VK-A-286-043 | מה ההבדל בין חסידותה של החסידה לבין התנהגות העכברים?

VK-A-286-043 | מה ההבדל בין חסידותה של החסידה לבין התנהגות העכברים? מנגד ,אנו מוצאים תיאור מרעיש בתלמוד הירושלמי (מסכת בבא מציעא) ובדברי התוספות (בבא מציעא דף מ ע"א) .שם מובא הכינוי "הני עכברי רשיעי" – אותם עכברים רשעים .ומהו המעשה המגדיר את רשעותם? "כד חמין עיבור" – כאשר הם רואים תבואה ,אין הם מסתפקים במה שהם אוכלים בעצמם ,אלא הם קוראים לחבריהם שיבואו…

VK-A-286-043 | מה ההבדל בין חסידותה של החסידה לבין התנהגות העכברים? מנגד ,אנו מוצאים תיאור מרעיש בתלמוד הירושלמי (מסכת בבא מציעא) ובדברי התוספות (בבא מציעא דף מ ע"א) .שם מובא הכינוי "הני עכברי רשיעי" – אותם עכברים רשעים .ומהו המעשה המגדיר את רשעותם? "כד חמין עיבור" – כאשר הם רואים תבואה ,אין הם מסתפקים במה שהם אוכלים בעצמם ,אלא הם קוראים לחבריהם שיבואו לאכול עמם. כאן מתפרצת הקושיה במלוא עוזה :הרי לכאורה ,העכברים עושים בדיוק את מה שעושה החסידה! שניהם אינם אוכלים לבדם ,שניהם דואגים לחבריהם ושניהם משתפים אחרים בסעודתם .אם כן ,מדוע המעשה שמעניק לחסידה את שמה המרומם ,הוא זה שמעניק לעכברים את תואר הרשעות המביש? מדוע אצל האחת זהו חסד מזוקק ,ואצל האחרים זוהי רשעות גמורה? שאלה זו אינה רק שאלה על עולם החי ,אלא היא זעקה המבקשת לברר את שורש המניע האנושי :האם ייתכן ששני אנשים יבצעו את אותה פעולה של "צדקה" או "עזרה" ,ואחד ייחשב חסיד בעוד השני ייחשב רשע? נפנה כעת אל היסוד המוסרי הראשון המפריד בין עולם החסידות לעולם הרשעות ,בירור שנוגע בשאלה העתיקה :מאין מגיע הממון שבו אתה מתחסד? האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת ,בליקוטיו על מסכת בבא מציעא (דף מ ע"א) ,פירש וביאר כי ההבדל נעוץ במקור המזון .החסידה מחפשת את מחייתה במקומות הפקר ,בשדות ובאגמים ,וכאשר היא מוצאת אוכל – היא קוראת לחברותיה לחלוק עמה ממה ששייך לה. חסד הנעשה מן ההפקר או מן הממון הפרטי של האדם ,הוא חסד אמיתי המעניק לבעליו שם של "חסיד". לעומת זאת ,העכברים פושטים על מחסני התבואה של בעלי הבית .התבואה שהם אוכלים אינה שלהם אלא היא גזולה מידי בעליהם .העכבר אינו מסתפק בכך שהוא גוזל לעצמו ,אלא הוא קורא לחבריו שיבואו ויהיו שותפים לגזל .חסד הנעשה על חשבון אחרים, כאשר האדם "נדיב" בכספו של חברו ,אינו חסד אלא רשעות כפולה. רבנו מנשה קליין ,בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סג) ,פירש וחידש כי יסוד זה מבואר

גם לנשמה מגיע אוכל

בדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף כג ע"ב) .שם נאמר כי תלמיד חכם רשאי לשנות בדיבורו בענייני "אשפיזא" (המארח שלו) .חכמים הסבירו כי אם התלמיד חכם יספר לכולם על טוב לבו ונדיבותו של המארח ,יבואו המונים ויכלו את ממונו של בעל הבית .על כך נאמר הפסוק" :מברך לרעהו בקול גדול ...קללה תחשב לו". מכאן למדנו תובנה חריפה :לעשות חסידות עם חברותיה זהו מעשה נאצל רק כאשר החסד מגיע "משלך" ,אך כאשר אדם מחלק משל אחרים – הרי זו קללה .העכברים ,שנדיבותם מבוססת על השמדת עמלו של החקלאי ,נקראים רשעים משום שהם "מתחסדים" ברכוש שאינו שלהם .הם אינם דואגים לחבריהם מתוך אהבה ,אלא הם מזמינים אותם לחגיגת גזל וביזה. נפנה כעת אל רובד עמוק יותר בנבכי הנפש ,בירור המבחין בין חסד של "מותרות" לבין חסד של "מסירות נפש" ,כפי שביארו באור יקרות אדמו"רי חסידות גור. בספר פאר ישראל ובליקוטים על מסכת בבא מציעא (דף מ ע"א) ,הובא כי כ"ק אדמו"ר הבית ישראל מגור העלה זיכרון קדומים מרעיד :בימי הרעב הקשים של מלחמה העולם הראשונה ,עת הלחם היה יקר המציאות ,נצפה אביו מרן האמרי אמת כשהוא פורס מלחמו הדל לאחרים .באותה שעה פירש וביאר האמרי אמת את ההבדל שבין החסידה לעכברים בדרך מקורית ומטלטלת. העכבר ,כך ביאר ,דואג קודם כל לעצמו .טבעו הוא שרק כאשר הוא רואה "די והותר", כאשר התבואה מצויה בשפע העולה על צרכיו האישיים ואין לו עוד מקום בבטנו ,או אז הוא "מתחסד" וקורא לחבריו שיבואו לאכול עמו .חסד כזה ,שנובע רק מתוך השובע והעודף, אינו חסד אמיתי אלא רשעות מוסווית. לעומת זאת ,החסידה מחזיקה במידה נעלה בהרבה .היא ,תיכף כשמזדמן לה אוכל ,אפילו מדובר ב"מיעוטא דמיעוטא" שאינו מספיק אפילו כדי להשביעה לגמרי ,מיד היא קוראת לחברותיה שתאכלנה עמה חלק כחלק .היא אינה מחכה להיות שבעה כדי לתת; היא חולקת את הדוחק עצמו. הבית ישראל חידש וביאר כי זהו הפירוש לדברי חז"ל בגמרא במסכת יבמות (דף סב ע"ב)

בשבחו של "המלווה סלע לעני בשעת דחקו" .אין הכוונה רק לשעת דחקו של העני ,אלא לשעת דחקו של הנותן .המבחן האמיתי לחסידות הוא האם האדם מסוגל לצמצם את עצמו למען חברו. הבית ישראל הוסיף נופך משלו והדגיש כי יסוד זה נוהג אף בענייני יידישקייט וחסד רוחני .האדם מחויב "חובת גברא" לגמול חסד עם אחיו ולהשפיע עליו רוחניות ,אפילו אם לכאורה נדמה לו שהוא עצמו סובל או מפסיד ממדרגותיו הרוחניות באותה שעה .החסידה מלמדת אותנו שנתינה אינה נמדדת בכמות ,אלא בנכונות לחלוק את הקיים גם כשחסר. נפנה כעת אל בירור הגבול הדק שבין דאגה לקרובים לבין הסתגרות אנוכית ,דרך מעשה שהיה בירושלים של מעלה ,המאיר באור חדש את חובת החסד האמיתית.

ינימש תשרפ

לפני כמאה שנים ,ביקשה קבוצת אנשים בשכונה ירושלמית מסוימת לייסד לעצמם ארגון חסד שישרת את הקהילה שלהם .הם תכננו רשימה מפוארת של מעשים טובים: הזמנת שכנים לסעודות שבת ,איסוף בגדים למשפחות נזקקות ומתן הלוואות ללא ריבית להקמת עסקים עצמאיים .בלב מלא התרגשות ,הלכו אנשי אותה קבוצה אל המנהיג הרוחני של ירושלים דאז ,הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל ,כדי לקבל את ברכתו. הרב הקשיב לדבריהם ושאל שאלה אחת נוקבת" :מה יקרה אם מישהו שאינו מתגורר בשכונה שלכם יבקש מכם עזרה? האם תסכימו לתת לו את הסיוע שהוא זקוק לו?" .האנשים השיבו בכנות" :ניאלץ לסרב לו בנימוס ,משום שהגבלנו את הפעילויות שלנו רק לתחומי השכונה הפרטית שלנו". למשמע דברים אלה ,הגיב הגרי"ל דיסקין בנחרצות המרעידה את הלב" :מאוד נחמד מצדכם שאתם מעוניינים לעזור לחברים ולבני המשפחות שלכם .אכן ,הגמרא מציינת שהחובה הראשונית היא להגיש עזרה למי שקרוב אלינו .אולם" ,המשיך הרב בדבריו המצליפים" ,החסד האמיתי עניינו דאגה כנה כלפי כל אדם .כיוון שכל העזרה שאתם מציעים עשויה בסופו של דבר להיות מוחזרת אליכם כשתזדקקו לה מאותם חברים ושכנים ,הרי שאתם בעצם דואגים רק לעצמכם!". כאן טמון עומק נוסף בהבנת החסידה והעכברים .החסידה עושה חסידות עם "חברותיה" – וזהו שמה ,אך גם סיבת טומאתה .היא מגבילה את הטוב רק למעגל הצר שלה .אך העכברים רעים הם ,כי חסדם הוא "השקעה" אנוכית שאינה רואה את האחר באמת .החסד האמיתי נבחן ביכולת לפרוץ את גבולות ה"אני" וה"שכונה" שלי ,ולראות בכל אדם עולם ומלואו. נפנה כעת לחקור את שורש המהות והמזג הטבוע בברואים אלו ,כפי שחשף בפנינו בעל המי השילוח ,כדי להבין שהמעשה החיצוני אינו אלא לבוש לדחף פנימי עמוק של טוב או רע. בספר מי השילוח (ליקוטים על הש''ס) ,פירש וביאר כי חכמינו זכרונם לברכה הכירו בשורש מידתם של כל הברואים וידעו להבחין בין פעולה הנובעת מרחמים לבין פעולה הנובעת מרצון להזיק .החסידה ,כך הסביר ,פועלת מתוך טבע של רחמנות; כאשר היא נותנת לחברתה ,היא עושה זאת כי לבה הרך דוחק בה לחלוק ולהיטיב .זהו חסד שנובע ממקור של חיוביות ורצון בבניין. לעומת זאת ,העכבר פועל מתוך טבע של קלקול .המניע שלו לקרוא לחברו אינו דאגה לחבר ,אלא הרצון להפסיד ולכלות את רכושו של בעל הבית .הוא יודע שאם יאכל לבדו, הנזק יהיה מוגבל ,ולכן הוא קורא לחבריו כדי להגדיל את ההרס. הוכחה נוראה לטבעם המקולקל של העכברים מצאנו בגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"א). שם אמר רבא כי העכברים "אפילו גלימי גייצי" – הם נושכים ומכרסמים אפילו בבגדים, למרות שאין להם שום הנאה מכך .רש"י (שם) ,פירש וביאר כי "יצרם רע" ,ורצונם הוא לקלקל ולהזיק ללא תועלת עצמית.

גם לנשמה מגיע אוכל

מכאן עולה תובנה מטלטלת :העכבר מזמין את חברו לארוחה לא כדי שהחבר ישבע ,אלא כדי שבעל הבית יפסיד .חסד כזה ,שכל תכליתו היא פגיעה בצד שלישי ,אינו אלא רשעות צרופה העוטה אדרבה של נדיבות .החסידה מייצגת את החסד הבונה ,בעוד העכבר מייצג את ה"חסד" ההרסני. נפנה כעת לתרגם את רזי הדרשות אל המציאות היום יומית שלנו ,עת אנו עומדים מול אינספור הזדמנויות של נתינה ,ונדרשים להכריע במצפוננו פנימה איזו דמות אנו מאמצים אל לבנו. הנפקא מינה הראשונה היא מבחן "המקור והיושר" .בדורנו ,קל מאוד להיות נדיב על חשבון המערכת ,המעסיק או הציבור .אדם המזמין את חבריו לסעודה במקום עבודתו ללא רשות ,או מחלק "צדקה" מכספים שאינם שייכים לו ביושר ,חייב לזכור את דברי האמרי אמת והמשנה הלכות .חסד כזה אינו מעניק לו את שם החסידה ,אלא מציב אותו חלילה בצד של העכברים הרשעים .ההכרעה המעשית היא שחסד אמיתי מתחיל קודם כל בזהירות גמורה בממון הזולת; רק מה ששייך לך באמת יכול להפוך לקרן של חסידות. נפקא מינה שנייה עוסקת ב"מבחן העודפים" .האם אנו נותנים רק כשיש לנו "די והותר", כפי שביאר הבית ישראל על העכבר ,או שאנו מסוגלים לחלוק גם מהמעט שלנו? ההכרעה המוסרית כאן היא שלא לחכות לשעת השובע והעושר כדי להתחיל להיטיב .אדם שמרגיל את עצמו לתת מלחמו גם כשהוא עצמו זקוק לו ,בונה בנפשו את מידת החסידה .זהו החסד של "שעת דחקו" של הנותן ,שהופך את הנתינה למעשה של מסירות נפש המשנה את המזג והתכונה של האדם. נפקא מינה שלישית נוגעת ל"חסד המגזרי" מול הלב הפתוח .עלינו לבדוק בציציות לבנו האם מעשי החסד שלנו נועדו רק למי ש"דומה לנו" או למי שיכול להחזיר לנו טובה בעתיד. דברי הגרי"ל דיסקין מהדהדים כקריאת השכמה :חסד שסוגר את שעריו בפני ה"אחר" עלול להתגלות כסוג של השקעה עצמית אנוכית .האחריות המוטלת עלינו היא אמנם להקדים את הקרובים אלינו ,אך לעולם לא לאטום את הלב בפני כל נצרך ,כדי שהחסד לא יהיה כלי לשימור ה"אני" אלא גשר אל הזולת. נפנה כעת אל המרחב הרוחני שבו החסד הופך מחובה חברתית לייעוד קיומי ,ונבין מדוע האדם נדרש להשפיע מאורו על זולתו גם כאשר נדמה לו שהדבר בא על חשבון עלייתו האישית. הבית ישראל מגור זיכוי לברכה העמיק וביאר כי המושג "חובת גברא" בחסד אינו מצטמצם רק לפת לחם או למטבע של צדקה .החסד האמיתי ,כפי שלמדנו מהחסידה ,הוא היכולת לחלוק את המדרגה הרוחנית שלך עם האחר .אדם עלול לטעון" :כיצד אוכל להקדיש זמן ללמד אחרים ,לחזק לבבות שבורים או לעסוק בצרכי ציבור ,והרי בכך אני מפסיד מהתעלותי שלי? שמא מוטב לי להסתגר בדלת אמותיי ולדאוג רק לשלמותי הרוחנית?". כאן באה תורת החסד ומורה לנו כי דווקא זוהי המדרגה של החסידה .החסידה מחויבת

ינימש תשרפ

לגמול חסד עם אחיה אף על פי שהיא "סובלת ומפסיד ממדרגותיה הרוחניות" .הסוד הטמון כאן הוא שהפסד זה אינו אלא אשליה; באמת ,מי שחולק את אורו עם אחרים ,אורו שלו הולך ומתגבר .אדם שמוכן "לצמצם" את זמנו ומרצו כדי להאיר לאחר ,מגלה שחובת הגברא שלו כלפי הכלל היא זו שבונה את אישיותו הרוחנית בצורה השלמה ביותר. יתרה מכך ,החסד הרוחני הוא המבחן הגדול ביותר של הנקיות מה"אני" .בעוד שהעכבר דואג לשובע האישי שלו ורק אז קורא לאחרים ,היהודי נדרש להיות כחסידה – לחוש את האחריות כלפי הזולת כבר מהרגע הראשון .חובת ההשפעה אינה "בונוס" לצדיקים ,אלא היא תשתית הקיום .אם הקדוש ברוך הוא העניק לך בינה ,חכמה או כוח ,הרי שהם ניתנו לך כפיקדון כדי שתחלק אותם "חלק כחלק" עם אלו שסביבך. נפנה כעת לפתור את החידה המהדהדת בין דפי התורה :אם החסידה כה נאצלת במעשיה, מדוע היא נכללת בין העופות הטמאים שאותם הצטווינו לשקץ? כאן טמון אחד הלקחים העמוקים ביותר בתורת המידות. רבותינו המפרשים ,ובראשם בעל חידושי הרי"ם מגור ,פירשו וביאו כי דווקא בשמה של החסידה טמון שורש טומאתה .הגמרא מדגישה" :שעושה חסידות עם חברותיה" .הדגש הוא על המילה חברותיה .החסידה מטה את חסדה רק כלפי מי שדומה לה ,רק כלפי בני מינה ומי ששייך לחבורתה המצומצמת .חסד כזה ,המוגבל למגזר מסוים או לקבוצה נבחרת תוך התעלמות מכל מי שמחוץ למעגל ,אינו חסד אלוהי צרוף אלא הוא "חסד של טומאה". הקדושה האמיתית דורשת מהאדם לפרוס את כנפי חסדו על פני כל הבריאה .חסד סלקטיבי הוא לעיתים קרובות מסווה לאנוכיות קבוצתית; אנחנו דואגים "לנו" כי אנחנו דואגים לעצמנו .הטומאה של החסידה מלמדת אותנו שמידה טובה שהיא מוגבלת ומצומצמת עלולה להפוך למחסום בפני האור המקיף .הקדוש ברוך הוא הוא "טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו" ,וכדי להידבק במידותיו ,עלינו לשאוף שגם החסד שלנו לא יבחין בין "חברותיה" לבין מי שאינו כזה. זאת ועוד ,החסידה מסמלת את האדם שמרגיש "חסיד" מספיק רק בגלל שהוא מיטיב עם סביבתו הקרובה .תחושת הסיפוק הזו מונעת ממנו לראות את העוולות או את הצרכים של אלו הרחוקים ממנו .זהו הניקיון החיצוני שמסתיר פגם פנימי של צרות עין כלפי האחר. התורה מבקשת מאיתנו חסידות שאין לה גבולות ,חסידות שנובעת מרחמנות פשוטה על כל נשמה ונשמה. נפנה כעת לשרטט את קווי המתאר של הלב היהודי ,המבקש להידמות לבוראו במידת החסד ,ולזקק את המניעים הכמוסים ביותר המניעים את ידינו להושיט עזרה לזולת. המצפן המוסרי מורה לנו כי המבחן העליון של החסד הוא השחרור מן ה"אני" .בעוד שהעכבר מייצג את החסד כ"השקעה" – הוא נותן רק כשיש לו עודף ,הוא נותן משל אחרים, והוא נותן כדי להזיק – החסידה מלמדת אותנו על חסד של רחמנות וצמצום עצמי .אולם, הטומאה של החסידה מזכירה לנו שגם בחסד של רחמנות יש סכנה של הסתגרות .הדיוק

גם לנשמה מגיע אוכל

המוסרי שאנו למדים כאן הוא שהחסידות האמיתית צריכה להיות רחבה כים ,כזו שאינה מחפשת את הדומה לה אלא את הנזקק לה .עלינו לבנות לב שאינו מחשב חישובים של "מה יצא לי מזה" או "האם זה ישתלם לי בעתיד" ,אלא פועל מתוך דחף פנימי של הוספת טוב בעולם. זאת ועוד ,עבודת המוסר דורשת מאיתנו זהירות יתרה שלא להפוך את החסד לכלי של גאווה או של שליטה .אדם המעניק לאחרים מתוך תחושת עליונות ,או כזה שמשתמש במשאבים שאינם שלו כדי לזכות בתהילה ,נופל אל תוך מלכודת הרשעות של העכברים. המצפן המוסרי שלנו חייב להיות מכוון אל הענווה :לתת משלך ,לתת גם כשקשה לך ,ולתת לכל אדם באשר הוא אדם .רק כאשר הנתינה היא נקייה מאינטרסים וממגזריות ,היא הופכת לחסידות של קדושה ,כזו שאינה מסתפקת בשינוי השם החיצוני אלא מחוללת שינוי אמיתי בנפש הנותן והמקבל גם יחד. מתוך ההתבוננות המעמיקה בעולמם של החסידה והעכברים ,אנו יוצאים עם מצפן רוחני מחודד לחיי היום-יום .תובנה ראשונה היא חשיבות היושר בנתינה – חסד אמיתי נבנה רק על גבי "משלך" ,ולא מתוך נדיבות על חשבון ממון הזולת או זמנו של המעסיק .תובנה שנייה היא היכולת לחלוק את הדוחק – אל לנו להמתין לשעת העושר והשלווה כדי להיטיב; דווקא הנתינה מתוך צמצום היא זו שבוקעת רקיעים ומזככת את הנפש .תובנה שלישית היא פריצת גבולות המגזר – עלינו להיזהר מטומאתה של החסידה העושה חסד רק עם חברותיה, ולשאוף ללב רחב שרואה בכל אדם נמען לטוב וחסד ,ללא תלות בשיוכו או בקרבתו אלינו. בדרכים אלו אנו הופכים את החסד מפעולה טכנית למהות חיה של קדושה.

עיקר העניין: ההבדל התהומי בין חסידותה של החסידה לרשעותם של העכברים אינו טמון במעשה החיצוני ,אלא בשורש המניע וביושר הפעולה .עיקר העניין הוא שהחסידה מייצגת חסד של רחמנות הנובע מהפקר וממון עצמי ,בעוד העכברים מייצגים "נדיבות" של גזל המכלה את רכוש הזולת למען הנאה חברתית .למדנו ממרן האמרי אמת והבית ישראל כי המבחן האמיתי הוא הנכונות לחלוק גם את המעט שבמעט ,ולא להמתין לשעת השובע והעודף כדרך העכברים .יחד עם זאת ,גילו לנו