VK-A-286-041 | האם אפשר לעשות הבדלה בלי בשמים ונר?

VK-A-286-041 | האם אפשר לעשות הבדלה בלי בשמים ונר? אנו יוצאים למסע הלכתי ורעיוני המברר את מהותם של מרכיבי ההבדלה ,כדי להבין האם הם "מעכבים" את עצם המצווה ,או שהם בבחינת תוספת של שבח והנאה שניתן לוותר עליהם בשעת הצורך ,וכיצד יכול האדם למצוא תחליפים המשיבים את רוחו גם במציאות של חסר. נפנה כעת אל מקורותינו בפרשיות השבוע ובדברי רבותינו מפרשי המקרא ,כדי לגלות…

VK-A-286-041 | האם אפשר לעשות הבדלה בלי בשמים ונר? אנו יוצאים למסע הלכתי ורעיוני המברר את מהותם של מרכיבי ההבדלה ,כדי להבין האם הם "מעכבים" את עצם המצווה ,או שהם בבחינת תוספת של שבח והנאה שניתן לוותר עליהם בשעת הצורך ,וכיצד יכול האדם למצוא תחליפים המשיבים את רוחו גם במציאות של חסר. נפנה כעת אל מקורותינו בפרשיות השבוע ובדברי רבותינו מפרשי המקרא ,כדי לגלות את השורשים העמוקים של האור והריח ,שניתנו לאדם כמתנת נחמה עם צאת השבת. בפרשת בראשית (בראשית ב ,ז) נאמר" :ויפח באפיו נשמת חיים" .רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית ב ,ז) ,פירש וכתב כי הנשמה היא חלק אלוקי ממעל ,והיא זו שנהנית מן הריח .מכאן למדו רבותינו כי הבשמים במוצאי שבת באים להחיות את הנפש הנותרת לאחר הסתלקות הנשמה היתירה ,כמעין "עזרה ראשונה" רוחנית לאדם הנפרד מקדושת השבת. בפרשת שמיני (ויקרא ט ,כד) נאמר" :ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח" .רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא ט ,כד) ,פירש וביאר כי האש היא יסוד רוחני המסמל את נוכחות השכינה. הוא חידש בדבריו כי האש במוצאי שבת היא זכר לאש שברא אדם הראשון ,שהייתה האור הראשון שהאיר לו את חשכת העולם לאחר השבת הראשונה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בראשית א ,ג) ,פירש וביאר בסוד הבריאה כי האור והבשמים הם שני הקצוות של החושים – האור הוא החוש הגבוה ביותר (ראייה) והבשמים הם החוש הרוחני ביותר (ריח) .הוא כתב כי במוצאי שבת אנו מגייסים את כל החושים הללו כדי לחתום את קדושת היום ולהעביר אותה אל תוך ימי החול. רבנו עובדיה ספורנו (בראשית ב ,ג) ,חידש וביאר כי ברכת הבשמים והנר הן "ברכות ההודאה" על הכלים שניתנו לאדם לשרוד בעולם המעשה .הוא כתב כי השבת היא עולם שכולו רוח, אך במוצאי שבת האדם זקוק לאש כדי ליצור ולבשמים כדי להתנחם ,והברכה עליהם היא הכרה בטובה שעשה עמנו הבורא. הכלי יקר (בראשית ב ,ז) ,פירש וביאר כי הריח הוא הדבר היחיד שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו .הוא חידש כי הבשמים במוצאי שבת הם בבחינת "ריח ניחוח" המלווה את הנשמה היתירה בצאתה ,ומבטיח לאדם כי רישומה של השבת יישאר חקוק בקרבו גם בימי המעשה. מתוך דברי המפרשים עולה כי הנר והבשמים אינם רק תוספת טכנית ,אלא הם כלים מהותיים לשיקום הנפש בצאת השבת .כעת נראה כיצד התורה וחז"ל מתייחסים למצב שבו כלים אלו אינם בנמצא. נפנה כעת אל בירור דברי חז"ל הקדושים ,שם הונחו היסודות להבנת מהותן של ברכות ההבדלה והיחס בין הכוס לבין שאר מרכיבי הלילה ,כפי שהם משתקפים בהנהגתם של רבותינו התנאים והאמוראים.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת ברכות (דף נג ע"א) מסר רב יהודה בשם רב יסוד גדול" :אין מחזרים על האור במוצאי שבת כדרך שמחזרים על המצות" .חכמינו ביארו כי בשונה ממצוות שיש להן שיעור וזמן קבוע המחייב את האדם לטרוח ולהשיגן – כמו לולב או מצה – ברכת הנר במוצאי שבת תלויה במציאות .אם האור נמצא לפני האדם ,עליו לברך ולהודות על בריאתו ,אך אם אינו בנמצא ,אין התורה מחייבת אותו לצאת מגדרו ולחפשו ,והוא רשאי להשלים את סדר ההבדלה בלעדיו. במסכת פסחים (דף נד ע"א) נחשפנו למחלוקת מרתקת בהנהגת גדולי הדור" :רבי מפזרן ,רבי חייא מכנסן" .הגמרא מספרת כי רבי יהודה הנשיא היה מברך על כל דבר בשעה שהזדמן לידו – כשהיה רואה אור היה מברך עליו ,וכשהיו מביאים לו בשמים לאחר זמן היה מברך עליהם. לעומתו ,רבי חייא היה "מכנסן" ,דהיינו ממתין עד שתהיה לו כוס של יין ומסדר עליה את כל הברכות יחד .רבי יצחק בר אבדימי חידש כי למרות הנהגתו של רבי ,הוא היה חוזר ומסדר את כל הברכות על הכוס כדי להוציא את בני ביתו ידי חובה. מדברי חז"ל אלו אנו דולים שתי הבנות יסודיות .האחת ,שברכות הנר והבשמים הן ברכות שבח והנאה הצמודות למציאות החיים ,והשנייה ,שישנה מעלה גדולה ב"סידורן על הכוס". החיבור בין היין ,הבשמים והנר יוצר חטיבה אחת של קדושה ,אך חז"ל גילו לנו כי החטיבה הזו אינה כובלת את האדם במקום שבו הכלים חסרים. נפנה כעת אל בירור דברי רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר בשאלה האם היסוד שקבעו חכמים לגבי האור נכון גם לגבי הבשמים ,וגילו לנו פנים חדשות במהותה של הנחמה שבניחוח. רבנו אשר ,הרא"ש (ברכות פרק ח סוף סימן ג) ,פירש וכתב כי כשם שאין מחזרים אחר האור ,כך הדין נכון גם לגבי הבשמים .הוא ביאר כי אם אין לאדם בשמים בהישג יד ,אין עליו כל חובה לטרוח ולחפשם ,והוא רשאי לערוך את ההבדלה על הכוס בלבד. רבנו אברהם בן דוד ,הראב"ד ,כפי שהביאו רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א ,בחידושיו ,חידש וביאר טעם עמוק לדבר .הוא כתב כי אם לגבי האור ,שהוא שבח לבורא על בריאת האש, אמרו שאין מחזרים אחריו ,הרי שעל הבשמים "כל שכן שאין מחזרים" .הראב"ד הסביר כי הבשמים אינם אלא "הנאת עצמו" – פתרון שהעניקו חכמים לאדם כדי להשיב את רוחו – ואם האדם אינו מרגיש צורך בכך או שאין לו את האפשרות ליהנות מהם ,אין המצווה מחייבת אותו לרדוף אחר הנאתו. לעומתם ,רבנו מנחם המאירי ,המאירי (ברכות נג ע"א) ,פירש וכתב דעה שונה ומחייבת יותר. הוא ביאר כי דווקא על האור אין מחזרים ,משום שברכת האש היא על חידוש האור בעולם, אך הבשמים הם חובה גמורה לכבוד השבת .המאירי חידש כי מאחר שברכת הבשמים באה להרגיע את הנפש המצטערת על הסתלקות הנשמה היתירה ,אין לוותר עליה בקלות .לשיטתו, על האדם ללכת ולחפש בשמים כדי שלא להשאיר את נפשו ללא הנחמה הראויה לה בצאת היום הקדוש.

ינימש תשרפ

רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה כט) ,פסק וביאר כי סדר ההבדלה כולל את כל הברכות הללו ,אך אם חסר אחד מהם ,אין הדבר מעכב את חתימת ההבדלה על הכוס. הוא כתב כי עיקר המצווה היא ההבחנה בין קודש לחול ,ושאר המרכיבים הם בבחינת תוספת של כבוד ושבח המצטרפים אל הכוס כשהם בנמצא. מתוך דברי הראשונים אנו רואים מחלוקת יסודית :האם הבשמים הם "הנאת הפרט" או "כבוד השבת"? הכרעה זו היא שתקבע האם עלינו להתאמץ בחיפוש אחר ניחוח גם כשאנו רחוקים מהבית. נפנה כעת אל שולחן הפסיקה של גדולי האחרונים ,אשר הכריעו במחלוקת הראשונים וקבעו את סדר ההנהגה המעשי לדורות ,תוך שהם מורים לנו את הדרך בה נלך כאשר הכלים חסרים לנו. מרן רבי יוסף קארו ,השולחן ערוך (או"ח סימן רצז סעיף א) ,פסק כדעת הראב"ד והרא"ש" :מברך על הבשמים אם יש לו ,ואם אין לו אין צריך לחזור אחריהם" .וכן פסק לגבי האש (סימן רצח סעיף א) ,שאינו צריך לחזור ולחפש אחריה .מרן חידש בדבריו כי המציאות של מוצאי שבת היא הקובעת; אם הזימן הבורא לפני האדם את הנר והבשמים ,יהדר בהם ,אך אם לאו – אין המצווה הופכת לטורח המעכב את ההבדלה .עם זאת ,הוא סייג וכתב כי במוצאי יום הכיפורים יש אומרים שמחזר אחר הנר ,משום שאור זה שבת ממלאכה כל היום וקדושתו יתירה. רבנו משה איסרליש ,הרמ"א (סימן רצח סעיף א) ,הוסיף וחידש נדבך נוסף לאידך גיסא .הוא כתב כי מי שאין לו כוס להבדיל עליה ,אינו צריך להמתין עד שימצא כוס כדי לברך על השאר, אלא "כשרואה האש מברך עליה ,וכן הבשמים" .הרמ"א ביאר כי ברכות אלו עומדות בזכות עצמן כשיש הנאה ושבח ,ואין הן כבולות דווקא למציאות הכוס בשעת הדחק. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (ס"ק ד) ,ביאר והוסיף בשם רבנו עקיבא איגר ,כי גם אם האדם נהנה מאור הנרות קודם שיבדיל – כגון שמתפלל לאורם או עורך שולחן – אין בכך מניעה מלברך עליהם לאחר מכן בהבדלה .הוא חידש כי אם האדם משער שתגיע לידו כוס בהמשך הלילה ,נכון יותר שימתין ויסדר את כל הברכות על הכוס, כדי לקיים את המצווה בהידורה ובשלמותה כפי שהורה רבי חייא. האדמו"ר הזקן רבנו שניאור זלמן מלאדי ,בשולחן ערוך הרב (סימן רצז) ,פירש וכתב כי למרות שאין חובה לחזר ,ראוי לכל אדם להשתדל ולהכין מערב שבת את כל הנצרך להבדלה ,כדי שלא תהיה מצוותו כעראי .הוא ביאר כי החיזור אינו חובה ,אך ההכנה מראש היא חלק מכבוד השבת וחיבוב המצווה. מתוך דברי הפוסקים עולה בבירור כי ההלכה פסקה לקולא – אין חובת חיזור .אך כאן נשאלת השאלה ,האם ההיתר לוותר על החיזור משמעו שאין עלינו לחפש פתרונות יצירתיים כשהבשמים חסרים? נפנה כעת אל היכלו של הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,אשר הורה לנו בשיעוריו השבועיים

גם לנשמה מגיע אוכל

את הדרך המשלבת בין שורת הדין לבין חיבוב המצווה ,והראה לנו כיצד האהבה לתורה מולידה פתרונות יצירתיים גם בשעת דחק. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,פסק וביאר כי להלכה אכן אין האדם חייב לטרוח ולחפש אחר נר ובשמים אם אינם תחת ידו ,וכפי שפסק מרן השו"ע .הוא הביא את דברי הראב"ד לפיהם ברכת הבשמים היא "הנאת עצמו" ,ואם אין האדם נהנה – אין עליו חובה לחזר .אולם, רבנו עובדיה יוסף חידש בדבריו כי למרות שאין חובה מדינא" ,ישמע חכם ויוסף לקח" – על האדם להשתדל ככל יכולתו שלא להפסיד ברכות יקרות אלו ,המשיבות את הנפש ומכבדות את השבת בצאתה. מעשה רב סיפרו תלמידיו ,כי פעם אחת כשהיה בדרכים ולא היו בשמים בנמצא ,לא ויתר רבנו בקלות .הוא ביקש שיביאו לו לימון ,ובירך עליו בשעת ההבדלה את ברכת "הנותן ריח טוב בפירות" .במקרה אחר ,השתמש בבקבוק בושם כדי לקיים את עניין הריח .רבנו פסק וביאר כי כל דבר שיש בו ריח טוב המשיב את הנפש ,יכול לשמש כתחליף ראוי לבשמים המסורתיים, ובכך זוכה האדם גם לקיים את דעת המאירי הסובר שהבשמים הם חובה לכבוד השבת. גם לגבי הנר ,מו"ר הגר"א וייס ,חידש וביאר כי במציאות המודרנית ,אם אין לאדם נר הבדלה קלוע ,יכול הוא לכתחילה לקרב שתי נרות פשוטים זה לזה או אפילו להשתמש באור החשמל (במקרים מסוימים של דוחק) כדי שלא להפסיד את ברכת "בורא מאורי האש" .הוא כתב כי השאיפה צריכה להיות תמיד לסדר את ההבדלה בשלמותה ,שכן כל מרכיב בה מוסיף נדבך של קדושה וזיכרון למעשה בראשית. מתוך דברי גדולי דורנו עולה תובנה עמוקה :ההלכה מעניקה לנו מרחב של הקלה כשאין אפשרות ,אך יראת השמים והאהבה למצווה דוחקות בנו למצוא את הדרך להאיר את הבית ולהריח את ניחוח הקודש גם בתנאי שדה. נפנה כעת לתרגם את נתיבות ההלכה לכדי מעשה ,עבור אותן משפחות היוצאות לנופש בחודשי הקיץ ומוצאות עצמן תחת כיפת השמיים או ביחידות אירוח ,כשמצרכי המצווה אינם שלמים בידם. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לסדר העדיפויות בשעת חסר .אם המשפחה נמצאת במקום שאין בו בשמים אך יש נר ,או שיש בשמים אך אין נר – ההלכה ברורה :אין חסרונו של אחד מעכב את חברו .האדם יסדר את הבדלתו על הכוס ,יברך על מה שישנו תחת ידו ,וידלג על הברכה שאין לו מצרך עבורה .אין אומרים "הכל או לא כלום" ,אלא אדרבה ,מחזיקים בכל חלקי המצווה האפשריים. נפקא מינה נוספת עוסקת בשאלת הזמן מול השלמות .אם האדם יודע שבעוד שעה קלה יוכל להשיג נר או בשמים – למשל ,כשיחזרו מהטיול אל המלון או כשיפגשו חברים בדרך – כאן נכנסת לתמונה הנהגתו של רבי חייא ה"מכנסן" .לכתחילה ,ראוי להמתין מעט כדי לזכות בהבדלה שלמה המאחדת את כל הברכות על הכוס ,ובכך גם להוציא את בני הבית ידי חובה

ינימש תשרפ

בצורה המהודרת ביותר .אך אם ההמתנה תגרום לצער לבני המשפחה או לעיכוב משמעותי בסעודת מוצאי שבת ,ניתן לסמוך על שורת הדין ולהבדיל מיד ללא החלקים החסרים. עוד נפקא מינה מעשית ביותר היא הדרכתו של מרן רבנו עובדיה יוסף לגבי תחליפים. אדם הנמצא בנופש יכול לפתוח את המקרר או את צידנית האוכל; אם יש שם לימון ,הדס ,או אפילו עשבי תיבול בעלי ריח טוב כגון נענע ,יכול הוא לברך עליהם ולהשיב את נפשו .כך גם לגבי הנר – אם אין נר הבדלה קלוע ,ניתן להדליק שני גפרורים ולהצמידם יחד כך שלהבתם תתאחד לאבוקה אחת ,ובכך לקיים את המצווה מתוך הקיים. נפנה כעת אל עומק המחשבה הטמון בהבחנה שבין מצוות המחייבות "חיזור" לבין אלו התלויות במציאות המזדמנת ,ונגלה כיצד דוקא בתוך החסר מתגלה קשר עמוק וחופשי יותר עם הבורא. הרעיון המונח ביסוד דברי רב יהודה ,שאין מחזרים על האור במוצאי שבת ,מלמדנו יסוד גדול בעבודת השם :התורה חפצה שאדם יהיה קשוב למציאות חייו ולא ישתעבד למסגרות חיצוניות כאשר אין ידו משגת .בעוד שמצוות כמו לולב או מצה דורשות מאמץ אקטיבי של "חיזור" – שכן הן אבני בניין הכרחיות בזמן מסוים – ברכות הנר והבשמים הן מתנות של נחמה .התורה אומרת לאדם :אם הזימן לך הבורא אור וריח ,הודה עליהם בכל לבך; אך אם המציאות היא של חושך ודלות ,דע שקדושת ההבדלה שבלב ועל הכוס אינה נפגמת .חוסר החיזור הוא הצהרה של חירות רוחנית – אנו עובדים את השם מתוך מה שיש ,ולא מתוך תסכול על מה שאין. זאת ועוד ,ההבדל שבין האור לבשמים ,כפי שביאר הראב"ד ,נוגע בשאלת המניע של האדם. האור הוא שבח לבורא על בריאת היסודות ,בעוד הבשמים הם "הנאת עצמו" .כאן טמון מסר מוסרי כביר :לעיתים ,העבודה הגבוהה ביותר היא דווקא לוותר על ההנאה האישית לטובת השלמה עם המציאות .אדם שיוצא לנפוש ואין לו בשמים ,לומד כי השבת נשארת חקוקה בנפשו גם ללא ה"תרופה" החיצונית של הריח .הוא מגלה שהנשמה היתירה הותירה בו רושם כה עמוק ,שהוא יכול לעבור אל ימי החול בכוח האמונה לבדה. מעבר לכך ,הנהגתו של מרן רבנו עובדיה יוסף ,שלא ויתר על ברכת הבשמים וחיפש לימון או בושם ,מגלה לנו את הפנים השניות של המטבע .האהבה למצווה אינה "חיזור" מחייב ומעיק ,אלא היא געגוע .אדם שאוהב את השבת מחפש כל דרך להאריך את ניחוחה ,לא כי הוא חייב ,אלא כי הוא חפץ .זוהי הנהגה של "חיבוב מצווה" ההופכת את המחסור להזדמנות של יצירתיות רוחנית .כאשר אנו מברכים על לימון במקום על בשמים ,אנו מכריזים שכל הבריאה כולה – על פירותיה וריחותיה – היא חלק מאותו היכל של קדושה. נפנה כעת אל מעמקי הנפש פנימה ,כדי לגלות את האור הגנוז ואת הניחוח הרוחני המלווים את האדם דווקא בשעה שהכלים החיצוניים נעדרים ממנו. היכולת להבדיל בין קודש לחול ללא נר דולק היא מבחן של אמונה בחושך .כאשר אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

מברכים "המבדיל בין קודש לחול" ללא האור הפיזי של האבוקה ,אנו מזקקים בתוכנו את ההבנה שההבדלה האמיתית אינה תלויה במראה העיניים אלא בבהירות הלב .האור שברא הקדוש ברוך הוא במוצאי שבת עבור אדם הראשון היה אור של נחמה ושל יצירה ,אך האור הפנימי של היהודי הוא הידיעה שהשבת אינה נעלמת ,אלא היא עוברת למצב של "הסתר פנים" בתוך ימי המעשה .אדם המבדיל בחשכה מגלה בקרבו כוחות של ראייה רוחנית ,המאפשרים לו לזהות את הטוב ואת הקדושה גם במקומות שבהם הם אינם גלויים לעין. זאת ועוד ,העדרו של בשמים והצורך להשיב את הנפש בדרכים אחרות ,מלמדים אותנו על מהותה של השמחה האמיתית .לעיתים אנו תלויים בריח מסוים או באווירה חיצונית כדי להרגיש את קדושת היום ,אך התורה ,בדברי הראב"ד שאין מחזרים על הבשמים ,רומזת לנו שהנפש יכולה לשאוב כוח מעצם קרבתה לבורא" .הנאת עצמו" של הבשמים היא מתנה ,אך האמונה היא התשתית .כאשר אדם נופש בטבע ואין לו בשמים ,הוא מוזמן להריח את אוויר העולם ,את בריאת השם שבכל עץ ועשב ,ולהבין שכל העולם כולו מלא ב"בשמים" של נוכחות אלוקית אם רק נדע לפתוח את חוש הריח הרוחני שלנו. בסופו של דבר ,ההבדלה ללא נר ובשמים היא תמצית המעבר מהשבת אל החול .השבת היא זמן שבו הכל מוכן ומזומן ,האור דולק והשולחן ערוך .ימי החול הם זמן של חסר ,של חיפוש ושל עמל .היכולת לחתום את השבת מתוך השלמה עם החסר הגשמי ,היא ההכנה הטובה ביותר לימי המעשה; היא נוסכת באדם את העוז להאמין שגם כשהנר כבוי והריח פג, הוא נושא בקרבו את חותם השבת שיאיר לו את הדרך עד לשבת הבאה. נפנה כעת אל היכל המוסר ובניית המצפן הפנימי ,תוך שאנו מעמיקים בדבריהם של גדולי ירושלים ,הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך ותלמידו הגאון רבי אביגדור נבנצל ,המאירים את עינינו בשאלת היחס שבין הנאת החושים לבין עומק הכוונה במצווה. המצפן המוסרי של האדם נדרש לדיוק רב כאשר הוא עומד בפני ברכות הנהנין המשתלבות בתוך סדר ההבדלה .הגרש"ז אויערבך ביאר וחידש יסוד גדול בעניין הברכה על הריח ,והוא כי הברכה אינה רק על עצם המציאות של הבשמים ,אלא על המפגש הממשי שבין האדם לבין ההנאה המשיבה את נפשו .הוא פירש כי אם אדם אינו מרגיש הנאה כלל ,או שחוש הריח שלו אינו פועל באותה שעה ,אין לו לברך ,שכן ברכה זו היא ביטוי של תודה על החיות שהבשמים מעניקים לנפש המצטערת .מכאן אנו למדים כי המוסר התורני דורש מאיתנו כנות מוחלטת – אין מקום לברכה טקסית שאין מאחוריה תחושה אמיתית של רווחה ונחמה. מנגד ,הרב נבנצל חידש וביאר זווית נוספת הנוגעת ליראת הרוממות .הוא כתב כי למרות שאין חובה לחזר אחר הבשמים כשהם חסרים ,הרי שבעצם הוויתור על החיפוש טמונה עבודה מוסרית של קבלת הדין והשלמה עם רצון הבורא .האדם לומד כי המצווה אינה "מכשיר" להנאה אישית ,אלא היא עמידה לפני המלך .אם המלך הזימן לו בשמים – יתענג בהם ויקדש את שמו; ואם המלך מנע זאת ממנו – יקדש את שמו מתוך החסר .המצפן הפנימי מורה לנו

ינימש תשרפ

כי העבודה הגבוהה ביותר היא היכולת לשמור על קדושת ההבדלה ועל שמחת הלב גם כשחסרים הכלים המרחיבים את דעתו של האדם. חיבור הדברים אל שאלת הנר והבשמים בנופש מגלה לנו תובנה מוסרית עמוקה :רגעי החסר הם אלו המעצבים את האישיות .אדם המבדיל ללא נר ובשמים מתוך הבנה שזוהי שורת הדין ,בונה בקרבו יראה שאינה תלויה בדבר .הוא מגלה כי האור והריח היו בבחינת "לבושים" לקדושה ,אך הקדושה עצמה – המבטאת את ההבדלה שבין ישראל לעמים – היא נצחית ואינה תלויה בתנאי המקום והזמן .הוויתור על הנאת הבשמים מחוסר ברירה הופך להקרבה מרצון המרוממת את האדם למדרגה של עבד הנאמן לאדונו בכל מצב. מתוך בירורנו המעמיק בסוגיה המשלבת בין חובת המצווה לבין מציאות החיים ,עולות תובנות מעשיות המאירות את דרכו של האדם בשעות שבהן הוא נאלץ להיפרד מהשבת בתנאי חסר .תובנה ראשונה ומנחמת היא שההבדלה אינה תלויה בנר ובבשמים; אלו הם עיטורים של שבח ונחמה ,אך עמוד השדרה של המצווה הוא הכוס והאמירה המבדילה בין קודש לחול, ולכן בכל מצב של דוחק יש לערוך את ההבדלה על היין לבדו .תובנה שנייה מלמדת אותנו על חשיבות ה"סידור על הכוס"; למרות שניתן לברך על כל דבר בשעתו ,ההידור הגדול הוא לאחד את כל החושים – הראייה ,הריח והטעם – תחת כנפי הברכה אחת ,כדי ליצור חתימה שלמה לשבת .תובנה שלישית היא יסוד ה"חיבוב" שלמדנו ממרן רבנו עובדיה יוסף; גם כשאין חובה לחזר ,הלב החפץ בקדושה ימצא את דרכו אל הלימון או אל הבושם ,מתוך הבנה שכל ניחוח וכל אור הם גשרים המקשרים אותנו אל האמונה גם בימי החול.

עיקר העניין: השאלה האם ניתן לחתום את השבת ללא האור והריח קיבלה מענה ברור ומאיר מתוך דברי חכמינו ופוסקי דורנו .עיקר העניין הוא שההבדלה היא מצווה חיה וגמישה ,שאינה נשברת אל מול המחסור הגשמי .למדנו מהגמרא ומדברי רב יהודה