VK-A-286-036 | האם היעדר בכי על אסון הוא מדרגת אמונה או אכזריות?

גם לנשמה מגיע אוכל

VK-A-286-036 | האם היעדר בכי על אסון הוא מדרגת אמונה או אכזריות? נבע מאונס ומסכנה ,ולא משום שראה בבכי דבר פסול.

גם לנשמה מגיע אוכל

רש"י (במסכת סוכה דף כה ע"א) כתב וביאר בפירושו על עניין "טירדא דמצווה" ,כי הצער על המת הוא בבחינת רשות .לפי הבנתו ,אף שהאדם חייב לנהוג בכל מנהגי האבלות שקבעו חכמים ,אין חיוב הלכתי על עצם הרגשת הצער והבכי בתוך הלב ,שכן הלב אינו תמיד בשליטתו של האדם. לעומת זאת ,בתוספות (שם בשבת) ובדברי הרמב"ן בספר תורת האדם ,מבואר כי הבכי בשלושת הימים הראשונים הוא חלק בלתי נפרד מן החובה המוסרית של האדם כלפי קרוביו .הם מדגישים כי מי שמקשיח את לבו ואינו מוריד דמעה ,פוגם במידת הרחמים שהיא סימן היכר של זרע אברהם ,יצחק ויעקב. הגמרא במסכת תענית (דף יא ע"א) מוסיפה רובד נוסף ,ומלמדת כי בשעה שאדם מצטער עם הציבור או על קרוביו ,הוא זוכה לראות בנחמה .מכאן שהבכי אינו רק פריקה של כאב, אלא הוא פעולה רוחנית המחברת את האדם אל המציאות של הדין ,ומתוך כך הוא יכול להגיע אל הרחמים והנחמה. נמצאנו למדים מתוך דברי הגמרא ,כי קיים מתח עדין בין היכולת לאיפוק של יחידי סגולה לבין הדרכת הרבים המחייבת את הבכי .השתיקה של אהרן נותרת פלאית ,אך חכמינו מזהירים אותנו כי עבור האדם הממוצע ,השתיקה עלולה להיות מחסה לקשיות לב שאינה ראויה. נפנה כעת אל היכלי הראשונים ,שם מתברר היחס שבין רגש הלב לבין חובת ההלכה, וכיצד נשקלת הדמעה במאזני הצדק של פוסקי הדורות. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,בספרו יד החזקה (הלכות אבל פרק יג הלכה יא) כתב ופסק בלשון נוקבת :אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי ...וכל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי ,אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה .הרמב"ם מלמדנו כי האבלות אינה רק טקס חיצוני ,אלא תביעה פנימית לזעזוע הנפש .מי שנשאר אדיש אל מול המיתה, מחמיץ את המטרה הרוחנית של הצער ,שהיא ההתעוררות לתשובה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,בספרו תורת האדם (שער האבל) ביאר והרחיב ביסוד הדברים. הוא כתב כי הבכי וההספד הם מצווה גדולה ,והביא ראיה מאברהם אבינו שבא לספוד לשרה ולבכותה ,ומדוד המלך שבכה על אבנר .הרמב"ן מסביר כי הבכי נובע מטהרת הנפש וממידת הרחמים הטבועה בישראל ,והוא שולל מכל וכל את דעת הפילוסופים הטוענים כי אין להצטער על ענייני העולם הזה .לדידו ,העולם הזה הוא עולם המעשה והוא "עניין נכבד מאוד" ,ולכן אובדן של נפש הוא חיסרון ממשי המצדיק ואף מחייב בכי. רבינו יעקב בעל הטורים (יו"ד סימן שצ"ד) כתב והביא את דברי חז"ל שקבעו "שלושה ימים לבכי" ,וביאר כי בימים אלו יש לתת דרור לצער .הטור מדגיש כי האיזון הוא המפתח :מצד אחד חובה לבכות כדי שלא להיות אכזרי ,ומצד שני אסור להתקשות יותר מדי ,כי יש לקבל את הדין באהבה ובאמונה.

ינימש תשרפ

רבינו אשר ,הרא"ש (מועד קטן שם) ,פירש כי הבכי בשלושת הימים הראשונים הוא חובה על הקרובים ,שכן מיתת קרוב היא אות משמיים לאדם לבדוק את דרכיו .השתיקה במקרה כזה עלולה להתפרש כהתעלמות מן הרמז האלוהי ,ולכן הבכי הוא חלק מהכניעה של הבן תחת שבט מוסר של אביו שבשמיים. מתוך דברי הראשונים עולה תמונה אחידה ומרהיבה :התורה אינה דורשת מהאדם להיות מלאך נטול רגשות .אדרבה ,היא רואה בדמעה ביטוי לנשמה בריאה ומרגישה .השתיקה של אהרן נתפסת כהוראת שעה או כמדרגה נבואית עליונה ,אך הדרך הסלולה לכל אדם היא דרך הבכי המטהר ,המוליך את הנפש מתוך הצער אל התשובה והנחמה. נפנה כעת אל היכלי האחרונים ,שם מתלבנת הסוגיה בלהבת השאלות המעשיות שעלו מן השטח ,ומתברר כיצד הופכת הדמעה ממחווה אנושית לחובה אמונית עמוקה. רבינו דוד בן זמרא ,הרדב"ז (ח"ג סימן תקנ"ה) ,נשאל שאלה נוקבת על אחד מגדולי הדור שמת לו בנו ולא הוריד עליו דמעה אחת .בתשובתו ,הרדב"ז כתב מילים חריפות ומטלטלות, וקבע כי זוהי מדה רעה המורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש ,והיא נחשבת למדת אכזריות .הוא מבאר כי דרך זו ,של התעלמות מהצער ,היא דרכם של הפילוסופים המביטים על העולם כעל הבל ותעתוע ,אך אנו ,מקבלי התורה ,יודעים כי העולם הזה הוא "עניין נכבד מאוד" שבו קונה האדם את חיי הנצח שלו .לכן ,מי שאינו בוכה על אובדן נפש מישראל, מראה בכך שאינו מעריך נכונה את עוצמת החיים והתפקיד שהוחמץ. רבינו עקיבא איגר (בחידושיו ליו"ד סימן שצ"ד) כתב והעיר על דברי הגמרא ,כי הבכי בשלושת הימים הראשונים אינו רק זכות אלא הכרח מוסרי .הוא מסביר כי השתיקה המוחלטת אל מול המוות עלולה להקהות את חושי הנפש ,והאדם נדרש לעבור דרך כור ההיתוך של הדמעות כדי להישאר אדם חי ומרגיש ,המסוגל להבין את רמזי ההשגחה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים כתב וביאר בשיחותיו ,כי הבכי על המת הוא חלק ממידת החסד האחרון שאנו עושים עמו .הוא מסביר כי ההספד והבכי מעוררים רחמים בשמיים על הנשמה ,וכאשר הקרובים אינם בוכים ,הם חסרים את הכוח הסניגורי המעורר את הדין לרחמים. רבי משה סופר ,החתם סופר (בדרשותיו) ,כתב וחידש יסוד עמוק בביאור שתיקת אהרן לעומת שאר בני אדם .הוא מסביר כי אצל אדם רגיל ,הבכי הוא הכרחי כדי לזכך את החומר, אך אהרן הכהן ,שהיה כולו קדוש ורוחני ,יכול היה להגיע לביטול הגמור אל מול רצון השם גם ללא דמעות .אולם ,לדורות ,קבע החתם סופר כי הבכי הוא הדרך המלכותית של התורה להתמודד עם האובדן – לא מתוך ייאוש ,אלא מתוך הכרה בגודל החיסרון. הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו 'איש ההלכה' כתב וביאר כי ההלכה כפתה על האדם את הבכי והאבלות כדי שלא יהפוך ליצור קשיח וציני .הוא מסביר כי התורה רוצה שהאדם

גם לנשמה מגיע אוכל

יחווה את הסתירה הנוראה שבין החיים למוות במלוא עוצמתה ,ודווקא מתוך הבכי הפורץ, הוא יכול לצמוח לאדם בעל שיעור קומה רוחני המבין את ערך החיים. נפנה כעת אל מאורות הדורות האחרונים ,שם אנו מוצאים זיכוך נוסף של השאלה המרתקת – האם השתיקה היא שבירת הלב או שמא היא פסגת האמונה ,וכיצד יישבו את המעשים המופלאים של גדולי ישראל אל מול שורת הדין. הכתב סופר (בדרשותיו) כתב וביאר את המעשה המרעיש בבניו של רבי מאיר שנפטרו בשבת .הוא הקשה כיצד ייתכן שרבי מאיר בכה וצעק "בני בני" ,בעוד אשתו עמדה באמונה איתנה והשתיקה אותו בטענת הפיקדון .הוא מחדש יסוד נפלא :הבכי של רבי מאיר לא נבע מחוסר אמונה ,אלא מחשבון נפש נוקב .הוא דימה בדעתו כי אם הפיקדון נלקח ממנו קודם זמנו ,הרי זה משום שהוא לא שמר עליו כראוי ,והבכי היה על הפגם הרוחני שבגרם המיתה. אשתו ,לעומת זאת ,ניחמה אותו כי הפיקדון הוחזר פשוט כי כלה זמנו ,ולפיכך השתיקה היא המענה הנכון. רבי יהודה אריה ליב אלתר בספרו שפת אמת (על מסכת שבת) כתב והתייחס למעשה ברבי חנינא שלא בכה על בתו .הוא מבאר כי דברי הגמרא "שלושה ימים לבכי" אינם בגדר חיוב גמור לכל אדם ובכל מצב ,אלא הם רשות וגבול שהתורה נתנה לצער האנושי .לפי דבריו, במדרגות עליונות של דבקות ,כאשר האדם מרגיש בכל חושיו שאין עוד מלבדו וכל הנעשה הוא לטובה מוחלטת ,יכול הוא להתעלות מעל הבכי מבלי להיחשב לאכזרי. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשיחותיו הדגיש כי הבכי על תלמידי חכמים ואנשים כשרים הוא חובה מוסרית המעידה על הערכת התורה .הוא הסביר כי מי שאינו בוכה על אובדן של צדיק ,מראה בכך שחסרה לו ההבנה בערך הרוחני שאבד מן העולם .מרן לימד כי הדמעה היא השפה של הנשמה המכירה בחיסרון השכינה שנגרם עם הסתלקות הצדיק. מו"ר הגר"א וייס במשאיו כתב וביאר כי יש להבחין בין "כבישת הצער" לבין "היעדר צער". הוא הסביר כי התורה מעולם לא ביקשה מהאדם להפוך לאבן .גם אצל אהרן הכהן ,השתיקה הגיעה לאחר הכרה בעומק הדין ,אך אין זה אומר שלבו לא נשבר בקרבו .לפי דבריו ,הבכי הוא הכלי שדרכו האדם מעבד את האבל בצורה בריאה ,ומי שמדלג על השלב הזה עלול לפגוע בבריאותו הנפשית והרוחנית כאחד. רבי יצחק אייזיק שר בשיחותיו המוסריות כתב וביאר כי הבכי הוא חלק מעבודת השם של "והחי ייתן אל לבו" .הוא הסביר כי דמעות האבל הן המים המצמיחים את זרעי התשובה בתוך הלב השבור .השתיקה ראויה רק למי שהגיע למדרגה שבה לבו כבר מזוכך לגמרי ,אך עבורנו ,הבכי הוא הדרך היחידה למנוע מן הלב להפוך לקשוח ואכזרי כלפי רמזי השמיים. מתוך בירור דברי רבותינו לאורך הדורות ,אנו דולים פנינים של הדרכה מעשית ,המלמדות אותנו כיצד לנהוג ברגעי המשבר הקשים ביותר ,ומהן ההשלכות ההלכתיות והנפשיות של הדמעה והשתיקה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם הגדרת הבכי כחובה או כרשות .ראינו כי קיימת מחלוקת

ינימש תשרפ

יסודית בין רש"י לרמב"ן .לפי רש"י וההבנה העולה מדברי היעב"ץ ,הבכי הוא רשות והקצבת "שלושה ימים" באה רק להגביל את האדם שלא יבכה יותר מדי .לעומת זאת ,לפי הרמב"ן והרדב"ז ,הבכי הוא חובה מוסרית והלכתית הנובעת מטהרת הנפש .למעשה ,אדם המרגיש שאינו מסוגל לבכות ,אין עליו חיוב "לסחוט" דמעות בכוח ,אך עליו לבחון את לבו שמא הגיע לידי קשיחות ואדישות ,שהיא מידת אכזריות. נפקא מינה נוספת עולה בעניין היחס שבין אמונה לבין רגש .רבים טועים לחשוב שאמונה צרופה פירושה היעדר כאב ,אך דברי הכתב סופר והרדב"ז מלמדים אותנו את ההיפך .האמונה היהודית אינה פילוסופיה של אדישות; היא מקדשת את החיים ואת הקשרים האנושיים. לכן ,הבכי אינו מעיד על חסרון באמונה ,אלא על הכרה בערכו של הנפטר ובגודל האבידה. הנפקא מינה היא שאין לאדם להרגיש "אשם" על כך שהוא בוכה ,ואדרבה ,הבכי הוא חלק מעבודת השם של "והחי ייתן אל לבו". עוד נפקא מינה מתגלה בהבנת דברי הגמרא על מי שאינו בוכה שהוא מגונה .העמק דבר והכתב סופר מלמדים אותנו כי הבכי הוא כלי לביקורת עצמית .אם אדם רואה שאינו בוכה, עליו לחשוש שמא אינו מבין את רמז ההשגחה הנשלח אליו .עליו לעורר את עצמו לתשובה ולפשפוש במעשים ,שכן המיתה של קרוב היא קריאה לחיים להתעורר .השתיקה מותרת רק כאשר היא נובעת ממדרגה של "נחת רוח לאביו" – מתוך ידיעה ברורה ודבקות מוחלטת בכך שהדבר נעשה לקידוש השם ,כפי שהיה אצל אהרן. תובנה חשובה נוספת היא בעניין בריאות הנפש והגוף .מדברי הגמרא על רבי חנינא ודברי היעב"ץ עולה כי כאשר הבכי עלול להזיק לאדם מבחינה בריאותית ,האמונה וההלכה מורות לו דווקא למעט בבכי .התורה חסה על גופם של ישראל ,והאיפוק במקרה כזה אינו נובע מאכזריות אלא ממצווה גדולה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". לבסוף ,נפקא מינה לעניין חינוך הילדים והסובבים .כאשר רואים אדם גדול בוכה ,יש בכך מסר חינוכי על ערך הנשמה והצער על ביטול תורה או אובדן מעשים טובים .מי שמתנהג באיפוק מוגזם עלול להעביר מסר מוטעה של זלזול בחשיבות החיים בעולם הזה .עלינו למצוא את האיזון הנכון – לבכות את הכאב ,אך לשתוק את הקבלה והאמונה בסוף התהליך. נפנה כעת אל עומק המחשבה ,שם ננסה לרדת אל סוד המהות של הדמעה והשתיקה, ולגלות כיצד שתיהן יחד בונות את קומתו הרוחנית של האדם המאמין. השאלה המלווה אותנו – האם הבכי הוא חולשה או מעלה – נוגעת ביסוד הקשר שבין הנשמה לחומר .אילו היה האדם יצור רוחני בלבד ,השתיקה הייתה התגובה היחידה האפשרית ,שכן בעולם הרוח הכל גלוי וברור כרצון הבורא .אך התורה ניתנה לבני אדם השוכנים בבתי חומר ,והקב"ה חפץ שהאדם ירגיש את כובד משקלו של העולם הזה .הבכי הוא הגשר שבין השכל המאמין לבין הלב הכואב .הוא העדות לכך שהאדם אינו חי באדישות פילוסופית קרה ,אלא הוא מעריך כל רגע של חיים וכל קשר אנושי כמתנה אלוהית יקרה. עומק הרעיון טמון בכך שהיהדות אינה דוגלת בביטול הרגש ,אלא בזיכוכו .השתיקה של

גם לנשמה מגיע אוכל

אהרן לא הייתה שתיקה של אדישות ,אלא שתיקה של "דממה דקה" לאחר הסערה .כפי שביאר הרמב"ן ,הבכי קדם לשתיקה .הדמעות הן אלו המנקות את הערוצים בלב ,מאפשרות לכאב לזרום החוצה ,ורק לאחר שהלב התרוקן מהזעקה הראשונית ,הוא יכול להתמלא באותה שתיקה עילאית של קבלת הדין .ללא הבכי ,השתיקה עלולה להיות מחסום מלאכותי המדחיק את הכאב והופך אותו לקשיחות לב. זאת ועוד ,הבכי הוא כלי חיוני של הכנעה .כאשר אדם בוכה על קרובו ,הוא מכיר בכך שיש בעולם כוח גדול ממנו המנהיג את הבירה .הבכי הוא ה"ויידום" של הגאווה האנושית; זוהי הודאה במוגבלותנו ובתלותנו המוחלטת בחסדי שמיים .לכן מי שאינו בוכה נחשב לאכזרי – לא רק כלפי המת ,אלא כלפי נשמתו שלו ,שכן הוא מסרב לתת לזעזוע המיתה לחדור פנימה ולשבור את חומות האנוכיות. המדרגות השונות שראינו בין אהרן הכהן לבין שאר בני אדם מלמדות אותנו שאין דרך אחת נכונה לכולם ,אך יש כיוון אחד :הצער חייב להוביל לזיכוך .בין אם מדובר בבכי הפורץ כנהר ובין אם מדובר בשתיקה של "יידום" לאחר הסערה ,המטרה היא שהאדם יצא מרגעי האבל כשהוא רך יותר ,רחום יותר ומחובר יותר אל מקור החיים .הדמעות אינן סימן לחוסר אמונה ,אלא הן המים המצמיחים את האמונה מתוך אדמת הכאב המפוחמת. נרד כעת אל עומקי הנפש ,שם מתחולל המאבק התמידי שבין השכל המבין את גזירת הבורא לבין הרגש המתייסר בפרידה ,ונראה כיצד האמונה היהודית טווה מהם מסכת אחת של עבודת השם. האדם אינו מכונה הפועלת על פי ציוויים יבשים ,אלא הוא נשמה שירדה לעולם של רגשות ותחושות .החיבור לנפש מלמד אותנו כי הבכי הוא שפה – השפה של הלב שאין לו מילים לבטא את עוצמת החלל שנפער בו .האמונה אינה באה להשתיק את הנפש ,אלא לתת לה מרחב .כשאנו רואים את אהרן הכהן "שותק" ,אין זה אומר שלבו היה קפוא .הנהגה של קדושה פירושה היכולת להכיל את הסתירה :להרגיש את הכאב המפלח עד דכדוכה של נפש ,ובד בבד להאמין באמונה שלמה ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד". ההנהגה הראויה לאדם המאמין היא הנהגה של כנות .אם הלב בוכה ,האמונה אינה דורשת ממנו לעטות מסכה של שלווה מלאכותית .אדרבה ,הדמעות הן ביטוי לאמונה בכך שהנפטר היה עולם ומלואו ,נשמה יקרה וחד פעמית שהשפיעה על חיינו .מי שמנסה להגיע למדרגת "ויידום" לפני שנתן למכאוב את מקומו ,עלול למצוא את עצמו במצב של ניתוק רגשי ,שהוא ההיפך הגמור מעבודת השם .עבודת השם האמיתית דורשת את הלב ,וכשהלב נשבר ,עבודת השם שלו היא בשברון ובדמעה. במישור האמוני ,עלינו להבין כי הבכי הוא חלק מתהליך התיקון .כשאדם בוכה על חטאיו שהיו סבה למיתה ,כפי שכתב הרדב"ז ,הוא הופך את הצער למנוף של צמיחה .האמונה מלמדת אותנו שהמוות אינו סוף פסוק ,אלא מעבר ,אך הפרידה היא ממשית ומכאיבה. היכולת לבכות את הפרידה מבלי לאבד את האמונה בנצחיות הנשמה היא פסגת השלמות

ינימש תשרפ

האנושית .זהו האיזון הדק שבין האדם הכואב לבין המאמין המקבל – לב המרגיש את ה"אין" ,ונשמה הצופה אל ה"יש" הנצחי. נפנה כעת אל היכל המוסר ,שם נבקש לצקת את כל הדברים שלמדנו לתוך מצפן פנימי ,המדריך את האדם כיצד לשמור על צלם אנוש ועל קומת המאמין בתוך ים של תהפוכות ומכאוב. המצפן המוסרי העולה מתוך דברי רבותינו מלמד אותנו כי האכזריות אינה מתבטאת רק במעשה רע ,אלא גם בהיעדר תגובה לטוב .מי שאינו בוכה על קרובו ,חוטא במוסר הכרת הטוב כלפי אלו שחלקו איתו את מסע החיים .המצפן הזה מורה לנו כי הלב צריך להיות "לב בשר" ולא "לב אבן" .הדרישה המוסרית מאיתנו היא לפתח רגישות דקה לערך החיים, כך שכל חיסרון של נפש מישראל יגרום לזעזוע בקרבנו .השתיקה המגונה עליה דיברו חז"ל והרדב"ז היא שתיקה של אדישות ,המבטאת זלזול במציאות שהקב"ה ברא ובקשרים שטווה בינינו. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מכוון אותנו אל חובת הכנות .הוא מזהיר אותנו מפני ה"חסידות המדומה" – מצב שבו אדם מדמה לעצמו שהוא במדרגה גבוהה של אמונה ולכן אינו בוכה, בעוד שבפועל מדובר בקושי הלב .המוסר התורני תובע מאיתנו אמת :אם כואב לך – בכה; אם נשבר לבך – קונן .אל תנסה להיראות "קדוש" יותר מאברהם אבינו או מדוד המלך. המצפן הזה מזכיר לנו כי רק מתוך הכרה בחולשתנו האנושית ובצורך שלנו בבכי ובנחמה, נוכל להגיע לאמונה אמיתית שאינה בנויה על הדחקה אלא על התמודדות זכה. בניית המצפן הפנימי דורשת מאיתנו גם את מידת המתינות .כפי שהבכי הוא חובה מוסרית ,כך גם האיפוק לאחר זמן הוא חובה אמונית .המצפן מורה לנו לדעת מתי לפתוח את מעיינות הדמעות ומתי לסגור אותם כדי לשוב אל החיים ואל העשייה .האיזון הזה הוא שמבדיל בין האבל היהודי המלא תקווה ותשובה ,לבין הייאוש הפילוסופי שאין לו תוחלת. עלינו לזכור כי הדמעות הן דלק של צמיחה ,וכל דמעה צריכה להוביל אותנו להיות אנשים רחומים יותר ,קשובים יותר ומוכנים יותר לעשות טוב בעולם. מתוך הנהרות הגועשים של הסוגיה ,אנו דולים כעת את אבני החן המעשיות ,אותן תובנות חיים ההופכות את הלימוד למצפן של הנהגה יום יומית. תובנה ראשונה היא החובה לחיות בלב פתוח ומרגיש .למדנו כי האדישות והקשיחות אינן מדרגות באמונה ,אלא מחסומים לנפש .עלינו להרגיל את עצמנו להתרגש ולהצטער מול צערם של אחרים ומול אובדן של כל נפש ,שכן הרגישות הזו היא השורש לכל מידת הרחמים והחסד. תובנה שנייה נוגעת ליחס הנכון אל עולם החומר .דברי הרדב"ז הדהדו בנו כי העולם הזה הוא עניין נכבד מאוד .עלינו להעריך כל רגע של חיים ,כל קשר עם קרוב וכל הזדמנות לעשייה ,מתוך הבנה שכל אלו הם הכלים שבהם אנו קונים את נצחיותנו .הבכי על לכתם של קרובים הוא ההוכחה שאנו מבינים את יוקר החיים שניתנו לנו.

גם לנשמה מגיע אוכל

תובנה שלישית היא כוחה של השתיקה לאחר הסערה .למדנו מאהרן הכהן שיש זמן לזעוק ויש זמן לדום .התובנה לחיינו היא היכולת לקבל את גזירות השמיים בנפש חפצה לאחר שנתנו לרגש את מקומו .השתיקה אינה אדישות ,אלא היא הפירות של אמונה עמוקה הצומחת מתוך שברון הלב. תובנה רביעית היא האחריות שבין אדם לחברו .אם בכי הבריות והקרובים הוא כה מכריע עד שמי שמונע אותו נחשב לאכזרי ,עלינו לחיות בצורה כזו שכל מי שיכיר אותנו ירגיש בטוב ליבנו ובצדקתנו .עלינו להותיר חותם של חסד ואמת ,כדי שביום פקודה הדמעות שייזלו עלינו יהיו דמעות של אהבה והערכה אמיתית. תובנה חמישית היא האיזון הקדוש .עלינו לדעת מתי לפעול מתוך רגש ומתי להפעיל את השכל והאמונה .החיים היהודיים הם ריקוד עדין בין הבכי של שלושת הימים לבין הקימה וההמשך בעבודת השם .נזכור תמיד כי הבכי נועד לזכך אותנו כדי שנוכל לחזור אל העולם כשאנו אנשים טובים ושלמים יותר.

עיקר העניין: השאלה המטלטלת האם היעדר בכי הוא מדרגת אמונה או אכזריות ,מוצאת את פתרונה בחיבור שבין שמיים לארץ .ראינו כי אף שאהרן הכהן דמם בשתיקה נשגבת, אין זו הדרכה לכל אדם בכל עת .עיקר העניין הוא שהתורה מבקשת מאיתנו להיות בני אדם מרגישים ,המבינים את גודל האחריות המוטלת עלינו בעולם המעשה. הבכי הוא ביטוי לטהרת הנפש ולמידת הרחמים ,והוא הכרחי כדי שהצער יהפוך למנוף של תשובה ותיקון .מי שמקשיח את לבו חוטא למטרת הייסורים ,שכן הוא מונע מעצמו את הזעזוע המוליד צמיחה .בסופו של יום ,התכלית היא להגיע לאמונה כזו שאינה מדחיקה את הכאב ,אלא מכילה אותו בתוך השלמה גמורה עם רצון הבורא .הדרך לגן עדן עוברת דרך הלב השבור והדומע כאן למטה ,המעיד כי האדם חי חיים של אמת ,חיים שבהם כל נשמה היא עולם מלא וכל פרידה היא קריאה להתעלות.