עוד עולה נפקא מינא בעניין ההבדל שבין "הלכה פסוקה" לבין "דרשה חדשה" .כאשר אדם רואה את חברו עובר על הלכה פסוקה בשולחן ערוך ,מחויב הוא להפרישו מיד ,ואין בזה משום הוראה בפני רבו .אולם ,אם מדובר בשימוש במקורות כדי להוכיח דרך חדשה

ינימש תשרפ

בעבודת השם ,או בפרשנות אישית לפסוקים ולגמרות שלא עברה דרך מסורת הרב ,כאן נעוצה סכנה גדולה .למעשה ,על האדם להישמר מאוד שלא להפוך את פלפולו האישי לכלי של ניגוח או לשינוי סדרי עולם ,אלא להכניע את בינתו תחת מסורת רבותיו. נפקא מינא נוספת נוגעת לדיוק בפרטים הקטנים של המצווה .ראינו בתירוצי תוספות רבנו פרץ והריטב"א שנדב ואביהוא טעו בהבחנה שבין מזבח למזבח או במקור האש .מכאן אנו למדים כי הלהט לעשות מצווה עלול לעוור את עיני האדם מלהבחין בפרטי ההלכה המדויקים .המסקנה המעשית היא שדווקא ברגעים של התעלות והתלהבות ,יש צורך כפול ומכופל בדקדוק במקורות ובשאילת חכם ,כדי שלא תהפוך המצווה לעבירה מתוך טעות בהבנת גדרי המקום והזמן. לבסוף ,למדנו את ערכה של "המתנה להנהגה" .נדב ואביהוא חטאו בכך שלא המתינו למשה רבנו שינהיג את הציבור .בחיים המעשיים ,לעיתים אנו רואים צורך דחוף "לעשות משהו" למען כבוד שמים ,אך התורה מלמדת אותנו שיש ערך נעלה יותר בביטול אל המנהיג ובהמתנה לראות כיצד המבוגרים והחכמים מאיתנו בוחרים לפעול .השקט והציות הם לעיתים עבודת השם הגדולה ביותר ,והם המגינים על האדם מפני אש זרה של גאווה רוחנית. בעומק הרעיון ,אנו מוצאים כי חטאם של נדב ואביהוא אינו רק כשל משפטי של הוראה ללא רשות ,אלא הוא נוגע בשורש העמוק ביותר של עבודת השם .עולם התורה בנוי על מתח תמידי בין שני כוחות :הלהבה הפנימית של האדם ,ה"אש" של ההתלהבות והחידוש, ומולה כוח הביטול והכפיפות למסורת ולסמכות .נדב ואביהוא סימלו את האש הזו בשיא תפארתה – הם היו מלאי תשוקה לקדש שם שמים ,להוסיף אור ולהדר במצווה .אך התורה מלמדת אותנו כי אש שאינה עוברת דרך כלי הקיבול של הציות לרב ,הופכת ל"אש זרה". הרעיון המרכזי העולה כאן הוא שהתורה שבעל פה אינה רק גוף של ידע ,אלא היא "מסורת" .מסורת ,כשמה כן היא ,עוברת מיד ליד ,מרב לתלמיד .כאשר תלמיד מורה הלכה בפני רבו ,הוא למעשה מכריז כי השכל האישי שלו ,חריף וקולע ככל שיהיה ,עומד בפני עצמו ואינו זקוק לאישור של הדור הקודם .בכך הוא מנתק את עצמו משלשלת הדורות. נדב ואביהוא חשבו כי האמת ההלכתית שהשיגו בפלפולם היא חזות הכל ,אך הקדוש ברוך הוא הראה להם כי ביום הקמת המשכן ,היסוד החשוב ביותר הוא הביטול הגמור למשה רבנו ,המייצג את דבר השם השלם. יתרה מכך ,אנו רואים כי דווקא הניסיון "להפריש מאיסור" הוא שהיה המבחן שלהם .קל לאדם לציית כשהוא מרגיש שהוא טועה ,אך המבחן האמיתי של תלמיד הוא לציית גם כשהוא בטוח שהוא צודק ורבו טועה .נדב ואביהוא היו בטוחים שמשה מחמיץ את מצוות הבאת האש מן ההדיוט ,והרגישו מחויבות מוסרית "להציל" את המצב .אך כאן התגלה כי בעולמה של תורה ,השמירה על הסמכות והסדר היא כשלעצמה מצווה גדולה יותר מאשר הידור טכני כזה או אחר .הציות לרב הוא הוא התיקון הגמור לחטא הגאווה הרוחנית ,והוא המבטיח שהאש תישאר על המזבח ולא תפרוץ ותכלה את הנפש.

גם לנשמה מגיע אוכל

במרחבי הנפש והמחשבה ,עמידתו של התלמיד מול רבו היא המעבדה המדויקת ביותר לזיכוך האגו האנושי .אנו חיים בעולם המקדש את ה"אני" – את התובנה האישית ,את הברק השכלי ואת היכולת של היחיד להכריע על פי מצפונו ובינתו .אך סוגיית נדב ואביהוא מציבה מולנו תמרור אזהרה רוחני :לעיתים ,דווקא הלהט החיובי ביותר ,ה"אש" של הרצון להיטיב ולתקן ,עלולה להפוך למקור של חורבן אם היא אינה מוכפפת לענווה של קבלת סמכות. האדם המאמין נדרש לא פעם לוותר על ה"צדק" האישי שלו למען השלמות של השלשלת, מתוך הבנה שראייתו של הרב רחבה ומקיפה יותר משלו. במבט עמוק אל תוך הנפש ,האיסור להורות הלכה בפני הרב הוא שיעור בביטול היש. נדב ואביהוא ,ברום מעלתם ,הרגישו כי השגתם התורנית היא אמת מוחלטת ,ובביטחון זה טמון היה גרעין של פירוד .האמונה האמיתית אינה רק ידע של חוקים ,אלא היא הנהגה של התבטלות .כאשר אדם מבטל את דעתו בפני רבו ,הוא למעשה מבטל את האגו שלו בפני מקור החכמה העליון .זוהי עבודה פנימית קשה ומפרכת – לעצור את הדחף המוסרי או השכלי "לפעול" ולתקן ,ולהמתין להוראה .זוהי היכולת להכיר בכך שיש סדר בעולם ,ושהקשר שלנו עם הבורא אינו ישיר בלבד אלא עובר דרך דמויות המייצגות את המסורת והנצח. החיבור לחיים המודרניים הוא בלתי נמנע .אנו פוגשים ביום-יום מצבים שבהם אנו בטוחים בדרכנו ,חשים שהבנו את המציאות טוב יותר מאחרים ,ומבקשים "להורות" לעצמנו ולסביבתנו כיצד לנהוג .פרשה זו מלמדת אותנו את סוד המעצור .המנהיגות הרוחנית והנפשית דורשת מאיתנו לא רק אומץ לפעול ,אלא בעיקר אומץ לשתוק ולהמתין. האמונה בהיררכיה תורנית אינה מעידה על חולשה שכלית ,אלא על עוצמה מוסרית של מי שיודע להגביל את עצמו למען משהו גדול ממנו .בכך ,האדם הופך מכלי המכיל רק את עצמו ,לצינור המעביר את האור הגדול של מסורת הדורות. המצפן המוסרי הנבנה מתוך סוגיית נדב ואביהוא מורה לנו כי טוהר הכוונה אינו חזות הכל. אנו רגילים למדוד מעשים לפי ה"לשם שמיים" שבהם ,אך כאן אנו מגלים תביעה מוסרית נעלה יותר :האחריות לסדר ולסמכות .המוסר התורני קובע כי קנאות דתית הפורצת את גדרי הציות לרב ,גם אם היא נובעת מרצון אמיתי להפריש מאיסור ,סופה שהיא מטשטשת את הגבולות שבין קודש לחול .המצפן הפנימי של האדם המאמין חייב להיות מכויל להבנה שהיררכיה אינה רק כלי ניהולי ,אלא ערך מוסרי המגן על התורה מפני אנרכיה של פרשנויות אישיות. עוד נלמד מהמצפן המוסרי הזה את חשיבותה של הענווה השכלית .נדב ואביהוא ,גדולי עולם ,נפלו בשל ביטחון עצמי מופרז ביכולת הדרשה שלהם .המוסר העולה מכאן הוא שהחכם האמיתי הוא זה שמטיל ספק בחידושיו שלו כל עוד לא עברו את כור המבחן של רבו .זוהי גבורה מוסרית לוותר על ה"חידוש" המבריק ביותר למען השלום והסדר של מסורת ההוראה .המצפן שלנו צריך להזכיר לנו תמיד כי בכל מעשה דתי עלינו לשאול לא רק "האם זה נכון?" ,אלא גם "מי ציווה עלי לעשות זאת כעת?".

ינימש תשרפ

זאת ועוד ,יש כאן מסר מוסרי נוקב לגבי היחס בין המטרה לאמצעים .המטרה של נדב ואביהוא הייתה נעלה – הידור בעבודה והבאת אש .אך האמצעי – הוראה בפני משה ללא רשות – היה פסול מיסודו .המצפן המוסרי מלמדנו כי אין מצווה הבאה בעבירה של זלזול בכבוד התורה ונושאיה .האדם נדרש לעיתים "להקריב" את ההידור הדתי שלו על מזבח הענווה והכפיפות לחכמים ,ובכך הוא בונה בקרבו אישיות מוסרית יציבה שאינה נסחפת אחרי אש זרה של גאווה דתית סמויה. מתוך הלהבות שדעכו והשקט שנותר בהיכל ,אנו שבים אל שגרת ימינו עם הבנה מחודשת של משמעות המשמעת הפנימית והכפיפות לתלמידי חכמים .למדנו כי הלהט לעשות טוב, "האש" הבוערת בלבנו לשפר ולתקן ,חייבת תמיד להיות מבוקרת על ידי הכלי של ההלכה והמסורת .התובנה המעשית היא שבכל צעד של חידוש או שינוי ,גם אם הוא נראה כהצלה מאיסור ,עלינו לעצור ולשאול את פי הגדולים מאיתנו .למדנו כי הענווה אינה רק מידה בלב ,אלא היא דרך חיים המכירה בכך שהתורה עוברת בשלשלת ,ומי שקופץ בראש ומורה לעצמו דרך חדשה ,עלול למצוא את עצמו מחוץ למחנה הקדושה .הסוגיה מלמדת אותנו את ערכה של ההמתנה ואת החשיבות של הציות כמגן מפני הגאווה הרוחנית האורבת דווקא במקומות הגבוהים ביותר.

עיקר העניין: