VK-A-286-042 | האם מותר לאכול חיידקים שנראים רק על ידי מיקרוסקופ?

VK-A-286-042 | האם מותר לאכול חיידקים שנראים רק על ידי מיקרוסקופ? האדם צועד בעולמו של הקדוש ברוך הוא ,מביט בנוף המרהיב ,קוטף פרי עסיסי מן האילן או לוגם מים צוננים מן המעיין ,ותחושת טהרה אופפת אותו .אולם ,בעת המודרנית ,המדע הסיר את הלוט מעל עולם נסתר ורוחש ,וגילה לנו כי מתחת לפני השטח הגלויים לעין ,רוחשים מיליארדי יצורים חיים ,חיידקים ואורגניזמים…

VK-A-286-042 | האם מותר לאכול חיידקים שנראים רק על ידי מיקרוסקופ? האדם צועד בעולמו של הקדוש ברוך הוא ,מביט בנוף המרהיב ,קוטף פרי עסיסי מן האילן או לוגם מים צוננים מן המעיין ,ותחושת טהרה אופפת אותו .אולם ,בעת המודרנית ,המדע הסיר את הלוט מעל עולם נסתר ורוחש ,וגילה לנו כי מתחת לפני השטח הגלויים לעין ,רוחשים מיליארדי יצורים חיים ,חיידקים ואורגניזמים זעירים, הממלאים כל כוס מים וכל נגיסה של מזון. השאלה המרעידה את הלב היהודי היא דרמטית מאין כמותה :האם ייתכן כי בכל אותן אלפי שנים שבהן אכלו אבותינו לתומו ,הם נכשלו באיסור החמור של שקצים ורמשים? האם הקידמה המדעית גזרה עלינו גזירת רעב רוחנית ,שמא כל פרי וירק הפכו למלכודת של טמטום הלב? אנו יוצאים למסע עמוק אל תוך נבכי ההלכה והמחשבה, כדי לברר היכן עובר הגבול שבין הסמוי מן העין לבין חובת הזהירות ,וכיצד התורה הנצחית מתייחסת לעולם שנגלה רק מבעד לעדשת המיקרוסקופ. נפנה כעת אל היסודות המרעידים של האיסור ,כדי להבין מדוע חרדו רבותינו כל כך מפני כל רחש זעיר המצוי במאכלנו ,וכיצד הופך המזון הגשמי לצינור המשפיע על דקויות הנפש והלב. רבנו אברהם אבן עזרא (שמיני יא ,מג) ,פירש וכתב כי האיסור "אל תשקצו את נפשותיכם" נועד למנוע מהנפש להיות מטונפת ומגואלת .הוא חידש בדבריו יסוד פיזיולוגי ורוחני כאחד ,לפיו הגוף הנאכל הופך להיות חלק מבשר האדם האוכלו .המאכל הופך לדם, והדם הוא הנפש ,ומכאן שהאדם הוא במידה רבה תולדה של מה שהוא מכניס אל פיו. בגמרא במסכת יומא (דף לט ע"א) דרשו חכמים את הפסוק "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" ,וקבעו כי עבירה מטמטמת לבו של אדם .חז"ל ביארו כי אין זו רק טומאה טקסית, אלא "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" – המאכל האסור אוטם את הלב ,חוסם את דרכי ההשגה הרוחנית ומונע מהאדם להתקדש. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמיני יא ,יג) ביאר כי מאכלות אסורים מולידים "מרירה שרופה ושחרחורת" ,ונותנים אכזריות בלב האדם .הוא כתב כי התורה הרחיקה אותנו ממינים אלו מפני שיש בהם "סגולות רעות" המשנות את המזג והתכונה של הנפש ,וציין כי הדבר ניכר אפילו ביונק היונק חלב מבהמה טמאה. בספר החינוך (מצווה עג) פירש כי התורה אסרה מאכלים אלו מפני שהבורא ,שהוא "הרופא הנאמן" ,יודע את הנזק הנגרם מהם לנפש ולגוף ,גם אם חכמי הרפואה לא השיגוהו .הוא חידש כי סיבת האיסור לא נתגלתה לנו במלואה כדי למנוע מאנשים להתחכם ולומר שהנזק אינו קיים במקומם או בטבעם ,ובכך נשמרת הזהירות המוחלטת בכל דור ודור. בזהר הקדוש (סוף פרשת שמיני) ביאר כי על מאכלות אסורים שורה רוח חיצונית טמאה.

ינימש תשרפ

הוא כתב כי האוכל מהם גורם לעצמו בלבול השכל ומראה כי אין לו חלק בקדושת ישראל ,והוסיף בירור נורא לפיו העונשים שאדם מקבל בגיהנום הם תולדה של פיו שטימאו בחייו. מתוך דברי רבותינו עולה תמונה המבהירה כי המאבק בתולעים ובשרצים אינו רק עניין של "היגיינה" ,אלא מלחמה על טהרת המחשבה וזכות הלב .אם כל בריה זעירה נושאת בקרבה מטען של טומאה כה כבדה ,מובן מדוע רעדו אבותינו מכל חשש של תערובת איסור. נפנה כעת אל קריאתם הנרגשת של גדולי הדורות ,אשר חרדו חרדה גדולה מהמכשול המצוי ,והורו לנו כי הזהירות במאכלות אסורים היא אבן היסוד לכל בניינו הרוחני של היהודי. רבנו חזקיה די סילוה ,הפרי חדש (יו"ד סימן פד ס"ק נג) ,כתב בנהמת לב כי לא יכול היה להתאפק מלהזהיר את העם על חומר איסור התולעים .הוא ביאר כי מאחר שהעבירה נעשית כהיתר אצל רבים ,יש צורך בזריזות וזהירות יתירה ,שכן האוכל בריה אחת עובר על חמישה או שישה לאווין מן התורה .הפרי חדש חידש כי הזהירות צריכה להיות גדולה במיוחד בפירות ,בירקות ובקטניות ,מקומות בהם השרץ מצוי בשכיחות גבוהה, וקרא לכל חכם לדרוש ברבים כדי להציל את העם מן המכשול. בעל היסוד ושורש העבודה (שער ז פרק ד) ,פירש וביאר כי אין לאדם להסתפק בזהירותו האישית בלבד ,אלא מוטלת עליו חובה לצאת ולהזהיר את האחרים .הוא כתב כי אשרי חלקו של המשתדל לחקור ולדרוש תמיד כדי לזכות את הרבים ,שכן זכות הרבים תלויה בו ובעמלו להסיר מכשול מעם ישראל. רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (דרוש לחודש אלול תק"ז) ,כתב דברים חריפים וביאר כי שמירת הגוף ממאכלות אסורים היא הדבר הראשון שעל האדם לעשות בדרכו לתשובה ,שכן הטומאה הופכת להיות חלק מהמזג והתכונה של האדם וקשה אחר כך לפרוש ממנה .הוא חיזק את דבריו בדברי מרן הרמב"ם במורה נבוכים ,המבאר כי המאכלים האסורים מזיקים לגוף כחרבות חדות. רבנו משה איסרליש הרמ"א (יו"ד סימן פא ס"ז) ,ביאר את החומרה המיוחדת אפילו לגבי תינוק יונק ,וכתב שאין להניק תינוק מן הנכרית אם אפשר בישראלית .רבנו אליהו מווילנא ,הגאון בביאורו ,פירש וביאר את מקור הדבר מהמדרש על משה רבנו שסירב לינוק מהמצריות .הוא חידש כי הקדוש ברוך הוא רצה שהפה שעתיד לדבר עם השכינה לא יינק דבר שגורם טמטום הלב ,ומכאן למדנו כי גם כשהדבר נעשה באונס ובחוסר דעת מוחלט ,השפעתו השלילית של המאכל על הנפש קיימת. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שמיני יא ,מד) ,פירש וכתב כי על ישראל להיזהר לבל יכנס דבר איסור לפיהם אפילו בהיסח הדעת .הוא ביאר כי התיעוב עושה את

גם לנשמה מגיע אוכל

פעולתו בנפש כדרך שסם המוות מזיק לגוף גם אם נאכל בשוגג ,ולכן נדרשת קדושה יתירה ושימור מעולה של הפתחים המזינים את האדם. רבנו יוסף חיים ,בחיבורו שו"ת תורה לשמה (סימן רי) ,פירש וביאר כי למרות שאדם שאכל תולעת באונס גמור אינו חייב כפרה מן הדין ,מכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו להצטער ולהתוודות .הוא כתב כי השפעת הטומאה היא מציאות רוחנית ,ואף שמי שהוא אנוס גמור עשוי להינצל מכך שרוח הטומאה תשרה עליו כפי שביאר בשו"ת רב פעלים ,הרי שהזהירות והצער על המכשול הם חלק מזיכוך הנפש. נפנה כעת לשרטט את קו הגבול המפריד בין עולם הנגלה לעולם הנסתר ,ולברר את השאלה המרתקת :האם הגודל קובע? נחזה כיצד הגדירו רבותינו את המציאות של שרצים זעירים ביותר ,שאינם נראים אלא לאחר עיון רב ומאמץ. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (ח"א סימן רעה) ,פירש וכתב לגבי תולעים המצויות בפולים ,כי אף שמדובר ביצורים קטנים מאוד שגופם אינו ניכר אלא כנקודה שחורה המשנה מעט את מראה הפרי ,הם אסורים מן התורה .הוא ביאר כי המבחן הוא המציאות; הוא העיד כי "כמה פעמים נסיתי" להוציא את אותה נקודה ולהניחה על הציפורן ,וראיתי שהיא "רוחשת והולכת" .מכאן למדנו כי בריה הנראית על ידי תנועתה ורחישתה ,נחשבת כניכרת לעין ואסורה. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (עירובין כח ע"א; סוכה יח ע"א) ,פירש וביאר את המונח "שרץ" מלשון "שירץ" – דבר שאינו נראה מחמת קוטנו אלא כשהוא רץ ורוחש .רש"י חידש לנו כי התנועה היא זו שמעניקה ליצור הקטן את נוכחותו בעיני האדם ,ומרגע שהתנועה ניכרת ,אין הוא נחשב עוד לסמוי מן העין. רבנו משה בן חביב ,בספרו שו"ת קול גדול (סימן ה) ,פסק וביאר כי בריה ,אפילו היא דקה מחוט השערה ופחותה מגרגר חרדל ,אם היא שלמה הרי היא חשובה ואסורה מן התורה .הוא כתב כי אין חילוק בגודל הבריה כלל ,וכל עוד היא נחשבת "יצירה" שלמה, חומרת האיסור עומדת בעינה. רבנו יחיאל מיכל אפשטיין ,בעל ערוך השולחן (יו"ד סימן פד סל"ו) ,פירש וכתב כי כל מה שהעין יכולה לראות ,אפילו אם הדבר מצריך התבוננות היטב או העמדה כנגד אור השמש ,נחשב שרץ גמור .הוא חידש בדבריו כי יש להיזהר מאוד בקיץ משתיית מים מהאגמים ,שכן החום יוצר בתוכם זבובים ותולעים דקים מן הדק ,ואף שאינם נראים במבט שטחי ,משיכולים לראותם על ידי ריכוז – האיסור חל עליהם. רבנו מנחם מנדל שניאורסון ,הצמח צדק (שו"ת צמח צדק החדשות יו"ד סימן נד) ,דחה בתוקף את הניסיון להתיר שתיית מי נהר שיש בהם תולעים דקים העוברים דרך מסננת בד. הוא ביאר כי קוטנם של השרצים אינו מבטל את איסורם ,וכל עוד הם חיים וקיימים, יש להרחיקם מן המאכל בכל מחיר.

ינימש תשרפ

מתוך דברי רבותינו אלו אנו רואים כי המבט האנושי ,גם כשהוא דורש מאמץ וריכוז, הוא המגדיר את האיסור .אולם ,כל אלו עסקו ביצורים שניתן לראותם בעין בשר. כעת עלינו לשאול :מה דינם של אותם ברואים שעין האדם ,גם המרוכזת ביותר ,אינה מסוגלת לתפוס ללא עזרת המיקרוסקופ? נפנה כעת אל הרגע שבו נפגשו עולמות ההלכה והמדע המודרני לדו-שיח מרתק, עת גילו המדענים כי כוס החומץ התמימה רוחשת חיים שאינם גלויים לעין אנושית, וכיצד הגיבו על כך גדולי עולם. רבי פנחס אליהו הכהן מווילנא ,בספרו ספר הברית (מאמר ו פרק ג) ,חידש וביאר כי עם גילוי המיקרוסקופ נחשף עולם של "תולעים זעירות" הממלאות את החומץ .הוא כתב בנחרצות כי לאור המידע המדעי החדש ,יש לאסור את שתיית החומץ כפי שהוא, שכן הוא מלא בשרצים זעירים שנוצרו בתהליך התסיסה .הוא הציע פתרון מעשי של הרתחת החומץ וסינונו דרך בגד עבה מאוד ,כדי להשמיד את היצורים ולהרחיק את גופם מהנוזל. רבנו משה שיק ,המהר"ם שיק (יו"ד סימן קה) ,פירש וביאר את דברי ספר הברית ודן בהם בכובד ראש .הוא כתב כי אם אכן יש עדות מדעית למציאות יצורים אלו ,עלינו להתייחס אליהם ביראה .עם זאת ,הוא חידש יסוד להקל ,וביאר כי כל עוד התולעים לא פרשו מהחומץ בו נוצרו ,הרי הם כ"תולעת שבתוך הפרי" שטרם פרשה ,ומותרים באכילה מהדין .הוא העיד כי רבו המובהק ,מרן החתם סופר ,היה מחמיר על עצמו וקולף מלפפון כבוש בחומץ ,מחשש שמא אותן תולעים זעירות פרשו אל הקליפה ונאסרו. רבי משה סופר ,החתם סופר (ח"א סימן קלב) ,העיד כי רבו רבי נתן אדלר נהג לטבול כרפס בחומץ בליל הסדר .הפוסקים ביארו כי ייתכן שנהג כן לפני שנודע לו על הגילוי המדעי ,או שהקפיד להרתיח את החומץ קודם לכן. מו"ר הגר"מ שטרנבוך ,בספרו מועדים וזמנים (ח"ח סימן קכד) ,פירש וביאר כי החומרה שנקטו גדולי עולם אלו לא הייתה מעיקר הדין ,אלא מתוך חשש שמא הראייה שלנו נחלשה במרוצת הדורות ,ומה שנראה היום רק במיקרוסקופ היה אולי נראה לאבותינו בעין רגילה .הוא חיזק דבריו בדברי רבי איסר זלמן מלצר שהוכיח כי חדות הראייה השתנתה לאורך ההיסטוריה. תהליך התסיסה ,המוכר לנו היום כיצירת אלכוהול על ידי שמרים ויצורים מיקרוסקופיים ,מעמיד את דברי ספר הברית במבחן רחב יותר; שכן לפי שיטתו, היה עלינו לאסור גם יינות בתהליך תסיסתם .מכאן אנו למדים כי גילוי המיקרוסקופ הציב אתגר שחייב את הפוסקים לקבוע גבולות ברורים בין ה"מציאות המדעית" לבין ה"מציאות ההלכתית". נפנה כעת אל קביעת הגבול ההלכתי היציב והנצחי ,אשר פלסו עבורנו גדולי הפוסקים

גם לנשמה מגיע אוכל

בעת החדשה ,כדי להעמיד את התורה על תילה ולהבהיר כי הקדושה אינה נמדדת בכלי מעבדה אלא בכלי ההשגה שהעניק הבורא לאדם. רבנו אברהם דנציג ,החכמת אדם (בינת אדם כלל לח סימן מט) ,פירש וביאר כי אין מקום לאסור את החומץ מצד הדין בגלל יצורים מיקרוסקופיים .הוא חידש יסוד גדול :התורה לא אסרה את מה ש"בכוח" אלא את מה ש"בפועל" – דהיינו ,מה שיצא לפועל ונראה לעין האנושית .הוא הוכיח זאת מהפסוקים בנזיר ורות המזכירים שתיית חומץ ללא כל סייג של הרתחה או סינון .החכמת אדם ביאר כי אם נבוא לאסור את הסמוי מן העין, הרי שאפילו ביצים לא נוכל לאכול ,שכן במיקרוסקופ ניתן לראות את ראשית התהוות האפרוח עוד קודם שהעין מבחינה בו. רבנו ישראל ליפשיץ ,בתפארת ישראל (ע"ז פ"ב בועז אות ג) ,כתב וביאר כי התורה סמכה אותנו רק על הדבר הנראה בעין על ידי התבוננות היטב ,אך לא על ידי זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ .הוא הביא מעשה בגדול דור שביקש להתיר דג מסוים כי במיקרוסקופ נראו בו קשקשים ,אך חבריו חלקו עליו וקבעו כי כל שאין העין שולטת בו – אינו נחשב לקשקשת כלל. הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קמו) ,פסק וביאר כי יסוד ההיתר הוא הכלל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" .הוא חידש כי התורה דיברה אל בני האדם לפי כלי הראייה הטבעיים שלהם ,וכל שרץ שאינו נראה בעין אנושית רגילה אינו נחשב לשרץ האסור מן התורה .הוא הביא עדות בשם הגר"ח מבריסק ,שהוכיח זאת מכך שמתירים לאכול מאכלים שנתחמצו ,אף שברור שתהליך החימוץ נעשה על ידי אורגניזמים זעירים. רבנו יחיאל מיכל אפשטיין ,בערוך השלחן (יו"ד סימן פד סעיף לו) ,פירש וכתב כי אילו היינו אוסרים את מה שהעין אינה רואה ,לא היינו יכולים אפילו לנשום ,שכן חכמי הטבע אומרים שהאוויר מלא ביצורים דקים מן הדקים .הוא סיכם בנחרצות כי "הבל יפצה פיהם" של החוששים לכך ,וכי רק מה שהעין רואה ,אפילו בקושי או נגד השמש, הוא השרץ האסור. הגאון רבי כלפון משה הכהן מג'רבא ,פירש וביאר כי התורה לא אסרה נקבים באיברים פנימיים או שרצים אלא לפי ראיית עין האדם כשהוא בריא בחוש הראייה .הוא העיד כי זקנו הגאון רבי משה הכהן הורה למעשה שמותר לשתות מים שסוננו ,אף אם במיקרוסקופ נראים בהם תולעים רוחשים ,שכן אין התורה אוסרת אלא את הנראה בחוש הראייה הטבעי. מתוך דברי הפוסקים עולה קו ברור :המיקרוסקופ הוא מכשיר מדעי מרתק ,אך הוא אינו "פוסק הלכה" .גבולות הקדושה והטומאה נקבעו בנקודת המפגש שבין האדם לבין המציאות הגלויה לפניו.

ינימש תשרפ

נפנה כעת לתרגם את נתיבות ההלכה אל שולחן המעשה של ימינו ,עת אנו נתקלים בנקודות זעירות על פירות וירקות ,ונדרשים להכריע בין חומרת האיסור לבין גבולות הראייה האנושית. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לנקודות שחורות או כהות המצויות על קליפת הפרי, אשר רק עיון בזכוכית מגדלת עשוי לחשוף כי מדובר בריה שלמה .מו"ר הגרש"ה וואזנר, בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קכב) ,פסק וביאר כי נקודה קטנה עד מאוד ,הנראית לעין רק כ"משהו" שחור ללא צורה ברורה של תולעת ,אינה אוסרת את הפרי .הוא חידש כי מאחר שנקודות כאלו מצויות לאלפים ,ואם לא נשתמש בזכוכית מגדלת לא נדע לעולם שמדובר בשרץ ,אין לחשוש להן כלל .המבחן הוא "מראית העין" הטבעית, וכל עוד העין אינה מזהה בריה – אין כאן איסור שרצים. נפקא מינה נוספת עוסקת בהבדל הדק שבין איסור "תולעים" לבין איסור "בל תשקצו". מעשה רב סיפר הרב יצחק לוי על אדם שהביא לפני מו"ר הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף קלח של חסה ובו נקודה זעירה .רבנו עובדיה עיין בה ואמר כי מדובר בלכלוך בעלמא. כאשר הוציא השואל זכוכית מגדלת והראה כי מדובר בזבוב שלם ,חזר רבנו עובדיה על פסק ההלכה :מצד הלכות תולעים הדבר מותר ,שכן אינו ניכר בעין אנושית .אולם, הוא הוסיף תובנה מוסרית והלכתית עמוקה" :כיון שאני יודע כעת שזהו זבוב ,הדבר מאוס בעיני ,ויש כאן איסור בל תשקצו" .מכאן למדנו כי הידיעה המדעית או המזוינת עשויה ליצור חובת פרישה מצד המיאוס ,גם אם מצד עיקר איסור שרצים הדבר מותר. נפקא מינה שלישית נוגעת לדגים שקשקשיהם קטנים ביותר .הגאון רבי כלפון משה הכהן פסק כי אין להתיר דגים שקשקשיהם נראים רק במיקרוסקופ .הוא ביאר כי התורה לא אסרה ולא התירה אלא בדבר הנראה לפי ראות עיני האדם הבריא ,וכשם שחיידק אינו נחשב "שרץ" לאיסור ,כך קשקש מיקרוסקופי אינו נחשב "סימן טהרה" להיתר .הכלל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" פועל לשני הכיוונים – הוא פוטר אותנו מחששות נסתרים ,אך גם מחייב אותנו להישען רק על סימנים גלויים. נפנה כעת אל עומק המחשבה הטמון בקביעה האלוהית המציבה את עין האדם כקנה המידה המכריע בעולם הקדושה ,ונגלה כיצד הגבלה זו היא היא המבטאת את נצחיותה של התורה. ההחלטה של הקדוש ברוך הוא לקבוע את גבולות המצוות לפי כלי ההשגה האנושיים מלמדת אותנו יסוד אדיר :התורה היא "תורת אדם" .אילו הייתה התורה נמדדת בכלי מעבדה ,הרי שהייתה הופכת לנחלתם של בודדים בלבד – אותם אלו המחזיקים במיקרוסקופים ובטכנולוגיה מתקדמת .אולם התורה ניתנה לכל יהודי ,בכל דור ובכל מקום ,בין אם הוא במעבה המדבר ובין אם הוא בלב כרך מודרני .קנה המידה של עין האדם הוא ה"דמוקרטיה" של הקדושה; הוא מאפשר לכל אדם מישראל להיות שותף בטהרת המטבח והנפש מתוך הכלים הטבעיים שחנן אותו הבורא.

גם לנשמה מגיע אוכל

זאת ועוד ,התורה מבקשת מאיתנו יציבות .המדע הוא עולם של תמורות; מה שלא נראה אתמול במיקרוסקופ אחד ,נראה היום במיקרוסקופ חזק יותר ,ומה שנגלה היום עשוי להתברר מחר כחלקיק קטן עוד יותר .אילו ההלכה הייתה צועדת בעקבות המיקרוסקופ ,הרי שהקדושה הייתה נתונה לשינויים בלתי פוסקים .בקובעה ש"אין העין שולטת בו – לאו כלום הוא" ,העניקה לנו התורה עוגן של נצח .היא מורה לנו כי המציאות ההלכתית היא קוהרנטית ובלתי תלויה במכשור חיצוני ,אלא ביחס הישיר והטבעי שבין האדם לבין עולמו. מעבר לכך ,היסוד ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" בא ללמדנו שהשאיפה לקדושה אינה צריכה להוביל את האדם לחרדתיות או לניתוק מהמציאות .הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו לחפש את הנסתרות ,אלא לקדש את הנגלות .כאשר אנו נמנעים מאכילת תולעת הנראית לעין ,אנו מקיימים את רצון המלך בתוך עולם החומר; אך כאשר אנו מתעלמים מהחיידקים המיקרוסקופיים ,אנו מבטאים את האמון המלא בבורא שקבע כי אלו אינם חלק ממערכת ה"טומאה" האוסרת עלינו את המאכל .חוסר החיזור אחר המיקרוסקופ הוא ביטוי של ענווה – אנו מקבלים על עצמנו את הגדרות התורה ולא מנסים להיות "צדיקים יותר מבוראנו". נפנה כעת אל המרחב שבו האמונה והדעת מתמזגות ליחידה אחת ,כדי להבין כיצד הביטחון המוחלט בדברי חכמים מהווה את המגן האמיתי על שלוות הנפש וזכות המחשבה. היחס שבין הניקיון הרוחני לבין המציאות המדעית מעמיד את האדם בפני מבחן של אמון .המדע חושף בפנינו עולם שבו אנו מוקפים ב"טומאה" פוטנציאלית – חיידקים באוויר ,יצורים במים ואורגניזמים במזון .ללא הדרכתה של תורה ,תובנה זו הייתה עלולה להוביל את האדם לבהלה מתמדת ולתחושת רדיפה ,שמא בכל רגע הוא מטמא את נפשו ב"שרץ" נסתר .כאן מתגלה כוחה של ההלכה כנווה של שפיות; היא מורה לנו כי הניקיון הרוחני אינו תלוי בסטריליות מעבדתית ,אלא בציות לגבולות שקבע הבורא. הביטחון בהלכה מאפשר לאדם לחיות בעולם המודרני מתוך הרמוניה ,כשהוא יודע שכל עוד עינו הטבעית נקייה ,גם נפשו נותרת בטהרתה. זאת ועוד ,אנו למדים כי ה"טמטום" המדובר במאכלות אסורות אינו תוצאה כימית של בליעת חומר ביולוגי ,אלא תוצאה של מרידה ברצון השם .אם הקדוש ברוך הוא קבע שחיידקים אינם אסורים ,הרי שהם אינם יכולים לטמטם את הלב .אדרבה, דווקא הניסיון להחמיר במקום שבו התורה הקלה עלול לגרום ל"טמטום" מסוג אחר – בלבול המחשבה ואיבוד הפרופורציה בעבודת השם .האמונה הטהורה היא ההבנה שהבורא שברא את החיידק הוא זה שנתן את התורה ,והוא זה שקבע שהאדם יחיה לפי ראות עיניו. בסופו של דבר ,הקשר שבין האדם לבוראו נבנה על גבי המציאות האנושית הפשוטה.

ינימש תשרפ

כפי שביאר האור החיים הקדוש ,הקדושה היא תולדה של זהירות מודעת .כאשר אדם בודק את הפרי כפי יכולתו האנושית ,הוא יוצר כלי קיבול לקדושה .החסר שנגלה רק במיקרוסקופ אינו שייך לעולמו של האדם ,ולכן הוא אינו יכול לפגוע בנשמתו .המגן הגדול ביותר מפני טמטום הלב הוא הלב החפץ לעשות רצון קונו מתוך ענווה ושמחה, מבלי לנסות לפרוץ את גבולות ההשגה שהוצבו לו. נפנה כעת אל בניית המצפן המוסרי של היהודי בעולמו ,תוך שאנו מבחינים בין חובת הזהירות המקודשת לבין נטיית הלב אל החרדתיות ,ונגלה כיצד דברי רבותינו מעצבים אישיות של ביטחון ושמחה מול חומרי החיים. המצפן המוסרי מורה לנו כי הקדושה אינה צריכה להיות מקור למועקה או לפחד מפני הנסתר ,אלא מקור של אור והתעלות .גדולי המוסר הדגישו כי הזהירות במאכלות אסורים ,כפי שראינו בפרי חדש וביסוד ושורש העבודה ,היא חובה יצוקה המבטאת את אהבתנו לבורא ,אך היא חייבת להישאר בתוך גבולות "הראייה האנושית" שהוצבו לה. אדם המנסה להעביר את כל חייו דרך עדשת המיקרוסקופ אינו מוסיף קדושה ,אלא יוצר עבודת השם המבוססת על פחד ועל חוסר אמון בהדרכת התורה .הדיוק המוסרי הוא לדעת מתי עלינו לחקור ולדרוש – כגון בבדיקת ירקות משרצים הנראים לעין – ומתי עלינו לעצור ולהכריז" :לא ניתנה תורה למלאכי השרת". זאת ועוד ,ישנו פן מוסרי חשוב ביחס שבין הידע למעשה .כפי שראינו במעשה של הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,ברגע שהידע המדעי (המיקרוסקופ) חשף בפנינו מציאות של שרץ ,למרות שמצד הלכות תולעים אין כאן איסור ,נכנס לתוקפו מצפן ה"מיאוס". כאן התורה פונה אל האינטואיציה המוסרית של האדם :האם היית אוכל זאת לו היית רואה זאת בחוש? אם התשובה היא שלילית מחמת גועל ,הרי שהאכילה הופכת ל"בל תשקצו" .המוסר התורני מחנך אותנו להיות אנשים מעודנים ,שגם אם אינם כבולים לחוקים טכנולוגיים ,הם כבולים לצו הלב הנקי והמזוכך. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מורה לנו כי היכולת לאכול ולשתות מתוך שמחה וביטחון היא חלק מעבודת השם .אדם המבין כי הבורא חפץ בעבודת האדם ולא בעבודת המעבדה ,משוחרר מהחרדה ופנוי להשקיע את כוחותיו בזיכוך המידות ובעומק הלימוד .יראת הרוממות אינה מתבטאת בחיפוש אחר חיידקים ,אלא ביראת החטא הגלוי והברור ,ובהכרה שכל עוד אנו צועדים בנתיבי ההלכה שקיבלנו מרבותינו ,לבנו נותר טהור ודרכנו סלולה בקודש. מתוך המסע המרתק שערכנו בין כותלי בית המדרש למעבדות המדע ,עולות תובנות מעשיות המשיבות את השלווה אל שולחן השבת ואל חיי היום-יום של היהודי המבקש להידבק בטהרה .תובנה ראשונה היא שהעין האנושית היא הריבון הבלעדי לקביעת איסורי תולעים; אין צורך להצטייד בזכוכית מגדלת או במיקרוסקופ בבואנו לבדוק את המזון ,ודי בהתבוננות היטב תחת אור טוב .תובנה שנייה מלמדת אותנו כי המדע אינו

גם לנשמה מגיע אוכל

משנה את ההלכה ,אלא מספק לנו מבט עמוק יותר על הבריאה – מבט שמעצים את הפלא של "תורת אדם" הניתנת ליישום בכל דור .תובנה שלישית היא חשיבות הניקיון המוסרי; גם כשהדין היבש מתיר ,עלינו לשמור על נפש עדינה המתרחקת מן המאוס, כפי שלמדנו מהנהגתו של מרן רבנו עובדיה יוסף ,ובכך להפוך את האכילה הגשמית למעשה של קדושה ועידון.

עיקר העניין: השאלה המטרידה האם חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים מטמאים את הנפש קיבלה מענה מאיר ומרגיע מפי גדולי הדורות .עיקר העניין הוא שהתורה הנצחית לא נתנה למלאכי השרת ,והגבולות שהציבה למצוותיה תואמים במדויק את כלי ההשגה הטבעיים של האדם .למדנו כי למרות חומרת האיסור של שקצים ורמשים והשפעתם על טמטום הלב ,כפי שביארו רבנו אברהם אבן עזרא והזהר הקדוש ,אין האיסור חל אלא על בריה הניכרת לעין בשר .פסקנו כדעת החכמת אדם ,הגר"מ פיינשטיין והתפארת ישראל ,שקבעו כי יצורים הנראים רק דרך מיקרוסקופ אינם נחשבים לשרצים האסורים מן התורה ,ואין בהם כל חשש של פגיעה בנפש או בטהרה .מצאנו כי החומרות שנהגו בהן מקצת גדולי עולם ,כמו בספר הברית או בנהגת החתם סופר ,היו בבחינת "חסידות בעלמא" או חשש לראייה שנחלשה ,אך מעיקר הדין – כל שאין העין שולטת בו ,הרי הוא כאינו קיים .הנפקא מינה למעשה היא שכל מאכלינו המותססים ,מי השתייה והפירות הנקיים לעין ,מותרים ללא כל פקפוק ,והאמונה בהדרכת חכמים היא המגן האמיתי השומר על זכות לבנו ועל דבקותנו בבורא.