VK-A-286-038 | מדוע אין מזכירים יציאת מצרים בתפילה ובהבדלה?
VK-A-286-038 | מדוע אין מזכירים יציאת מצרים בתפילה ובהבדלה? נפנה כעת אל בירור חובת ההזכרה כפי שהיא משתקפת בין דפי הגמרא ,שם נלמד כי החיבור בין קדושת השבת לחירות מצרים אינו רק רעיון מחשבתי ,אלא הכרח הלכתי הנובע מפסוקי התורה. בגמרא במסכת פסחים (דף קיז ע"ב) אמר רב אחא בר יעקב וקבע מסמרות בהלכה" :צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום" .הוא ביאר כי הדבר נלמד…
VK-A-286-038 | מדוע אין מזכירים יציאת מצרים בתפילה ובהבדלה? נפנה כעת אל בירור חובת ההזכרה כפי שהיא משתקפת בין דפי הגמרא ,שם נלמד כי החיבור בין קדושת השבת לחירות מצרים אינו רק רעיון מחשבתי ,אלא הכרח הלכתי הנובע מפסוקי התורה. בגמרא במסכת פסחים (דף קיז ע"ב) אמר רב אחא בר יעקב וקבע מסמרות בהלכה" :צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום" .הוא ביאר כי הדבר נלמד בגזירה שווה מפסוקי התורה. נאמר בשבת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ,ח) ,ונאמר בפסח "למען תזכור את יום
ינימש תשרפ
צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז ,ג) .כשם ששם הזכירה היא יציאת מצרים ,כך גם בשבת ,מצוות ה"זכור" כוללת בתוכה את חובת הזכרת יציאת מצרים. רבנו שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (שם) ,פירש וכתב כי חיוב זה אינו מוגבל רק לקידוש על הכוס ,אלא הוא חל "בין בכוס בין בתפלה של שבת" .הרשב"ם חידש כי הגזירה השווה פועלת בשני הכיוונים :אנו למדים את שבת מהפסח לעניין עצם ההזכרה ,ולומדים את שאר המועדים מהפסח או מהשבת בבחינת "מה מצינו". לעומתו ,רבנו נסים ,הר"ן ,בפירושו על הרי"ף ,ביאר והוכיח כי סדר הלימוד שונה :לשיטתו, ימים טובים הם אלו שנלמדים מהשבת ב"מה מצינו" .אך למרות המחלוקת על סדר הלימוד, עולה מדבריהם יסוד איתן – יציאת מצרים היא חלק בלתי נפרד ממהות הקידוש והזכירה של היום. כאן מתעוררת התמיהה הגדולה שהעלה התוספות רי"ד (שם) .הוא העיר על המנהג שלנו להזכיר יציאת מצרים בקידוש על הכוס בלבד ולא בתפילה .הוא תמה" :למה לא ניתקן לאומרו בשבת בתפילה ,שהוא עיקר הקידוש מן התורה?" .אם הגזירה השווה מחייבת אותנו, מדוע בתפילה ,שהיא חובת הגוף מהתורה ,נפקד מקומו של זכר יציאת מצרים? הבנת הגזירה השווה הזו מלמדת אותנו שהשבת ומצרים הן יחידה אחת .השבת היא עדות לבריאת העולם ,ויציאת מצרים היא עדות להשגחת הבורא על עולמו .בלי יציאת מצרים, הקידוש חסר את מרכיב החירות והבחירה של עם ישראל .כעת עלינו להעמיק ולראות כיצד התמודדו המפרשים עם הפער שבין החיוב התיאורטי למציאות התפילה שלנו. נפנה כעת אל דבריהם של רבותינו הראשונים ,אשר חשפו בפנינו מסורות עתיקות ומנהגים שרווחו בקהילות ישראל ,מהם עולה כי אכן היו שתיקנו להכניס את זכר יציאת מצרים אל תוך גוף התפילה ממש. בספר הכלבו (סי' לה) נכתב ונתבאר כי ישנן קהילות שהיו מוסיפות בברכת "מעין שבע", הנאמרת בליל שבת ,את המילים "ויום השביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים" .לא רק במעין שבע ,אלא אף בתפילת העמידה עצמה ,בברכת "אתה קדשת" ,היו מוסיפים זכר זה .הכלבו אף חיזק את המנהג וכתב כי "ראיה למבין מקדושא דכסא" ,שהרי אם בקידוש על היין אנו מזכירים את שניהם – מעשה בראשית ויציאת מצרים – מדוע שייגרע חלקם מהתפילה? מנהג זה אינו נחלת הכלבו בלבד .אנו מוצאים עדויות דומות במחזור ויטרי (סי' קג), בפירושו של רבי יצחק בן יקר ,מרבותיו של הרמב"ן ,ובספר המחכים .הראשונים הללו סברו כי כדי לקיים את חובת הקידוש כהלכתה מהתורה ,עלינו לכלול את יציאת מצרים בכל נוסח של קדושת היום. העובדה שמנהג זה היה קיים מדגישה את הקושי שעלה בשלב הקודם :אם אכן זו הדרך הנכונה לצאת ידי חובה ,מדוע התקבל המנהג שלנו להשמיט זאת מהתפילה? הראשונים
גם לנשמה מגיע אוכל
הללו משרטטים לנו עולם שבו המתח בין "זכור למעשה בראשית" לבין "זכר ליציאת מצרים" נפתר על ידי איחודם בכל ברכה וברכה. הבנת המנהגים הללו מלמדת אותנו כי נוסח התפילה שאנו מכירים כיום אינו מובן מאליו. הוא תוצאה של הכרעה רוחנית והלכתית עמוקה ,המבקשת לאזן בין חובת הזכירה לבין מבנה התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה .כעת עלינו לפנות אל הסבר הקשר המיוחד שבין הבדלה ,פריון ויציאת מצרים כפי שהשתמר במסורת התלמוד. נפנה כעת אל היכלם של חכמי התלמוד במסכת שבועות ואל עומק הפסוקים בפרשתנו, כדי לחשוף את הקשר הפנימי והמפתיע שבין כוח ההבדלה במוצאי שבת לבין זכיית האדם לדורות ישרים ומבורכים. בגמרא במסכת שבועות (דף יח ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן הבטחה גדולה: "כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הווין לו בנים זכרים" .רבנו יוחנן ביאר והוכיח את דבריו מתוך סמיכות הפרשיות והפסוקים .בפרשתנו נאמר "להבדיל בין הקודש ובין החול" (ויקרא י ,י) ,ובסוף הפרשה נאמר שוב "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא ,מז) ,ומיד לאחר מכן פותחת התורה בפרשת תזריע בפסוק "אישה כי תזריע וילדה זכר" .הקשר הזה מלמד אותנו כי מי שמקפיד על ההבדלה בין קודש לחול ,זוכה לברכה של המשכיות ופריון. חכמינו פירשו וביארו כי אין זו רק סגולה חיצונית ,אלא עניין של מהות .יציאת מצרים היא השורש של הבדלת עם ישראל מן העמים ,כפי שנאמר "אני ה' אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (ויקרא כ ,כד) .כאשר יהודי עומד במוצאי שבת ומבדיל על היין ,הוא מחבר את עצמו מחדש לאותו רגע של יציאת מצרים שבו נוצרה ההבדלה היסודית בינינו לבין אומות העולם .כוח ההבדלה הזה הוא שנותן לאדם את היכולת להעמיד תולדות של קדושה, בנים שממשיכים את דרך האמונה והחירות שזכינו לה ביציאת מצרים. הבנת הקשר הזה בין הבדלה לפריון שופכת אור חדש על תמיהתנו .ייתכן כי דווקא במוצאי שבת ,כאשר האדם עובר אל ימי החול המעשיים ,הוא זקוק לכוח ההבדלה שיונק מיציאת מצרים כדי לשמור על קדושתו האישית ועל טהרת ביתו .השתיקה לכאורה של יציאת מצרים בנוסח ההבדלה ,מתגלה כאן כנוכחות עוצמתית החבויה בתוך המילה "להבדיל" ,שהיא היא תמצית המהות של יציאתנו מארץ מצרים להיות לעם סגולה. נפנה כעת אל היכלו של הנשר הגדול ,רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,ואל בירורו הנוקב של בעל המנחת חינוך ,כדי לעמוד על תוקפה ההלכתי של חובת הזכירה ועל המשמעות של השמטתה במקומות שבהם היא נדרשת ביותר. הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כט הלכה א) פסק וחידש כי מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים ,כפי שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו" .הוא ביאר כי זכירה זו אינה מוגבלת רק לכניסת השבת ,אלא "צריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו ,בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה" .מכאן למדנו כי ההבדלה במוצאי שבת אינה רק תקנה דרבנן ,אלא היא חלק בלתי נפרד ממצות ה"זכור" דאורייתא.
ינימש תשרפ
על גבי יסוד זה ,עמד הכהן הגדול מאחיו רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה
לא) ,וביאר כי מאחר שרב אחא בר יעקב למד בגזירה שווה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש ,הרי שחובה זו היא מן התורה ממש .הוא חידש וכתב כי "בלא הזכיר יציאת מצרים לא יצא כלל" ,שכן הגזירה השווה הופכת את ההזכרה לחלק מגוף מצוות הקידוש .המנחת חינוך העלה תמיהה עצומה על גדולי האחרונים ,ובראשם המגן אברהם והט"ז ,שדנו בשאלה האם יוצאים ידי חובת קידוש בתפילה .לשיטתו ,מאחר שבנוסח התפילה המקובל אצלנו בשבת אין זכר ליציאת מצרים ,הרי שוודאי לא יצאנו ידי חובה מן התורה בתפילה זו. הבנת דברי הרמב"ם והמנחת חינוך מציבה אותנו מול קושי אדיר :אם ההבדלה היא חלק מהקידוש ,ואם הזכרת יציאת מצרים היא מעכבת מן התורה ,כיצד ייתכן שבנוסח התפילה ובנוסח ההבדלה נפקד מקומה? דבריהם מכריחים אותנו להבין כי ישנו פער עמוק בין הדין הצרוף לבין המציאות המנהגית ,פער המבקש ביאור שיניח את הדעת ויסביר כיצד אנו יוצאים ידי חובה מדי שבת בשבתו. נפנה כעת אל היכלם של גדולי האחרונים ,שם אנו מוצאים ביאור מרטיט ומחודש, המבקש ליישב את הפער המטריד שבין פסק המנחת חינוך לבין נוסח התפילה המקובל בכל תפוצות ישראל ,ולחשוף את כוונתם העמוקה של חכמים בעיצוב ברכותינו. בשו"ת ערוגת הבושם (או"ח סימן סא) וכעין זה הובא בשם הגר"פ אפשטיין זצ"ל ,נכתב ונתבאר טעם לשבח המניח את הדעת על חסרון הזכר ליציאת מצרים בתפילה .הם ביארו כי אנשי כנסת הגדולה ,שהם אלו שתיקנו את נוסח התפילה הקבוע ,הם גם אלו שתיקנו את מצוות הקידוש על היין .כדי לחזק את תקנתם ולא ליצור מצב שבו אדם יוצא ידי חובת התורה כבר בתפילה ומזלזל בקידוש על הכוס ,הם דקדקו בכוונה תחילה שלא להזכיר "זכר ליציאת מצרים" בנוסח התפילה. הם פירשו והסבירו כי על ידי השמטה מכוונת זו ,אדם אינו יוצא ידי חובת המצווה מן התורה בתפילת ערבית ,ומשום כך הוא נותר מחויב מהתורה להזכיר יציאת מצרים בקידוש שעל הכוס .בדרך זו ,המצווה דאורייתא מתקיימת דווקא ברוב פאר והדר על היין בביתו של האדם .זאת בשונה מיום טוב ,שבו הקידוש על היין אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים בלבד ,ולכן שם העדיפו חכמים להזכיר יציאת מצרים כבר בתפילה כדי לקדש את היום מיד בכניסתו. ביאור זה שופך אור חדש על דברי המגן אברהם והט"ז .הם מלמדים אותנו כי חכמינו לא רק תיקנו את המילים שאנו אומרים ,אלא גם עיצבו את רגע קיום המצווה .השתיקה בתפילה היא שתיקה מכוונת המבקשת להעביר את כובד המשקל הרוחני אל שולחן השבת, שם האור של יציאת מצרים מאיר יחד עם היין והשמחה .אנו רואים כאן הנהגה של חכמים הדואגת לכך שקדושת התורה תשתלב בתוך חיי המעשה והמשפחה בבית היהודי. נפנה כעת אל היכלו של בעל שו"ת שיח יצחק ,שם אנו נתקלים בקושי עצום המבקש לערער את היסודות שהנחנו ,ומגלים תירוץ נפלא השוזר יחדיו את דברי בעל אור החיים הקדוש עם מהותה של ברכת ההבדלה.
גם לנשמה מגיע אוכל
בשו"ת שיח יצחק (סימן קסט) הקשה וביאר ,כי אם אנו צועדים בשיטת הרמב"ם שההבדלה היא מצוות עשה מן התורה הממשיכה את מצוות ה"זכור" ,הרי שעלינו להבין מדוע נפקד מקומה של יציאת מצרים בנוסח ההבדלה .הרי למדנו מדברי רב אחא בר יעקב שזכירת השבת חייבת לכלול את זכירת מצרים ,ואם ההבדלה היא זכירת השבת ביציאתה ,מדוע אין אנו אומרים בה בפירוש "זכר ליציאת מצרים" כפי שאנו עושים בקידוש? כדי ליישב קושי זה ,העמיק בעל השיח יצחק בדברי הכהן הגדול מאחיו רבנו חיים בן עטר ,אור החיים הקדוש (שמיני) ,אשר פירש וחידש יסוד נורא על הפסוק "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים ...להבדיל בין הטמא ובין הטהור" .אור החיים הקדוש כתב וביאר כי אין הקב"ה מייחד שמו על ישראל אלא אם כן הם מושללים מן הרע ומובדלים מן הטומאה, ועל כן לא ייחד שמו עליהם עד שהוציאם והעלם ממצרים ,שהיא שורש הטומאה והערבוב. מתוך כך חידש השיח יצחק תובנה מרטיטה :כאשר אנו חותמים את ברכת ההבדלה במילים "המבדיל בין קודש לחול ...בין ישראל לעמים" ,אנו מזכירים בעומק הדברים את יציאת מצרים .שהרי כל עצמה של הבדלת ישראל מן העמים וכל היכולת שלנו להיות עם קדוש ומובדל ,אינם אלא פועל יוצא של אותה "העלאה" ממצרים .ממילא ,כל מי שאומר "המבדיל בין ישראל לעמים" הרי הוא כמכריז בפה מלא על יציאת מצרים ,שהיא המקור והסיבה להבדלה זו. הבנה זו משנה את מבטנו על נוסח ההבדלה .אין זו רק ברכה על הפרדת זמנים ,אלא זו הכרזה על זהותנו כעם שהוצא מכור הברזל כדי להיות מובדל לקדושה .השתיקה המילולית של "יציאת מצרים" בהבדלה אינה חיסרון ,אלא היא עדות לכך שהמושג "ישראל" והמושג "הבדלה" הפכו להיות שמות נרדפים לחירות שזכינו בה בצאתנו ממצרים. נפנה כעת אל אוצרו של הגאון רבי יוסף שווארץ ,בעל שו"ת גנזי יוסף ,שם אנו מוצאים חיזוק איתן ליסודות שהנחנו ,המשתלשל עד לימיהם של הגאונים וחושף את עומק הקשר שבין ייחוד שמו של הבורא לבין חירותנו הלאומית. בשו"ת גנזי יוסף (סי' קיט) הביא וכתב כי ישנו סמך קדום להזכרת יציאת מצרים בהבדלה מדברי רב נטרונאי גאון ,המלמד כי כבר בדורות הראשונים חשו חכמים בנחיצות החיבור שבין מוצאי השבת לבין המאורע המכונן של עמנו .הוא פירש והסביר בשם הר"ר יצחק וייס ,על פי דברי אור החיים הקדוש שביארנו ,כי ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא על ישראל אינו דבר שבשגרה ,אלא הוא מותנה בפרישה גמורה מן הרע .הקדוש ברוך הוא לא ייחד שמו עלינו ואמר "אני ה' אלהיכם" עד אותו רגע שבו הוציאנו ממצרים וניתק אותנו משורש הטומאה. הוא ביאר וחידש כי לפיכך ,כאשר אנו עומדים במוצאי השבת ומכריזים בברכת ההבדלה את המילים "המבדיל בין ישראל לעמים" ,אנו נוגעים בשורש של ייחוד השם .עצם העובדה שאנו יכולים לומר שבורא עולם הוא "אלוהינו" ומבדילנו מן האומות ,היא היא ההוכחה והזכר הגדול ביותר ליציאת מצרים .הגנזי יוסף מלמדנו כי יציאת מצרים אינה צריכה
ינימש תשרפ
להיאמר תמיד בשמה המפורש ,שכן היא חקוקה בעצם הווייתנו כעם מובדל המייחד את שם קונו. הבנה זו מעניקה נופך רוחני עמוק לכל מוצאי שבת .בכל פעם שאנו מבדילים בין ישראל לעמים ,אנו חווים מחדש את רגע ההעלאה ממצרים .אנו מבינים שההבדלה אינה רק הפרדה טכנית בין יום קדוש ליום חול ,אלא היא אקט של ריבונות רוחנית – אנו מאשרים מחדש שהוצאנו מן הכלל כדי להיות מובדלים אל הקודש ,וכי שמו של הבורא חל עלינו רק בזכות אותה חירות שקנינו ביציאתנו ממצרים. נפנה כעת אל היכל המוסר ובניית אישיות העובד ,שם נבקש לצקת את יסודות ההבדלה והחירות לתוך מצפן פנימי המדריך את האדם כיצד לשמר את קדושת השבת גם בתוך רעש החולין של ימי המעשה. המצפן המוסרי העולה מתוך דברי רבותינו מלמדנו כי כוח ההבדלה – "להבדיל בין הקודש ובין החול" – אינו רק טקס הלכתי המסיים את היום ,אלא הוא תמצית חירותו של היהודי. אדם שיצא ממצרים הוא אדם שקנה לעצמו את היכולת לבחור ולהבדיל .המוסר התורני תובע מאיתנו להבין כי הערבוב הוא שורש כל רע; כאשר הקודש והחול ,הטוב והרע ,ישראל והעמים משמשים בערבוביה ללא גבולות ברורים ,האדם מאבד את זהותו ואת דבקותו בבורא .המצפן הזה מורה לנו כי דווקא במוצאי שבת ,כשאנו יוצאים אל עולם החומר, עלינו לאחוז בכוח ההבדלה שקיבלנו ביציאת מצרים ,כדי שלא ניבלע בתוך חשיכת החולין. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מכוון אותנו אל מידת האחריות על טהרת הבית והמשכיות הדורות .למדנו מדברי רבי יוחנן כי המבדיל על היין זוכה לבנים זכרים .התובנה המוסרית כאן היא שהחינוך והעמדת דורות ישרים מתחילים ביכולת של ההורה להציב גבולות ולהבדיל בין העיקר לטפל .אדם המקדש את ההבדלה בחייו האישיים ,המבדיל בין ישראל לעמים לא רק בדיבור אלא גם באורחות חייו ,יוצר סביבה מזוככת שבה יכולים לגדול בנים של קדושה .זהו המוסר של "כי אני ה' המעלה אתכם" – העלייה ממצרים דורשת מאיתנו התעלות מתמדת מעל המוסכמות של "העמים" ,ושמירה על ייחודנו כעם סגולה. בניית המצפן הפנימי דורשת מאיתנו גם את ההכרה בחסד ה' המלווה אותנו בכל מעבר. אדם הראשון במוצאי שבת חשש מהחשיכה ,והקב"ה נתן לו את האש כדי להבדיל ולהאיר. המוסר היוצא מכאן הוא שעלינו להשתמש בכוחות הבינה וההבחנה שניתנו לנו כדי ליצור "אור" בתוך ימי החול .המצפן המוסרי מזהיר אותנו שלא להפוך את ימי החול לזמן של שיכחה ,אלא להשתמש ביכולת ההבדלה כדי לקדש גם את החול ,ולהביא את האור של יציאת מצרים אל תוך המעשים הפשוטים ביותר של ימות השבוע. מתוך הבירור המעמיק בסוגיית הזכרת יציאת מצרים ,אנו דולים כעת את הפנינים המעשיות אשר יהפכו למגדלור המאיר את שבילי חיינו בתוך מרוץ הזמן של ימי המעשה. תובנה ראשונה היא חשיבותה של הבהירות הפנימית .כשם שלמדנו מאדם הראשון שברגע החשיכה זקוק האדם לאש של הבדלה ,כך עלינו לאמץ לעצמנו הרגל של עצירה
גם לנשמה מגיע אוכל
והבחנה בכל צעד .עלינו לשאול את עצמנו :האם המעשה שאני עושה כעת שייך לעולם של קדושה וחירות ,או שמא אני משתעבד שוב ל"מצרים" המודרנית של הלחץ והחומריות? היכולת להבדיל היא הכוח להישאר בן חורין. תובנה שנייה נוגעת להנהגת הבית והמשפחה .למדנו כי ההבדלה במוצאי שבת היא המקור לברכת הבנים .התובנה למעשה היא שהמשכיות הדורות תלויה ביכולתנו להפגין גאווה יהודית ומובדלות חיובית .ככל שנחזק בביתנו את ההכרה בייחודו של עם ישראל ואת ההבדלה בין תרבויות העמים לבין קדושת ישראל ,כך נעניק לילדינו עמוד שדרה רוחני איתן שישמור עליהם בכל אשר ילכו. תובנה שלישית היא כוחה של השתיקה המבטאת מהות .כפי שראינו שזכר יציאת מצרים חבוי בתוך המילה "להבדיל" ,כך עלינו לזכור שפעמים רבות המעשים והזהות שלנו מדברים חזק יותר מכל אמירה מפורשת .עלינו לשאוף שחיינו יהיו בבחינת "זכר ליציאת מצרים" – חיים של חסד ,יושר ורוממות ,שכל רואיהם יכירו כי אנו עם שהוצא ממצרים כדי לייחד את שם קונו בעולם.
עיקר העניין: התעלומה שפתחנו בה ,מדוע נפקד שמה של יציאת מצרים מחלק מברכות היום, התבררה כשיעור עמוק בהנהגה והשגחה .עיקר העניין הוא שיציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי שיש לדקלם ,אלא היא המהות המכוננת של כל רגע של קדושה והבדלה בחיינו .למדנו כי חכמינו השמיטו בכוונת מכוון את הזכרת יציאת מצרים מהתפילה כדי לחזק את הקשר של האדם לשולחן השבת ולקידוש על היין ,ובכך הפכו את המצווה מן התורה לחלק בלתי נפרד משמחת הבית .גילינו כי בהבדלה, עצם המילה "להבדיל" היא הזכר העוצמתי ביותר לחירותנו ,שכן רק עם שיצא ממצרים מסוגל להבדיל בין קודש לחול ולייחד את שמו של הקדוש ברוך הוא על עצמו .בסופו של דבר ,אנו מבינים שהשבת ויציאת מצרים הן שתי פנים של אותה מטבע – השבת מעידה על הבורא ,ויציאת מצרים מעידה עלינו כבניו המובדלים לו מכל העמים.