VK-A-286-040 | מתי משקה נחשב חמר מדינה ומה עדיף כשאין יין?

VK-A-286-040 | מתי משקה נחשב חמר מדינה ומה עדיף כשאין יין? הכלי יקר (ויקרא י ,י) ,ביאר כי ההבדלה היא הדרך של האדם לשמור על זהותו הייחודית .הוא כתב כי כפי שעם ישראל מובדל מן העמים ,כך היין מובדל משאר המשקאות ,והיכולת להבדיל דווקא על היין היא זו שמחברת את האדם אל שורש הקדושה הנעלה ביותר. מתוך דברי המפרשים עולה כי ההבדלה אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא…

VK-A-286-040 | מתי משקה נחשב חמר מדינה ומה עדיף כשאין יין? הכלי יקר (ויקרא י ,י) ,ביאר כי ההבדלה היא הדרך של האדם לשמור על זהותו הייחודית .הוא כתב כי כפי שעם ישראל מובדל מן העמים ,כך היין מובדל משאר המשקאות ,והיכולת להבדיל דווקא על היין היא זו שמחברת את האדם אל שורש הקדושה הנעלה ביותר. מתוך דברי המפרשים עולה כי ההבדלה אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא דורשת מהאדם אבחנה דקה בין עיקר לטפל ובין יין לשאר משקאות .כעת נבין כיצד האבחנה הזו מתורגמת להגדרות גאוגרפיות ומציאותיות של "מקום היין". נפנה כעת אל בירור דברי חז"ל הקדושים ,שם נזרעו זרעי ההלכה בסוגיית חמר מדינה ,ונלמד כיצד המציאות בשטח מעצבת את גדרי המצווה ואת היכולת להשתמש בתחליפי היין. בגמרא במסכת פסחים (דף קז ע"א) מובא המעשה באמימר שהגיע למקום מסוים ולא

גם לנשמה מגיע אוכל

היה שם יין .הביאו לפניו שכר והוא סירב להבדיל עליו .רק בשנה השנייה ,כשחזר לאותו מקום ושוב לא מצא יין ,הסכים להבדיל על השכר ואמר" :אי הכי חמר מדינה הוא". רבנו שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (פסחים קז ,א) ,פירש וביאר כי דברי אמימר מלמדים ששכר נחשב לחמר מדינה "רק אם אי אפשר למצוא בעיר כלל יין אחר מלבד השכר". הוא דקדק וכתב שדווקא כשאין יין אחר בעיר הזאת ,מקבל השכר את מעמדו ,אך מים לעולם לא יקבלו מעמד זה אפילו במקום שאין בו יין כלל. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף צז ע"ב) נאמר" :סוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו". רש"י (שם) פירש וביאר כי למרות שהיין עדיין לא תסס ,הוא כבר נחשב ליין הראוי לקידוש והבדלה .מכאן למדו הפוסקים כי במקום שבו גדלים ענבים ,או במקום שבו היין נגיש וזמין ,ישנה עדיפות מוחלטת ליין על פני כל משקה אחר. במדרש בראשית רבה (יא ,ב) מובא כי הקדוש ברוך הוא זימן לאדם הראשון שני רעפים והקישם זה לזה להוציא אש .המפרשים שם ביארו כי האש היא הכלי הראשון שבו השתמש האדם כדי להאיר את חשיכת מוצאי השבת .כשם שהאש היא המקור הראשוני לאור ,כך היין הוא המקור הראשוני להבדלה ,וכל שימוש במשקה אחר הוא בבחינת "בדיעבד" הנובע מחסרון המקור. מתוך דברי חז"ל עולה כי שאלת המפתח היא :מתי נחשב היין כ"אינו מצוי"? האם הכוונה שאין יין כלל באופק ,או שמא די בכך שהיין אינו המשקה הקבוע של בני המקום? נפנה כעת אל בירור דבריהם של רבותינו הראשונים ,אשר ביקשו לתחום את הגבולות הגאוגרפיים של מציאות היין ,כדי להגדיר מתי נחשב האדם כמי שנמצא במקום שבו השכר הופך לכוס של ברכה. רבנו יעקב בן אשר ,הטור (או"ח סימן ערב) ,פירש וכתב הגדרה המרחיבה את גבולות העיר .הוא ביאר בשם "יש מפרשין" כי משקה אינו מקבל מעמד של חמר מדינה "אלא אם כן שלא יהא גדל יין מהלך יום סביב העיר" .הטור חידש בדבריו כי המציאות של חמר מדינה אינה נמדדת רק במה שנמצא בתוך חומות העיר ,אלא היא תלויה באקלים ובגידולים החקלאיים של כל האזור ,שכן אם היין גדל במרחק מהלך יום ,הוא נחשב למצוי וזמין. רבנו שמואל בן מאיר ,הרשב"ם (פסחים קז ע"א) ,פירש וכתב כי הגדרת חמר מדינה היא "שאין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר" .הוא כפל את לשונו כדי להדגיש כי רק היעדרות מוחלטת של היין מקנה לשכר את חשיבותו .מדבריו עולה כי אם יש יין בעיר ,אפילו הוא מצוי רק אצל יחידים ,לא ניתן להבדיל על השכר. רבנו ניסים ,הר"ן (פסחים כב ע"ב) ,ביאר וכתב כי השאלה המרכזית היא האם היין

ינימש תשרפ

הוא המשקה הרגיל שבו בני אדם מארחים ומכבדים זה את זה .הוא פירש כי חשיבות המשקה נובעת מהיותו תחליף מעשי ליין בסעודות החשובות ,ומכאן שהגדרת "מצוי" אינה רק טכנית אלא נוגעת לזמינות המשקה לכלל הציבור. רבנו אשר ,הרא"ש (פסחים פרק י סימן טז) ,פירש וביאר כי לכתחילה יש לחזר אחר היין אפילו אם הוא ביוקר .הוא כתב כי כל עוד ניתן להשיג יין במאמץ סביר ,אין לאדם להבדיל על חמר מדינה ,שכן כבוד המצווה דורש את המשקה המשובח ביותר שניתן להשיג. מתוך דברי הראשונים עולה תמונה מורכבת :האם חמר מדינה תלוי ב"מציאות היין" בשווקים ,או ב"מציאות גידול היין" באדמת האזור? הבנה זו תהיה התשתית עליה יבנו האחרונים את הכרעתם לגבי ערים שבהן היין מיובא מרחוק. נפנה כעת אל בירור דבריהם של האחרונים ופוסקי ההלכה ,אשר שקלו במאזני משפט את המציאות המשתנה שבה היין אינו גדל בשדות העיר אך הוא מצוי על מדפי החנויות, וביקשו להכריע מהי הדרך הישרה בה ילך האדם. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה יז) ,פסק וחידש הגדרה יסודית שאינה תלויה רק במציאות הגאוגרפית ,אלא במנהג השתייה של בני המקום .הוא כתב: "מדינה שרוב יינה שכר ,אע"פ שהוא פסול לקידוש ,מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר מדינה" .מדבריו עולה כי הקובע אינו רק הימצאות היין פיזית ,אלא האם השכר תפס את מקום היין כמשקה המרכזי שקובעים עליו סעודה. רבי יואל סירקיש ,הב"ח (או"ח סימן קפב) ,ביאר וחידש כי דברי הטור לגבי "מהלך יום סביב העיר" הם דווקא קולא גדולה .הוא כתב כי גם בערים גדולות כמו קראקא, שבהן היין מצוי בשפע אצל החנוונים המביאים אותו ממקומות רחוקים ,המקום עדיין נחשב כ"מקום שאין היין מצוי בו" .הב"ח חידש כי מאחר שהיין אינו גדל סביב העיר, הוא אינו נחשב למשקה הטבעי והנגיש של בני המקום ,ולכן השכר שומר על מעמדו כחמר מדינה. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר ,המגן אברהם (סימן קפב ס"ק ב) ,פסק וביאר כשיטת הב"ח .הוא כתב שאפילו אם היין מצוי בשפע למכירה ,אין בכך כדי לבטל את דין חמר מדינה של השכר ,כל עוד היין אינו גדל בסביבות העיר .הוא אף הוסיף קולא וביאר בלשון הטור שאם גדל רק מעט יין סמוך לעיר ,אין זה נחשב שהיין מצוי שם כדי לבטל את חשיבות השכר. האדמו"ר הזקן רבנו שניאור זלמן מלאדי ,בשולחן ערוך הרב (סימן ערב סעיף י) ,חידש וביאר שילוב עמוק בין שיטת הרמב"ם לשיטת הראשונים .הוא כתב כי במקום שאין היין גדל סביבות העיר" ,מן הסתם אין דרך רוב אנשי עיר זו לקנות יין תמיד מן החנווני אלא קובעים רוב סעודותיהם על שאר משקין והרי הם חמר מדינה" .הוא ביאר כי

גם לנשמה מגיע אוכל

המציאות הגאוגרפית של חוסר גידול היין משפיעה ישירות על מנהג השתייה ,והוא זה שקובע את ההלכה. מרן רבי יוסף קארו ,השולחן ערוך (או"ח סימן ערב סעיף ט) ,פסק בסתימות שמי שמקדש על שכר "במקום שאין יין מצוי" יצא ידי חובה .האחרונים דייקו בלשונו ,והכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (ס"ק כד) ,ביאר בשם המגן אברהם שהכוונה למקום שבו היין אינו גדל והשכר הוא עיקר השתייה .עם זאת ,בביאור הלכה (ד"ה שמקדשין על שכר) חידש וביאר שיש מחלוקת :לדעת המגן אברהם אם היין מצוי ביוקר הוא נחשב "מצוי" ,אך לדעת הרמב"ם כל שרוב שתיית המדינה היא שכר ,הוא נחשב חמר מדינה גם אם יש יין בעיר. מתוך פסקי האחרונים עולה כי קיימת מחלוקת מרתקת בשאלה האם זמינות היין בחנות מבטלת את מעמדו של חמר המדינה .הבנה זו תוביל אותנו לבחינת המציאות בימינו ,שבה היין נגיש לכל דורש ,ומנגד קביעות השתייה של האדם היא על משקאות אחרים. נפנה כעת אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר בדקו בזכוכית מגדלת את המציאות המשתנה של חיינו ,וביקשו להגדיר מה נחשב למשקה של קבע בעידן שבו הרגלי השתייה עברו תמורה כה עמוקה. רבנו יחיאל מיכל אפשטיין ,בערוך השלחן (או"ח סימן ערב סעיף יד) ,חידש וביאר הגדרה חריפה ונוקבת .הוא כתב כי באמת "אין אצלנו חמר מדינה כלל זולת יי"ש" (יי"ש – יין

שרף) ,שכן רוב בעלי הבתים במדינתו אינם שותים בחול לא יין ולא שכר בכל סעודה. לדעתו ,חמר מדינה אינו משקה חשוב שבא לפרקים בשביל כיבוד אורחים ,אלא משקה ששותים אותו בכל סעודה וסעודה במקום היין .הוא פסק וביאר כי מאחר שאין אנו רגילים בשכר ובירה כפי שהיו רגילים פעם לקבוע עליהם סעודה ,הרי שרק היי"ש, שרגילים לשתותו תדיר ,יכול להיחשב חמר מדינה. מו"ר הגר"א וייס ,בתשובותיו ,פירש וביאר כי בימינו ,כשהיין מצוי בשפע בכל חנות ובמחיר שווה לכל נפש ,קשה מאוד להגדיר משקה אחר כחמר מדינה .הוא חידש כי היסוד של "מקום שאין היין מצוי" נחלש מאוד בעולם המודרני ,שכן המרחק הגאוגרפי והמחיר אינם מהווים עוד חסם כפי שהיו בימי הב"ח והמגן אברהם. מאידך ,מו"ר הגר"א שטרנבוך בתשובות והנהגות (חלק ד סימן עז) ,חידש וביאר גישה הפוכה המבוססת על המציאות הממשית .הוא כתב כי בזמן חז"ל היין והשכר היו חלק בלתי נפרד מהסעודה ,אך בזמננו "השתייה הקבועה היא כוס קפה או תה" ,וזהו המשקה שנתפס כחשוב וכקבוע בפי כל אדם .לכן פסק וביאר כי עדיף להבדיל על כוס תה או קפה ,שהם המשקאות שאנשים קובעים עליהם את שתייתם ,מאשר על שכר ובירה שאינם נפוצים כל כך כמשקה קבוע בסעודה.

ינימש תשרפ

האדמו"ר הזקן ,בשולחן ערוך הרב (סימן ערב סעיף י) ,ביאר כי המציאות של חמר מדינה יכולה להשתנות אפילו משנה לשנה .הוא חידש וכתב כי "אף במקומות שהיין גדל שם ובשנה אחת לקה היין ואינו מצוי כל כך ...הרי משקין אלו חמר מדינה בשנה ההיא" .מכאן אנו למדים שההלכה קשובה מאוד לדופק החיים ולמציאות הכלכלית והחקלאית המשתנה. מתוך דברי האחרונים עולה מחלוקת יסודית :האם חמר מדינה נקבע לפי חוסר ביין (כדעת המגן אברהם) ,או לפי הרגלי השתייה המעשיים של בני האדם (כדעת הרמב"ם והגר"מ שטרנבוך) .הבנה זו תוביל אותנו בשלב הבא לבחינת הנפקא מינות המעשיות העולות מכך עבורנו. נפנה כעת לתרגם את מחלוקות הפוסקים לכדי הכרעה מעשית בביתו של האדם, שם עומדת שאלת הבחירה בין היין המצוי לבין המשקה החביב והקבוע ,ומתבררות הנפקא מינות היסודיות העולות מתוך הגדרת מקום היין. הנפקא מינה הראשונה והמרכזית עוסקת במקרה שבו היין מצוי בחנות הסמוכה אך אינו גדל באזור .לפי דברי הב"ח והמגן אברהם ,המציאות שבה היין אינו גדל סביבות העיר כמהלך יום מקנה למשקאות האחרים שם של חמר מדינה ,ולכן אדם הנמצא בעיר שכזו יכול לכתחילה להבדיל על שכר או בירה גם אם יש לו יין במקרר ,שהרי המקום כולו מוגדר כ"מקום שאין היין מצוי בו" .אולם ,לדעת המשנה ברורה בביאור הלכה ,אם היין מצוי לקנייה אפילו ביוקר ,הוא נחשב מצוי ,ועל האדם להעדיף את היין ולא להשתמש בחמר מדינה. נפקא מינה נוספת עולה במציאות של ימינו ,שבה כמעט ואין אדם שקובע את סעודתו על יין בכל יום .לפי דברי הרמב"ם והאדמו"ר הזקן בשו"ע הרב ,הקובע הוא מנהג רוב אנשי העיר במציאות .מאחר שרוב העולם כיום אינו קובע סעודתו על יין אלא על שאר משקאות ,הרי שגם אם היין מצוי בשפע ובזול ,משקאות אלו שומרים על מעמדם כחמר מדינה .לעומת זאת ,לדעת ערוך השולחן ,אם אין אנו שותים את המשקה (כגון בירה או קפה) בכל סעודה ממש כפי ששתו יין בזמנם ,אין הוא נחשב חמר מדינה כלל, ועדיף להבדיל על היין המצוי בחנות בכל מקרה. עוד נפקא מינה למעשה מתעוררת בשאלת המחיר מול ההרגל .אם אדם מחזיק בביתו יין לצורך קידוש ,אך הוא אינו אוהב את טעמו ואינו רגיל לשתותו בחול ,ולעומת זאת יש לפניו כוס בירה או קפה שהוא רגיל בהם ומתענג עליהם .לפי שיטת הנהגות המדינה והרגלי השתייה של הגר"מ שטרנבוך ,עדיף להבדיל על הקפה או התה שהם ה"שכר" של זמננו ,שכן הם מבטאים את קביעות השתייה של האדם יותר מהיין שהוא שותה רק לצאת ידי חובה. נפנה כעת אל עומק המחשבה הטמון בחיבור המפליא שבין גדרי ההלכה למציאות החיים המשתנה ,כפי שהדבר בא לידי ביטוי במושג חמר מדינה.

גם לנשמה מגיע אוכל

עומק הרעיון של חמר מדינה מלמדנו שהתורה אינה מבקשת לנתק את האדם מסביבתו הטבעית ,אלא אדרבה ,היא מבקשת לקדש את הקיים .כאשר אנו דנים האם משקה מסוים יכול להחליף את היין ,אנו למעשה שואלים מהו הדבר שמעניק לאדם תחושה של חשיבות וקביעות בחייו .חכמינו הבינו כי במקום שבו היין אינו גדל או אינו מצוי ,הקדושה חייבת למצוא לה אפיקים חדשים .חמר מדינה הוא הגשר המאפשר לרוח לשרות על החומר המקומי; הוא הופך את השכר הפשוט או את הקפה היומיומי לכלי של מצווה ,משום שבאותו מקום ובאותה שעה ,זהו המשקה המבטא את "כבוד המדינה". זאת ועוד ,המושג חמר מדינה מגלה לנו את כוחה של ההסתגלות הרוחנית .כפי שביאר האדמו"ר הזקן ,ההלכה משתנה בהתאם למציאות החקלאית והכלכלית של כל שנה ושנה .דבר זה מלמדנו שהקב"ה נמצא בתוך הזמן והמקום ,והוא חפץ שנעבוד אותו מתוך התנאים שבהם אנו נמצאים .היכולת להבדיל על משקה שאינו יין כשהיין אינו מצוי ,היא הצהרה שליהודי יש את הכוח להפוך את המציאות ה"חסרה" למציאות שלמה של קדושה .אין זה ויתור על המצווה ,אלא העמקה שלה לתוך רבדי החיים הפשוטים ביותר. מעבר לכך ,הדיון על חמר מדינה בימינו ,כפי שהעלה מו"ר הגר"מ שטרנבוך ,נוגע בשאלת הכנות בעבודת השם .אם היין הפך עבורנו למשקה טקסי בלבד שאין לנו בו שום הנאה או קביעות ,ואילו הקפה או התה הם אלו שמלווים אותנו בכל רגע של ריכוז וחשיבות ,הרי שייתכן שדווקא בהם טמונה היכולת להביא את הנפש להתפעלות האמיתית הנדרשת בהבדלה .חמר מדינה מזכיר לנו שהמצווה צריכה להיות חיה ונושמת ,מחוברת ללב ולא רק למנהג יבש. נפנה כעת אל בירור הנפש פנימה ,כדי לגלות כיצד הסוגיה של חמר מדינה משקפת את המאבק הפנימי של האדם המבקש לשמור על חירותו וקדושתו בתוך עולם של צרכים משתנים. הבחנת הפוסקים בין משקה המרווה את הצימאון בלבד לבין משקה המבטא חשיבות וקביעות ,היא למעשה המפתח לבניית אישיות של בן חורין .האדם נדרש לשאול את עצמו בכל עת :האם אני מופעל על ידי הדחפים הפיזיים שלי ,כמו אדם השותה מים רק כי גרונו יבש ,או שיש לי את הכוח הנפשי להתרומם מעל הצורך וליצור "חשיבות"? חמר מדינה הוא המקום שבו האדם מוכיח שהוא אדון על המציאות שלו .כאשר הוא לוקח משקה פשוט כמו קפה או שכר והופך אותו לכלי שדרכו הוא מכריז על ההבדלה בין קודש לחול ,הוא מבצע פעולה של ריבונות רוחנית .הוא מודיע לעצמו ולסובביו כי הקדושה אינה מוגבלת רק לכלים המסורתיים של היין ,אלא היא תלויה בדעת האדם וביכולתו לקדש את הקיים. זאת ועוד ,הדיון המרתק סביב זמינות היין בחנות לעומת גידולו בשדות העיר ,מלמד אותנו יסוד גדול באמונה :העבודה הרוחנית שלנו צריכה להיות מחוברת לשורשים .כפי

ינימש תשרפ

שהב"ח והמגן אברהם סוברים שהיעדר גידול היין באזור מעניק חשיבות למשקאות המקומיים ,כך גם בנפש האדם – עלינו לעבוד את השם מתוך הנתונים הטבעיים שצמחו בקרבנו .לעיתים אדם מחפש את הקדושה ב"ייבוא" מרחוק ,בדברים שאינם שייכים לטבעו ,אך התורה מורה לו :הבדל על חמר המדינה שלך .קדש את כוחות הנפש המצויים אצלך כאן ועכשיו ,גם אם הם נראים פשוטים יותר מהאידיאל הנשגב של היין. בסופו של דבר ,היכולת להבדיל על חמר מדינה כאשר היין אינו מצוי מבטאת את האמון המלא של היהודי בכך שהקדוש ברוך הוא אינו עוזב אותו גם במצבי דוחק וחסרון .זוהי הנהגה של "בכל דרכיך דעהו" ,המלמדת שגם כשהתנאים האופטימליים אינם קיימים ,הנשמה יכולה למצוא את נתיב האור ולהבדיל בין הטוב לרע ,בין האמת לשקר ,בעזרת הכלים שהמציאות זימנה לה באותה שעה. נפנה כעת אל היכל המוסר ובניית המצפן הפנימי ,תוך שאנו צוללים אל תוך דיון עמוק שבין גדולי ירושלים ,הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך ותלמידו הגאון רבי אביגדור נבנצל ,המבררים עבורנו את שורש המושג חביבות. המצפן המוסרי של האדם נבנה מתוך השאלה מהו המניע האמיתי של פעולותיו. כאשר הגרש"ז אויערבך נשאל על אדם המבקש לאכול שני פירות ,האחד כי הוא טעים לו והשני כי הוא בריא לו ,הוא חידש יסוד נורא :החביב הוא הפרי הבריא .הוא ביאר כי מאחר שכוונת האדם צריכה להיות לשם שמיים – להיות בריא וחזק לעבודת הבורא – הרי שהערך המוסרי והבריאותי גובר על תאוות החיך הרגעית .מכאן אנו למדים כי במצפן הפנימי שלנו ,ה"חביבות" אינה מילה נרדפת להנאה גופנית ,אלא היא ביטוי לרצון העמוק ביותר של האדם לעשות את רצון קונו בדרך הטובה ביותר. אולם ,כאן עולה הבחנה מוסרית דקה המפרידה בין ימי החול לבין עונג השבת והמועדים .הרב נבנצל חידש כי ייתכן שבשבת ויום טוב ,שבהם נצטווינו על העונג והשמחה ,החביבות משנה את פניה .במקומות אלו ,המצפן המוסרי מורה לנו כי דווקא ההתענגות על המשקה הטעים והמענג היא היא הדרך לקיים את מצוות הבורא .הנה אנו רואים כי המוסר התורני אינו קפוא; הוא דורש מהאדם דקויות של אבחנה – מתי עליו למשול בתאוותו למען בריאותו ,ומתי עליו להתענג על הטוב כדי לרומם את נפשו. חיבור הדברים אל חמר מדינה מעלה תובנה מוסרית כבירה המבוססת על דברי ספר החינוך .אם מטרת כוס הברכה היא להביא את הנפש להתפעלות ולאמונה בחידוש העולם ,הרי שהחביבות צריכה להימדד לפי כוחה לעורר את הלב .אדם המבדיל על כוס שהוא מתענג עליה ,מחנך את המצפן המוסרי שלו להבין כי עבודת השם אינה נטל יבש ,אלא היא מקור של חיות ושמחה .הבחירה במשקה החביב מחמת טעמו במוצאי השבת ,אינה ויתור ליצר ,אלא גיוס של רגש העונג לטובת חקיקת האמונה בלב פנימה. מתוך בירורנו המקיף בסוגיה מרתקת זו ,עולות תובנות מעשיות המאירות את דרכו

גם לנשמה מגיע אוכל

של האדם בבואו לחתום את קדושת השבת .ראשית ,למדנו כי הגדרת חמר מדינה אינה קפואה ,אלא נושמת עם דופק החיים והמציאות המקומית; גם אם היין מצוי בחנויות, כל עוד אינו גדל בסביבות העיר ואינו המשקה הטבעי שבו בני המקום קובעים את סעודתם ,נשמר כוחו של השכר והמשקאות החשובים לשמש ככוס של ברכה .תובנה שנייה נוגעת לעומק המושג חביבות; מצאנו כי בעת המצווה ,דווקא המשקה המביא את הנפש לידי עונג והתפעלות הוא המועדף ,שכן דרכו נחקקת האמונה בלב בצורה החזקה ביותר .תובנה שלישית היא האחריות המוטלת על האדם להכיר את מנהג מקומו ואת הרגלי שתייתו ,ולדעת להבחין בין משקה של מה בכך לבין כוס של כבוד הראויה לעמוד לפני מלך.

עיקר העניין: השאלה הגדולה שהצגנו בפתח דברינו ,האם היין תמיד גובר או שמא יש מקום למשקאות המדינה ,קיבלה פנים רבות ומאירות .עיקר העניין הוא שהתורה העניקה לנו את היכולת לקדש את המציאות הממשית שבה אנו חיים .למדנו כי לפי הרשב"ם והטור ,חמר מדינה תלוי בחסרונו הפיזי של היין ובמרחק הגאוגרפי של גידולו ,אך לפי הרמב"ם והאדמו"ר הזקן בשו"ע הרב ,השורש נעוץ בהרגלי השתייה של רוב אנשי העיר ובמה שהם מחשיבים כמשקה המרכזי לסעודתם .בתוך כך ,חידש לנו ערוך השולחן כי בזמננו יש לדקדק מאוד בהגדרת המשקה שיהיה קבוע ממש, בעוד מו"ר הגר"מ שטרנבוך הורה כי כוס קפה או תה עשויים להיות עדיפים משכר בשל חשיבותם וקביעותם בקרב ההמון .בסופו של יום ,מצאנו כי החביבות והעונג הם המצפן המכוון את כוס ההבדלה; כאשר אדם בוחר במשקה שמענג את חיכו ומביא את נפשו לידי התפעלות – כדברי הגרש"ז אויערבך והרב נבנצל – הוא הופך את פעולת ההבדלה מחובה טכנית לחוויה חיה של אמונה בחידוש העולם .זהו סוד כוחו של חמר מדינה :היכולת לקחת את המצוי ,את החביב וא את המכובד שבכל מדינה ומדינה ,ולהפוך אותו לצינור של קדושה המפריד בין האור לחושך ומלווה את האדם אל תוך ימי המעשה באמונה איתנה.