VK-A-286-039 | האם אפשר להבדיל על קפה או בירה?

VK-A-286-039 | האם אפשר להבדיל על קפה או בירה? מתוך דברי המפרשים עולה תמונה בהירה :ההבדלה היא פעולה אקטיבית של הדעת. כדי להבין אם ניתן להבדיל על קפה או בירה ,עלינו להבין תחילה את מהות האור שהתגלה לאדם הראשון במוצאי שבת ,כפי שמובא במדרש בראשית רבה (יא ,ב) ,שם מובא כי כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת והחושך החל למשמש ,נתיירא אדם הראשון .באותה שעה זימן לו הקדוש…

VK-A-286-039 | האם אפשר להבדיל על קפה או בירה? מתוך דברי המפרשים עולה תמונה בהירה :ההבדלה היא פעולה אקטיבית של הדעת. כדי להבין אם ניתן להבדיל על קפה או בירה ,עלינו להבין תחילה את מהות האור שהתגלה לאדם הראשון במוצאי שבת ,כפי שמובא במדרש בראשית רבה (יא ,ב) ,שם מובא כי כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת והחושך החל למשמש ,נתיירא אדם הראשון .באותה שעה זימן לו הקדוש ברוך הוא שני רעפים והקישם זה לזה ויצא מהם האור ,ובירך עליהם "בורא

גם לנשמה מגיע אוכל

מאורי האש" .שמואל פירש וביאר כי לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות ,שהיא תחילת ברייתה .האור הזה הוא שנותן לנו את הכוח לקיים את ציווי התורה "ולהבדיל בין הקודש ובין החול". נפנה כעת אל בירור דברי חז"ל הקדושים ,שם נזרעו זרעי ההלכה בסוגיית חמר מדינה, ונלמד כיצד רגע אחד של מבוכה אצל גדולי האמוראים הפך ליסוד איתן עבור דורות של יהודים המבקשים להבדיל בין הקודש לחול. בגמרא במסכת פסחים (דף קז ע"א) הובא המעשה באמימר שפתח בפנינו את הפתח להבדלה על משקאות שאינם יין .וכך נאמר שם :זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין ,ולא הוה לן חמרא .אייתינא ליה שיכרא ולא אבדיל .לשנה תו איקלע לאתרין ,לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא .אמר :אי הכי חמר מדינה הוא .והבדיל עליו. רש"י (פסחים קז ,א) ,פירש כי אמימר סירב בתחילה להבדיל על השכר כי חשב שיש יין בעיר ,ורק כשראה שגם בשנה השנייה מביאים לו שכר ,הבין שזהו המשקה העיקרי והחשוב באותו מקום ,ולכן הותר להבדיל עליו. רבנו שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (שם) ,ביאר וכתב כי חמר מדינה הוא משקה ששותים אותו במקום היין מחמת חשיבותו. בגמרא במסכת פסחים (דף קז ע"א) הובאה עוד בעיה שנשאלה :בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשיכרא ,אמר השתא ומה פירזומא ותאיני ואסני דבעאי מיניה מרב ורב מר' חייא ור' חייא מרבי ולא פשט ליה ,שיכרא מבעיא ,סבור מינה קדושי הוא דלא מקדשינן אבל אבדולי מבדילינן. רש"י (שם) ביאר כי פירזומא הוא שכר של שעורים ,תאיני הוא שכר של תאנים ,ואסני הוא שכר שעושים מפרי סנה כגון תותים .חכמים דייקו מכאן שישנו הבדל בין קידוש להבדלה, וגם אם על שאר משקאות אין מקדשים ,הרי שלהבדיל עליהם אפשר בלית ברירה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ח הלכה ה) מובא ונתבאר סוד האור שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון במוצאי שבת .נאמר שם כי לפני שאדם הראשון חטא ,האור האיר שלושים ושש שעות ברציפות .במוצאי השבת ,כשהחל להחשיך ,נתיירא אדם הראשון. נתן לו הקדוש ברוך הוא בינה והקיש שתי אבנים זו בזו ויצאה מהן אש .מפרשי הירושלמי במקום פירשו וביארו כי האש שנתגלתה במוצאי שבת היא זו שמאפשרת לנו להבדיל בין האור לחושך ,ומכאן נשתלשל המנהג לברך על מאורי האש ולהבדיל על כוס של חשיבות. נפנה כעת אל בירור שיטותיהם של רבותינו הראשונים ,אשר ניתחו בדקדוק רב את דברי הגמרא והתוו את הגדרות המעמד ההלכתי של משקאות המדינה ,כפי שהם משתקפים בעיני הלכה צרופה. רבנו חננאל (פסחים קז ע"א) כתב כי הגדרת חמר מדינה היא "משקה ששותין בני המדינה

ינימש תשרפ

כולה והוא יינם ואין להם זולתו" .הוא חידש בדבריו כי המציאות של חמר מדינה תלויה בבלעדיות של המשקה ,שכן רק במקום שבו אין יין כלל ,מקבל המשקה הנפוץ את חשיבותו של היין. רבנו שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (פסחים קז ע"א ד"ה חמר מדינה) ,ביאר כי חמר מדינה הוא המשקה המצוי באותו המקום ושותים אותו במקום יין .הוא הדגיש כי מים לעולם אינם נחשבים חמר מדינה ,שכן אין בהם חשיבות כלל ,אך שכר ושאר משקאות חשובים יכולים להיכנס להגדרה זו במקום שאין היין מצוי. רבנו אשר ,הרא"ש (פסחים פרק י סימן טז) ,ביאר כי אף שניתן להבדיל על חמר מדינה, לכתחילה יש לחזר אחר היין .הוא כתב כי רק בשעת הדחק ,כשאין יין מצוי בעיר ,רשאי האדם לסמוך על המשקה הנפוץ במקומו כדי לקיים מצוות הבדלה. רבנו יעקב בן אשר ,הטור (או"ח סימן רעב) כתב כי רק אם אין יין באותה העיר ,המשקה אותו רגילים לשתות נחשב חמר מדינה .הטור חידש כי זמינות היין היא התנאי המכריע ,ואם ניתן להשיג יין במקום קרוב ,אין להשתמש במשקאות אחרים לקידוש ולהבדלה. רבנו ניסים ,הר"ן (על הרי"ף פסחים כב ע"ב) ,ביאר כי המושג חמר מדינה כולל משקאות שדרכם של בני אדם לקבוע עליהם את עיקר שתייתם בסעודה במקום היין .הוא פירש כי חשיבות המשקה נובעת מכך שהוא משמש כ"חמר" ,דהיינו משקה חשוב ומרווה ,ולכן יש לו דין של כוס של ברכה. מתוך דברי הראשונים עולה כי שאלת הקפה והבירה תלויה בשני תנאים מרכזיים :האחד הוא חשיבותו העצמית של המשקה ,והשני הוא זמינות היין באותו המקום .הבנת גבולות אלו הכרחית כדי להכריע האם בימינו ,כשיין מצוי בכל חנות ,עדיין נותר מקום להגדרת חמר מדינה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה יז) ,פסק כי "מדינה שרוב יינה שכר, אף על פי שהוא פסול לקידוש ,מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה" .הרמב"ם חידש בדבריו הבחנה יסודית :בעוד שבקידוש אנו זקוקים ליין המקודש ,הרי שבהבדלה ניתן להשתמש בכל משקה המהווה את עיקר שתיית בני המדינה. מרן רבי יוסף קארו ,השולחן ערוך (או"ח סימן רעב סעיף ט) ,פסק כי במקום שאין יין מצוי, ניתן להבדיל על חמר מדינה .הוא הוסיף וכתב בסימן רצ"ו (סעיף ב) כי מבדילים על שכר אם הוא חמר מדינה ,והוא הדין לשאר משקאות חוץ מן המים. רבי יואל סירקיש ,הב"ח (או"ח סימן קפב אות א) ,דקדק בדברי הטור וחידש כי הגדרת "חמר מדינה" קיימת גם אם יש יין למכירה בחנויות ובמכולות שבעיר .הוא ביאר וכתב כי כל עוד היין אינו גדל באותה המדינה ואינו המשקה הנפוץ בבתי האנשים ביומיום ,המשקה המקומי שומר על מעמדו כחמר מדינה וניתן להבדיל עליו.

גם לנשמה מגיע אוכל

האדמו"ר הזקן רבנו שניאור זלמן מלאדי ,בעל שולחן ערוך הרב (סימן רעב סעיף י) ,פסק וביאר כי הגדרת חמר מדינה תלויה במנהג רוב בני העיר .הוא כתב כי אם דרך רוב בני העיר לשתות משקה מסוים באופן קבוע ,הוא נחשב חמר מדינה גם אם קיימים משקאות אחרים, וזאת בתנאי שאותו משקה הוא בעל חשיבות מספקת ואינו מים פשוטים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (סימן רצו ס"ק יב) ,דן בכשרות משקאות כמו קווא"ס ובארשט להבדלה .הוא ביאר וכתב כי אף שההמונים שותים אותם, הרי שאינם נחשבים למשקה חשוב אלא כמים ,ולכן אין להבדיל עליהם אלא אם כן נעשו חשובים כעין שכר ועיקר שתיית ההמון היא מהם. מתוך פסקי האחרונים עולה כי נקודת הכובד עברה מהשאלה האם קיים יין בעולם, לשאלה מהי רמת החשיבות והתפוצה של המשקה בתוך המדינה .הבנת "חשיבות המשקה" היא שתעמוד במוקד הדיון של גדולי הדורות הבאים בבואם להכריע על קפה ,בירה ומיצי פירות. הראשון לציון רבנו מרן עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן לח ,מאור ישראל פסחים קז

א) ,פסק וביאר בחוזק יד כי אין להבדיל על תה ,קפה ,מיץ הדרים או משקאות מוגזים .הוא הסתמך על דברי שו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן ט) שחידש כי חמר מדינה חייב להיות משקה "מרווה ומשכר" דומיא דיין .רבנו עובדיה יוסף כתב כי המבדיל על משקאות אלו נכנס בחשש ברכה לבטלה ,שכן ללא תכונת השכרות אין למשקה חשיבות של "חמר" ,וחיזק דבריו מדברי הברכי יוסף ששלל הבדלה על חלב מאותו הטעם. מאידך גיסא ,הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג ,בשו"ת הציץ אליעזר (חלק ח סימן טז), חידש וביאר כי ניתן להבדיל על קפה שחור ואפילו על קפה עם חלב בשעת הדחק .הוא פירש כי דברי הגמרא והשו"ע הוציאו רק מים מכלל חמר מדינה ,ואין כל תנאי שהמשקה יהיה משכר .הוא הביא ראיה מדברי הגאון האדר"ת שכתב בשם גאונים רבים כי חמר מדינה הוא כל משקה העשוי לכיבוד אורחים ,וקפה ותה הרי הם בראש רשימת הכיבוד. הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב סימן עה) ,פסק וביאר הגדרה מחודשת :משקה חשוב הוא כזה שאין שותים אותו לצמאון בלבד ,אלא לכבוד הסעודה והאורחים .הוא כתב כי תה וקפה נחשבים משקה כי דרך העולם לכבד בהם גם כשאינם צמאים ,אך מי סודה דינם כמים כי שותים אותם רק לצמאון .לעומתו ,הגאון רבי חיים פנחס שיינברג (הובא בספר כבוד ועונג) חידש וביאר כי בימינו ,כשסודה ומיצים מוגשים בחתונות ובאירועים של כבוד ,הרי הם נחשבים חמר מדינה לכל דבר וניתן להבדיל עליהם. מו"ר הגאון רבי משה שטרנבוך בתשובות והנהגות (ח"ד סימן עז) ,פסק וחידש כי במקומנו קפה עם חלב וסוכר עדיף להבדלה ממשקה משכר ,שכן הוא עיקר שתיית האנשים כיום. הוא דחה את השמועה בשם הגאון מבריסק שדרש משקה משכר ,והביא עדות מהגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק שאביו הורה בשעת הצורך להבדיל על תה או קפה .עם זאת ,הוא

ינימש תשרפ

ציין כי הגר"ח מוולוז'ין קיבל מהגר"א שצריך משקה משכר ,ואף חלב ודבש הוכשרו על ידם כי הם נחשבים משכרים כפי המבואר במסכת שבועות. הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק ,הגרי"ד מבריסק (הובא במפניני הרב) ,פירש וביאר כי המושג "שיכור" לעניין עבודה במקדש כולל גם חלב ,משום שהוא מבלבל את המחשבה ומביא לשינה ,אך לעניין הבדלה דייק בנו ,הגרי"ד סולובייצ'יק ,כי חמר מדינה חייב להיות משקה המכיל אלכוהול כיין .מנגד ,בשו"ת שם משמעון (או"ח יד) כתב וביאר כי אף אם חלב נחשב משכר בגמרא ,הרי שנשתנו הטבעים וחלב של ימינו אינו מרווה ומשכר ואין להבדיל עליו. נפנה כעת לתרגם את סערת השיטות של גדולי הדור אל שולחנו של היהודי במוצאי השבת ,שם נדרשת הכרעה ברורה המורה לאדם את הדרך בה ילך ואת המעשה אשר יעשה. הנפקא מינה הראשונה והמרכזית נוגעת לסדרי העדיפויות בביתו של האדם .כאשר אין יין מצוי ,עולה השאלה מהו המשקה הבא בתור .לדעת רבנו עובדיה יוסף ,אם אין משקה משכר כמו בירה לבנה או ערק ,עדיף לאדם לשמוע הבדלה מאחר או לאכול ולשתות ולחכות עד שישיג יין ,כדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה על קפה או מיץ .מאידך ,לדעת הציץ אליעזר והגר"מ שטרנבוך ,קפה עם חלב או מיץ פירות חשוב קודמים למים וניתן להבדיל עליהם ללא חשש ,שכן חשיבותם במדינה היא המקנה להם את דין הכוס. נפקא מינה נוספת עולה בהגדרת המשקה עצמו .אם אנו פוסקים כבעל האגרות משה ,הרי שמי סודה ,אף שהם נפוצים מאוד ,לא יועילו להבדלה משום שהם נועדו רק לצמאון ולא לכבוד .לעומת זאת ,כוס קפה חם המוגשת לאורח בנחת ,או מיץ טבעי המוגש בסעודות חשובות ,מקבלים מעמד של "חמר מדינה" לשיטתו .הדבר מלמד אותנו כי לעיתים לא סוג המשקה קובע ,אלא אופן הגשתו וחשיבותו בעיני בני האדם באותה שעה. עוד נפקא מינה למעשה היא בשאלת הבירה השחורה .מאחר שבירה שחורה אינה משכרת, היא עומדת במרכז המחלוקת שבין "מידי דמשכר" לבין "משקה חשוב" .למחמירים כדעת הגר"ח מוולוז'ין והגר"ע יוסף ,בירה שחורה דינה כמים או כמיץ ,אך למקלים כדעת הציץ אליעזר ,היא משקה מכובד וחשוב שניתן לסמוך עליו בשעת הדחק .למעשה ,במקום שאין יין ,נראה כי בירה לבנה (שיש בה אלכוהול) תהיה עדיפה לכל הדעות על פני קפה או מיץ ,שכן היא מקיימת גם את תנאי השכרות וגם את תנאי החשיבות. נפנה כעת אל היכל המחשבה ,כדי להעמיק בעומק הרעיון הטמון במושג המופלא של "חמר מדינה" ,המגלה לנו פן חדש ביחס שבין היהודי לבין עולם החומר הסובב אותו. עומק הרעיון של חמר מדינה טמון ביכולת של האדם לצקת תוכן של קדושה לתוך המציאות הקיימת .כאשר התורה דורשת "זכרהו על היין" ,היא אינה מבקשת רק את המשקה הספציפי המופק מן הענב ,אלא היא מבקשת את ה"חשיבות" – את אותו רכיב במציאות שנתפס בעיני בני האדם כדבר המרומם ,המכובד והמשמח ביותר .חכמינו מלמדים אותנו כי הקדושה אינה מנותקת מהחיים; היא יונקת מהם .אם במדינה מסוימת

גם לנשמה מגיע אוכל

המשקה שמבטא כבוד וקביעות הוא השכר ,הקפה או הבירה ,הרי שהתורה "יורדת" אל תוך המציאות הזו ומאפשרת לאדם להשתמש באותה חשיבות מקומית כדי ליצור את ההבדלה בין הקודש לחול. מכאן אנו למדים יסוד נורא :הקדושה תלויה בדעת האדם ובהערכתו .כפי שראינו במחלוקת בין ה"מרווה ומשכר" לבין ה"עשוי לכיבוד" ,השאלה אינה רק כימית – האם יש אלכוהול במשקה – אלא חברתית ורגשית :האם כשאדם מגיש את הכוס הזו ,הוא מרגיש שהוא מעניק דבר בעל ערך? חמר מדינה הוא הביטוי לכך שהיהודי אינו חי בבועה רוחנית, אלא הוא לוקח את המיטב שיש לעולם הזה להציע – את ה"חמר" של המדינה – ומעלה אותו לדרגה של כוס של ברכה. זאת ועוד ,הרעיון של הבדלה על חמר מדינה מלמד על הגמישות של הקדושה במצבי דחק .אדם הראשון שקיבל את האש במוצאי שבת ,קיבל כלי ליצירת אור בתוך החושך .כך גם ההבדלה על משקאות המדינה היא הכלי שניתן לנו כדי שלא נישאר בחשיכה רוחנית גם כשאין יין תחת ידנו .זוהי ההבנה שהקשר עם הבורא והיכולת להבדיל בין הטמא לטהור אינם מותנים באמצעים חיצוניים בלבד ,אלא ברצון הכן של האדם לקדש את הקיים בכל מצב ובכל מקום בו הוא נמצא. נפנה כעת אל בירור הנפש פנימה ,כדי לגלות כיצד הסוגיה ההלכתית של חמר מדינה משקפת את המאבק הפנימי של האדם המבקש לשמור על צלם אלוקים וחירותו בתוך עולם החומר. הבחנתו של מו"ר הגר"מ פיינשטיין בין משקה לצמאון לבין משקה של כבוד היא מפתח לחיים של אמונה .האדם נדרש לשאול את עצמו :האם אני מופעל רק על ידי הצרכים הפיזיים של גופי ,כמו אדם השותה מים רק כדי להרוות את צמאונו ,או שיש לי את היכולת להתרומם מעל הצורך ולפעול מכוח הכבוד והחשיבות? חמר מדינה הוא המקום שבו האדם מוכיח שהוא אדון על המציאות שלו .כאשר אדם לוקח כוס קפה – דבר פשוט שבדרך כלל משמש לעורר את הגוף – והופך אותו לכלי שדרכו הוא מכריז על ההבדלה בין קודש לחול ,הוא מבצע פעולה של חירות .הוא מודיע לעצמו ולעולם שהקדושה אינה נמצאת רק בשמיים ,אלא היא תלויה באופן שבו הוא מתייחס אל העולם הזה. זאת ועוד ,הדינמיות של "חמר מדינה" מלמדת אותנו על האמונה בהתחדשות מתמדת. כפי שהמשקאות משתנים מדור לדור וממקום למקום ,כך גם הניסיונות והכלים הרוחניים של האדם משתנים .היהודי נדרש להיות "בקי ברצוא ובקי בשוב" ,לדעת למצוא את הקדושה ביין המשמח כשישנו ,אך גם לדעת להוציא אש מן הסלע ולהפוך את ה"שיכרא" – את המשקה המקומי והפשוט – לכוס של ברכה כשאין ברירה אחרת .זוהי הנהגה של אמון מלא בכך שהקב"ה נמצא בכל מקום ,וכי אין מציאות שהיא כה "חולית" עד שלא ניתן להכניס בה את אור ההבדלה.

ינימש תשרפ

בסופו של דבר ,הקשר בין הנפש לבין הבדלה על קפה או בירה מלמד אותנו על חשיבות ה"קביעות" .כפי שאמימר הכשיר את השכר רק לאחר שראה שקובעים עליו את השתייה שנה אחר שנה ,כך גם בנפש האדם :הקדושה נקנית דרך התמדה .לא ברגע אחד של התעלות ,אלא ביכולת להפוך את המעשים הקבועים והיומיומיים ביותר למשהו בעל משמעות נצחית. נפנה כעת אל היכל המוסר ,שבו נבקש לעצב את המצפן הפנימי של האדם מתוך דקדוקי ההלכה של כוס ההבדלה ,ולגלות כיצד היחס שלנו אל החומר משקף את יראת הרוממות שבליבנו. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיית חמר מדינה מלמדנו כי הערך של כל פעולה רוחנית נמדד במידת הכבוד שאנו רוחשים לה .היהודי נדרש להבין כי הקדושה אינה "שורדת" בתוך זלזול .כאשר אדם בוחר להבדיל על קפה או בירה ,המוסר התורני תובע ממנו שלא לעשות זאת מתוך "חפיפיניקיות" או עצלות ,אלא מתוך הכרה בחשיבות המעמד .אם אנו פוסקים כדעת בעל האגרות משה ,שהמדד הוא "משקה של כבוד" ,הרי שהמוסר כאן הוא פנימי: האם אתה מחשיב את המצווה מספיק כדי להגיש עבורה את המשקה המכובד ביותר שיש לך? אדם שמגיש לאורח כוס קפה מכובדת אך למצווה הוא "מסתפק" במים ,מעיד על ליקוי במצפן המוסרי שלו ,המעדיף את כבוד בשר ודם על פני כבוד שמיים. זאת ועוד ,המוסר הגנוז בשיטת המחמירים ,הדורשים דווקא "מידי דמשכר" ,בא ללמדנו על הצורך בשינוי התודעה .היין והשכר משנים את מצבו של האדם ,מוציאים אותו מהשגרה המאובנת ומעלים אותו למדרגה של שמחה וחירות .המצפן המוסרי כאן מורה לנו כי הבדלה אמיתית דורשת מאמץ נפשי; אי אפשר לעבור מהקודש אל החול כלאחר יד .עלינו ליצור בנפשנו את אותו "שכרות" רוחנית – אותה התלהבות והתעוררות – שתלווה אותנו אל תוך ימי המעשה .היכולת להבחין בין משקה שמרווה את הגוף בלבד לבין משקה שמעורר את הנפש ,היא היכולת המוסרית להבחין בין חיים של הישרדות לבין חיים של שליחות. בניית המצפן הפנימי דורשת מאיתנו גם את מידת האחריות על המציאות המשותפת. "חמר מדינה" הוא הגדרה חברתית .המוסר העולה מכאן הוא שאדם אינו חי לבדו; המנהגים שלו ,צורת הכיבוד שלו והערכים שהוא מייחס לחפצים סביבו ,הופכים להיות חלק מהגדרת ההלכה עבור הכלל .היהודי נדרש לנהוג באצילות ובכבוד בכל הליכותיו ,מתוך הבנה שכל מעשה של חול עשוי להפוך מחר לכלי של קדושה .זהו המוסר של אדם הראשון במוצאי שבת :גם בתוך החשיכה ,מוטלת עלינו האחריות להקיש את האבנים זו בזו ,ליצור אש של כבוד ולמצוא את הדרך להבדיל בין האור לחושך בתוך המציאות המורכבת של חיינו. מתוך הבירור המעמיק בסוגיית הבדלה על משקאות שאינם יין ,אנו דולים כעת פנינים מעשיות המאירות את הנהגתנו במוצאי השבת .התובנה הראשונה היא חשיבותו של ה"כבוד" בחיי המצווה; למדנו כי משקה הופך להיות ראוי לברכה לא רק בשל הרכבו הכימי, אלא בשל היחס המכובד שאנו רוחשים לו .כשאדם מגיש קפה או מיץ לאורחיו בדרך של

גם לנשמה מגיע אוכל

חשיבות ,הוא יוצר מציאות שניתן לצקת לתוכה קדושה .תובנה שנייה היא האחריות על זמינות הקודש; אף שראינו כי בשעת הדחק ניתן לסמוך על "חמר מדינה" ,על האדם להיות עירני ולתכנן את צעדיו כך שהיין ,שהוא המשקה הנבחר מן התורה ,יהיה מצוי בביתו ,ובכך ימנע מעצמו כניסה לספקות הלכתיים .תובנה שלישית היא כוחה של ההסתגלות הרוחנית; היהודי יודע להוציא אש מן הסלע ואור מן החושך ,ולמצוא את דרכו אל הבורא גם כשכלי העבודה הרגילים אינם בנמצא.

עיקר העניין: התעלומה שפתחנו בה ,האם ניתן להפוך את משקאות החול לכלי של קדושה במוצאי שבת ,הובילה אותנו למסע מרתק בין דורות של פוסקים והגדרות עומק. עיקר העניין הוא שמושג החמר מדינה אינו רק פתרון טכני למחסור ביין ,אלא הוא ביטוי ליכולת המופלאה של עם ישראל לקדש את המציאות המקומית והעכשווית. למדנו כי קיימת מחלוקת עקרונית בין אלו הדורשים משקה משכר ומרווה כיין ,לבין אלו המסתפקים במשקה חשוב המוגש לכבוד .בסופו של יום ,גילינו כי ההבדלה היא פעולה של הדעת – היכולת להבחין בין מים פשוטים לבין משקה המבטא את ה"חמר" ,את תמצית החשיבות של המקום .בין אם מדובר בבירה צוננת המביאה שמחה ובין אם בכוס קפה המעוררת את הלב ,המטרה נותרת אחת :להשתמש באור שנתגלה לאדם הראשון במוצאי שבת כדי להבדיל בין ישראל לעמים ובין קודש לחול ,מתוך הכרה שכל חומר שבעולם עשוי להפוך לצינור של ברכה אם רק ננהג בו ביראת רוממות ובכבוד הראוי למלכות שמים.